ברכת הנס – מתי מברכים באמת? ההבדל בין נס גלוי לנס טבעי והחיוב להודות לה' כהלכה

 

- - - לא מוגה! - - - 

סעיף ד.

הרואה מקום שנעשה נס ליחיד אינו מברך,

אבל הוא עצמו מברך שעשה לי נס במקום הזה,

וכל יוצאי ירחו גם כן מברכים שעשה נס לאבי במקום הזה.

למעלה למדנו על נס של רבים,

נס של רבים שנעשה לכל עם ישראל לברר שעשה נסים לאבותינו במקום הזה.

אבל כאן מדובר באדם שהיה לו נס פרטי באופן אישי,

ולכן צריך לברך שעשה לי נס במקום הזה.

לא רק הוא, אלא גם בניו שעשה נס לאבי במקום הזה,

או הנכד שעובר באותו מקום מברך שעשה נס לאבי אבי במקום הזה.

אבל דור רביעי והלאה, התרחק, גמרנו. הם לא מברכים. מרן ממשיך בסעיף ו' גם על נס של רבו צריך לברך כשם שהוא מברך על נס של אביו.

אין הבדל בין אבא גשמי לאבא רוחני.

אילו לא היה נס לאבא,

הבן לא היה בא לעולם.

כך גם מבחינה רוחנית רבו שלימודו תורה.

אם לא היה נס,

רבו לא היה קיים בעולם ולא היה מי שילמד אותו תורה, ולכן גם על נס

של רבו כשהוא עובר שם אותו תלמיד מברך שעשה נס לרבי במקום הזה.

אנחנו רואים אצל יוסף הצדיק,

אחרי שלושים ותשע שנים כשחזר לאותו הבור,

זה היה אחרי שגמרו לקבור את יעקב אבינו במערת המכפלה,

עבר יוסף דרך הבור וברך את הברכה בשם המלכות שעשה לי נס במקום הזה.

יש הפסוק אומר, בחומש בראשית, סוף פרשת ויחי,

ויראו אחרי יוסף כמת אביהם.

מה הם ראו?

ראו שיוסף ברך, אם כן הוא לא שכח.

למרות שעברו שלושים ותשע שנים ולכן הם חששו שמא יחזיר להם רעה תחת רעה. אבל יוסף רחם עליהם וינחם אותם וידבר על לבם.

גם אצל שמשון ראינו שם, היה לו נס,

כשפגש את כפיר האריות,

וישסעהו כשסע עגדי,

דבר שהוא לא טבעי.

המדרש מכתיר את שמשון שהגבורה שהיתה לו בין כתפיו היתה גבורה דבר שהוא לא טבעי.

אצל בני-אדם אין מושגים כאלה,

אלא זה מעין מה של מעלה.

תשאל את המדענים, יגידו לך שהאריה כשהוא לוחץ,

סוגר את הפה,

זה לחץ אדיר.

זה כמו שאתה לא יכול להרים חמש טון,

כך אתה לא יכול לפתוח לו את הפה.

אצל שמעון,

שמשון עשה את הדברים כמו שהוא חותך את הגליל ושסע אותו,

אבל למרות שהוא עשה את הדברים, הוא מאומן בידו, לא הרגיש בזה משהו מיוחד,

אבל הוא ידע את האמת.

ולכן, כשחזר דרך אותו המקום בפעם השנייה,

כתוב שם

שעבר לראות את גביית האריה.

מצא שיש שם כוורת,

יש שם דבש,

מעז יצא מתוק וכו'.

שמה הוא אהבה לראות?

מה היה סקרן, לראות את הדבש? הוא לא ידע שיש שם דבש,

אלא רצה לברך את הברכה שאמרנו,

שעשה לי נס במקום הזה.

תודה.

ולכן,

כל אדם שנעשה לו נס מחוץ לגדר הטבע צריך להודות לבורא עולם ולומר את הברכה האמורה.

איך?

הוא מכניס אתמול התקנה ככחול לטבע הטבע? לא, לא. אתמול זה נשאר? זה לא אמרנו, לא.

זה היה אפשר להכיר.

לא.

הוא לא הכניס את עצמו, הוא לא ידע שיהיה שם אריה.

תודה.

ברוך אתה, אדוני, אני אראה לך גם כשהכול נהיה מזורחת.

אם היה יודע, לא היה הולך שם.

הגמרא הרי אומרת

במסכת שבת דף לב,

אסור לאדם להביא את עצמו לידי סכנה,

שמן לא יהיה לו נס.

ואם כן היה לו נס,

מנקים לו מזכיותיו, שנאמר,

קטונתי מכל החסדים ומכל האמת.

אצל יעקב אבינו היה לו הרבה מאוד,

אלא התקטנו, מנייה מעט פחות.

לנו יש מעט מאוד,

ואם האדם יעשו לו נס,

אז לא שיהיה פחות, לא שיהיה קטן,

אלא יהיה מינוס, יהיה עובר,

יישאר בשמים.

ולכן כל אדם צריך להיות חכם ונבון,

לא לסכן את עצמו, עיניו ואמנה. אנחנו מדברים על כך שאדם במקרה קרה מה שקרה, וברוך השם נעשה לו נס,

ועל זה אנחנו אומרים שצריך לברך.

משמעות הגמרא,

אם היה לו כמה פעמים כמה נסים,

בהגיעו לאחד מכל המקומות שנעשה לו נס,

צריך להזכיר כל שאר המקומות, יזכיר גם את המקומות האחרים. בנס של רבים, של עם ישראל לא, אבל גם בנס של יחיד,

יזכיר דרך אגב גם את המקומות האחרים שנעשה לו נס.

בזמנם היו יכולים להביא על זה קורבן תודה.

היום אין לנו קורבנות, אין בית-המקדש,

ולכן יש רק את ההדרכה האמורה.

בכל מקום כדאי שיאמר את פרשת תודה.

אנחנו אומרים, ונשלמה פרים שפתנו.

אתה קורא את זה כאילו הקריב בפועל את קורבן תודה,

זאת התורה לעולה למנחה,

ולכן מן הראוי שיקרא את פרשת תודה.

יכול לומר נשמת קול חי,

יכול לומר גם הלל בלי ברכה, יכול לומר את כל הדברים האלה כדי להודות לבורא עולם על הניסים והנפלאות שהקדוש-ברוך-הוא עשה עמנו.

כי חמת אדם תודקה, שארית חמות תחגור.

בזכות זה שהאדם הזה הודה,

אז אם חלילה עוד הפעם יהיה משהו,

אז הקדוש-ברוך-הוא יחגור את הכעס

ויעשה לו עוד הפעם נס.

למה הדבר דומה?

אדם נותן לך סוכרייה, אתה אומר תודה.

בפעם הבאה יהיה לו סוכרייה, ייתן לך,

הוא ייהנה לשמוע את המלה שאתה אומר לו בחביבות.

אבל אם האדם הזה כפוי טובה, נותנים לו סוכרייה, סותם את הפה.

שונה לו על זכות השתיקה, כמו שאומרים.

בפעם הבאה אפילו אם יהיה לי מאה סוכריות,

לא אתן לו.

כך גם, בהבדיל, אנחנו חייבים לומר תודה לבורא עולם,

ואמירת התודה, קודם כול, בראש ובראשונה לקרוע את פרשת תודה,

או אם זה היה נס מחוץ לגדר הטבע המבאר שעשני נס במקום הזה אחרי חודש והלאה.

כך גם לגבי אמירת הדברים האחרים.

אנחנו אומרים בכל יום בתפילה,

אל נסיך שבכל יום עמנו, יאמר את זה בכוונה,

כדי להודות לבורא עולם שיהיה אסיר תודה.

על מה שהקדוש ברוך הוא עשה עמו.

אבל אם האדם הזה לא נעשה לו נס,

אלא הוא רואה את המקום שנעשה נס לחבר שלו,

וחייג אבנה לא יכול לברך.

רק הבן והנכד,

או רבו.

אבל חוץ מהם, אנשים זרים לא יכולים לברך את הברכה הזו,

לא יכול לומר שעשה נס לחבר שלי במקום הזה.

זה לא תקנו חכמים אפשרות כזו לברך,

כולל אפילו האישה על הנס שנעשה לבעלה, או להיפך,

גם כן לא יכולים לברך את הברכה הזו.

אלא שרבינו מנוח בהלכות ברכות, פרק ט' הלכה י',

הוא מחדש ואומר שאם אני מקבל, נניח, טובת הנאה מהאדם הזה,

נניח שהאדם הזה הוא שותף שלו,

בלי השותף הזה העסק היה מתמוטט.

כל העסק כולו בנוי יחד עם השותף הזה.

איך אומרים? הוא המוח שמתכנן את הכול ועושה את הכול.

אז בזה הוא מצדד לומר שכן יוכל לברך.

אבל כמו שאמרנו, בדרך כלל היום לא מלצוי לנו נסים מחוץ לגדר הטבע, ואין הווה המנה שהחבר יבוא ויברך.

מרן ממשיך, על נס של אדם מסוים,

כיואב בן צוריה וחבריו.

יואב בן צוריה היה בן אחותו של דוד המלך.

צוריה זה שם של אישה.

צוריה היתה אחותו של דוד,

והוא היה שר הביטחון, שר הצבא של דוד המלך,

והצליח להכות כל זכר באדום שישה חודשים וכן הלאה.

הרחיב את הגבולות של ארץ-ישראל בצבא של דוד המלך. אדם שרואה אותו צריך לברך עליו,

וכן על נס של אדם שנתקדש בו שם שמים,

כגון דניאל וחבריו, מברך.

ולכן גם אדם שרואה את אותו גוף האריות שלשם זרקו את דניאל ויצא משם חי, גם כן יברך.

וכן כבשן האש של חנניה, מישאל ועזריה.

על כל אחד מהדברים האלה מברך,

שעשה נס לצדיקים במקום הזה.

היה אותו הפסל אומר את עשרת הדיברות,

היה מתחת לפה שלו,

היה השם המפורש.

והיה אומר אנוכי השם אלוהיך.

וכל העם, כל מי שהיה שם היה משתחווה.

אותם הצדיקים, חנניה, מישאל ועזריה, עברו ולא השתחוו.

ואז נגזר עליהם,

נבוכדנצר זרק אותם לכבשן האש.

ונעשה להם נס,

והכנסו בשלום ויצאו בשלום.

שם הפסוק אומר שלנבוכדנצר, כשהשקיף מה קורה בתוך הכבשן,

ראה שיש שם,

במקום שלושה,

ארבעה.

והרביעי דומה למלאך השם.

נכון? זה היה מלאך שבא לצנן להם את הכבשן.

אצל אברהם אבינו הקדוש-ברוך-הוא לא נתן רשות למלאך.

הוא יחיד בעולמו, אני יחיד בעולמי, ולכן הקדוש-ברוך-הוא ירד וצינן את האש בכבשן האש באור כשדים.

אבל כאן הקדוש-ברוך-הוא נתן לו רשות,

ולכן הפסוק מכנה את אותו הרביעי שדומה למלאך השם צבאות. מי שיראה אחד מהדברים האלה יברך שעשה נס הצדיקים במקום הזה.

אינני יודע אם מישהו בעולם יודע איפה יש דבר כזה.

לא עגוב האריות ולא את הכבשן, אנחנו לא מכירים ולא יודעים.

סעיף ח', הרואה אשתו של לוט מברך שתיים.

עליה אומר דיין האמת, בעלות אומר זוכר הצדיקים.

שוב, אין לנו היום איפה אתה יודע, מי כאן יכול לדעת איפה נמצאת היום אשתו של לוט, שהיא כמו נציב מלח,

גם זה לא ידוע לנו.

זה דרומות של נסים של שערי מלאבר?

דרומות של אדם פרטי. של אדם פרטי כמעט ואין. הנה, יש לנו את דברי מרן בסעיף ט', שמרן מסכם לנו,

ולפי דברי מרן אין היום אפשרות כמעט לברך את הברכה הזאת.

מרן כותב לנו את דברי הראש מלוניל,

ורבי דוד אבו דירם.

יש אומרים שאינו מברך על נס, אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם,

אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו,

כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול,

וכיוצא בזה אינו חייב לברך,

ויש חולק וטוב לברך בלא הזכרת השם ומלכות.

אם יוסף בן-אדם היה לו מחלה, תלמו אותו, רואים אותו, הלך לרב, קיבל ברכה, נעימה לו מחלה.

רגע.

הראש מלוניל מסכם לנו את כל מה שלמדנו.

מה שאמרנו, שמברך על נס,

ברוך שעשני נס במקום הזה ושיום מלכות,

זה דווקא כשהנס הזה לא היה לפי הטבע,

כמו הדוגמה של הגמרא.

נו, מה הסוף?

הגמרא מביאה דוגמה שהיה גמל משוגע,

ומי שפוגש בגמל המשוגע הזה,

לפי הטבע,

אין מה לעשות.

בעיטה אחת או שתיים של הגמל, האדם הזה הולך לעולמו.

על נס כזה מברך שעשני נס במקום הזה.

או הדוגמה השנייה, היה במדבר והיה צמא,

ונברא לו מעיין.

במדבר אין מעיינות.

היה נס, נס מחוץ לגדר הטבע. הדוגמאות האלה שהגמרא הביאה עליהן וכן כל כיוצא בהן מברכים את הברכה, שעשני נס במקום הזה,

אחרי חודש עובר שם, יברך את הברכה.

אבל אם הנס הזה היה נס בגדר הטבע, לא מברך. כגון אדם שהיה מעורב בתאונה,

הנהג איבד שליטה על ההגה והרכב התהפך פעמיים, שלוש, ארבע,

וברוך השם, הפך נשבר ואנחנו נמלטנו, יצא בשלום.

אסור לו לברך שם כשהוא אומר שעשה לי נס במקום הזה.

ולמה?

זה נקרא נס, בוודאי,

אבל זה נס בגדר הטבע.

כשאתה שואל אותו,

האדם יש לו הרבה רגש, הוא אומר לך, זה נס שאין לו שום הסבר.

זה נס מחוץ לגדר הטבע, כך הוא אומר.

אנחנו לא שואלים אותו.

תשאל איש מקצוע,

בוחן תנועה וכיוצא בזה.

הוא יסתכל שם ויראה.

איך קרה הנס? אז הוא מסביר לך, תראה, הרכב הזה הוא רכב חזק.

מרצדס, וולבו, הגג שלו חזק,

ולכן הגג לא נמעך.

הם היו חגורים, כולם היו חגורים.

אז נכון שהאוטו עשה כמה סלטות,

התהפך כמה פעמים,

אפילו, אחי, לפי הטבע, הוא מסביר לך שהנס הזה כן מובן לפי הטבע.

או, האדם הזה הלך,

והנה כסיר אריות לקרותו.

אבל יש לו M16. הוא לחץ צרור אריות והרג אותו.

זה גם נקרא נס לפי הטבע.

לפי הטבע, אם יש לך רובה ביד,

האריות, ודאי, שהורגות את האריה,

אתה יותר חזק ממנו, זה פשיטא,

ולכן גם בזה אסור לו לברך.

וכן, כל כיוצא בהם.

נער הייתי, גם זקנתי.

ואני לא ראיתי מימי נס שהוא מחוץ לגדר הטבע, שיהיה אפשר...

לברך הלאה.

כאן, ברחוב אברהם תלמודי,

לפני 35 שנים היה כנס.

ילדה, בת שלוש, ירדה מהרכב של אבא שלה,

עבר שמה מערבל ביטון,

והמערבל ביטון עלה עליה באגן-הירחיים.

האבא היה בטוח שהילדה נהרגה,

אבל היא צעקה צעקות, אז הוא הבין שהיא החיה.

מייד לקח אותה, רצו מייד לבית-החולים.

כשהגיעו לשם, הטכנאי שמצלם,

הוא אומר לאבא,

אתה לא צריך להגיד לי מה היה.

אני רואה על אגן-הירחיים של הילדה את הסימנים של הגלגל של הרכב, את הצמיג,

כי העצם של הילדה הוא רך,

כובד כזה של כמה טונות,

אבל אותה ילדה, ברוך השם,

התרפאה, החלימה, התחתנה, הביאה בנים ובנות.

עכשיו תגיד, אותה אישה עוברת שם, האם תברך?

בוודאי שזה נקרא נס מחוץ לגדר הטבע.

כל אדם, תשאל אותו,

כל רופא שיראה דבר כזה יגיד לך לפי הטבע מה המערבל-ביטון הזה, מה היה עושה, היה צריך לעשות אותה, או פיתה או מצה.

בוודאי שלא היה נשאל ממנה שום דבר.

בוודאי שזה היה נס, אבל בדברי ספר הבתים משמע,

נס מחוץ לגדר הטבע צריך שיהיה לא רק ההתחלה,

אלא גם הסוף.

זאת אומרת,

מההתחלה ועד הסוף היה נס מחוץ לגדר הטבע, רק אז אתה יכול לברך.

פה, מה היה הסוף?

הוא לקח אותה מייד לבית-חולים.

הוא לא חיזר אותה הביתה,

אלא היתה פצועה קשה מאוד, לקח אותה לבית-חולים,

והרופאים, ברוך השם,

היה להם סיעתא דשמיא,

השלחת לברוב וירפאהם,

והכול נגמר בשלום.

אז כאן ההצנה, מה שהיה בסוף,

זה כבר היה נס בגדר הטבע.

ולכן,

בדברי ספר הבתים והרעבים אשמע שעל זה אין ברכה.

ולכן, גם בזה, מרן אומר,

טוב לברך בלא אזכרת שם ומלכות. אלא תאמר, ברוך אתה,

תהרהר שם ואלוקנו,

ותמשיך מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה בלי שם שמים כן,

להזכיר שם שמים לא.

מתי היה אפשר לברך ממש אילו נניח היה עולה עליה, והיא לא היתה נפצעת בכלל,

אלא הייתה חוזרת הביתה.

מייד אחרי זה היה לוקח אותה הביתה.

זה נס גמור, התחיל ונגמר, הכול מאה אחוז נס.

אבל כאן, כשהיא כן נפצעה וההצלה הייתה בדרך הטבע,

לקחו אותה לבית-חולים, והרופאים טיבלו ועשו מה שצריך לעשות,

כך גם רוב הנסים שיש לבני-אדם.

נער הייתי גם זקנתי, ולא ראיתי מעמאי נס של אדם שהוא נס מחוץ לגדר הטבע.

אין דבר כזה.

אולי האנשים נדמה להם,

מרוב שהם שמחים,

אז יש להם רגש, והרגש אומר שזה היה נס מחוץ לגדר הטבע.

בכל דבר כזה צריך לשאול מומחה,

אדם שהוא מקצוען,

אדם שנפל לידו טיל או פגז.

הוא אומר לך, תראה, נפל לידי, וברוך השם נשארתי בריא ושלם.

אז הוא לא מבין למה.

אבל תשאל מומחה. תשאל קצין חבלה.

קצין חבלה יבוא, יבדוק,

ויגיד לך שהזווית של הפגז או של הטיל פגעו כך, היה שם סלע, ולכן האדם הזה לא נפגע. הוא מסביר את הנס. נכון שזה היה נס,

אבל זה נס בגדר הטבע, ולכן לא יוכל לברך.

הגמרא, כשמדברת על הנס של פורים,

הגמרא אומרת, אסתר מן התורה מיניים, שנאמר, ואנוכה אסתר אסיר פני.

זאת אומרת,

לא תמיד אנחנו, לא תמיד עם ישראל,

הם ראויים שיעשה לנו נס מחוץ לגדר הטבע,

אלא גם כשהקדוש-ברוך-הוא עושה לנו את הנס,

מלביש את הנס נס בגדר הטבע.

ולכן, גם שם, אצל מרדכי ואסתר, הקדוש-ברוך-הוא עשה את הנס, הציל את עם ישראל. איך?

על-ידי אנשי אחשורוש אהב את אסתר וכו' ולכן הרג את אמן וכו'.

תשאל איזה גוי. תיקח גוי שלא ידע שום דבר מהחיים שלו.

תן לו מגילת אסתר, תגיד לו, תסביר לי מה קרה כאן.

הוא יגיד לך שהנס הזה היה בגדר הטבע.

אחשורוש אהב אותה ולכן תלה את אמן ולכן קרה מה שקרה.

ולכן,

משום זה על עיצומו של היום אתה הולך ולברך שעשה נסים לאבותינו.

אתה מברך רק על מקרא המגילה.

אז לא רק אז היה הסתר פנים,

גם היום יש הסתר פנים, היום המצב לא יותר טוב מאז.

בגלל ההסתר פנים כמעט כל הנסים שנעשים לנו,

הכול,

כמו שאמרנו תמיד,

זה נס בגדר הטבע.

רק אם תהיה פגיעה ישירה,

נפל על הראש שלו טיל קסאם ולא קרה לו שום דבר.

אם יהיה דבר כזה,

אני מסכים אתך, זה נס מחוץ לגדר הטבע.

אם נפל עליו פגז או נפל על הראש שלו טיל, זה לא ייתכן שהוא יישאר בחיים, אין שום הסבר לזה, בזה כן יוכל לברך.

אבל אין אנשים כאלה. אני לא מכיר אדם כזה שנפל לו טיל על הראש ונשאר חי,

אין מושגים כאלה. כמו שאמרנו היום,

הקדוש-ברוך-הוא מלביש את כל הנסים,

אבל כמעט כל הנסים הם נס בגדר הטבע.

כך כותב הגאון הרב אוירבך בשולחן שלמה,

שכדאי שאדם יהיה זהיר,

לא ימהר לברך את הברכה,

אלא אם כן חכם פוסק לו את הפסיקה,

שזה בוודאי היה נס מחוץ לגדר הטבע.

אבל בדרך כלל רוב הנסים שיש לנו בהווה,

בדרך כלל הם נסים בגדר הטבע,

ועליהם אין אפשרות לברך בשם השם.

אבל לומר את פרשת תודה זה ודאי כן יאמר.

שילך לכותל בשעה 12 בלילה ויאמר נשמת קול חי.

כל לילה באים לשם האנשים שנעשה להם נסים ונפלאות ואומרים כל לילה נשמת. ב-12 בלילה זה הזמן שאומרים, ליד המחיצה של העזרת נשים.

יש גם נשים שנהיה להן נס,

אז גם הנשים אומרות, מעבר למחיצה,

אומרים את קול נשמת עד ומהעולם ועד עולם אתה אל.

לא מברכים, אסור לברך את המינים האחרונות.

או אדם שהיה חסוך בנים,

אחרי 20 שנה הקדוש-ברוך-הוא נתן לו בן, הוא שמח מאוד,

הוא רוצה לומר שעשני נס במקום הזה. כשהוא הגיע לחדרי לידה אין דבר כזה. נכון שזה היה נס, אדם כזה חטיאר שנהיה לו בן סוף-סוף,

אבל זה נס בגדר הטבע.

הלך לרופא, עשו הפריה או דברים אחרים,

ולכן גם בדברים האלה אל תרשה לו, אל תיתן לו שיברך, חלילה,

ספק ברכה לבטלה, כיוון שמרן הלך בהלכה הזאת כדאעש הראש מלונין, אבו דירעם, אורחות חיים ועוד.

יש מי שחולק,

אבל כמו בכל מקום ההלכה היא ספק ברכות להכם,

לכן מרן לא התחשב בדברי התוספות,

ולכן מן הראוי לומר בלי שם ומלכויות.

אורחות חיים ועמלות