הלכות שבת והליכות חורבן: מקניינים וייחוד בשבת ועד לדיני תשעה באב וימי בין הזמנים

 

- - - לא מוגה! - - - 

זה חשמלי, לא צריך טבילה.

האם צריך לענות אמן אחרי ברכת שהחיינו שברך הנשיא?

כן, ודאי, למה לא?

חובה אין כי יש מברנה.

אבל רשות כן. הרב אורבך במנחת שלמה אומר שאסור לענות אמן אחרי רדיו, טלפון, שיש מברנה.

יש חולקים, יש שאומרים שכן. זה לא כמו הדגל, למה? כן, זה כמו הדגל, לכן אין חובה, אבל אפשר.

ביום שידור הראשון, הראשון,

שתי ערוצים בבית,

תן לי לדבר בדקה אחת, וזה מהם באותו מקום.

אחד מלוויין ואחד דרך המשדר.

אז יש הבדל של שתי שניות פחות רבע.

זה מה שראית, כן. גם כן, אותו דבר.

זהו, זה ההבדל.

טוב,

הברכה שהוא בירך לעצמו, הוא בוודאי שזה לא ברכה לבטלה, כי אדם שקונה בית חדש, כלים חדשים, זכה בפיס,

מברך שהחיינו, אין לך פיס גדול מזה.

תקבל אוטו בחינם, בית בחינם,

משכורת בלי מס הכנסה, הלוואי עלינו. זה לא על המעמד הרב, על משהו. לא, על המעמד. תעזוב את המעמד. אני אוותר על כל המעמד. אני מוכן שיהיה לך 50 אלף שקל בחודש בלי שום מעמד. אתה מסכים גם?

גם בית, גם אוטו, הכול.

עם נהג, לא רק אוטו.

מה זה אומר?

בוא נו, חיילה.

היינו מלך העולם שהכל נהיה בטבחו.

אמן, אדוני.

אישה אחרי לידה שאינה מנקת היא צריכה לצום בתשעה באם.

בתוך חודש ללידה פתורה,

כי עדיין דינה כחולה שאין בה סכנה,

אחרי חודש חייבת.

עם השמעת כל בצע, צרדה מותרת.

המשנה במסכת יומאי ט' אומרת

על הכהן גדול שלא ישן בליל כיפור,

שמא יראה קרי.

בקש להתנמנם, פרחי כרונה מקין לפניו באצבע הצרדה.

כי זה לא בא לשיר, אלא זה בא רק להעיר ולחמותה.

האם מותר להקות ברגל בשירה?

אם הוא מכה ולא משמיע הכל מותר, משמיע הכל אסור.

האם שייך?

לא ברור לי הקטן, האם שייך לחשוש במקום מושב

בעיר מקלט?

מי השואל?

האם נשיא וימינו צריך לברך עליו?

לא, לא צריך לברך עליו כי אין לו שום סמכויות.

טוב, חזק ברוך.

אפשר לשאול משהו? כן.

בקשר לדיסק של עתיד סרטים במחשב,

כן. אם קודדים הבוצים שרצו להקלים, נניח לילדים או שכנים בלבד אלי יישוב ביסוד?

יש לך בבית מחשב ויש בו אפשרות לשים בתוכו תקליטורים,

צריך להיזהר.

לא להשאיר מחשב כזה בבית,

סכנה,

סכנה רחנית.

המחשב עוזר בתיאור לגמרי.

המחשב הוא בסדר, אבל התקליטורים שיביאו אליו עלולים להיות לא בסדר. זה שלנו, זה פרטי. שלנו פרטי.

בסדר, אבל יכולים להביא לשם הילדים גם איזה תקליטור.

השאלה היא אם אנו מותר להקליט לילדים אחרים. מטוענים שאסור להקליט לאף אחד, רק למשפחה.

אתה מדבר מצד כל הזכויות שמורות? כן, כן. מצד כל הזכויות שמורות?

כן. טוב, יש בזה מחלוקת. אם זה דברי תורה, יכולים להקל, אין בעיה.

בדברי תורה מותר.

אני קורא סימן ש״ט, היינו באמצע

סעיף ד'.

אין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מפרשים תרומות ומעשרות.

אין פה דין הבן ואין מגרשין, אלא אם כן עוגת שכי מרדה תקיף לעלמא. וכולם, אם נעשו,

שויגין ומזידין או מוטעין, מה שעשו עשוי.

אסור מדרבנן להקדיש.

כמו שאסור למכור ולקנות, מקח או ממכר, כך גם אסור להקדיש.

מה נמכרו לידיעות, מה נמכרו לשמיים.

אתה מוציא מרשותך, מכניס לרשות ההקדש.

ולכן, הוא הדין גם.

אדם שרוצה להקדיש כבש,

חל ערב פסח ויום שבת.

צריך להקדיש את הכבש הזה בערב שבת ולא ביום שבת.

ולא רק קודשי הגוף,

אלא הוא הדין גם, קודשי בדק הבית, גם שם שייך את הכלל הזה.

ולכן אדם שרוצה להביא תרומה לבית הכנסת,

מקדיש ספרים, חומשים,

רימונים לספר תורה, אצבע לספר תורה, ספר תורה עצמו, כל הדברים האלה אסור להקדישם ולהביאם ביום שבת.

לפעמים קשה לי להביא אותם ביום שישי,

הפתרון היחיד רק יום שבת.

יש עצה פשוטה,

האדם הזה לוקח

את אותו החפץ,

אומר לשכן, תרים את זה טפח,

כבר זכה בזה בערב שבת,

ואז יהיה רשאי לכתחילה לקחת

ביום שבת ולהביא את זה לבית הכנסת.

כי זה שייך להם כבר מערב שבת.

מה שהוא מביא, הוא מביא את הנכס של בית הכנסת,

הוא מביא את הסידורים של בית הכנסת שהיו מונחים אצלי בבית, אני מביא אותם ביום שבת.

בחי גווני, יהיה הדבר מותר לכתחילה.

אין מעריכין, קראנו בחומש שווה יקרא, פרשת בחוקותיי.

אדם שאומר ערכי עליי,

תלוי באיזה גיל הוא, אם הוא בגיל שלושים וכולי,

חמישים שקל כסף, פחות, יותר,

תלוי אם זה איש, אישה.

כל הדברים האלה מותרים בימי החול, בשבת אסור,

כך גם לא מחרימים.

כל חרם בישראל לך יהיה, החרם הולך לשבט הכהנים, וגם זה אסור לכתחילה ביום שבת.

אבל

פתיחת ההיכל להקמת ספר תורה שמוכרים הגבאים מותר.

מה ישנה?

קראנה, אני לא בא עם חפץ מסוים ביום שבת,

אלא התחייבות באוויר, התחייבתי 101 שקל.

ולכן, כיוון שזה לא דבר מסוים,

לא חפץ מסוים, לכן בזה לא גזרו חכמים,

הדבר מותר לכתחילה.

המחמירים נזהרים בלשונם,

אומרים 101,

לא אומרים 101 שקל, את המילה שקל לא אומרים. בסדר, מי שיכול להחמיר,

תבוא עליו ברכה.

זה שבת, בסדר, גם זה, כך הוא הדין, אדם שנותן מתנה לחברו, גם כן יעשה את אותו דבר

אז הגבאי, אני ואתה הגבאים אומרים בפירוש, אנחנו לא רוצים לזכות בזה עכשיו, זה נשאר כמו הפקר בבית הכנסת לא הוא אפילו, כן, לא הוא ולא אחרים, זהו,

אין איסור להפקיר, אין איסור לזכות מההפקר,

בכלל היא גוונה, לא קרה שום דבר, לא זכינו בזה, אז גם הוא לא נכשל

קשה עם הבית כנסת, אל תן איזה תרומה של משהו, לא כדאי,

בבקשות תורמים לא רק כסף, בבקשות אומרים,

קילו קפה, קילו תה, קילו סוכר,

אם האדם הזה שכן של בית כנסת,

אז הוא הולך מביא לו לגבאי,

אל תביא ביום שבת, תשאיר את זה למוצאי שבת.

לא מפרישים תרומות ומעשרות, כשאתה מפריש ואומר, הרי זו תרומה גדולה על הכל,

תרומה גדולה אסורה לנו, אלא רק לשבט הכוהנים,

כך גם תרומת מעשר, אתה מקדיש את זה.

מה למכרו לידיעות, מה למכרו לשמיים.

זאת ועוד, את השאר, החולין,

קודם היה אסור לאכול מהם, זה היה תבל,

לאחר הפרשת תרומות ומעשרות, הכל מותר באכילה,

אז יש כאן גם איסור דה רבנן, נראה כמתקן.

אבל יש הבדל אם אין לך שישי מבין הכנסת?

אין הבדל, אין הבדל.

גם זה לא טוב.

לכן אמרנו העצה שיעשה מערב שבת.

זו העצה.

גם לגבי יום טוב.

בספר עוללות אפרים,

בעל הכלי יקר חי לפני 350 שנה, אומר שאדם שיכול לזכות להביא ספר תורה לבית הכנסת ביום חג השבועות,

יש בזה מעלה עצומה, כאילו קיבל את התורה בהר סיני באותו יום.

יעשה את זה, אבל שוב, לגבי הזכייה,

ישתדל להקדיש את זה מערב חג השבועות, ייתן למישהו שירים את הספר תורה טפח,

בית הכנסת זכה בזה, ואז

מה שהוא מביא את זה ביום שבת, הוא רק עושה את ההולכה.

אבל מבחינת הקניינים,

הקניין בוצע כהוגן לפני כן.

אין פה דין הבן.

תינוק שנולד לפני ארבעה שבועות ביום חמישי. פדיון הבן צריך להיות ביום שבת.

הוא יום השלושים ואחד.

אסור לעשות את הפדיון ביום שבת, אלא דוחים למוצאי שבת. והסיבה היא,

קודם התינוק הזה היה כאילו שייך לשבט הכהנים.

אני משלם חמישה סלעים, פודה אותו ולוקח אותו לרשותי.

גם זה דומה למקח וממכר, ולכן הדבר אסור.

הוא עדין גם תינוק שנולד ביום רביעי אחרי צאת הכוכבים.

רביעי אחרי צאת הכוכבים בשעה שמונה, זה נקרא חמישי.

אם אתה מונה כת יא פטשצג יכולים לפדות אותו ביום שישי.

אל תפדה אותו ביום שישי, עדיין לא הגיע הזמן.

יום שישי זה יום השלושים.

פדיון אפשר לעשות רק ביום השלושים ואחד.

ולכן אל תפדה לא בשישי,

לא בשבת,

אלא רק

במוצאי שבת.

אמנם, לפי אשך והפירים מגנים יכול להיות שאפשר,

אבל דע על ספר האשכול, תרומת הדשן ומרן לא מתחשבים בכת יב תשצג, לא לכולה ולא לחומרה, ולכן דוחים את זה למוצאי שבת.

יש לפעמים דוגמה הפוכה לחומרה.

בזה אם אפשר להחמיר, למה לא? אבל גם שם זה לא דין.

כגון,

הילד הזה נולד לפני חודש

בליל שלישי.

אז אליבא דקולה עלמא, הלילה הזה, אתה יכול לפדות אותו.

אבל אם נולד ביום שלישי אחרי הצהריים בשעה שבע,

מתי יום השלושים ואחד? הלילה.

עוד שלוש שעות בשעה שמונה אני רוצה לפדות אותו.

אפשר או לא?

זה יום השלושים ואחד, אבל עדיין לא עברו קטיה פתשצג,

עדיין לא עבר זמן של סיבוב מלא של הירח,

ולכן יש מחמירים לא לפדות הלילה, אלא לחכות למחר אחרי שבע וארבעים.

אבל גם זה לא דין, מעיקר הדין מרן לא יתחשב בנושא הזה של קטיה פתשצג, לא לכולה ולא לחומרה.

אבל אפשר להחמיר, למה לא? אל תעשה את זה הלילה, תעשה את זה מחר.

המחמיר ת...

נבוא עליו ברכה

מהרים מברונה, דן, אולי אפשר לעשות תחבולה כזו

אני הולך לכהן,

משלם לו ביום שישי חמישה סלעים

החמישה סלעים יישארו אצלך פיקדון,

אתה לא מקבל את זה עכשיו

מתי יזכה בהם?

יום שבת, יום השלושים ואחד, יום שבת, אז הוא יזכה בזה

ואז לא עשינו חילול שבת

נתתי לו את זה כבר ביום שישי.

זה מונח אצלו. מונח, ואני אומר,

ואני אומר,

הוא מגביה את זה עכשיו כדי שמחר יזכה בזה, זה נמצא בתוך ביתו,

ביתו של האדם יקנה לו.

האם אפשר לעשות דבר כזה או לא?

מחלוקת בפוסקים.

מהרים מברונה אומר שכן, אפשר, כך דעת מהריו בשם חכמי אוסטרייך,

וכך כתבו גם מהרשל של אלעד שמואל, חתם סופר,

מהרשה, מחזוניש ועוד.

אבל לעומתם יש הרבה פוסקים שחולקים,

המורדכי, המעריל, מגן אברהם, רבי עקיבא איגר, מחנה חיים, כולם חולקים.

החולקים טוענים כך.

מתי אני אברך?

יום שישי כשאני נותן לו את הכסף

עדיין הילד נפל, אסור לברך.

ביום שבת אני לא עושה שום מעשה.

ברכה אפשר לברך רק כשאדם עושה מעשה. בלי מעשה אי אפשר לברך.

וכאן ביום שבת אתה לא עושה מעשה.

יש מצווה מן התורה לאהוב את השם.

עכשיו אני אומר, ואהבת, אני קורא את הפסוק.

ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מלבדך.

קיימתי מצווה מן התורה לבד לכל העלמה, נכון?

למה לא אברך?

כי אין כאן מעשה.

יש מצווה ליראה מהשם. יש הרבה מצוות שאין עליהן שום ברכה.

יש מצווה מן התורה ומקדשי תיראו.

אני מגיע ליד בית המקדש,

כיוון שאני טמא, אני נזהר, אני לא נכנס,

אני ירא מהמקדש,

אני לא נכנס.

קיימתי מצווה מן התורה. מישהו ילך יברך, יגיד אשר קידשנו במצוותיו ויציוונו ליראה מהמקדש,

וכן זה ילך. ולמה?

בגלל שאין מעשה. גם פה ביום שבת הוא לא עושה שום מעשה.

ולכן בגלל החיסרון של הברכה,

הרי אסור לעשות מצווה בלי...

כמו שהמשנה אמרה במסכת תרומות, שערם אסור לתרום, אותו דבר גם פה,

לכן זו הסיבה שהמנהג הוא שבמוצאי שבת עושים ולא ביום שבת.

אני נותן לו את החמישה סלעים,

בפדיון אתה נותן חמישה סלעים, קאש מאני אתה משלם.

נו, אז פה אתה... עשית פדיון, נולדתי איתה, היה לך בן בכור או לא היה לך? רק רגע, אבל הוא לא זוכה בהם, הוא לא זוכה בהם.

הכהן זוכה בהם, ודאי. אז הוא זוכה בהם מאותו רגע שאני... מאותו רגע.

אם הוא זוכה להיות בפיקדון זה שייך אליו, אז הוא כן זוכה.

לא, ביום שישי הוא לא זכה בזה.

עדיין זה פיקדון.

ביום שבת הוא זוכה, אבל בלי מעשה. ביום שבת אין מעשה.

למה אתה מתיר ביום שבת? למה אתה אומר אין כאן איסור מקח וממכר?

כי הוא לא עשה מעשה, זה הרעיון שלך.

אז אם הוא לא עושה מעשה לגבי איסור מקח וממכר... אני מבחינה על המעשה? בטח.

כל ברכה על מצווה, דווקא במצוות שיש בהם מעשה.

המצווה שאין בה מעשה, לא.

אתה קובע מזוזה, אתה לוקח את הפטיש, מרביץ, אתה עושה מעשה, קובע מזוזה, אתה מרח, וציוונו לקבוע מזוזה.

אבל אתה לא מברך, וציוונו לברך ברכת המזון,

או וציוונו לקרוא קריאת שמע וכן הלאה, בכל מקרה שאין מה. בסדר, עשינו את כל הנוסח הזה כמו שעשינו בשבת ביום חול, ככה, בעניין של הקניין וכל זה, עשינו את זה ביום חול. לא יכול לברך?

גם כן?

עכשיו הפדיון, הרגע הזה הפדיון.

בטח שיברך. עכשיו אני עושה את הכנרא. למה? עכשיו אני מברך. אני כבר נתתי לו מראש ועמדתי לו בתורת פיקדום. לא, לא, אל תעשה. אם תעשה ככה אתה מסתבך.

אלא אם אתה עכשיו עושה דבר כזה, פדיון הבן, אתה נותן.

לפני הברכה אתה מכין את הכל ביד, מברך ונותן לו. זהו, עובר לעשייתן.

לא, אבל ברכה לא מעכבת.

בדיעבד, אבל בלכתחילה אסור. למה המשנה אמרה, ערום לא יתרום?

הרי ונחשב לכם תרומתכם. אפשר להרהר את הכל,

לומר את כל הנוסח יותר מאחד ממאה ולגמור.

אלא מה?

הוא לא יכול לברך כיוון שהוא ארום ואסור לקיים מצווה בלי ברכה.

זה מה שלמדו הפוסקים מדברי המשנה במסכת תרומות.

הוא הדין גם פה לענייננו. אני מצטט את הלשון של תרומת הדשן.

אין לעשות כן די איך יעשו עם הסעודה והברכה.

בסעודה בשבת, כיוון שאין רואים הפדיון בשעת הסעודה, אין פרסום בפדיון.

כך כתבו גם לקט יושר, אשח ואורון.

הנפקא מינה למעשה לא מצוי לנו פה, אבל בחוץ לארץ

הדבר מצוי מאוד.

אני עושה עסק עם הגוי,

מוכר לו את הבית שלי או קונה וכן הלאה.

אנחנו כותבים בחוזה,

המקח יחול בשעה שהגוי יכניס לחשבון שלי את הכסף.

בארץ כל הבנקים סגורים.

אולי בנצרת, בעיר העתיקה, יש פתוחים,

אבל באופן כללי הבנקים סגורים.

באמריקה הכל פתוח.

בא הגוי הזה ביום שבת,

הכניס לחשבון שלו מיליון דולר.

באותו רגע שהוא הכניס,

הבית שלו נמכר.

האם מותר?

או שיש כאן איסור מקח וממכר? זה היה בעת עלייה.

אם תאמר שאת המצווה של הפדיון אפשר היה לבצע בדרך הזו,

כמו שאמרו חכמי אוסטרייך ומהרים מברונה,

אז גם פה יהיה מותר.

אבל אם תאמר אסור, גם פה יהיה אסור. זה היה בעת עלייה. מעיקר הדין מותר.

הרי יש פה עוד פעם עם הנוסח.

כשהוא אומר, אם אתה רוצה את התינוק, אתה יוצא את החמישה סלחים ואתה אומר את זה בפעל גצף. בדיוק. גם זה חלק מהבעיה, ולכן כל זה אסור.

בפרט עם הכהן יודע לשחק את זה טוב.

יש כהנים שאומרים את זה בקולי קולות, בקול רע וכו'.

הוא לוקח ממנו את התינוק ורוצה ללכת, אנחנו נשים את הכול.

ואין מגרשים.

אסור לגרש אישה כמו שאסור לקדש.

שוב אתה מפסיד זכויות מסוימות,

חובות מסוימות שיש לבעל עם אשתו וכו'.

ולכן בדרבנן אסור.

הגמרא במסכת גיטין ע'ז אומרת

אם יש חשש עגונה מותר.

מה הדוגמה של חשש עגונה?

אם האדם הזה בלי בנים בר מינן

והוא חושש שאשתו תיפול לפני היוום,

היוום עדיין תינוק

בן חודשיים.

לך תחכה לו שיהיה בר מצווה.

הרי תינוק בן חודשיים אי אפשר

לא לייבם ולא לחלוץ.

צריך להמתין עוד שלוש עשר שנים עד שיהיה בר מצווה. יישאר עגונה.

הלה הן תעגנה, הלה הן תסברנה. זה נורא.

מה עושה האדם הזה החולה?

מכין גט, אומר, אני אגרש אותה לפני כן,

ואז האישה הזו לא תהיה זקוקה לחליצה,

לא חליצה ולא ייבוא.

הכין את הגט ביום שישי, לא הספיק לתת לה את זה בשישי,

הגיעה שבת.

הגמרא אומרת שבחיי גוונה, בגט שכיב מרע מותר לתת את הגט.

חכמים לא גזרו את הגזרה שיראה כמקח ממכר,

בזה הדבר מותר ולכתחילה.

וכולם, אם נעשו שוגגין או מזידין או מוטעין, מה שעשו עשוי.

כל הדוגמאות שאמרנו,

קידושין, גירושין, תרומות ומעשרות, הקדש, כל הדברים, נכון שאסור מלכתחילה?

בדיעבד ודאי שהמקח הממכר חל.

שניהם חזרו בתשובה.

שואלים אותך, מה עם ה... תגיד לו, המקח חל, לא צריך עוד פעם לעשות קניין.

כך גם קידושין, גירושין, כל הדברים האלה,

בדיעבד הכל תפס.

ומותר לו ליהנות

מהפרשת תרומות ומעשרות ביום שבת עצמו או לא,

הגמרא דנה בזה בביצה יח, והרמב״ם מסכם.

בשוגג מותר, במזיד אסור ביום שבת, אלא רק במוצאי שבת.

הכנסת האלמנה לא יבוא עליה ביום ראשונה, לא בשבת ולא ביום טוב, ועיין סימן רשפה.

אדם שקונה קניין לא רק חפץ, אלא גם קונה אישה. אמרנו קודם שאסור מדרבנן.

גם אם החופה וקידושין היו ביום שישי,

אבל כשהוא מתאחד איתה בליל שבת,

אז הוא למעשה קונה אותה.

ולכן הדבר אסור מדרבנן,

אלא העצה היא להקדים רפואה למכה מיד אחרי שבע הברכות שייכנסו לחדר ויתייחדו.

אסור לרב לעזוב את המקום כדי שלא יבואו לידי תקלה זו,

אלא קודם כל להכניס אותם לחדר,

ינעל אותם חמש דקות. ברגע שהיה ייחוד,

אז הלבד כולה עלמא, הוא קנה אותה.

למעשה המחלוקת בראשונים לא רק על אלמנה, אלא גם על בתולה.

גם על זה יש מחלוקת.

היא דוגמה של אלמנה, דוגמה יותר מוחשית שלרוב הפוסקים צריך את הייחוד

אבל גם באישה רווקה, גם בבתולה יש את זה.

יש לנו שלושה דעות בראשונים.

מהו קניין חופה?

ממתי הבעל מתחייב לתת לאשתו מזונות, לרפות אותה, לפדות אותה מהשבי?

מתי היא האישה חייבת לתת את מעשי עדיה לבעלה?

מתי המציאה שהיא מצאה,

פיס,

זכתה בפיס, שייך לבעלה? מאיזה רגע?

מהו קניין חופה?

דעה ראשונה, בבגדו בה דרשו בקידושין יט, כיוון שפרס בגדו עליה קנה אותה,

לכן פורסים את הטלית מעליהם.

דעה שנייה, ספר המנהיג ורואי הפוסקים אומרים שברגע שמברך שבעה ברכות תחת הקהילה קנה אותה.

דעה אחרונה, הרמב״ם ממרן שהייחוד הוא שגומר.

אז אפילו בבתולה, אם תאמר שזה העיקר הייחוד,

מה שבירכו שבע ברכות ביום שישי זה כלום.

כשהם באים לבית בליל שבת מתייחדים, אז הוא קונה אותה,

והרי אסור לקנות קניין בשבת.

ולכן אמרנו שצריך לייחד אותה לפני כן,

בזה יצאו ידי חובה, אליבא דקול העלמא.

הנפקמינה לא רק בפרט הזה. יש עוד הרבה דברים. נפקמינה,

למדנו את הנושא הזה באבן העזר, סימן נה, סמך א',

בכמה מקומות יש את הנפקמינה הזו.

ולפי הרמב״ם,

אסור לכתחילה לקבוע חופה,

אם אתה יודע שהחופה תהיה חופת נידה.

הרמב״ם אומר, חופת נידה אינה קונה דמספקה לן

אם חופה שאינה ראויה לביאה קונה ואינו יורשה אינו מטמא לה.

וכן נראה מדברי מקצת הגאונים.

זה הלשון של הרמב״ם, הלכות אישיות, פרק י'.

ולכן, לכתחילה אנחנו מתכננים את החופה,

שהכל יהיה בזמן טהרתה.

מרן העתיק את זה באבן העזר, סימן סמך א',

אבל לא הביא את המילים של הרמב״ם מילה במילה.

אלא מרן אמר, ראוי.

ראוי לדקדק.

משמע זה, לכתחילה צריך לדקדק, שהחופה תהיה בזמן.

שהיא עדיין טהורה.

משמע מזה שזה לא לעיכוב העם.

והרמב״ם מסיים שהמנהג עכשיו שלא מדקדקים בזה ולא ממתינים

העידו גם חכמי הספרדים שהמנהג בזה נגד הרמב״ם.

כך כותב מארי נבון בגט מקושר שכך פשטה ההוראה

שהם מחתנים גם אישה נידה לכתחילה.

כך כתבו אדמת קודש יד אהרון, ברכי יוסף, מארי הכהן, חוקי הנשים.

ומארי קאש מדגיש שלא רק אם יש עתדך הגדול.

אפילו במקום שאין הכרח גדול גם כן אפשר.

כך כותב מארי הכהן,

יש להקל בשביל סיבה קלה.

וכך העתיק הגאון רבי יוסף חיים בספרו חוקי הנשים.

ולכן אם אתה אומר שמעיקר הדין קניין חופה זה הייחוד,

איך אפשר לעשות את החתונה עם מי נידה?

אלא ודאי שאין הדבר הזה הוא לעיכובה. מכל מקום כאן לעניין שבת אנחנו מחמירים בלכתחילה לחוש את דעת הרמב״ם,

הדבר קל מאוד, פשוט מאוד, ולכן אנחנו משתדלים להחמיר בדבר.

אין מה לחשוב שאתה הרמב״ם?

בלכתחילה כן, אנחנו חוששים, ודאי. אם קרה מקרה שהייתה חופה נידה,

למה לא נגיד שבאותו לב קבילה

תהיה לה

שיביאו שני עדים ויעשו ייחוד עם שני עדים?

אילו היה צריך באמת לייחוד שני עדים, אז באמת היינו מצריכים כך. בעיקר הדין אין צורך לייחוד,

לקניין חופה אין צריך עדים.

רק לקידושין צריך ולא לחופה.

אלא שם הוא והיא מודים מספיק.

אין צורך.

כך אומר התוספות ריד וקידושין.

הוא אומר כל העניין,

או כל העניין שצריך שני עדים ולא מספיק שהוא והיא הודו בגלל שחב לאחרינא.

פה הוא לא חב לאחרינא, כאן בלאו הכי היא כבר מקודשת לו,

בלאו הכי היא אסורה לכל העולם.

ולכן אין צורך בכלל בעדים. כך אומר גם האור שמח ועוד.

ולכן כל מה שעושים מחוץ זה רק חוששים למאן דאמר.

אבל זה לא דבר שבחווה. זאת ועוד.

אפילו ממנו מה שצריך.

כשבאים חתן וכלה לבית, בדרך כלל יש הרבה סקרנים.

אתה תעמוד מהצד ותצלם את הסקרנים.

תראה, במרפסת הזו מסתכלים משם, אלה מה...

החלון, זוג חדש, פעם ראשונה באים הביתה,

יש הרבה סקרנים,

חזקה שיהיו קצת יותר משני עדים,

בפרט אם הם גרים בשכונה טובה.

אבל הם פסולים לעדות.

הם לא תמיד פסולים, שכן לא פסול לעדות.

אבל אני אצרף את כולם, מי משכן שהוא פסול לעדות? לא, אני לא מתכוון לצרף את אלה הפסולים. אני לא מתכוון לא לאנשים ולא לפסולים. זה יטרף אותם ומראה לעדה? לא, לא, לא צריך לייחד.

אם ראו שני העדים,

החתן והכלה ראו ששני העדים רואים הכל,

אז הכל בסדר, אין בעיה.

ולכן אנחנו לא צריכים לבנות חומרה על חומרה, לייחד אותם עד כדי כך.

אבל עדיין תהיה בעיה כזאת.

יכול להיות שהחתונה הייתה שלשום,

אבל הכלה הייתה נידה.

מתי זמן הטבילה שלה? ליל שבת.

אז הם באים, מה יהיה?

היא תטבול,

הרי לפני כן להתייחד אסור,

היא נידה, אסור לכלה להתייחד עם בעלה החתן,

אם היא עדיין נידה.

אסורים בייחוד, כמו שלמדנו ביורי דעה,

סימן קצג,

אם פרסה נידה אסור.

אם כך, מה יעשו בשבת?

תדחה את הטבילה למוצאי שבת?

יש עצה.

למדנו במשנה בשבת ל״ד.

כל דבר שהוא איסור דה רבנן, לא גזרו על השבות בין השמשות לצורך מצווה.

ופה אין לך צורך מצווה גדול מזה, ולכן

תשתדל להשיג איזו דירה סמוך למקווה.

שתהיה דירה של איזה חבר, תגיד לו אנחנו צריכים את הבית שלך,

שיפנו את הדירה, ילכו,

והכלה תגיע למקווה מוקדם.

איך שנהיה שקיעת החמה, 7.40, מכניסת הראש למים, תובלת,

יוצאת מיד, מתנגבת, מתלבשת מהר, מגיעה מיד לדירה.

לפני צאת הכוכבים, לפני שיעברו 15.5 דקות מהשקיעה,

נכנסים לחדר, סגרו, נגמר, זהו.

אז בין השמשות יש מקום להקד בדבר בשופי.

במה דברים אמורים לגבי בין השמשות של הערב שבת, שמה זה כאן?

אבל בין השמשות של החג זה הרבה יותר קשה.

מה ההבדל?

התורה אמרה לנו, ושמחת בחגיך, בחגיך ולא באשתך,

אסור מן התורה להתחתן בחג.

אם נאמר שקניין החופה זה רק הייחוד, אז לפי הרמב״ם הוא עושה איסור, אז גם מבין השמשות איסור, כי ספק דאורטיה לחומרה.

זו הבעיה.

אבל יש לנו עדיין את האפשרות הזו לעשות כן,

כי רוב האחרונים אמרו שאנחנו לא נוהגים כדעת הרמב״ם,

אלא המנהג הוא כדעת ספר המנהיג שהייחוד הוא פריסת הטלית, זה מה שקונה.

כך העידו על המנהג שלנו,

מהריע תהיה בית עובד, יפה ללב, פרי הארץ, ארץ חיים סיטון,

בן איש חי,

כך הוא מביא על מנהג בגדד,

ולכן אנחנו אומרים על צד היותר טוב גם מחוד,

אבל לא זה העיקר, ולכן בשעת הדחק,

אפילו בערב חג,

יהיה אפשר לייחד אותה.

אבל כשהיא טהורה, למה לך לחכות ללילה, להשקיעה, תקדים ככל האפשר.

הנפקא מילה במחלוקת הזו גם התחתנו בשבוע שעבר ביום רביעי לפני השקיעה. שעה שבע אמרו סברי מרנן.

עד שהלכו לבית והיה ייחוד זה היה שתים עשרה בלילה.

חמישי, שתים עשרה בלילה זה חמישי.

כעת הם עושים מסיבה, שבע הברכות,

והם רוצים לברך.

גמרו כעת ברכת המזון, רוצים להגיד סברי מרנן, אפשר או לא?

לפי הרמב״ם אפשר. לפי הרמב״ם, מתי הייתה החופה?

הייחוד, זה היה בחמישי.

יום רביעי זה עדיין יום השביעי. אתה יכול להגיד עכשיו שבע ברכות.

אבל לפי דעת ספר המנהיג אי אפשר וכך ההלכה.

ספק ברכות להקל, בפרט שהמנהג הוא כך.

אסור להם לברך שבע ברכות. זה לא יום השביעי, זהו יום השמיני.

רוצים להגיד בזימון לברך שהשמחה במעונו? נו,

זה לא נורא, אין כאן ברכה לבטלה.

אבל לברך ממש שבע ברכות, אסור.

אפילו ברכת אשר ברא לבד, גם כן אסור.

הנפקא מינה עוד לגבי וידוי.

היום בלאו הכי ראש חודש, אין לנו בעיה.

אבל הוא יצוייר ביום אחר.

ובא החתן הזה, יגידו וידוי או לא? שוב, המסקנה היא שכן.

אנחנו מחשיבים את זה יום השמיני.

דווקא מינה עוד לגבי כיסוי ראש של הכלה.

אישה נשואה חייבת בכיסוי ראש, ארוסה עדיין פתורה.

בליל החופה, מיד אחרי שגמרו שבע הברכות,

האם חייבת הכלה לכסות את ראשה או לא?

מעיקר הדין כן.

אפילו לדעת אלה שאומרים עדיין לא היה ייחוד,

אם יהיה ייחוד, אלה שעושים את הייחוד בעולם,

הליבה דקולה עלמה חייבת לכסות את ראשה.

אלה שלא עושים ייחוד פותרים את עצמם ואומרים עדיין היא לא נשואה.

זו המחלוקת וזו נפקא מינה לגבי דין כיסוי ראש.

עדיף שיעשו לה טול, טול כפול שלוש,

שראשה יהיה מכוסה מעיקרה,

או שתיקח מעיקרה את תזכור פאה.

תזכור פאה ללילה אחת שראשה יהיה מכוסה, למען דאמר.

אצל אחינו האשכנזים הירושלמים הוותיקים

היא נכנסת לחדר ייחוד ושם האימא מכינה לה כבר את הכובעים או המטפחת

היא יוצאת מחדר ייחוד וראשה מכוסה, נקודה. זהו, אישה נשואה לכל דבר.

זה מה שהם עושים, וישר כוחם. הלוואי ואצלנו היו עושים את הדבר הזה.

מה מפריע?

לדבר בקשר שהוא עושה את זה?

הכלה עושה תסרוקת והתמונות יהיו כך ויהיו כך

ואתה מקלקל את הסיסרוקת על ידי הכובע וכולי. כבודו שכח שיש גם עוד דבר בחיים שנקרא יופי.

ומי כמו הכלה באותו ערב, פעם בחיים מתחתנים,

פעם בחיים היא דואגת ליופי שלה, ולכן הן לא מסכימות.

לא מסכימות, אז צריך להדגיש להן שאסור לעשות את הייחוד. הייחוד הזה... אני לא מסכים עוד. אם זה דין גמרנו, כמו שאומר, אתה לא יכול להגיד, אני לא אברך,

תן את זה לברך.

תראה, אם עדיין לא היה ייחוד, עוד יש מחלוקת. יש הווה אמנה להעלים עין.

אבל אם היה גם ייחוד, היה כאן את כל שלושה הדברים פרסת לי איתו עליה.

בילכו שבע הברכות, וגם התייחדו.

אז אם היא יוצאת משם בגילוי ראש, אליבדיקו לעלמא,

היא לא עושה כרגע.

דווקא מינה עוד החתן לשבעת הימים, אסור לו לעבוד.

צריך לשבת בבית ושימח את אשתו אשר לקח

והשאלה היא

האם בחיי גוונה מותר יום השמיני או שזה יום השביעי? שוב, כדאי לכתחילה לבקש את רשותה שהיא תמחל אם היא מחלה לו זה בסדר דווקא מינה עוד

לא יבוא ולא יהיה הכלה הזו אחרי החתונה בדרך לבית קיבלה שבץ ומתה

בעלה כהן, האם מטמא לה או לא?

לפי הרמב״ם עדיין היא לא אשתו

כל מה שהתורה אמרה כי אם נשארה הקרוב אליו כאן עדיין לא היה ייחוד היא לא אשתו וכך ההלכה

אסור לו להיטמא לה צריך לשמור מרחק ארבע מאות

הגמרא דנה לגבי אדם שרוצה לפסוק הלכה

ביום שבת גם פסיקת הלכה שתלויה במידה

אדם צריך למדוד ולדעת אם יש פשישים או לא זה לא דרך מקח וממכר ולכן מותר

הדבר היחיד שאסור זהו לפסוק

על הבכור אם הבכור הזה מותר או לא הגמרא דנה בזה בבצע כו שם עד שהחכם יאמר בפה את המילה שזה בעל מום והבכור הזה מום מותר זה לא שווה כלום

אפילו שהוא ראה ורמז להם שזה מותר לא יעזור צריך להוציא בפה

אז דיבורו בפה הוא מתיר את זה ולכן זה אסור

אבל סתם שאלות זה גילוי מילתא בעלמא שלמפרע זה היה מותר גם בערב שבת ולכן בזה אין שום גזירה ושום חשש שיהיה הדבר מותר לכתחילה לכל חכם לבוא ולפסוק

סעיף ו'

אסור לאדם להשית במים דבר להוליכו מאצלו ולהביאו אצלו ולכן

קסמים שעל פני המים אסור לפצלן לכאן ולכאן כדי לנקות את המים

שיהיו יפים

אסור מדרבנן לסחוט בים או בנהר שמייעשה חבית של שייטים ולא רק

לסחוט סתם כך אלא גם לשבת ב...

האונייה בסירה גם זה אסור.

אף פנימון אמר הסירה הזו אין בה מנוע.

סירת מפרש,

סירת משוטים, גם בזה וגם בזה הדבר אסור מדרבנן,

גם שמה שייך לגזור.

מי שמכיר, מי שיודע, כשהגלים גבוהים המים נכנסים בפנים לאט לאט ואז

האונייה יכולה לשקוע.

מה עושים למנוע את זה להקדים רפואה למכה?

בתחתית הסירה מדביקים חבית של שייטין, מדביקים את הגלגלי הים האלה

הגלגל המנופח זה המצוף הכי טוב שמציף את הסירה למעלה למעלה.

ולכן,

שם יעשה דבר כזה ביום שבת ויבוא לידי איסור דאורייתא, לכן

אסרו וגזרו חכמים שלא לנסוע בסירה ביום שבת.

נוסיף מראה יותר מזה,

יש על הנהר איזה קורה, איזה קרש.

אתה רוצה להזיז את זה?

אפילו דבר כזה קל, גם כן הדבר אסור.

אבל אם זה במקווה,

הקרש של הארטיק נפל במקווה, ואתה מזיז את זה למקום אחר?

בזה אין בעיה. כי מותר לסחוט במקווה,

ויש לברכה שפה, ולכן שם אין מה לחשוש כלל ואיכך.

ז. ספינה, אם היא יושבת בקרקע הים ואינה שאתה כלל, מותר להיכנס בה.

ואם היא קשורה כמנהג הספינות העומדות בנמל, אף על פי שהיא שתה על פני המים, מותר להיכנס בה.

סירה שהיא הולכת מכאן לשם אסור, אבל אם היא קשורה,

עומדת, אין בעיה.

כגון הסירה או האונייה עוגנת בנמל,

היא הטילה עוגן, קשורה בחבלים לרציף, אין שום בעיה.

למרות שכשיש גלים,

הגלים מטלטלים אותה חצי מטר לכאן או חצי מטר לכאן.

היא לא נשארת ממש באותו מקום לגמרי.

אף על פי כן הדבר מותר, זה כלום החצי מטר הזה.

אבל כשהיא לא קשורה, שם הדבר אסור.

בין אם אני יושב בתוכה, בין אם לאו.

אני רוצה להוציא את הסירה מכאן,

נעביר את זה לצד השני. אני לא אשב בתוכה, אני רק עם החבל מושך אותה.

לא תיגע בו יד, כל זה אסור מדרבנן.

הגמרא במסכת שבת בדף קלט, הגמרא עוסקת

בדין תלמיד חכם שצריך ללכת לשמור על הפירות שלו.

מי שהיה פעם בקהיר, בבגדד, יש שם באמצע העיר נהר.

החידקל בבגדד,

הנילוס בקהיר,

וכן על זה הדרך.

הוא צריך לעבור את הנהר. היום יש גשר שקל מאוד לעבור, אתה פותר את הבעיה.

בזמנם לא יהיו להם גשרים טובים.

הדרך הכי פשוטה, הכי קלה, על ידי הסירה.

מה עושים בשבת?

הרי אסור לנסוע בסירה ביום שבת.

הגמרא אומרת, אם הוא צורבה מרבנן,

יש לו דרך.

העצה היא כך.

הוא יודע שהגוי הזה יבוא בשעה שש ויעביר את הסירה לגדה השנייה.

הוא נכנס כעת, הוא אומר, אני רוצה לישון, אני עייף אחרי החמין.

משתתח.

אחרי שהסירה הגיעה לגדה השנייה, אז הוא קם.

הגמרא אומרת, כל הגזרה היא שמייעשה חבית של שייטין.

בדוגמה כזו, הערמה בצורבה מרבנן, לא גזרו חכמים.

הגמרא מביאה שם עוד דוגמה.

יש חור בחבית,

אסור לך מדאורייתא לסתום את החור של החבית בקית, בזפת, בשעווה.

אבל אם הוא לוקח שום ושם את השום כדי לסתום את החור,

אסור מדאורייתא.

בתלמיד חכם הוא אומר, אני רוצה להצניע את ראש השום שם.

בתלמיד חכם לא גזרו,

התירו חכמים בדבר.

מי משחק יותר גדול מאשר השום?

אז במקום שום יביא צנון.

אין לך צנון בבית? תביא צנון.

זהו, אז החכם יביא את הצנון, אין לו מקום להחביא את זה רק שם.

שוב, הערמה בתלמיד חכם, שאין לגזור, שמא יבוא להקל יותר ולתקן כלי,

הקלו. אלה דברי הגמרא.

מרן פסק להלכה את הדוגמה האחרונה למעלה בסימן שי״ד סעיף י״א.

את הדוגמה הזו מרן לא כתב.

לא רק מרן לא, גם הרמב״ם השמיט את זה. ולמה?

כותב הרמב״ם להגיד שלא מצוי כל כך הדוגמה של צורבא מר...

לכן גם מרן שרגיל לכתוב את כל ההלכות שנאמרו בשס,

דבר שלא מצוי, מרן לא כותב, הדבר הזה לעבור את הנהר שאלה לחכם לעשות דבר כזה, דבר שלא מצוי ונדיר מאוד ולכן למעשה מרן לא כתב את זה.

זאת מאוד, היום בדור שלנו צריך להיזהר יותר בדבר.

תאר לך שהחכם הזה הגיע בסירה,

מה יגידו אנשים עמי ארצות?

לרב מותר, די אסור, והפרה של הרבים מותרת, מה?

בגלל שהוא משפחה מיוחסת,

אז הוא יתר מתיר לו.

אני אדם פשוט? אין הבדל, גם הוא ילך והוא לא יעשה ערמה, לא יישן ולא.

ולכן כדאי בזמן הזה, ראוי להחמיר.

עקרונית,

יש דין תלמיד חכם גם בזמן הזה. מרן כך סובר בהרבה מקומות,

אבל מה שאמרנו, אמרנו למגדר מילתא לחומרה.

מניין לנו שמרן סובר שיש דין תלמיד חכם בזמן הזה,

מרן יתייחס לזה בכמה מקומות.

למעלה בסימן רכד, שמברכים על חכם שחלק מחכמתו לרעב.

למעלה בשין יד, לגבי הדוגמה של השום,

להניח בחור החביא,

כאן אצלנו בבית יוסף,

לקמן תקמ״ז, שמותר להספית חכם בפניו.

ההמשך,

תרע בהלכות חנוכה,

מותר להספית חכם בימי החנוכה.

כיוון שהוא תלמיד חכם, מרן סובר שכן מספידים גם בזמן הזה,

כי יפתח בדורו, כי שמואל בדורו.

המגן אברהם הולך בשיטת הרמה שאין תלמיד חכם בזמן הזה ולא מספידים.

אנחנו קיבלנו הוראות מרן, העידו הפוסקים שכן מספידים, ולכן צריך להספיד אותו, את החכם הזה, אם הוא נפטר בפורים עם חנוכה או בחול המועד.

עוד מקומות שמרן יתייחס וכתב שיש דין תלמיד חכם בזמן הזה, כגון

יורד לעם סימן רמ״ג, מרן כתב

אסור לקחת מס, מכס, מתלמיד חכם,

אפילו אם החכם הזה עשיר.

הוא קיבל ירושה מהסבא שלו מעל מיליארד.

השנה לבד הוא הרוויח חמש מיליארד דולר.

אז שייתן משהו?

שום דבר.

מגיע לו פתק ארנונה, צריך לשלם.

ארנונה, אף אחד לא יכול לקחת ממנו

לא ארנונה, לא מס הכנסה, לא שום דבר.

מרן מעתיק את כל זה להלכה ולמעשה, גם בזמן הזה החכם פטור מלשלם מס.

עוד דוגמה נוספת לגבי סגירת השוק.

החכם הזה צריך למכור חולצות להתפרנס.

הוא אומר למכור את החולצות, הולך לישיבה.

אם תשאיר כך את המצב, ייקח לו יום שלם עד שיגמור את החולצות.

מה אנחנו עושים?

אומרים לכל בעלי החנויות, אתם לא מוכרים עכשיו חולצות, אף אחד לא מוכר, תסגרו.

כל הקליינטים יבואו אליו, יקנו ממנו את החולצות.

אחרי עשרה דקות נגמרו החולצות, הוא הולך לישיבה.

אתה רואה שמרן כן מעתיק את ההלכה הזו להלכה ולמעשה, שם בסימן רמ״ג.

סימן שאחרי זה רמ״ד, מרן כותב

מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. פני זקן זה קנה חוכמה.

צריך לעמוד מפני תלמיד חכם גם בזמן הזה.

אולם, צפנת פענח אומר שאין היום בית דין סמוכים, אין היום רבנים סמוכים והאיסור.

החובה הזו רק מדרבנן,

אבל מהרמב״ן והרשב״א לא משמע כך.

בדבריהם במסכת שבועות ל״ד משמע שגם בזמן הזה יש מצווה וחובה מדאורייתא.

עוד דוגמה שמרן פסק שיש דין תמיד חכם בזמן הזה,

ביורא דעה סימן ש״ל.

מי שמבזה תלמידי חכמים חייב נידוי. מרן כותב את זה גם היום, להלכה למעשה.

ביורא דעה סימן ש״ם, חכם שנפטר,

צריך לקרוא עליו.

ושוב, הקריאה הזו,

זה לא אדם קרוב משפחה, לא אבא ולא נכד, בשימת הקוריאה,

אלא כולם חשובים כאילו הם הבנים של החכם.

וכאן אתה אומר את הדברים הלכה למעשה, לומר שיש דין תמיד חכם בזמן הזה.

גם באבנעזר סימן ב״, מרן העתיק את הגמרא בפסחים מ״ט.

ימכור אדם כל מה שיש לו ויישא בת תלמיד חכם.

אם אין תלמיד חכם, בשביל מה מרן כותב את זה?

אלא ודאי שיש.

בחושם משפט בסימן ט״ו מרן אומר חכם שהגיע לבית הדין.

לא אומרים לו תחכה בתור, תא האחרון.

אלא ברגע שהוא בא, נכנס ישר.

נכנס בפנים,

תמיד צריכים לעמוד לפני הדיינים. יש שם שכינה ועמדו שני האנשים אשר עליהם...

ולפני השם, חכם שבא אין דבר כזה לעמוד, יש עשה דכבות תורה, תביא לו מיד כיסא שישב,

אחר כך צריך להפך בזכותו.

בהמשך הלכות מציאה ואבדה בסימן ר' סד.

אסור להחזיר אבדה אלא אם כן הוא מביא לך סימנים או עדים,

אבל אם החכם אין לו סימנים ועדים אבל הוא מכיר בתביעות עין.

תשמע זה השעון שלי, אני מזהה,

ואתה מתחכם מחזירים אבדה גם בלי סימנים בתביעות עינה.

וכן הלאה זה הדרך שעוד הרבה מקומות שמרן לאורך כל הדרך נוקט שיש דין תלמיד חכם בזמן הזה.

גם בספרו אבקת רוחל מרן דן ופסקן,

ומרן שמה מביא תשובה

שהיה מקום, כנראה זה טבריה, שוועד הקהילה רצו לקחת מס

מהחכמים וקיללו אותם כללות נמרצות.

איך אני מזהה תלמיד חכם שאני צריך להסתכל עליו?

הגמרא שואלת, מי נקרא תלמיד חכם? הגמרא עונה.

שואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר,

כך מעתיק את זה גם התשווץ,

הוא בא שם בפתחי תשובה, יורה דעה, סימן רמ״ג.

אתה שואל אותו שאלה, הוא עונה.

אורח חיים, יורה דעה, כל מקום שאתה שואל דברים הם יצויים. אם אני רואה אדם שהולך עם חליפה, שתי כפתורים מאחורה, זה לא מחייב אותי לעמוד. ודאי שלא.

יש למעלה ממיליון בני אדם שהולכים עם חליפות וכפתורים. רק אם אני מכיר אותו. פעם הייתי בכנסת, אפילו בכנסת ראיתי אחת כזה, אחת שלא קרה ולא שנה, אבל יש לו מעיל ארוך, אז מה קרה?

לא המעיל עושה את האדם.

והירושלמי שואל, אז מה המעיל הזה יהיה?

עונה הירושלמי, כמרדעת של חמור.

אתה מתייחס למרדעת, אתה מתייחס,

מה יש מתחת לזה? חמור, אותו דבר גם פה.

האדם הזה... אני לא מכיר אותו, אף פעם לא שמעתי אותו, אני... לא צריך לעמוד.

אתה הולך אחרי הרוב. רוב האנשים בעולם,

מתוך המיליון לובשי הגלימות, רובם, לצערנו, לא תלמידי חכמים.

כמה יש תלמידי חכמים שבקיאים בשאס ופוסקים,

שאתה שואל אותם דבר הלכה בכל מקום ואומר? כמה יש כאלה?

יש מאה כאלה? 110? אין הרבה כאלה.

אבל לובשי פרקים? בלי עין הרע. יש מיליון.

מעילים ארוכים? יש בלי עין הרע? כן ירבו.

ולכן, לא המעיל קובע, אלא...

אתה מכיר, אתה מזהה אותו אישית, אתה יודע, כל שאלה שואלים אותו, הוא עונה.

יודע, יש לו ידיעות רחבות, שאז פוסקים,

זה נקרא תלמיד חכם שצריך לעמוד מפניו. יש בגלל דווקא שהם תלמידים חכמים, חכמים מאוד,

ולא עשבים מהתלמידים האלה. נכון, נכון, כן.

כן, חכם מנציון עד גיל 50, לא רצה ללבוש פרק.

רק אחרי גיל 50 הכריחו אותו, ראש הישיבה אז פסק חכם זרענתיה,

היה לו הכרח, היה נאלץ ללבוש מעיל ארוך.

אני זוכר אותו עד גיל 50, היה הולך מעיל קצר.

גם חכמים יודעים אותו דבר, כן.

מי שאומר שיש תלמידי חכמים, מה זאת אומרת? גדולי הדור של היום הם לא כמו תלמידי חכמים של אז?

הרי זה לא גדולי דור כנגד גדולי דור.

השאלה היא האם אומרים יפתח בדורו כשמואל בדורו או לא. זה הוויכוח.

מרן נוקט, כדברי התשוויץ, שאומרים יפתח בדורו כשמואל בדורו.

יש חוקים, יש אומרים שאנחנו בידיעות שלנו, בחוכמה שלנו, רחוקים מאוד ממה שהיה פעם.

זה הוויכוח.

ולכן הרמה נוקט שאין דין תלמיד חכם בזמן הזה.

יבוא אדם ויאמר, אני תלמיד חכם,

וירצה כך וכך,

לא ייתנו לו את הזכויות והחובות שאמרנו קודם.

לכן אם אדם מת בחול המועד, לפי דברי הרמה,

לא מספידים אותו בחול המועד.

אין היתר, כיוון שאולי הוא לא בגדר תלמיד חכם,

הוא לא עומד בקריטיונים שהגמרא מכתיבה,

כי הידיעות שלנו ודאי הרבה יותר חדשות.

אפילו גדולי הדור הם לא ברמה של הרשב״א, הר״ן והרמב״ן.

ולכן יש מחמירים בכל זה.

אני עובר לסימן ש״מ.

אסור ליטול שערו או ציפורניו, בין ביד בין בכלי, בין לעצמו ובין לאחרים,

וחייו על שתי שערות.

הוא מנקה לבנות מתוך שחורות אפילו באחת חייו.

ודבר זה אפילו בחול אסור משום לא ילבש גבר שמלת אישה.

מר״ן עובר כאן לאב מלאכה חדש איסור דאורייתא של גוזז.

אדם שגוזז מקצה ציפורניים או שערות עובר על איסור מלאכה.

התורה משום גוזז,

בין אם הוא יעשה את זה ביד ובקאלי, בכל מקרה הדבר אסור. בקאלי חייב מדאורייתא,

בשיניים או בידיים כשהוא תולש,

חייב האיסור הוא רק מדרבנן ואין כאן איסור דאורייתא.

אין הבדל אם אני מספר את עצמי,

מספר אדם אחר, בין בזה ובין בזה,

יש איסור מן התורה.

המינימום בתספורת שחייב מדאורייתא,

שהוא מלקט שתי שערות.

סערה אחת, יש מחלוקת אם האיסור הוא מדאורייתא,

חצי שיעור אסור מן התורה,

או שהאיסור הוא מדרבנן.

לפי דעת רשייב בשבת ע'ד גם חצי שיעור אסור מן התורה בענייני שבת.

אבל החכם צבי בדעת הרמב״ם אומר שחצי שיעור בענייני שבת,

אין בו איסור מן התורה.

והחכם צבי בדעת הרמב״ם מוכיח את זה.

הוא אומר,

התוספתא והרמב״ם אמרו, אדם שכותב שתי אותיות חייב.

כתב עוד אחת פטור.

מה זה פטור? הכוונה היא רק איסור דה רבנן.

כך כתב הרמב״ם בהקדמתו,

כל מקום שלכתוב פטור הכוונה פטור אבל אסור.

למה תגידי איך היה מדאורייתא בגלל שזה חצי שיעור?

אלא ודאי בענייני שבת זה לא דומה לחלב.

רק בענייני אכילה שם כתוב כל חלב שזה מחייב גם בחצי, גם בעשרה גרם אסור.

מה שאין כן לגבי שבת לא היה דבר כזה במשכן ואין כאן חיוב, אין כאן איסור מדאורייתא אלא כל האיסור יורד לידי רבנן.

הנפקא מינא,

כשאדם הזה קצת משפשף

ואולי ירד שיער,

האם זה אסור פסיק ראשי בדאורייתא או שזה פסיק ראשי בדאורייתא?

זה הנפקא מינא, זו המחלוקת שיש.

להלכה מן הראוי להיזהר בדבר.

ידוע מה שאמר רבנו ארי, תודה,

על דין פסיק ראשי דלון יחלב את הרבנן, הרב החמיר בדבר,

וכשפעם שם את ידו כך,

כנס את עצמו ונשארה ידו כך עד מוצאי שבת.

תוך האף

בפרט אנשים מבוגרים יש להם את הבעיה הזו ולכן מן הראוי שייזהר

יקנח את האף בעדינות.

מרן כתב מעין זה למעלה בסימן ש״י״ב סעיף ז״י לגבי קינוח אחרי שאדם מתפנה אז האדם הזה בא ולוקח את הצרור לנקות את עצמו

גם שם אתה יכול תוך כדי כך אתה יכול להוריד חלילה כמה שערות ולכן מן הראוי לכתחילה שיהיה זהיר יעשה את הדברים בזהירות

כמו שמרן אמר שם הוא עדין גם פה יש אמנם חולקים יש אומרים שזה נקרא פסיק ראשי דלא ניחלה בדרבנן אבל

האמת הוא שזה ניחלה

כשיש לאדם שערות בין הרגליים זה מפריע בפרט בקיץ אדם מזיע זה לא נוח

אם ירד כמה שערות יהיה לו חלקה שם זה יותר נוח

ולכן בדרך כלל זה נקרא פסיק ראשי דה ניחלה

ולכן מן הראוי ולכתחילה להיזהר עד כמה שאדם יכול יעשה את הדברים בעדינות כדי שלא יבוא לידי תקלה

הנפקא מינא פסיק ראשי בדאורייתא לכל הדעות אסור מן התורה

פסיק ראשי בדרבנן יש מחלוקת

וכאן אתה אומר כשאדם עושה מעשה ביד דרבנן

כשהוא גוזז בכלא במספריים או בסכין אסור מדאורייתא

שם מה זה?

האם הדרך להוריד שם את השערות בצרור זה דרכו וכך?

זה הדיון שהגמרא דנה בבחורות בדף כה וזה הנפקא מינא לענייננו

א' שיעור

אם הוא הוריד רק שערה אחת ולא יותר ב' אפילו אם הוא הוריד שתי שערות השאלה אם זה נקרא שינוי או שזה דרכו בכך בין הרגליים לא לוקחים סכין כדי להוריד שם את השערות שם מורידים את זה בצרור זה הסימן שאלה על זה יש לנו את הדיון כאמור

הוא מלקט לבנות מתוך שחורות

אפילו על שערה אחת חייב סקילה ולמה?

אפילו בחול אסור משום

רב דאורייתא לא ילבש גבר סימנת אישה

ולכן כשמתחייב על זה ממילא מתחייב גם על דין שבת

שניהם שווים ה בהתליאה

הוא כל דבר שאנשים בלבד רגילים לעשותו,

לנו לגברים אסור לעשות כן.

אז לא רק ללבוש את השמלה שלה, ללבוש את הבגדים שלה,

אלא גם ללבוש נעלי בית שלה או להוציא את השיער הלבן.

הנשים רוצות להיראות צעירות.

אצלהן להיראות כסבתא זה משבר נורא.

נשים בגיל העמידה שעוברות את המשבר הזה, לפעמים חלק מהן מגיעות לשיגעון,

צריך לאשפז אותן בבית משוגעות, עד כדי כך.

ולכן, מה הן עושות?

חלק, מורידות. אם זו שערה אחת, מורידים את זה.

אבל אם יתרבו השערות הלבנות, היא לא יכולה להוריד את הכל, אחר כך יהיה לה קאצ'ל.

אז מה תעשה?

צובעות את זה.

גבר, אסור לו לעשות את הדברים האלה.

לא להוריד את השערה הלבנה וגם לא לצבוע.

שניהם אסורים לדאורייתא, לא ילבש גבר שמלת אישה.

חינם אתה עושה?

חינם, כן, מה יש בזה?

אתה שם על... חיזוק השיער.

כן, חיזוק השיער. אבל זה גם צובע.

אם יש לו שערות לבנות, תהיה בעיה.

אם אין לו שערות לבנות, אין שום...

נכון שזה צובע, אבל המטרה היא לחיזוק השיער.

אדם שאין לו שערות לבנות, אדם שהשיער שלו כולו... יש לו שיער לבן, הוא שם חינא לחיזוק,

אבל באופן עקיף הוא גם צובע את השיער.

אז זה בעיה, זה פסיק רשם. כיוון שזה פסיק רשם, יהיה אסור.

העצה היא כך.

בדרך כלל נשירת השיער, הצבע הלבן,

כל הדברים האלה באים מחוסר ויטמינים.

שילך לרופא, ייתן לו כדורי ויטמין,

עוד פעם,

שערות שחורות, זה מה שרצוי לעשות מלכתחילה.

מצוות השיער בכדורים, אה?

מותר, זה גרמה, בגרמה כזו מותר לכתחילה, בזה אין מה לחשוב.

זהו, זה הכדורים שאני אומר.

נותנים לו ויטמין,

לאט-לאט הוא מתחזק, הגוף שלו ממלא את כל התפקוד המושלם,

זה בעיקר בדרך כלל תפקוד הורמונלי.

ההורמונים הם שמהווים כאן את הבעיה,

ואז השערות החדשות שיצמחו.

את הלבן הזה אף פעם לא תהפוך לשחור,

רק עם בויה.

אבל כשהוא לוקח את הכדורים, השערות החדשות שיצמחו.

באדם צעיר, בן עשרים, עשרים וחמש,

אבל תיקח זקן בן תשעים,

שום כדור לא יעזור לו.

אני שואל בענייני היום.

אחד השכנים עושה ברית והוא הזמין אותנו לברית. האם מותר לי להשתתף בסעודת מצווה זה בשרי או לא?

איך הקשר ביניכם? קשר חזק?

קשר חזק אז מותר לך גם בשר, כן?

אין בעיה.

כל מה שאסור, אדם זר, האדם הזה אין לו קשר.

בלי הבשר הוא לא היה בא לשם. הוא בא כדי לאכול שם בשר, זה עשוי.

אבל אדם כשיש לו קשר, הזמינו אותו, והוא חבר טוב שלו

הוא יכול גם לאכול בשר.

כמו שהחכם אומר, לא נעים, אני מוכרח להזמין אותו.

השכן אומר,

אין לי הרבה קשר, אבל לא נעים.

אם הוא הזמין אני צריך ללכת, לא זה מחכה ולא זה מחכה, כל זה כלפי חוץ הצגה. אז אם זו הצגה אז שלא יאכל בשר בהצגה הזו, ישאיר את זה לפעם אחרת. הרב, מה עם המלצרים?

אסור להם, המלצרים אסורים.

ראש חודש.

ראש חודש מותר. לא הרב?

עד שבע וארבעים היום מותר לאכול בשר. ראש חודש מותר.

זה לא תלוי איזה מלצר?

אם המלצר הזה מגיש כב״ד

אם אני עושה את זה בעולם, אז מה שהמלצר אוכל זה לא מתוך המאה מנות שאני הזמנתי.

אבל אם אני מביא עכשיו לפה מאה מנות

ואני מביא אדם שיעבוד,

אז לכאורה אני נותן לו גם לאכול,

והוא אוכל מתוך המאה מנות. מרן כתב,

גם באורח חיים סימן קע וגם בחושן משפט. כשנותנים למלצר לעבוד, אם מביאים לו להגיש שיפודים,

יש לזה ריח וזה יכול,

חייבים לתת לו, כן,

חייבים לתת לו גם שיאכל מזה.

טוב, זה, איך אומרים, יכול לגרום לו חלילה חולי.

אם לא יאכל, יהיה חולה, ולכן, בכלל, גם בנייה, אני מסכים. כן יכול. שם יהיה מותר. אז אם זה היה מלצרים, כאן מלצרים, כן. אבל בעולם מה?

גם באולם, כיוון שהוא שם על האש ומריח עלי הבשר באפו,

יש ריח עשן של הבשר, כדי שלא יבוא לידי חולי.

שם איזה חשש חולי,

אבל כגון זה, לא גזרו חכמים, בחיי גוונה יהיה הדבר מותר לכתחילה.

בספר זית רענן דן אדם שקנה עוף.

אחרי הבישול הוא בא לאכול.

יש שם כמה נוצות

על העור.

יש אנשים לוקחים את כל העור, מקלפים אותו, זורקים את העור בצד. זהו, חזק ברוך, אוכל רק את העוף.

אבל יש אנשים שאוהבים את העור הזה, לא רוצים לזרוק אותו.

אם מותר לקלף, להוריד את אותן הנוצות שיש על העוף,

האם איסור גוזז שייך דווקא בדבר חי ולא מבושל,

או גם בדבר מבושל?

זית רענן, דעתו להחמיר בדבר,

אבל הרבה מהפוסקים הקלו.

וכך המסקנה למעשה להקל ולהתיר בכל זה.

הסיבה, מדוע אנחנו מתירים בדבר,

איסור גוזז שייך דווקא בעוף חי שעדיין,

אבל אחרי הבישול,

אז הנוצות כבר נשברו, כל הכוח שלהם, כל היניקה שלהם, הכל נשבר,

ולכן אין כאן איסור גוזז כלל ועיקר.

כך כותב,

תועפות ראם, האדרת שבחי גוונה אין איסור.

זה כמו בפסמים.

נכון.

גם לגבי דין בורר, אין כאן איסור, כמו שמותר לקלף תפוז ולאכול לאלתר, כך גם פה,

גם מצד דיני בורר, הסברנו למעלה בסימן של יט שאין כאן איסור.

תפוז זה דרך אכילתו, אבל לא עוד פנות אחת.

מותר להוציא לך נוצות בשבת?

כן, סיכמנו שמותר.

אמרנו שזה דרך אכילתו ולכן מותר.

יש כאלה נשים שלפני כן,

לפני שהיא שמה את העוף בסיר,

לוקחת את הסכין ומקלפת את כל הנוצות הקטנים האלה.

אבל לפעמים אדם מגיע למקום אחר ושם לא הורידו, שכחו להוריד את זה,

אז מעיקר הדין גם בשבת.

תהיה מותר להוריד.

הלשון שמרן חייב על שתי שערות הוא דבר ששנוי במחלוקת. תראו את הביאור הלכה על המקום,

הוא מזכיר שלפי שיטת התוספות

אין כאן חיוב בין התורה,

זו מלאכה שלא צריכה לגופה, האיסור הוא רק מדרבנן.

אלא שמרן הלך בשיטת הריבש וסיעתו,

שגם זה חייב מדאורייתא, זה נקרא מלאכה הצריכה לגופה.

והשאלה היא כך,

בשלמה כשאני לוקח את השערות,

היה לו קוקו,

גזזתי לו, אני לוקח את השיער, עושה מזה פאה,

זו מלאכה הצריכה לגופה, לבדי כולה עלמא חייו.

אבל כאן כשאני מסתפר אצל הספר, השיער הולך לאיבוד.

לאב הזה חייב מדאורייתא, התירוץ הוא

הראש שלי מסופר יפה כעת.

המלאכה לא מה נעשה בשיער, לא מה נעשה בציפורן, אלא היד שלי מתייפת,

הראש השיער יפה ולכן בחיי גוונה יש מקום

להחמיר ולאסור מדאורייתא.

כך שהבעיה שדיברנו קודם,

לקנח את האף שמח תוך שערות,

זה לא בעיה שמתחילה בדרבנן במלאכה שאינה צריכה לגופה,

אלא אנחנו מחשיבים את כל זה מלאכה שאינה צריכה לגופה.

דבר מעין זה למדנו בסימן שיוט.

רבנו זרחיה הלוי בעל המאור שואל,

למה אדם שברר פסודת מתוך אוכל חייב סקילה? תגיד, את הפסודת הוא זרק להשפה. זה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה.

למה חייב? מתרץ הישועות יעקב, המלאכה היא לא מה אני עושה בפסודת.

האוכל נעשה יפה,

באוכל נהיה המלאכה ולכן חייב מדאורייתא.

אסור לחתוך יבלת מגופו, בין ביד, בין בכלי, בין לא, בין לאחר. גם זה בכלל גוזז.

אם היבלת עדיין יונקת מהגוף, חייב מדאורייתא. אם זה יבש,

האיסור יורד מדאורייתא על ידי רבנן, אבל בכל מקרה,

איסורה מהאיכאה.

הנפקא מינה מצויה מאוד בימים האלה.

הרבה אנשים הולכים ליד,

הוא הולך לא חמש-עשר דקות,

אז אם כבר שילמתי כרטיס, הוא יוצא בבוקר שכם ולא חוזר.

נחזר עד הלילה.

ואז השמש שרפה לו טוב טוב את הגב,

וכל האור שלו מתחיל להתקלף.

הוא רוצה בשבת להוריד, זה מגרד לו מאוד, הוא רוצה להוריד את האור.

כמו יבלת כך גם אסור להוריד את אותו האור.

אם זה מנותק,

לא יהיה איסור מן התורה,

אבל לפעמים כשהוא מתחיל לחתוך זה מתקלף מתקלף,

מגיע גם למקום שזה כן מחובר לגוף וזה לא מנותק,

ואז הוא יבוא לידי איסור דאוריית.

לכן העצה טובה, אל תלך ביום חמישי לים,

ואם הלכת תישאר עם חולצה,

אל תעשה שטויות, אל תשרוף לך את האור.

זה לא טוב לגוף,

זה יכול להביא סרטן, לא טוב לנפש,

זה יכול לבוא לידי חילול שבת.

יש את הבעיה הזו גם לנשים,

ואם חל זמן טבילתה בליל שבת,

הבעיה היא פי כמה וכמה חמורה.

העצה היחידה שם, לקרוא לגויה,

שהגויה תבוא ותחתוך לה את האור המתקלף הזה, כדי שלא יהיה חציצה.

אבל לנו לגברים אין בעיה של חציצה במקווה,

שיניח, לא ייגע בעור הזה, ישאיר את הכול כמו שהוא.

שוב, הביאור הלכה דן בדבר הזה ואומר,

אם יש לו אור יבש בשפתיים,

ובשפתיים הוא נשך את זה, חייו מדאוריית.

כלומר, הרי כל מה שחייו גוזז, דווקא בסכין ובמספריים.

פה הוא לא עשה את זה במספריים,

הוא עשה את זה רק בשיניים.

אף על פי כן יש מקום לחייב מדאורייתא.

והסיבה היא, אומר, הביאור הלכה,

למדנו בדברי הגמרא בבחורות כה,

מסתכלים מה הדרך.

שערון דרך לחתוך במספריים.

אבל את האור הזה אף אחד לא הולך לחתוך במספריים.

אדם מנשך את זה קצת בשיניים ומקלף את זה.

זה דרכו בחול, אם כן זה דאורייתא.

ולכן שוב צריך להזהיר את אותם האנשים שיש להם את הקילוף הזה,

שישימו לב שלא לנגוע בכל זה בשבת.

מותר לברוח, מותר לברוח על איזה לבן, למשל, כדי לקרר את המקום.

שוב, אתה מורח בשעת המריחה, תוך כדי שאתה מורח אתה יכול קצת לקנף.

אם הוא ישים את הלב בנווה, לא ייגע,

אלא יניח את זה בעדינות כדי שלא יקלף את העור, יהיה מותר.

אם הוא יתחיל בזה בחול, יהיה מותר.

אין כאן איסור, כיוון שהתחיל בזה בחול.

אבל מה שאין כן, אם הוא עושה את זה חזק, משפשף חזק,

בלי ספק שהוא יכול בקלות להגיע לידי מלאכה ואיסור דאורייתא, ויהיה צריך להחמיר וכל זה.

זה לא ידחה.

כן. לא קורה כלום אם לא הולכים לים.

כן.

אפשר לחיות גם בלי ים.

טוב.

המוחק דיו שעל הקלף או שעבה שעל הפנקסים,

יש במקומו כדי לכתוב שתי אותיות חייו.

אגב, אסור לשבר עוגה שכתב עליה כמין אותיות, אף על פי

שלא מתכוון רק לאכילה, דע ומוחק.

מרן עובר ממשיך אב מלאכה חדש, איסור כותב.

המשנה בשבת ע' ג' התחילה בזה,

ובשבת ק' ג' ממשיכה.

אדם שכותב שתי אותיות,

חייו מדאורייתא.

ולא רק כותב,

אלא יש עוד אב מלאכה של מוחק.

מוחק על מנת לכתוב שתי אותיות, גם בזה חייו.

אין הבדל אם הוא כותב במוחק על הקלף, גוויל,

נייר, קרטון,

קיר, כותב על הקיר.

כל הקשקושים, כל הדברים האלה, כולם אסורים מדאורייתא.

הן בכתיבה, או כמו שאמרנו, יש גם מוחק על מנת לכתוב שתי אותיות, שגם בזה יש איסור מן התורה.

הרבה דברים אמורים בדבר המתקיים.

כתב, בדבר שאינו מתקיים,

או על דבר שאינו מתקיים, אין איסור מן התורה, אלא בדרבנן.

בכל מקום, בדרבנן מהאיכא.

ולכן כתבו המורדכי והרמה,

יש לך עוגה גדולה, כתוב על זה מזל טוב לחתן מקלה או בר מצווה.

כשאני בא ופורס, אתה שובר את המילים מזל טוב, אתה מוחק.

מה העצה לחוש של דעת המורדכי? העצה היא פשוטה.

תביא את הסכין של הלחם,

תחתוך את כל הקרם,

תחתוך אותו,

התיכה שלמה, אל תשבור אותו.

קח את זה, שים בצד, תאכל את העוגה, מה שתחתיה.

במוצאי שבת תאכל את המזל טוב, תשאיר את המזל טוב שלם.

כל השבת כולה,

זה לא בורר, כמו שמותר לקלף תפוז,

מותר גם לקלף את העוגה, אין בזה בורר.

או עצה אחרת,

יש הרבה שסוברים פסיק רשת דלא נחלב דרבנן מותר, וגם פה מותר,

על ידי ילד מותר.

ולכן,

חתכת את כל הקרם שלם, המזל טוב נשאר שלם,

תן את זה לילדים.

הילדים יאכלו את זה בשמחה,

אפילו אם הם ישברו את המזל טוב, ישברו את האותיות,

עם הילדים אין לנו מה לחשוש, כלל ועיקר.

ניתן להם לפרוס את זה.

אם ככה גם על החלון... הבעיה היא שהם לא יודעים לפרוס, הם רק יודעים להילקק.

כן. אבל תחוזי לא רק לחלון אם יש עדים, אם ככה. נכון, גם על החלון אם יש עדים, גם שם המרן מזהיר אותנו.

אבק דרכים, לפעמים על הרכב, כשהיה סופת חול,

על השמשות של הרכב, על הרכב, הילדים אוהבים לכתוב את השמות שלהם וכולי.

נכון שזה לא מתקיים ואין כאן איסור מן התורה,

אבל מדרבנן מאה יש איסור בכל הדברים האלה, חייבים להיזהר.

פסיק רשת דלא נחלה בדרבנן. כאן אין לו עניין לשבור את האותיות.

העניין של הילד לאכול, לתקרם.

אילו לא היו אותיות, הוא גם כן היה אוכל אותו דבר.

נכון שזה מוחק שלו על מנת לכתוב.

זו מלאכה שאינה צריכה לגופה ואין לו כוונה, זה פסיק רשת דלא נחלה בדרבנן,

אבל לדידן אנחנו מחמירים, לילד יכולים להקל.

התז אומר עוד סברה כדי להתיר, כמו שבורר לאלתר דרך אכילה מותר,

גם לאכול את הביסקוויץ והעוגה הזה מוחק לאלתר גם כן מותר.

זו הסברה של התז. יש חולקים, אבל יש לנו, כמו שאמרתי, עצה פשוטה.

ברוך השם, יש לנו ילדים ומגיע לילדים את הקרם.

הקרם לנו לא טוב, לא בריא, זה משמין,

לנכדים זה טוב, תן לנכדים שיאכלו וייהנו.

רק לפעמים אישה ילכת עם עגלה רחוב, נכון? הם לא יבואו על סופטימה.

הגמרא אומרת שהעגלה כובשת, ואין לו שום עניין זרעד החברי, זה לא שלו,

ולכן כשהוא הולך עם העגלה ועושה איזה מין שביל קטן, אליבדי כולה עלמא מותר. כך הגמרא אומרת.

בביצה כג, זו גמרא מפורשת ואין עליה חולק ולכן שמה אין מה לחשוש אבל כשאני הולך וכותב אותיות מספרים וכיוצא בזה שם הדבר אסור, שמה אין היתר בזה

אני עובר להלכות שעה באב אם לא יבוא המשיח אנחנו צריכים להתאבל על בית קודשנו ותפארתנו שלצערנו עבר קציר קל הקיץ ואנחנו לא נושענו

ולכן

החל מהלילה אחרי שבע וארבעים אסור לאכול בשר

יין אין מנהג להחמיר, כל אחד יעשה מה שירצה, אבל לגבי בשר מהלילה אסור

יום שבת מותר

אוכל בשר ושותה יין ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה ושעתו

ולמה?

בגלל שיום שבת אסור להראות בה סימני אבילות

פרקת השם מתעשיר זו שבת,

לא יוסיף עצב אימה זו אבילות לומר שאין אבילות בשבת

אז כולל גם בעניין אכילת בשר,

כל שלושה הסעודות יכול לאכול כרגיל, בשר, הכל, אין שום הגבלה

כל שכן שבת שאחריה, שבת נחמו, שעלי בדיקו לעלמא הכל מותר.

יום תשעה באב אסור בחמישה דברים אכילה,

שתייה, רחיצה, נעלת הסנדל, תשמיש ואסור לשמוח ביום תשעה באב ולכן אסורים לעסוק בתורה

התורה משמחת את ליבו של האדם כמו שכתוב

פיקודי השם ישרים מסמחי לב

ולכן לא יעסוק בסתם דברי תורה אלא רק בדברים הרעים כגון

ספר איכה, איוב, דברים הרעים שברמיה,

המדרשים שעליהם, כך גם מסכת מועד קטן מדף יח עד הסוף,

מסכת תעניד מדף קו והלאה, מסכת גיטין, דפים, נז, נח,

כל אותן הסוגיות עוסקות בדברים שלא משמחים את האדם ואת אותם הקטעים מותר ללמוד, אבל מסכת ברכות, שבת, סתם סוגיות היא אסורית.

קל וחומר מסכת שביעית שהיא משמחת את האדם, המושגים שם הדברים יפים, נחמדים,

שאסור מדרבנן לקרוא ביום תשעה באב.

סדר היום, התפילה, הכל מותר, אדם רגיל בזה וזה לא משמח את האדם.

אפילו לומר ויושע השם שירת הים, גם זה לא משמח אותנו, אנחנו רגילים בזה.

ולכן לא ידלגו.

אומנם יש נהגים במקום שירת הים לומר האזינו,

אין המנהג שלנו. כן, אנחנו נוהגים כדברי המקובלים,

שאומרים גם ביום תשעה באב את שירת הים כרגיל.

לא כדאי.

כי בימי החול אנחנו לא שרים, רק בשבת. בקושי בשבת שרים. מי שנוהג להשאיר? לא כדאי. יום תשעה באב לפחות שנשאיר. יקרא את זה בלי להשאיר.

יש מחלוקת לגבי קדישתי כל בכור.

בגדונות אלישע של הגאון רבי אלישע דנגור, מחמיר.

זאת אומרת, זה לא דבר שבחובה, זה לא על סדר היום, ולכן...

אבל רבי יוסף חיים תלה את הדבר במנהג, ואלה שנהגו להקל,

הרב התיר להם לומר גם את פרשת קדיש לי כל בכור.

יש נוהגים להניח טלית ותפילין בבוקר, ויש במנחה.

כל אחד יעשה כמו המנהג של אותו בית הכנסת, ואסור לו לעשות אחרת.

לא תתגודדו,

לא תעשו אגודות אגודות.

ולכן, תשאל מראש. אתה רוצה לבוא לכאן להתפלל? תשאל את הרב.

מה עושים פה? פה מניחים, אני מניח.

מניחים לא. כל אחד יעשה כפי אותו המנהג.

אבל המקובלים דעתם להניח בשחרית כרגיל,

וכך הוא המנהג ברוב ככל בתי הכנסת בירושלים.

אתה הולך למוסיוף או לכל מקום אחר,

תדע מראש שם מניחים תפילין, תביא את התפילין עמך בבוקר, וכך ראוי לעשות בלכתחילה.

אם ככה, אם לא נניח בבוקר בשחרית, אז נניחה?

אם הוא הולך בבוקר לבית כנסת של מניחים,

התפלל פה והניח.

אחרי הצהריים הוא הולך אצל המרוקאים.

המרוקאים לא מניחים בבוקר, רק במנחה.

שנניח עוד הפעם, מה יש בזה? עוד הפעם? כן, אין בל תוסיף.

עוד הפעם יברך, עוד הפעם יזכה במצוות.

גם האשכנזים כולם לא מניחים בשחרית, אלא במנחה.

לפעמים האדם הזה קשה לו, בצום הוא עייף, תעבן,

קשה לו ללכת לבית הכנסת איפה שיתפלל בבוקר.

אז הוא רוצה להתפלל עם האשכנזים,

אין בעיה, יכול.

ייקח עימו תפילין ויתפלל יחד עם מה.

דגים מותר, רק בסעודה המפסקת אסור. בסעודה האחרונה שלפני הצום אסור גם דגים.

אבל הלילה, מחר, דגים מותרים. כל האיסור הוא דווקא בהמה ועוף,

אבל דגים אינם עולים על המזבח בשום מקרה, ולכן בהם לא הנהיגו את המנהל.

במים קרים מותר עד ערב תשעה באב, אפילו ביום רביעי הבא, אבל

במים חמים עד יום שישי זה מותר, שבוע הבא אסור.

אבל אדם שהולך לים או לנהר זה נקרא מים קרים, ולכן שמה מותר, אין לך שום הגבלה, אין לך שום בעיה בכל זה.

אם אין מקווה קר אז יכול, גם בחמים, כיוון שאין לו כוונה להנאה ותענוג,

אין לה כוונתו לטבילת מצווה, ולכן בחיי גבלה, גם לאישה, יהיה מותר בדרך התחילה.

נשים מעוברות מותר להן לאכול. אמנם בגמרא, בפסחים נד כתוב שאסור,

אבל ירדה חולשה לעולם, והרופאים בדורנו טוענים, אישה בהיריון שמטענה יכולה חלילה להפיל.

ואז היא עושה חומרה, דעתן ידי כולם, ולכן בין הריון ראשון, אחרון,

חודש הראשון, חודש האחרון, זה לא משנה מה,

לעולם מותר לה לאכול ולשתות כרגיל.

לגבי רחיצה במים קרים. רחיצה מותר?

ביום תשעה באב יהיה אסור.

לא, עד... עד ערב תשעה באב, עד יום רביעי הבא ושבע וחצי.

כן, כן, גם היא. תעשה את זה אולי קצת פושר.

אתה הולך לים התיכון, שם המים, החום שלהם 31 מעלות, גם שם זה לא קר לגמרי.

ואפילו הכי מותר, אז גם פה.

תעשה את זה קרוב לפושר,

אבל שלא יהיה ממש חם,

וזה מן הראוי להיזהר ולהחמיר בדבר.

שלא דן שהמחלה כתוצאה מהמחלה של צהר. כן.

פתור.

פתור, ודאי. לא צריך ללכת לשאול רופא. שאלת רופא צריך בכיפור.

אז אנחנו מדקדקים. פיקוח נפש, לא פיקוח נפש, אבל לגבי תשעה באב, זה כל זה די רבנן.

אפילו חולה שאין בו סכנה פתור. כל וחומר,

אם יש גם ספק, הווה אמנה לסכנה, לא צריך אפילו לשאול רופא.

תשעה בתשעה באב,

נעוברת, אמרנו לפני חצי דקה, שחייבת לאכול ולשתות.

אפשר לדבר על רפנים שלרפנים לא עובדים על ילילים.

אנחנו מכינים את הכל, כמו שאמר הגאון רבי יוסף חיים, ברף פעלים חלק ד',

לובש שעה שעה.

שבועתיים את הלבנים, פושט, מניח במגירה, וכן הלאה,

שיהיה לו שישה-שבעה תחתונים בשבוע הבא, גרביים, חולצות, מכינים אליי,

ואז לכל הדעות יהיה... זה קשה להם, זה קשה להם. נכון שקשה. מי אמר שכל

אוילות של חורבן בית המקדש, וידע שזה קשה, גם הצום קשה, וצריך להרגיש את הצער,

כדי שבעזרת השם יקוים בנו כל אלה, כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר,

שמחו את ירושלים וגידו בה כל אוהביה, שישו איתה משוש, כל המתאבלים עליה.

ונזרק בידי עבד על המטפחת איש שעשע. בידי עבד, כן. גם, ולכתחילה תשתמש בהם לפני כן, בידי עבד אין ברירה, מה שהיה היה. תצא עם סבון?

במים קרים מותר, גם אם סבון אין איסור בדבר. ככוונתו בסבון להוריד את הלכנוך, אין לו עניין להנאה וכיף, ולכן יש מקום להקל בדבר.

אנחנו למעשה יוצאים לחופש,

בשבוע הבא בשעה כזו לא נהיה כאן,

ניפגש יום רביעי,

ו' באלול, בדיוק בעוד חמישה שבועות, ניפגש עוד פעם.

יש לנו חופש בין הזמנים,

כל אחד ישתדל להגדיל תורה ולהאדירה בתקופת החופש.

במשך השנה אנחנו עסוקים פה, לומדים, טרודים, אין לנו זמן לרוץ,

אבל בחופש כולנו יכולים ללכת ולהרביץ תורה.

אם אחד יש לו אומץ עם מבוגרים,

ילמד מבוגרים.

יש אחד שאוהב יותר ילדים,

או שילך לעשות רישום, ביקורי בית, כל אחד במה שהוא יכול,

אסור לאדם לשבת לבטח.

יש אדם שחושב שהחופש ניתן רק כדי לבלות.

הוא מחפש לאיזה ים ללכת, ים התיכון, ים המלח, ים כנרת, ים אילת, אני יודע, כל פעם הוא מחפש ים אחר, בריכה אחרת.

אני לא מתנגד, שילך פעם לים, ימלא את התאווה שלו, אבל צריך לנצל את ימי החופש גם לצורך עם ישראל,

כדי להרביץ תורה, לקרב את הרחוקים.

בזכות זה, בעזרת השם, נזכה לביאת גואל צדק, אמן ואמן. רבי חנניה בן הקשייה אומר, עצה הקדוש ברוך הוא.