הגאון המסתתר: מפעל חייו ומסירות נפשו של חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל

 

- - - לא מוגה! - - - 

לשמוע ממנו דברי תורה,

דברי אלוקים חיים.

רוב תלמידי החכמים המבוגרים,

תלמידי החכמים הספרדים המבוגרים מעל גיל 60,

בדרך כלל הם תלמידיו, זכו ללמוד אצלו תורה.

הרב כל חייו הרביץ תורה ברבים בישיבת פורת יוסף או בבית הכנסת ברחוב רבי שמשון פולנסקי, בית כנסת אוהל רחל.

כל החיים זכה והרביץ תורה.

על אף שהרב היה כמעט כל ימיו חי בייסורים,

מי שהכיר אותו ידע כמה הרב סבל,

איך אומרים, החיים לא הנעימו לו,

ואף על פי כן היה שקוע באוהלה של תורה במסירות נפש,

זכה והרביץ תורה לרבים.

הרב היה מגדולי הדור, כוחו היה גדול, רע ועצום.

הכישרון שהקדוש ברוך הוא נתן לו,

ה-Q שלו, כמו שאומרים,

היה מעל 130. היה אדם ענק גם בתורה, גם בפשט וגם בקבלה.

אנחנו היינו יושבים להכין את הסוגיה.

אתה יכול לשבת שבוע שלם להכין את הסוגיה.

הוא יבוא בחמש דקות,

יבוא ויכין את כל מה שאתה הבנת במשך השבוע.

לקח לך שבוע כדי להבין,

הוא בחמש דקות יעמיק בתוך הסוגיה, יצלול במים אדירים ויבין את כל מה שאמרת ויחדש את כל החידושים שאמרת,

יעשה אותם כדרך אגב, כהרף עין.

ככה הייתה גדלותו.

הקדוש ברוך הוא חנן אותו כישרון גדול והוא ניצל את הכישרון הזה לקיים את מה שאמר לנו הטענה באבות פרק א',

והעמידו תלמידים הרבה.

הייתה לו גישה לתלמידים,

ידע איך לחנך אותם,

איך לתת להם מצד אחד יראת השם טהורה, מצד אחד מידות טובות,

מצד שני איך להבין את הסוגיה.

אנחנו רואים הרבה אנשים שלומדים, לומדים הרבה תורה,

הרבה שעות, הרבה ימים,

אבל בתחנה הסופית אתה רואה שהאדם הזה תקוע,

אין לו את הבהירות בסוגיה,

אין לו את אסוכש מעתתא אליבא דהילכתא.

הוא ידע להקנות לתלמידים שלו את הבהירות,

איך להבין את הסוגיה,

איך להבין את התוספות והראשונים,

איך להגיע לתחנה הסופית לאסוכש מעתתא אליבא דהילכתא.

פעם ישבנו והאבא דיבר על ראש ישיבת פרת יוסף, הגאון רבי עזרא עתיה.

הוא תיאר את הכישרון העצום שהיה לו,

איזו הבנה, איזו העמקות גדולה.

תיאר והסביר.

אחרי שהוא גמר,

אני העזתי ושאלתי,

אז היה עדיין חכם מן ציון עוד חי.

אמרתי לו, ומורנו חכם מן ציון מה?

הוא אמר לי, לא פחות ממנו.

גם הוא היה גדול, רב ועצום.

גם הוא היה, כמו שאמרנו, עמקן גדול בהבנת הסוגיה,

הן בפשט והן בקבלה.

בקבלה הוא ידע להסתיר את עצמו, כמו שרוב המקובלים יודעים להסתיר את עצמם.

לא הרבה ידעו שהוא גם מקובל,

אבל היה בו גם הבנה,

היה לו גם ידע מקצועי בכל מקצועות התורה,

בכל מכל לכל.

כך הוא לימד וכך חינך את התלמידים שלו.

כשהיינו לומדים אצלו את הסוגיה,

לומדים את הגמרא עם הראשונים,

אתה לומד את התוספות,

הראש, נימוקי יוסף.

אחרי, אחרי שלומדים את הסוגיה עם הראשונים,

היה פותח לנו את השולחן ערוך,

והם מגיעים גם לתחנה הסופית.

אם זה יורד דעה, הלכות ריבית, אם זה חושן משפט,

תמיד היה מגיע גם להסוכש מעתתה,

אליבא דהילכתה.

והיה נותן לנו כעין הקדמה.

כשאנחנו לומדים תוספות,

אתה מנסה להשוות בין התוספות לשאר הראשונים.

ואתה שואל, למה התוספות אמרו ככה?

אולי ככה?

אתה יכול להקשות הכול, לומר הכול, את כל האפשרויות.

תודה.

אבל כשמגיעים למרן, מגיעים לשולחן ערוך, הוא היה מדגיש.

בוא, אל תשאל שאלות.

אל תאמר אולי כך ואולי כך,

אלא תנסה להבין מה אמר מרן בדיוק.

אין מה להתחכם.

תדע, זו המסקנה, זו ההלכה.

מה שאנחנו צריכים עכשיו לעמול עם השכל שלנו רק כדי להבין.

לא כמו בשאר המפרשים,

אתה יכול להקשות על פני יהושע, אולי יש לך קושייה ואולי אפשר להסביר אחרת, אולי נאמר כמו משמרת כהונה, אולי משהו אחר.

פה לא, פה זה הלכה.

הלכה למעשה, קיבלנו הוראות מרן.

כך הוא חינך אותן.

לצערנו, בדור החדש לא כולם כאלה. ראינו הרבה אנשים שיש להם אפילו תואר רב,

והם כותבים, כותבים כל מיני מאמרים ואפשר לומר כך ואפשר לומר כך.

גם את השולחן ערוך הם מזכירים, הם כותבים.

אבל הם לא כותבים את השולחן ערוך ביראת השם בדחילו ורחימו שזהו זה וככה זה ואין על מה לדבר.

את ההבנה הבסיסית הזו הם לא קיבלו את החינוך, את האלף-בית הזה בחיים.

אנחנו זכינו לשמוע ממנו דברי תורה ונתן לנו את הקו, את השכל הישר,

איך אדם לומד ואיך גם מגיע לתחנה הסופית, לפסיקת ההלכה,

לעסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא.

היה לו הרבה סבלנות,

הייתה לו שליטה עצמית במידה מדהימה.

יש הרבה אנשים שהקדוש ברוך הוא נתן להם כישרון,

אבל לא כולם יודעים להשתמש עם הכישרון שהקדוש ברוך הוא נתן להם. הרב, היה לו לא רק כישרון גדול, לא רק מידות טובות,

אלא גם שליטה עצמית מלאה,

וכך הוא נתן לתלמידים שלו מלוא חופניים בלימוד התורה ברוחניות.

בזמנו, לפני שלושים שנה, התחילו הקבוצה הראשונה של הבעלי תשובה לפרוץ קדימה.

קודם היו בודדים. לפני שלושים שנה התחילה תנועת התשובה להתקדם,

פרצו קדימה בצורה, איך אומרים? בסיטונות.

וחלק מהם באו ושאלו אותו.

אורי זוהר וחבורתו.

מה הרב מייעץ לנו?

מה צריך לעשות? מה סדר העדיפויות?

הרב הסתכל מרחוק, איך אומרים? כמה צעדים קדימה.

הרב אמר להם,

במקום להתעסק עם המבוגרים, להחזיר אותם שזו המלאכה לא קלה,

יותר קל, תתחילו עם הילדים.

תעבדו יותר להקים עוד תלמודי תורה ועוד תלמודי תורה.

תעבירו לשם,

בזה אתם תעשו את המהפך בתוך עם ישראל.

אנחנו רואים היום כבר את הניצנים,

את הנבואה שהרב אמר.

אבל כוחו של הרב היה לא רק בפה, הוא לא רק אמר,

אלא הוא השתדל,

הוא בעצמו,

להקים תלמודי תורה.

יש עשרות תלמודי תורה בארץ שהרב הקים אותם.

הרב היה נוסע בעצמו ומכתת את רגליו לאסוף מנה.

בעולם בשביל אותם התלמודי תורה.

כל תלמוד תורה שהיה כאן, הרב היה מתחייב והיה אומר לו שנה ראשונה ההוצאות עליי.

אחר כך הוא יהיה כבר חי, נושא את עצמו, אחר כך הוא יסתדר.

שנה ראשונה אני.

ולכן היו הרבה שהיה להם על ידי זה את האומץ ופתחו תלמודי תורה ברחבי הארץ.

היום ברוך השם הגענו,

53% מהתלמידים של כיתות א' לומדים בבתי ספר משלנו, בתי ספר דתיים.

פעם היינו מתי מעט,

אבל אתה רואה, ברוך השם, בזכות הדברים שהוא אמר, אמר ועשה,

אתה רואה את ההתקדמות ובעזרת השם עוד היד נטויה.

הרב, כידוע, בגיל 60 עבר אירוע מוחי,

הוא היה סוחב רגל, היה לו קשה ללכת.

ולמרות הכול היה נושא מכתת את רגליו לאסוף ממון.

ופעם באה קבוצה של עשירים והקשו עלינו קושייה.

איך אתם נותנים לחכם שבקושי הוא מסכן הולך,

איך אתם נותנים לו לנסוע, לטרוח בצורה כזו?

אמרנו להם, אתם מקשים עלינו? הקושייה עליכם.

תביאו את הממון לרב,

תבואו אתם עשירים,

תשלחו אחד מכם,

תשימו לו ביד 100 מיליון, תגידו לו, רבנו לא צריך לבוא, הנה 100 מיליון,

אז הרב יושב כאן ויחלק את 100 מיליון לתלמודי התורה.

מה אתם מקשים עלינו?

אתם לא שולחים את הכסף, הרב צריך לבוא ולכתת את רגליו. ואכן, הרב כך היה עושה והיה מחלק את הממון. בזמנו רייכמן היה תומך בכל מוסדות התורה.

כשהוא רצה לתת לתלמודי תורה,

היה שולח את הצ'ק,

הרב שך היה מעביר מיד את הצ'ק, רייכמן נתן לחכם מן ציון,

כדי שהוא האחראי יחלק את הממון הזה לפי ריאות עיניו, לפי הצורך של אותם תלמודי תורה.

אם היום אנחנו רואים דור חדש, דור של בני תורה, יראי שמים,

אתה רואה ברוך השם רבבות, מאות אלפים שלומדים בתלמודי תורה שלנו בבתי הספר,

הגרעין, היסוד, אבן הפינה הוא שעשה את הדברים האלה ועשה את הכול בצנעה ובשקט.

אלה שהיו מסביבו ידעו מה שמתרחש.

אבל הוא לא הלך לעשות פרסומות לא ברדיו ולא בעיתונים, ולא רצה לגרוף מזה לא הון פוליטי ולא הון אחר.

אבל הוא עשה את הדברים בחוכמה ובתבונה,

וברוך השם היום אנחנו רואים את הפירות, מה שהרב עשה.

הגישה שלו בהלכה,

הוא שימש את גדולי הדור הקודם, גדול שימושה יותר מלימודה,

וראה איך הם פוסקים כל דבר הלכה למעשה בכל מקצועות התורה, בארבעה חלקי שולחן ערוך,

והוא הלך בעקבותיהם.

כשהיה ראש הישיבה רבי עזרא עתיה חי,

הוא היה נזהר כמעט ולא היה פוסק הלכות.

היה אומר כל דבר, תלכו לראש הישיבה, מה שהוא יפסוק תעשו.

אחרי שראש הישיבה הסתלק,

אז פתח את פיו,

ואז כל מעיינותיו יצאו החוצה,

ואז יכולנו ליהנות יותר ויותר מהתורה שלו,

מהפסקים שלו.

כתלמידים, היינו רואים אותו לא פעם בהפסקת הצו...

היינו לומדים משמונה וחצי עד עשר, היה הפסקה עשרים דקות.

הפסקה כדי שהחכם ישתה כוס קפה או דבר אחר.

לא פעם היינו רואים, במקום הפסקה היה עולה למעלה,

היה דין תורה, היה דה-דין, קבינט מה שנקרא,

היו באים אנשים, שניים תובע ונתבע,

הרב היה מצרף יחד עמו את הגאון החכם יהודה מועלם, ייבדל לחיים,

יחד עם חכם יוסף עדס, יושבים שלושה,

תוך עשרים דקות שומע את שניהם, קולט מה הבעיה,

תוך עשרים דקות יוצאים החוצה, יש להם כבר פסק דין.

יודעים איך ההלכה,

מי חייב, מי זכאי, לא היה צריך כמה חודשים או כמה שנים להתגלגל בתוך בתי הדין,

במהירות עצומה הרב היה במוחו הכביר קולט את הטענות ומענות והיה פוסק להם את הדין בהפסקה בין גברה לגברה,

כך היה עושה.

הרב בהתחלה סירב, לא רצה להיות דיין ולא אב בדין, הוא ברח מכל השררה, מכל הדברים האלה,

עד שלחץ אותו הרב של ירושלים, הגאון רבי בצלאל, ז'ולטי.

הוא הביא לו את דברי המדרש, עוז מלך משפט אהב,

והקדוש ברוך הוא אוהב את פסיקת ההלכה, את הפסק דין בדיני ממונות,

ולכן לא הייתה לו ברירה, לא יכל לסרב,

ומאז הרב היה אב בית הדין ברחוב חבצלת 12, שם היה לו לרב את ההרכב המיוחד,

פעם בשבוע הרב היה יושב שם כדי להראות לעם את הדרך אשר ילכו בה גם בדיני ממונות.

אדם רוצה להחכים, יעסוק בדיני ממונות.

רוב חייו של רבנו היה בסדר נזיקים, בדיני ממונות,

בחושן המשפט.

אבל ככלל, הידע שלו היה ידע מקצועי בכל מכל כול,

בכל מכמני התורה,

בכל מקצועות התורה, בכל ארבעה חלקי שולחן ארוך.

בזמנו, לפני חמישים שנה,

היו הרבה מעם ישראל שמחמירים ולא היו משתמשים

בחשמל בלילות שבת.

מה הסיבה היא? כיוון ששם בתחנת הכוח מחללים שבת.

אז אם אסור לנו ליהנות ממה שיהודי בישל ביום שבת במלאכת העבירה, ולכן היו נזהרים,

היו מדליקים או נרות או לוקסים, מי שזוכר.

זה לא רק היה, היה וגם הווה, יש היום גם בהווה הרבה אנשים שאו משתמשים על ידי לוקסים או גנרטור וכיוצא בזה,

ונזהרים לא ליהנות מהחשמל בשבת.

גם הרב, כך היה נוהג עד תשי״ח.

היה מחמיר על עצמו ואף פעם לא היה נהנה מהחשמל בשבת.

אבל לאחר מכן היה לו איזה יהודי שהכיר אותו,

היה עובד בתחנת הכוח באשדוד.

אז לפני חמישים שנה הקימו את תחנת הכוח באשדוד,

הייתה חדישה מאוד יחסית לתחנות הכוח האחרות.

אמר לו, רבנו, תבוא תראה, אני אדריך אותך, אראה לך את הכול.

ואכן, הרב טרח ונסע במיוחד.

יום שלם הוא ביקר שם מהבוקר עד הערב.

ירד לעומקו של דבר,

ועל פי זה פסק כמה וכמה דינים בנושא החשמל.

בראש ובראשונה,

לגבי שבת,

הרב היה דעתו אחרי זה להתיר.

היו לו כמה וכמה נימוקים שאין כאן בעיה, בדיעבד זה מותר.

יש לנו צירוף של פיקוח נפש.

צירוף שני, פנים חדשות באו לכאן.

המים שהם הרתיחו,

המים, הקיטור הזה, הוא תאמר שאסור.

אבל הזרם שנוצר מזה,

פנים חדשות באו לכאן,

ולכן את זה אנחנו לא צריכים לאסור.

ולכן, מאז, הרב עצמו התחיל להשתמש, הקל,

לא רק בבית הכנסת באוהל רחל, אלא גם בבית שלו,

גם כן התחיל להקל.

וכן היה משתמש בחשמל בשבתות. לא רק לעניין זה, גם לנושאים אחרים.

האם מותר לקחת מהחוטים,

מהציציות שנעשו על ידי מכונה חשמלית?

בשעה שהדלקתי אמרתי לשם מצווה ציצית.

האם מותר לקחת מהציציות עבודת מכונה לברך עליהן וציוונו להתעטף בציצית?

החשמל הוא כוח כוחו ככוחו דמה או לא?

גם בזה, הרב דן, תראו בספר אור לציון, חלק א', יש שם תשובה ארוכה,

ואת התשובה הזו אז הרב ערך לפני כ-50 שנה בעקבות הביקור שהיה אז.

המסקנה של הרב, לא,

ציציות כאלה פסולות.

או מצות עבודת מכונה,

לפני שאני מתחיל ללוש,

לפני שאני מדליק, אני אומר לשם מצאת מצווה.

האם המצות האלה נחשבות כדבר שאפשר בלכתחילה לברך עליו בליל הסדר וציוונו על אכילת מצה או לא?

גם על זה הדעה של הרב לא.

יש כאן כדבר אחר,

זה לא הפעולה במישרין שהיא מעשה ידיך.

וכן כל כיוצא בזה גם בדברים אחרים.

הרב הלך עם הסברה שלו עד הסוף גם לכולה,

לכולה כגון.

האדם הזה הכין את הבצק של הבורקס,

הכול כשר מאה אחוז על טהרת הכשרות.

אין חשש תולעים ולשום דבר.

אבל מי הכניס את הבורקס לתוך התנור?

הערבי. הוא לקח את המגש,

הדליק את התנור ועפה את הבורקס.

האם בדיעבד הבעליו הבורקס מותר בדיעבד או לא?

דעת הרב להתיר.

תגיד לו, למה? זה בישולי גויים.

הוא גם הדליק את האש וגם הכניס את המגש. תרתי.

אז איך אתה מתיר?

שוב הוא טען,

פנים חדשות באו לכאן, החשמל מתחדש,

בכל שנייה מתחדש חמישים פעם.

אז הגוי הזה, בשעה שהדליק את הכפתור,

הוא נתן אפשרות, אפשר לזרם לרוץ,

ונתן את האפשרות שהבורקס יהיה עפה.

לא הגוי עפה,

אלא חברת החשמל.

מי שמפעיל שם המחשב של חברת החשמל הוא שאפה לך את הבורקס,

וממילא אין בזה את הבעיה של בישולי גויים.

הוא הלך עם הספרה שלו עד הסוף,

לא רק לחומרה בדוגמה של ציצית או מצה,

אלא גם לכולה בנושא של בישולי גויים.

בקטע האחרון,

לא כולם הסכימו איתו, לא כל חכמי הדור הסכימו איתו,

רוב החכמים חולקים,

אבל הוא לא חשש מאף אחד,

היה אומר את דעתו.

הייתה בו ענווה נפלאה.

היום כל פיקידון קטן, אתה צריך משהו ממנו,

הוא לא ידבר איתך באמצע הרחוב.

זה לא כבוד.

תבוא, יש לי לשכה, תקבע תור, תבוא, יעלה ויבוא ויגיע.

אצל החכם לא היו את הדברים האלה, מעולם לא היה לו לשכה,

מעולם לא היה צריך לקבוע איתו זמן.

כל ילד קטן יכל לשאול אותו שאלה ברחוב והרב היה עונה לו במאור פנים,

היה מסביר לו את ההלכה, את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו.

ענווה אין פירוש הדבר שאדם חושב את עצמו שהוא באמת אפס, לא.

הוא ידע את כוחו, הוא ידע את ערכו,

אלא שהתנהג בענווה כמשה רבנו.

אבל הוא עצמו ידע את עוצם בינתו, את חוכמתו,

ולכן לא פעם היה אומר לנו,

לפעמים היו מקשים עליו,

איך כבודו אומר כך, אבל כתוב בשאלות ותשובות שורת שי אחרת,

או כתוב בספר אחר,

הוא היה אומר,

מי זה הרב? היה אחרון?

גם אני אחרון.

אז מה אתה מקשה עליי? גברה גברה כרמית?

הוא ידע את כוחו,

ויכל לחנוק על אותם האחרונים.

הם היו לומדים את הסוגיה,

גם הוא למד את הסוגיה, ואולי לא פחות מהם,

אולי יותר מהם.

אז למה אתה מקשה עליו?

איך כבודו אומר, אסור, הנה, בספר פנוני כתב מותר.

אז מה בכך?

הוא כתב ספר, אני לא כתבתי ספר. בגלל שהוא לא כתב, אז הוא פחות חכם?

זה לא קשור.

ולכן הוא היה מסתייג מהקושיות האלה שהיו אומרים,

כתוב בספר אחר כך או כך.

אם כתוב בדברי הראשונים,

זה משהו אחר, אלא עיני ואלא רסי,

אתה צריך שמה לקבל את הדברים ממי שאמרם,

יש לך קושיה מהרשב״א,

מהמאירי או ראשון אחר, ודאי שצריך לעמוד להבין.

אבל אם זה אחרוני אחרונים, הרב לא היה נבהל,

וכמו שאמרנו, למרות שהיה הרב ענוותן כהלל,

היה גדול שבגדולים גם במידת הענווה שהייתה בו,

ואף על פי כן,

אבל כשמגיע לסוקש מעתתא לבד הלכתא,

שם אין ענווה, אין משוא פנים,

אלא הרב היה אומר את דעתו בצורה ברורה,

והרב לא היה חושש משום דבר.

אבל לעומת זה,

כשהרב היה פוסק הלכה,

אף פעם לא הלך להילחם,

ליצור מלחמות,

כדי שכולם ישמעו להלכה שלו.

הרב היה אומר את הדעה, לא היה פוחד מאף אחד,

היה אומר,

הר נוף, צריכים לקרוא את המגילה,

צריכים לחגוג את הפורים בי״ד,

נווה יעקב, י״ד, רמות י״ד, ככה הרב היה אומר.

אנשים, לא כולם שמעו לו, תלך להר נוף,

אולי יש עשרה אנשים ששומעים לו, אולי לא.

הרב לא היה עושה חשבון, ישמעו לי, לא ישמעו לי.

הרב לא היה הולך ליצור תעמולה או לעשות איזו מפלגה שישמעו לו.

הרב היה אומר את ההלכה, זהו זה, אמר את ההלכה,

כתב הספר, יצא ידי חובה.

לפני 35 שנים התחילה המכה של הבעיות בריאות של העופות.

וחלק מהבעיה, בעיה קשה שזה מטריף,

חלק יש עליהם סימן שאלה ומחלוקת.

אז התחילה המחלוקת בין החכמים.

הגאון רבי יעקב ישראל פישר והוא וחכם מן ציון מורנו,

דעתם הייתה להקל.

היו אחרים שהחמירו. הרב רן צופר, ייבדל לחיים, דעתו הייתה להחמיר.

והיה איזה כולל של אברכים שלא הבינו את דברי חכם מן ציון,

ואחד מהאברכים שמה ישב וכתב שישים ושתיים קושיות שאלות על החכם.

כאילו החכם לא הבין.

הרב ראה את זה נורא כעס על הטיפשות של אותם האברכים יושבים באוהלה של תורה ולא מבינים כהוא זה.

אף על פי כן,

אחרי זמן קצר היה שם איזו אזכרה, יורצאי.

הרב אף פעם לא היה הולך לאזכרות.

אבל להראות שאין בליבו כלום, שהוא לא כועס עליהם,

שלא יהיה הווה אמנה שאולי יש מחלוקת,

הרב הגיע לשם לאזכרה כדי להראות,

אני לא בר פילוגתא שלכם, אין מחלוקת,

אלא כל אחד אומר את דעתו. ככה הרב היה נוהג בצורה היפה ביותר,

לעסוקי שמעתתא אליבדי הלכתא לאמיתה של תורה.

הרב היה דעתו שאסור ללכת להצביע בבחירה.