דיני צירוף קטן, חירש ופתי לזימון ולמניין: בין דעת מרן השולחן ערוך לדעת הרמ"א זיע"א

- - - לא מוגה! - - - 

אני עובר לסעיף י' קטן שהגיע לעונת הפעוטות

ויודע למי מברכין מזמינים עליו ומצטרף לזימון בן משלושה בן לעשרה

הגאה ויש אומרים שאין מצרפין אותו כלל עד שיהא בן שלוש עשרה

דאז מחזקנן ל' כגדול שהביא שתי שערות

וכן נוהגים ואין לשנות.

הגמרא במסכת ברכות בדף מ״ח דנה כשיש לך שני גברים גדולים ורוצים לצרף,

כדי להתחייב בזימון רוצים לצרף

עוד אחד או תשעה גדולים ורוצים לצרף עוד ילד האם יכולים לצרף קטן או לא.

יש מחלוקת בגמרא

ומחלוקת בראשונים איך להסביר את הגמרא באיזה סוג קטן הגמרא מדברת.

אני אסביר קודם את דברי מרן.

מרן אומר, מדובר כאן בקטן ממש, ילד קטן,

ילד בן שמונה עשר שיודע למי מברכים,

אפשר לצרף אותו לזימון. לפי דעת מרן שני גדולים והשלישי הקטן הזה מצטרפים, יכולים למה לברך שכן ומשלו,

תשעה גדולים והעשירי זה הילד הזה, יכולים לצרף אותו לזימון ולומר זימון בשם, לברך אלוקינו.

מרן מסביר קודם כל, התנאי היסודי הוא שהילד הזה יודע למי מברכין.

הגמרא מספרת שם על הוויה,

שרביי הסתפק עליו אם הוא יודע או לא.

הוא שאל אותו, למי אנחנו מברכים?

הוציא אותו החוצה,

הראה לו, אנחנו מברכים להשם, הוא נמצא למעלה.

גם קרא עליו את הפסוק, בטרם לצורך בבטן לדעתיך וכו',

כבר בוצין בוצין מכתפי ידיע, כבר מקטנותו ידע להכיר את בוראו מהר.

אז אם הילד הזה, ברוך השם, נבון וחכם, יודע, כן.

אבל אם לא, אפילו אם הילד הזה בן שמונה,

אבל הוא עדיין סתום,

אי אפשר לצרף אותו לא לשלושה ולא לעשרה.

בלשון חכמנו,

הגיל הזה מכונה בשם, הגיע לעונת הפעוטות.

זה נאמר גם בחוסן משפט לגבי מקח וממכר, שהילד הזה עשה,

וגם לגבי הדוגמה שלנו כאן,

שגם בזה יכולים לצרף את הילד הזה לזימון, א', בתנאי שהוא אחרי שש,

ב', יודע למי מברכים.

אין צריך לומר, צריך שיהיה עוד תנאי יסודי,

שלפעמים יש ילדים שקשה מאוד לקיים איתם את התנאי הזה.

התנאי הזה הוא שצעיר שהילד הזה יאכל כזית.

יש הרבה ילדים בגיל שש,

הוא יודיע למי מברכים, הוא מברך יפה ברכת המזון, הכול.

לאכול כזית,

אין לו תיאבון מסכן.

הוא יאכל ארטיקים ודברים כאלה, בלי עין הרעם ושפע.

לחם כזית זה בשבילו קשה כקריעת ים סוף.

אז קודם כל, האבא צריך לשים לב אם הילד באמת אכל לחם כזית.

זה אין צריך לומר, זו קשיטה.

זה גם גדול, צריך שיאכל כזית.

אפילו גדול שלא אכל כזית, לא מצטרף.

אחר כך,

אם כן אכל כזית,

אז אתה בוחן את הילד הזה אם הוא יודע למי מברכים או לא.

אם הוא אחרי גיל שש,

אפשר לצרף אותו לזימון. זו דעת מרן וכך ההלכה.

אמנם,

הרמ״פ עושה כאן כדברי הראש והמרדכי.

הם מסבירים את הסוגיה, מדובר כאן בילד שהוא אחרי גיל בר מצווה.

לפני גיל בר מצווה אי אפשר לצרף ילד קטן,

לא לקדיש קדושה במניין בבית הכנסת וגם לא בזימון.

לא בזימון של שלושה ולא בזימון של עשרה.

גם על איזה קטן הגמרא מדברת?

קטן שהגיע לבר מצווה ולא הביא שתי שערות.

כי מדאורייתא, מתי הוא נחשב כגדול ממש?

הגיע לגיל בר מצווה ונוסף לזה גם הביא שתי שערות.

עלא וכי לא.

אם כן, לפי דעת הרמה, וכך הוא מלאג אחינו האשכנזים,

לא מצרפים ילד קטן לזימון.

אלא אם רוצים לזמן בשלושה, צריכים שלושה מבוגרים אחרי בר מצווה.

רוצים לזמן בעשרה, צריכים עניין עשרה גדולים.

מזה הוכיחו האחרונים למעלה בסימן נ״ה שדעת הרמה אם יש תשעה אנשים בבית הכנסת ורוצים לומר

קטן שהגיע לבר מצווה ולא הביא שתי שערות

כי מדאורייתא מתי הוא נחשב כגדול ממש

הגיע לגיל בר מצווה ונוסף לזה גם הביא שתי שערות, הלאה וכי לא

אם כן לפי דעת הרמה וכך הוא מלהג אחינו האשכנזים לא מצרפים ילד קטן איזמון

אלא אם רוצים לזמן בשלושה צריכים שלושה מבוגרים אחרי בר מצווה

רוצים לזמן בעשרה צריכים עניין עשרה גדולים

מזה הוכיחו האחרונים למעלה בסימן נה שדעת הרמה אם יש תשעה אנשים בבית הכנסת

ורוצים לומר קדיש על ידי צירוף ילד קטן

אפילו אם ניתן לילד הזה חומש

אי אפשר לצרף אותו

אפילו כאן בזימון שאין שם שמים אתה אומר רק נברך שאכנו משלו דעת הרמה שלא מצרפים אותו והרמה אומר על זה ואין לשנות

קל וחומר שם שם תאמר את החזרה זה ברכה לבטלה

אמנם הרמה שם הביא מנהג שנהגו להקל לצרף ילד

אבל דעת הרמה לא נוחה מאותו המנהג והרי הדברים קל וחומר מדין זימון

נמצא שאחינו האשכנזים נוהגים להחמיר בדבר הזה לא לומר זימון

אנחנו נוהגים כדעת מרן להקל

אמנם

האבא בספרו יביע עומר חלק ב' כשדן בנושא הזה

הוא כתב אפשר לצרף ילד קטן לזימון של שלושה

יש שני מבוגרים והשלישי ילד אפשר לצרף

אבל אם יש תשעה ורוצים לצרף את הילד לזימון עשירי אי אפשר לצרף ילד קטן משום

כאן אתה מצרף אותו לבניין וצריך לומר נברך אלוקינו להזכיר שם שמים

כמו שאומרים בכל מקום ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן אז גם לעניין זה אומרים כן כך משמע מהלשון שם

אבל האבא עצמו בספרו יחווה דעת חלק ג'

חזר בו

ושם הוא כותב מצרפים ילד קטן בין אם זה לזימון של שלושה בין לזימון של העשרה בין בזה ובין בזה מצרפים את הילד הקטן

וההסברה היא מדוע באמת אנחנו מצרפים אותו גם לעשרה

משום שלומר ברכה ברוך אתה ה' בזה אתה אומר ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן פה אתה לא אומר שם שמים ברוך אתה ה' אתה אומר נברך אלוקינו לפי דעת הלבוש באבן העזר סימן ל'ד אלוקינו זה לא כמו שם שמים זה קל יותר

ולכן לעניין זה אתה אומר ספק ספקה

אולי ההלכה היא שמצרפים ילד קטן גם לעשרה

אפילו אם תאמר אומרים בכל מקום סבל נגד מרן אולי אלוקינו זה לא ברכה

נוסף לזה יש לנו את דעת תפארת ישראל

התפארת ישראל מחדש ואומר שאפילו אליבא דה הרמה שלא מצרפים ילד קטן לזימון זה היה בזמנם

בזמננו אפשר לצרף

מה ההבדל?

לא משום שהילדים שלנו יותר פקחים ועלו דרגה לא מצד זה אלא

בזמנם אם היית מצרף ילד קטן לזימון יש כאן חומרה שבאה לידי כולה

ולכן הרמה מנעה מלצרף ילד קטן

בזמן הזה אין את הבעיה היינו

אם יש שלושה לפי הדין הגמרא אומרת אפשר שאחד יברך בקול רם את כל ברכת המזון

הוא לא רק מזמן אלא גם אומר את ברכת המזון בקול רם כולנו שומעים ועונים יוצאים ידי חובה בשמיעה

נמצא,

אם יש שלושה אתה עושה לא רק זימון אלא גם ברכת המזון בצורה כזו

אבל אם יש שניים לא

אחד לא יכול להוציא את השני אלא חייבים להחלק וכל אחד ואחד מברך לבד

נמצא אם אתה מצרף את הילד הקטן הזה והאמת שאין כאן זימון האמת שהם רק שניים

כאן הוא יטעה ויברך בקול רם ויכוון להוציא אותו מדין שומע כעונה וזה לא צריך להיות כך

נמצא החומרה שבאה על ידי כולם

משום זה הרמב״ם מנע אמר שאין לצרף קטן לזימון

לפי זה היום בזמן הזה שכתבו רבנו פרץ הראש הטוב והשולחן ערוך למעלה בסימן נט וקפג שכולנו

מברכים, אפילו אם יש זימון של עשרה,

אף אחד לא יצא ידי חובה בשמיעה.

מצווה, בואו יותר מבשלוחו. כל אחד ואחד מברך בעצמו.

השם יהיה חלום באמצע ולא יכוון למה שהוא אומר.

אם כן, אפילו אם נאמר,

יש כאן זימון,

אולי לא, אולי הילד לא מצטרף,

אם כן אין כאן זימון,

אז מה שאני עושה זימון, מה קרה כאן? אמרתי, נברך שאכלנו משלו.

אם לא מועיל, לא יזיק, מה קרה?

אמרתי כאן, לא תישא את שם השם אלוהיך לשווא? לא.

הוצאתי אותו ידי חובה? גם לא.

אנחנו לא רגילים להוציא אחד את השני ידי חובה.

לכן אומר התפארת ישראל, גם עליבא דהרמה יכולים לצרף ילד קטן לזימון, כדי לומר, נברך שאחד המשלו.

אומנם, אחינו אשכנזים לא נוהגים כך.

הם לא רגילים גם בזמן הזה.

הם לא פוסקים כדעת התפארת ישראל.

מכל מקום,

אנו מצרפים את זה כדי להתיר,

לזמן, כדעת מרן, גם זימון של עשרה לכתחילה.

כל זה,

במה דברים אמורים?

למצוות זימון בלבד.

אבל אם המדובר הוא לגבי מצוות חתן וכלה,

יש לנו חתן,

יושבים יחד עמו שלושה,

החתן ועוד אחד גדול,

השלישי שרוצים לצרף הוא ילד קטן, פחות מבר מצווה.

גם אם תאמר, יכולים לזמן ולומר,

נברך שהשמחה במעונו שלחנו משלו,

מצרפים את הקטן כדי לומר זימון כזה, אין שום בעיה.

אבל אחרי ברכת המזון, אם הם רוצים לומר את הברכה אשר ברא ששון ושמחה, זה אסור.

כאן כבר יש ספק.

אם ההלכה כדעת הראש והמרדכי,

אם כן, זו ברכה לבטלה.

ולכן, שם אתה מונע.

אתה אומר לו לחתן, אתה רוצה לברך אשר ברא?

צריכים להזמין עוד אחד גדול.

זה הקטן, פחות מבר מצווה, אי אפשר לצרף אותו.

כי יש לנו כאן ספק ספקה למנוע

את הברכה הזו.

שם ההלכה כדעת הרמב״ן,

שאי אפשר בשלושה לומר את הברכה אשר ברא. צריך מניין.

נכון שמרן לא פסק כך, מרן פסק כדעת הראש והטור,

שגם בשלושה גברים אפשר לומר את הברכה אשר ברא ששון ושמחה,

אולי דווקא בשלושה מבוגרים.

וכאן זה ילד, פחות מגיל בר מצווה.

ולכן, תאמר להם, תיזהרו, אל תצרפו אותו.

כך הוא עדין אם עושים מסיבה בבית החתן.

יש תשעה מבוגרים והילד הקטן הזה רוצים לצרף אותו שהוא יהיה עשירי.

בין אם הוא פנים חדשות בין אם הוא פנים ישנות, זה לא חשוב לנו.

אי אפשר לצרף אותו.

לכן תגיד להם שיגידו רק שתי ברכות,

הגפן ואשר ברא.

מה ההתחלה לומר לברך אלוהינו של השמחה במעונו? יכולים לומר. הרי אמרנו, מצרפים ילד קטן גם לזימון של עשרה.

אבל לומר שבע ברכות אולי זה לא מניין ואי אפשר לצרף ילד קטן. הרי מרן כתב בסימן סמ״ב באבן העזר כדי לברך שבעה ברכות. צריכים שבעה גדולים.

מה ייקח בועז עשרה אנשים?

הוא לא לקח עשרה ילדים.

לכן, בחיי גוונה, תזהיר אותם, תדעו, הילד הקטן לא מצטרף גם לדידן.

כל שכן לאחינו האשכנזים שלא יכול להצטרף.

אבל לגבי הזימון אין לנו בעיה.

כמו שאמרנו, יכולים לצרף אותו בין לזימון שלושה בין לזימון של עשרה.

אפילו בשעת הדח הגדול לא מצרפים ילד קטן למניין כדי לומר קדיש או קדושה. כך למדנו למעלה בסימן נ״ה, כך פסק מרן וכך ההלכה.

אי אפשר לנו לשנות,

כי כאן, אם אתה אומר קדיש, אין כאן מניין.

צריך שכינה,

השראת שכינה ולקדשתי בתוך בני ישראל, דווקא אם יש עשרה מבוגרים.

פחות אחד לא.

אפילו אם נניח הם בבית הקברות,

לא מוצאים שם עשירי ויוותרו על הקדיש.

ואם אתה רואה שאותם האנשים לא רוצים לשמוע,

הביאו חומש, נתנו לילד,

רוצים שהוא יהיה גדול, איך הוא יהיה בר מצווה, שמים עליו חומש, יחד עם הבר מצווה הוא יהיה איש.

אם כן, אתה רואה שהם רוצים לעשות תרגיל כזה,

תפוצץ להם את המניין, תברח מייד.

עכשיו אני חוזר לנושא שלנו.

התרנו לצרף

תשעה וקטן כדי ללמד זימון בשם.

כל זה אחד, אחד בלבד.

אבל לבוא ולחבר שניים,

שמונה גדולים ושני...

קטנים, בזה גם מרן יודה שאסור בשום אופן, אין היתר כלל ועיקר, לצרף שני ילדים. כך פוסק הגאון חידה בשאר האחרונים, וכך המסקנה להלכה ולמעשה,

התרנו לצרף ילד אחד בלבד,

ואי אפשר לצרף יותר מילד אחד.

אני מסיים את דברי הרמה.

כותב מהריל חרש ושותה,

אם מכוונים ומבינים מצטרפים לזימון אף על-פי שאין החרש שומע הברכה.

אדם שהוא חרש מצטרף למניין.

זאת אומרת,

יש לך תשעה,

העשירי הוא אדם חרש אבל הוא רואה את התנועות של הפה של האנשים והוא עונה אמן, יש מרבה. מרן פסק למעלה בסימן עונה, מצטרף. אתה יכול לומר קדיש.

הוא הדין גמא לבא דמרן,

אפשר לצרף אותו גם לזימון.

אנחנו נאמן לברך שאחד ומשלו, הוא יענה יחד איתנו.

הוא מצטרף לזימון כדי לומר את הזימון כדת וכדין.

אני אומר, כולם עונים, הוא רואה מייד שכולם עונים, גם הוא עונה.

הוא לא שומע, אבל הוא רואה. הוא רואה את הקולות ולכן הוא יכול לענות יחד איתנו.

כך דעת התשבץ ברוב הפוסקים וכך המסקנה למעשה.

אמנם הרמב״ם בהלכות מכירה משמע מדבריו

שדין חרש המדבר דינו כדין חרש אילם שדינו כשותה ולא מצטרף.

שם הרמב״ם אומר שלא יכול למכור,

ממילא גם לא יכול להצטרף למניין, לא יכול לגרש את אשתו.

אבל כבר טמא על הדברים הללו הגאון מהרן בן חביב בספרו גט פשוט באבן העזר,

ושאל הרי הגמרא בחגיגה ב' בכמה מקומות,

המשנה במסכת תרומות אומרת

חמישה לא יתרומו, אחד מהם חרש,

ואם תרם תרומתו תרומה לכתחילה לא,

אבל בדי עבד הוא נחשב כפיקח לכל דבר למרות שהוא לא שומע אבל הוא מדבר.

רק חרש אילם הוא לא יכול אבל זה יכול ונשאב בצריך עיון.

ולכן רוב הפוסקים לא חששו בזה לרמב״ם.

מה תאמר?

לגבי שלושה זה קל מאוד לצרף אותו אבל בעשרה הוא העשירי תחשוש אולי שם ספק ברכות להקל ואתה אומר אלוקינו.

אבל ידוע מה שדן הכתב סופר.

הוא אומר, אפילו בחרש אילם בזמנם היו גדלים פרא לא היה מי שילמד אותם כי הוא לא שומע לא יכול ללמוד לא לקרוא לא לכתוב ולא שום דבר אחר לכן בזמנם הוא היה נחשב כשותא.

בזמן הזה אומר הכתב סופר כיוון שמאלפים אותם יפה דינו כפיקח.

אפילו בחרש אילם הוא אמר את החידוש הזה.

קל וחומר לנו פה בעניין חרש המדבר.

ולכן בצירוף זה

נוכל לפסוק כדברי מרן.

אם מרן יקל שם בדין קדיש הוא הדין גם פה. לכן לא רק לגבי שלושה אפילו בעשרה כל מקום שיש לנו ספק ספקה יכולים לעלות דרגה ולהורות גם כמרן.

ולכן אם יש לך תשעה והעשירי הוא חירש כיוון שהוא עונה יחד עם כולם הוא רואה לפי התנועות של הפה הוא רואה המזמן גמר מיד האחרים מתחילים לנענע את הפה מיד גם הוא עונה זה בסדר

אין שום בעיה אפשר לצרף אותו גם לאמירת קדיש וגם לגבי זימון.

רק לגבי לומר חזרה שם צריך שיהיו תשעה מכוונים לברכותיו של החזן ולכן הפרי חדש חשש מאוד בדבר ובצדק שם באמת לא כדאי עדיף יותר שיגידו לחש בחזרה יחד קדושה בקול רם אבל חזרה לא יגידו.

מה שאין כן פה פה אצלנו לעניין זימון הדבר קל יותר אמרנו קודם שלפי

הלבוש אין חשש ברכה לבטלה הזכרה שם שמיים באמירת אלוקינו בלבד ולכן יהיה רשאי לכתחילה לעשות כדבר הזה מה שכתב הרמז שותה לא התכוון לומר שותה ממש שותה בוודאי לא מצטרף

לא לזימון של עשרה ולא שלושה הוא פטור מכל המצוות

אם חשו אין לנו עסק

אבל כאן מדובר באדם פתי

אנשים אומרים זה משוגע יש לו פה גדול מדבר יותר מדי תראה מה קורה אחר כך בסוף

אבל הוא באמת נורמלי מדבר לעניין כשהוא רוצה הוא יודע לדבר לעניין לכן האדם הזה מצטרף לזימון