דיני קדימה בברכת המזון ועלייה לתורה: תלמיד חכם למול כהן ולוי, ומעלת המברך על כוס של ברכה

 - - - לא מוגה! - - -

אני קורא סימן ראש א', סעיף ב' לא יקדים חכם ישראל לכהן עם הארץ לברך לפניו דרך חוק ומשפט, אבל לתת לו החכם רשות שיברך, אין בכך כלום. אבל כהן תלמיד חכם, מצווה להקדימו, שנאמר, וקידשתו לפתוח ראשון ולברך ראשון, רעיין קסז, סעיף יד. כשיש אנשים רבים, והרבה אנשים מהם רוצים לזכות ולברך את כוס ברכת המזון, למי נותנים? אם נמצא בעל-הבית, הוא הראשון. אין בעל-הבית, נותנים לחכם שבהם. השאלה היא, איפה עומד הכהן בעניין זה? יש לך גם חכם וגם כהן. החכם אינו כהן, אלא החכם ישראלי. השאלה, מי קודם? על זה הגמרא אומרת שבוודאי החכם קודם. למרות שלכהן הזה יש מעלה גדולה מאוד, נולד לאבא הנכון וקידשתו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, לברך ראשון. כל זה כשכולם שווים, והוא המיוחס שבהם הוא כהן. אבל מה שאין כן, כשיש שם תלמיד חכם, בוודאי שכתר תורה עולה על כתר כהונה. המשנה אמרה, שלושה כתרים הם, כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות. כתר מלכות זכה בו דוד המלך. גם כתר כהונה היה לאהרון הכהן וזרעו אחריו, כך שאין לעם ישראל באופן כללי חלק, לא במלוכה ולא בכהונה. אף אדם לא יכול להיות כהן, גם אם יעשה נדר, שהוא רוצה להיות בלי נדר או עם נדר כהן, זה לא יעזור לו. אבל כתר תורה מונח בקרן זווית, כל הרוצה יבוא וייטול. אל תחשוב שכתר תורה הוא פחות מהם, אדרבה, בים מלכים ימלכו, אדרבה, כתר תורה הוא חשוב יותר מכתר כהונה וכתר מלכות. אפילו ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, ולכן משום זה אין להקדים את הכהן אלא תיתן לחכם שהוא יברך על כוס ברכת המזון. כך הוא הדין גם לגבי דין עליית ראשון, מן הראוי, מעיקר דינא דגמרא, גם כן היה מן הראוי לעשות כן. אלא שהמנהג שם לא כך. בעניין העלייה הראשון, משום דרכי שלום נותנים תמיד לכהן שהוא יעלה, אפילו אם יש שם תלמיד חכם, כמו שמעיד על המנהג הזה הרמב״ם בפירוש המשניות ושאר הפוסקים, וכך המסקנה, כמו שמרן כתב למעלה. אבל פה אין לנו שום מנהג, ולכן אם יש שם תלמיד חכם וגם כהן, אז בוודאי שהחכם קודם, אפילו אם הכהן הזה הוא כהן אמיתי, מיוחס, אף-על-פי-כן עדיין, בכל מקרה, תלמיד חכם קודם. הגמרא מביאה במסכת מגילה בדף כח על רבי פרידא, שזכה לאריכות ימים. ושאלו אותו תלמידיו, רבנו במה זכה לאריכות ימים? ענה להם, מימי לא ברכתי לפני כהן. זאת אומרת, תמיד היה נותן לכהן שהוא יברך את כוס ברכת המזון, הייתי תמיד מקיים את מצוות וקידשתו, ואז, בזכות זה, זכיתי לזה. על זה הגמרא שואלת, וכי הדבר טוב והגון? אדרבה, זו חומרה שבאה לידי כולה. הרי כל חכם שמברך כהן לפניו הוא גורם ביזיון כבוד התורה. הגמרא מביאה על זה את הפסוק, כל משנאי אהבו מוות, אל תקרא משנאי אלא משנאי. האדם הזה, חלילה, משניא את כבוד התורה. ואנשים אומרים, תראה, האדם הזה למד 30-40 שנה, בא הכהן, האדיוט הזה הוא לפניו. מה בצע שנלמד תורה? מה שווה התורה בעניין זה? ונמצא שאנשים לא מוקירים ולא מעריכים את התורה. כל מצוות והדרת פני זקן זה קנה חוכמה, כדי שאנשים יעריכו את התורה וכולם ישאפו ללמוד ויהיו תלמידי חכמים, וכאן החכם הזה גורם הפוך. ולכן הגמרא אומרת על זה דבר קשה. תרצת הגמרא בשווין. זאת אומרת, הוא לא נתן חלילה לכהן עם הארץ, אלא היה שם כהן שגם הוא היה בגדר תלמיד חכם. אומנם הכהן הזה היה פחות למדן מרבי פרידא. אם היית שוקל אותם לפי החוכמה, בוודאי שלא היה מגיע לאותו הכהן אלא לרבי פרידא. אפילו אחי, אף על פי כן הוא ויתר ונתן לו. אז כאן אין ביזיון כבוד התורה, כי סוף סוף הוא נתן לכהן תלמיד חכם. מצד שני, הוא ויתר. הוא מחל על כבודו למרות שהיה מגיע לו כי הוא היה למדן יותר ולכן זכה לאריכות ימים ושנים. תוספות שואלים, הרי היה לו תלמיד לרבי פרידה שבזכותו רבי פרידה זכה לחיות ארבע מאות שנה. הסיפור היה שאותו התלמיד היה קשה הבנה ולכן היה צריך הרב לחזור הרבה פעמים. היה חוזר לו ארבע מאות פעם עד שהיה התלמיד הזה מבין. היום הקדוש ברוך הוא ריחם על החכמים והוא ידע שאין להם לא כוח ולא סבלנות לכן במקום שהחכם יחזור ארבע מאות פעם עושים היום דבר כזה קלטת ומי שרוצה יפתח את הקלטת לא ארבע מאות אלא ארבעת אלפים פעם וישמע עד שיבין. אבל אז לא היה לא קלטת ולא דבר אחר לכן היה חכם היה צריך לחזור לו. הזמינו את החכם באותו יום לסעודת מצווה. התלמיד הזה התייאש, אמר, מסתמא, היום הרב לא יהיה לו זמן לחזור ארבע מאות פעם. לכן היום אין סיכוי, בן-קו אני לא אבין, מעיקרא לא שם לבו. הרב חוזר וחוזר, אחרי ארבע מאות פעם שואל אותו, נו, הבנת? לא, לא הבנתי. תמיד, לפחות אחרי הפעם הארבע מאות, הוא אומר, כן, הבנתי, מה קרה היום? אמר לו, אני חשבתי שכבודו ילך אשתק כאמור, לכן לא שמתי לבי. אמר לו, אני לא זז עד שאתה מבין. אני אחזור עוד הפעם, עוד ארבע מאות פעם, עד שתבין. כך היה. חזר עוד ארבע מאות פעם, ברוך השם, התלמיד הזה זכה להבין, בפעם השמונה מאות, ואז החכם היה יכול כבר ללכת. ואז יצאה בת קול ואמרה, אם אתה רוצה שכל בני דורך יזכו לחיי העולם הבא, או שהוא יחיה בזכות הארבע מאות פעם, יחיה ארבע מאות שנה. אז הוא העדיף את הברירה הראשונה, שכל בני דורו יזכו לחיי העולם הבא, זו זכות הרבים, וודאי שזה יותר טוב. אם כן, אתה רואה שרבי פרידא בסופו של דבר זכה גם לזה וגם לזה. גם בני דורו זכו לחיי העולם הבא, וגם הוא זכה לחיות ארבע מאות שנה. אז מי אומר שזה היה בגלל שלא בירכתי לפני כהן? אולי בגלל זכות אותו התלמיד. תרצו התוספות, בהתחלה, כשחי רבי פרידא, שהאריך ימים, היה בן 120, 130, הוא עדיין לא ידע שיזכה לחיות ארבע מאות שנה. הוא חשב, בשמים קיבלו את הברירה הראשונה, בני דורו יזכו לחיי העולם הבא, וזהו. לכן הוא חשב במה הוא זכה לאריכות ימים, בזכות מצוות וקידושתו, ממה שלא בירך לפני כהן. רק כשהגיע לגיל ארבע מאות, אז הבין למפרע שבשמים נתנו לו גם את זה וגם את זה. מכל מקום, לימד אותנו הלכה רבי פרידא, שמצוות וקידשתו שהאדם זוכה, בוודאי שיש בזה מצוות עשה מן התורה, ויש בזה גם אריכות ימים, אוכל פירותיהם בעולם הזה. ולכן, אם כולם שווים, האנשים שנמצאים שם, או שכולם חכמים, או שכולם אנשים פשוטים, במקרה זה עדיף לכתחילה לתת, לבקש מהכהן שהוא יברך על כוס ברכת המזון. כך הוא עדין גם, נותנים לו עלייה לספר תורה, וכן כל כיוצא בזה. אבל אם יש שם תלמיד חכם וכהן עם הארץ, אז לא כדאי למסור לכהן, אלא עדיף יותר למסור את זה לחכם. אבל אם החכם רוצה לעשות ענווה, הוא נותן לכהן לא דרך חוק ומשפט. כולם הבינו שהחכם נתן לכהן לא בזכות הכהונה שבו, שנולד לאבא הנכון, אלא פשוט מאוד, החכם הזה ידיד נפש של הכהן הזה. הם חברים טובים, ידידים, מנוער, ולא בגלל שהוא כהן. גם אם לא היה כהן, הוא אוהב אותו אהבה עזה, ולכן החכם מכבד אותו. אז לא היה כאן ביזיון, כבוד התורה, שיגידו האנשים, תראה, החכם הזה, אפס, הכהן יותר טוב לו. החכם, כבודו במקומו מונח, מה שהוא נתן לו, הוא אוהב אותו. ומותר לחכם למחול על כבודו, מותר לחכם להיות ותרן ולתת גם לאדם אחר. לכן, מרן מדגיש ואומר, שלא יקדים את הכהן דרך חוק ומשפט, היינו שהוא מראה כל מה שנתתי לו בגלל שהוא כהן. אם לא היה כהן, לא. זה לא טוב, כי כתר תורה יותר חשוב. אבל אם נתן לו את זה בגלל ידידות וכיוצא בזה, ובזה אין חשש. לגבי לוי יש מחלוקת ופוסקים איך לפרש את דברי הירושלמי. הירושלמי משמע מדבריו שהלוי יש בו מעלה. כשאין שם כהן ויש לוי עם ישראלים, נותנים ללוי. כך הבין הטור בלכאורה. אחר כך הוא מביא את דברי מהרם, רבו של אביו הראש, שאמר שלא. בזמן הזה הלוויים אין בהם קדושה. בזמן שהיה בית המקדש קיים, כהנים בעבודתם, לוויים בתוכנם. היום אין את זה, ולכן למעשה אין חובה מעיקר הדין להקדים אותו. אמנם יש חלק מהאחרונים שנטו קו מדברי מהרם, ואמרו שחייבים לתת ללוי. אבל מי אומר שהאדם הזה לוי? הרי אין לנו היום לוי שמיוחס דור אחר דור עד לוי בן יעקב. ולכן יש לך כעין ספק ספקה. אולי אינו לוי, אפילו אם תאמר הוא לוי, אולי ההלכה כמהרה שבזמן הזה שאינם עובדים עבודה בבית המקדש, אינם משוררים, ממילא אין חובה להקדים את הלוי. לכן גם כשאומרים ברשות מורי ורבותי, אם יש שם כהן, אז הישראלי אומר ברשות כהן. לא שמענו שאומרים ברשות לוי, כי לא צריך לבקש רשות מהלוי מהטעם שאמרנו. אמנם הרב כף החיים למעלה בסימן קסז סעיף יד החמיר קצת. הוא הבין כנראה שהטור סובר למסקנה שחייבים לתת ללוי. אבל האמת שלשונו של הטור לא כך. כבר העיר עליו בספר נתיבי עם ואמר שהטור בהתחלה אמר לכאורה, משמע, אחרי שהביא את מהרם, הוא מזדהה עם מהרם ולא חולק עליו. כל מה שהוא אמר בהתחלה לפרש את הירושלמי האחרת, כל זה היה בלכאורה בסוף מסקנתו, כדברי מהרם. ולכן המסקנה למעשה, גם כשאין שם כהן, יש שם ישראלים ולוי וכולם שווים, אין חובה לתת ללוי. כך הוא הדין גם לגבי עלייה לספר תורה. אין שם כהן, התפרדה חבילה, ואתה יכול לתת עליית כהן למי שאתה רוצה. אין שום זכות קדימה לאותו הלוי. יש לוויים טמאים קצת, אומרים טוב, תן לי פיצוי, תן לי עלייה אחרת. בבקשה תקנה, תקנה משלים, שישי, איזה עלייה שאתה רוצה אתה יכול לקנות. הלוי יכול לעלות, עליית רביעי, חמישי, שני, לא. הלוי מנוע מלעלות לוי כשאין שם כהן. רק עליית שני הוא לא יכול לקנות. שאר העליות הוא יכול. לכן, אם הוא מתחנן, מבקש, טוב, אתה רוצה לתת לו עלייה שיעלה ראשון, אין איסור בדבר. אבל חובה? אף אחד לא מחייב אותנו שאותו הלוי, נעלה אותו ראשון, כי כל כוחו של הלוי, כמו שאמרנו, כהן בא ראשון הוא העיקר, ובזכות הכהן אחריו בא הלוי. אין שם כהן, נתפרדה החבילה. האמת היא שיש בעיה גם על הכהנים וגם על הלווים. מהריו הוא שעורר את השאלה אם הם באמת כהנים אמיתיים. בזמנם היה כהני ייחוס, והיום זה רק כהני חזקה. גם על הלוי יש את אותה השאלה. אם כי הבעיה לגבי הכהן חריפה יותר, שם הספק הוא הרבה יותר. הסיבה היא כך, כהן, לא תמיד באופן אוטומטי הבנים שלו נעשים כהנים. ייתכן מאוד שהאבא והאימא שלו היו כהנים והבן יצא לא כהן אלא חלל. כגון, כהן אסור לו לקחת גרושה. כהן שנשא גרושה, הבן חלל אינו כהן. לכן אנחנו חוששים. אפילו אם תאמר, האדם הזה, דור אחר דור, מלוי בן יעקב עד עכשיו, הוא מיוחס בן אחר בן, היו אבות אבותיו כהנים, אבל אם הייתה איזה פעם פשלה, לאו דווקא במזיד. אפילו אם נאמר בשוגג, הוא לא ידע שהיא גרושה והתחתן אתה, הבן הוא לא כהן. ומי אומר שלא קרה דבר כזה אף פעם בהיסטוריה, כי עם ישראל התפזר בגולה, הוא רק מקלי אל קלי, ואולי באיזה מקום נידח קרה דבר כזה. לכן, חשש מריו, אולי הוא לא כהן. לעומת זה, הלוי, אין לו את הבעיה הזאת. הלוי, מותר לו לכתחילה לקחת גרושה, והבן הוא לוי. מכל מקום, עדיין יש ספק. מי אומר שהוא בוודאי לוי? אולי הייתה שם תערובת של איזה פיסולי חיתון, ואז זה כן פוסל. ולכן, משום זה אנחנו מצרפים את זה לסניף. זה לא ספק שקול. יש חזקה. זאת אומרת, על-פי רוב הוא כהן. ולכן, אני כל בוקר שומע את הכהן שמברך ועונה אחריו, אמן, אנחנו הולכים לקבל את הברכה מהם מדי יום ביומו. אם נולד בי בן בכור, אני מביא כהן, משלם לו חמישה סלעים, ואחרי זה הדרך. גם לגבי הלוי, כל שכן, אצל הלוי החזקה היא עוד יותר טובה. לכן, אם נולד ללוי בן בכור, אין לו פדיון, הוא לא צריך לפדות אותו. קדושי כל בכור, פטר כל רחם בבני ישראל. הוא שבט לוי, הוא לא שייך לישראל. ולכן, משום זה, בוודאי שהולכים בכל דבר אחרי הרוב, אבל יש מיעוט. אני מצרף את המיעוט למחלוקת. אולי ההלכה, כדברי מארם, שהיום, בזמן הזה, אין קדושה על הלויים. אנחנו מצרפים את זה, בפרט שרוב הפוסקים דעתם כך. אז יהיה לך ספק, ספקה בדי רבנן. לכן, משום זה, כאן אמרנו את ההלכה כך. שם אין לך ספק ספקה. אם נולד לך בן בכור, יש לך ספק ספקה? אולי אתה חייב לפדות אותו? לא. יש לך חזקה, על פי רוב אתה לוי, ולכן אין לך חובה מעיקר הדין לפדות. אלא שכותב השאלה תיעבד, על פי דברי מריו, שכדאי... כדאי להחמיר, לפדות ללא ברכה. חומרה כדאי לעשות, ולכן לתת לכהן מתנה על מנת להחזיר, אין לך הרבה מה להפסיד. אולי בכל זאת יש איזה חשש כל דהוא. השאלה תיאבץ, הוא אומר את זה לא רק על הלווים, הוא אומר את זה גם על הכהנים. כל כהן שהוא בכור, כדאי שיעשה כן, כי הוא בוודאי לא פדוי, אבא שלו בוודאי לא פדה אותו, אז יעשה לחומרה. אבל אין זה דין אלא חומרה. כן, מה שואל? אבא כהן, כשנביא ילד מגרושה, אין מה אפשר לילד, אתה חוזר? לא. ישראלי, יכול להתחתן עם ישראלי, אבל הוא לא כהן, גמרנו. כדאי הדבר שחלל, היינו הבן של הגרושה שאביו כהן, כדאי הדבר שיחליף את שם המשפחה, גם אם עד אז קראו לו כהן, כדאי הדבר שיחפש שם אחר, כדי להדגיש שאינו כהן, כדי שלא יבואו האנשים לטעות בו, הוא, זרעו אחריו, כדאי הדבר שישנה. איך? חלל. בסדר, אתה רוצה, תעשה לו שם כזה. לא, לא, לא, אין מחלוקת. אם האדם הזה, הכהן הזה, לקח גרושה, הבן שלו חלל, הוא לא כהן, בזה אין ויכוח. בזה דבדי כול עלמא הוא חלל, הוא לא כהן. הוא לקח את הגרושה. לקח? בסדר, לקח. קודם כול, יהיה לו גיהני גיהנם על זה, יתגנו אותו בגיהנם. דבר שני, הוא פסל את זרעו, פסל את הבנים שלו. אין שום ויכוח. על הבנים, כל הפוסקים פה אחד מודים, הבנים אינם כהנים. אני עובר לסעיף ג' מי שנותנים לו לברך ואינו מברך, מקצר ימיו. הגמרא במסכת ברכות בדף נה אומרת יש כמה דברים שמקצרים את החיים. אחד מהם, אדם שאומרים לו, בבקשה, הנה כוס יין, תברך כוס ברכת המזון. והוא מתפנק, הוא לא רוצה. זה חלילה מקצר את ימיו. הסיבה היא, כשאדם מברך על כוס ברכת המזון, מאריך את ימיו, שנאמר, וברכה מברכך. המברך, ובעצמו גם יתברך. אבל מקלאן הל אתה שומע עליו. אם האדם הזה לא רוצה לברך, אם חלילה הוא לא מעוניין לברך את בעל-הבית, אז הוא בעצמו יהיה מקולל. לכן הגמרא אומרת, מי שנותנים לו לברך ואינו מברך, מקצר ימיו. כותב בספר חסד לאלפים, כשזה היה בזמנם, אז המזמן לא רק היה אומר את הזימון, אלא גם היה מוציא ידי חובה את כל השומעים. אם היו מברכים את ברכת המזון בקול רם, והמזמן היה מוציא ידי חובה את כולם, היה לזה תוקף רע ועצום, ובזה נאמר שמאריך ימים, ואם מסרב, חלילה, מקצר ימים. היום, בזמן הזה שבלאו הכי כולנו, כל אחד ואחד מברך בעצמו את ברכת המזון, אין את הסכנה הזו. ככה הציקו להלכה גם בנשחי, חווה דעת, חלק ד' ועוד. אבל, בכל מקום, אם מכבדים אותך, לא כדאי לסרב. כמו שמרן מסיים, צריך לחזור, שייתנו לו כוס של ברכה לברך. כדאי להשתדל, לבקש, שייתנו לו. אדם שזוכה לברך, הרי ברכה שווה עשרה זהובים. הפוסקים אומרים שאם בעל-הבית נתן לו את כוס ברכת המזון, בא איזה חצוף, אדם אחר, וחטף ממנו את זה וברך, בזמנם היה אפשר לתבוע ממנו עשרה זהובים. במחיר של ברכה היה אפשר לקנוס אותו. רק היום, לצערנו, אין לנו בתי-דין סמוכים שדנים דיני כנסות, אז אי-אפשר יהיה להוציא ממנו עשרה זהובים. אבל עקרונית אתה רואה שהדבר הזה חשוב מאוד, ולכן אם מבקשים ממך, אל תתפנק. יש אנשים שתמיד בורחים מהדברים האלה. מה יש לברוח? אדרבה, יש לך הזדמנות לברך את השם, יש לך הזדמנות לומר את כוס ברכת המזון, אין הראוי שיעשה כן, אלא אם כן הוא עם הארץ, לא יודע. אז יש לו בעיה? טוב, אדם כזה, הסירוב שלו בצדק. אבל אם האדם הזה יודע, ברוך השם, שלא יעשה חזית הסירוב, אלא מן הראוי שיברך מייד, כמו שעשה דוד המלך. אני עובר לסימן פרש ב'. אם יש אנשים מכובדים ובעל-הבית לא יודע, אז תגידו לבעל-הבית, אמנם אני הייתי שמח לברך, אבל אתה כנראה לא מכיר, זה שיושב שם הוא תלמיד חכם, ולי אני לא יכול לקחת לפניו, צריך לתת לחכם. הנה כן אני אומר, בזה זה מצוין, אני מסכים. אני מדבר, כשאין חכם ממנו, ובכל זאת האדם הזה מתחמק, לא טוב. אלא אם כן אסור לו לשתות יין. יש אנשים בר-מינן, יש להם איזו מחלה או בעיה אחרת, אסור לו לשתות יין, אז הוא מסרב. טוב, אדם כזה, מובן. אבל אם האדם הזה, ברוך השם, כוחו במותניו יכול לשתות יין, אז למה שיסרב? הטוב ביותר, שייקח מיד ויקיים את המצווה כהנחתה. אין הבדל, כאן זה לא דומה לספר תורה, אין דווקא מינה אם קראו בשמו או לא.