ספקות והכרעות בברכות הנהנין: דין פירות וירקות מרוסקים, שוקולד, משקאות וסדר קדימה בברכות

- - - לא מוגה! - - -

אני עובר לסעיף ז' תמרים שמעכן ביד ועשה מהם עיסה והוציא מהם גרעיניהם אפילו אחי לא נשתנת ברכתן ומברכים עליהם בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלוש הגאה ויש אומרים לברך עליהם שהכל וטוב לחוש לכתחילה לברך שהכל אבל אם ברך בורא פרי העץ יצא כי כן נראה עיקר. אדם שלוקח פירות או ירקות ומרסק אותם. בדין זה יש מחלוקת בין הרמב״ם לבין הטור. מה הדין אדם שלוקח פירות או ירקות ומרסק אותם? האם על-ידי הריסוק זה יורד דרגה? צריך לברך על זה שהכל. או שנשארת הברכה בורא פרי העץ. אתה לוקח תמרים, מועך אותם, בזה אין מחלוקת. מעכת אותם קצת, אבל ניכרת הצורה של התמרים. אומנם הוציאו מהם את החרצן, את הגרעין, אבל עקרונית אתה רואה תמרים שלמים מיעוכים קצת. המיעוך לא משנה את הברכה, ולכן אפשר לברך על זה, אליבא דקולה עלמא בורא פרי העץ. כך גם לגבי שאר הפירות. המחלוקת היא, לקחתי את התמרים האלה ומיעכתי אותם לגמרי. זה דבר שמצוי גם בירקות, כגון אנשים לוקחים גזר, מרסקים אותו לגמרי, כי הגזר הוא קצת קשה, ואין לנו מספיק שיניים חזקות לאכול אותו, אז יש לנו פומפייה, מורק חרוץ, בעל פיפיות, מרסקים אותו, הדקתם. שוב, השאלה, האם בגלל הריסוק הזה הברכה היא בורא פרי האדמה, או שהכול? לפי הרמב״ם נשארת הברכה כמו שהייתה. אתה לוקח תמרים, מרסק אותם, או לוקח גזר, מרסק אותו, ונשארת הברכה מה שהיה קודם. אם זה תמרים, העץ, אם זה גזר, נשארת הברכה בורא פרי האדמה. גם הרמב״ם מסכים מעיקר הדין כמרן, אבל הוא חושש לכתחילה לדברי הטור ותרומת הדשן, שאמרו לברך על זה שהכול. למה? ריסקת את זה לגמרי. זה לא מעוך, אלא מרוסק לגמרי, ולכן זה יורד דרגה. במקום בורף פרי העץ, צריך לברך על התמרים המרוסקות שהכול. כל שכן, אם אני עושה מזה ריבה, למה כל שכן? כאן זה יורד עוד דרגה, כי זה לא רק מרוסק אלא גם בושל. הרתחנו את זה, בישלנו את זה, ואין שם פרי שלם. אני יחסית ירבה ממשמש. כל המשמש כולו מרוסק לחלוטין, אין שם אפילו פרי אחד שלם, וזה גם בושל. זה תרתי לרעותה, כמו שאומר המגן אברהם. אם בזה אנחנו חוששים לכתחילה לדברי הטור ותרומת הדשן והרמה, שמברכים על פרי מרוסק כשהכול, קל וחומר לגבי אותן הריבות. אבל לגבי הגזר המרוסק עדיין נמצא עצה, יש פתרון קל, אליבא דכולי עלמא, לצאת ידי חובת הרמב״ם ומרן. כשמרסקים את הגזר, בדרך כלל לא מרסקים עד הסוף. את הזנב קשה לרסק. אם תנסה לחתוך בפומפייה, זה יחתוך לך את היד. אז הגברת, אחרי שגומרת לרסק את הגזר, את הזנב היא זורקת בסוף בתוך זה. תחפש את הזנב, זו עדיין חתיכה קצת גדולה. על זה אליבא דכולי עלמא, גם אליבא דעתור. אפשר לברך בורא פרי האדמה. תברך על זה בורא פרי האדמה, ותפתור את השאר. כך גם לגבי ריבה. נניח שהריבה הזאת אומנם בושלה והכול יתרסק, אבל פרי אחד שלם יהיה שם. אתה רואה דובדבן אחד שלם, אתה רואה תאנה אחת שלמה. תשלוף את התאנה הזאת, תברך עליה בורא פרי העץ, ותפתור את כל הריבה. בזנין אתה יוצא ידי חובה אליבא דכולי עלמא, גם אליבא דעתור ותרומת הדשן זה טוב, קל וחומר אליבא דהרמב״ם. הבעיה היא שהכול מרוסק לגמרי. אין ברירה, צריך לברך על זה מספק רק כשהכול. בדיעבד, אם טעה ואמר בורא פרי העץ, בגלל שבדיעבד יצא, כך הודעו דעת הרמב״ם ומרן. אבל לכתחילה הרי אנחנו חוששים בענייני ברכות, אנחנו פחדנים גדולים, ואנחנו חוששים אולי בכל זאת ההלכה כדעת הטור ותרומת הדשן, ולכן המסקנה להלכה ולמעשה, שיברך על זה שהכול נהיה בדברו. קל וחומר בריבות שלנו, כתוב לך על הצנצנת ריבת מישמיש או ריבת תאנים. אתה חושב שיש לך בזה 51% תאנים? בוודאי שלא. הם שמים קודם כל הרבה סוכר. הסוכר הרבה יותר זול מהתמרים ומהדובדבנים. רק על הציור של הנייר שם, יש שם תמונה יפה של דובדבן. שכרנו את הדובדבן ש... פעם אכלנו. אבל שמה אין, לא דובדבן ולא, יש תרכיז, טעם של דובדבן. בכלל זה הדרך. אז שם בדרך כלל הרוב, הוא בא ממינים אחרים. אז בוודאי שאי אפשר להתיר לברך על זה בורא פרי העץ, כי זה שקר. אלא מה שאמרתי על ריבה, דיברתי על ריבה שאדם עושה בביתו. ושם הוא בוודאי שם תאנים או דובדבנים, אף על פי כן, אם ריסק את זה לגמרי ואחר כך עשה את הריבה, גם בדבר הזה הברכה היא שהכול נהיה בדברו, ולא בורא פרי העץ. רק בדיעבד, אם היה בורא פרי העץ, בדיעבד יצא ידי חובתו. על זה דנו הפוסקים גם לגבי דין השוקולד. אדם שלוקח תבלית שוקולד ורוצה לאכול, מה הברכה על אותו השוקולד? האם יברך על זה עץ, אדמה, שהכול? השוקולד נעשה מפולי הקקאו. הקקאו הוא פרי עץ, לא מצוי פה, בארצנו הקדושה. מביאים את זה מדרום-אמריקה וכיוצא בהם, יש שם מטעים גדולים, ומהם עושים את הקקאו, ומהקקאו זה חומר גלם עיקרי שממנו עושים את השוקולד. הרי אותו הקקאו הוא עץ גמור. אם כן, כמו שאמרת, אליבא דה הרמב״ם ומרן, שתמרים מרוסקים, אפשר לברך עליהם בורא פרי עץ, אולי אליבא דה מרן גם את השוקולד הזה, גם כן נברך עליו בורא פרי עץ, כי זורעים, נוטעים את האילן הזה, את אותו הקקאו, בשביל במיוחד לעשות מזה שוקולד. ממילא אפשר יהיה להתיר לברך על זה עץ. יש בזה מחלוקת עצומה בפוסקים, בין היעבץ בספרו אמרו וקציעה, מהרם בן-חביב, הגאון חידה ושאר האחרונים. זו המסקנה, כלל גדול בידינו, נספק ברכות להקל. לכן, הסיכום הוא, יברך על השוקולד שהכול נהיה בדברו. אבל אם האדם הזה טעה בברכה, הוא לא ידע, פשוט מאוד האדם הזה יודע שזה עשוי מקקאו, קקאו זה עץ, לקח באכל השוקולד בורא פרי העץ, בדיעבד יצא ידי חובה. כל מה שאנחנו אומרים, שהכול, שהכול זורק לכתחילה. אם אמרנו בדיעבד אם אמר העץ יצא, כל שכן אם אמר בורא פרי האדמה, כל שכן שיצא. דפקא מינה בסעיף הזה, הן לגבי ברכה ראשונה והן לגבי ברכה אחרונה, בפירות משבעת המינים. אם תאמר שהלכה כהרמב״ם, אם כן, אכל כזית מהריבה הזאת עשה ריבה של תאנים מעוכים לגמרי ואכל כזית. לפי הרמב״ם צריך לברך ברכה אחת מעין שלוש על העץ ועל פרי העץ. לפי הטור ותרומת הדשא, צריך לברך על זה בורא נפשות. וכאן, בעניין זה, אין לך פתרון. לגבי הברכה הראשונה, אתה אומר לו, תברך שהכול. גם על איבד הרמב״ם זה בסדר, על הכול, אם אמר שהכול, יצא. אבל לגבי ברכה אחרונה, אם האדם הזה יאמר בורא נפשות, עליבא דמרן זה ברכה לבטלה. כי מרן פוסק את דברי התוספות והראש שבורא נפשות אינה דומה לשהכול, שהכול ברכה כוללת, ועל הכול, אם אמר שהכול, יצא. אבל בורא נפשות הוא ברכה רק על אותם הירקות או הפירות שמברכים עליהם באחרונה בורא נפשות. אבל אם תאמר על שבעת המינים בורא נפשות, זה לא בסדר, זו ברכה לבטלה. כך דעת רבים מגדולי האחרונים, הכנסת הגדולה ועוד. אם כן, בורא נפשות הוא לא יכול לומר. גם על העץ הוא לא יכול לומר. אולי ההלכה כדברי הטור, תרומת הדשן והרמה, שצריך לברך על זה שהכול, וממילא בסוף, בורא נפשות רבות. אם כן, איך הוא יאמר על העץ? הכלל הוא תמיד דבר שמברכים עליו שהכול, הברכה שלו אינה ברכת על העץ, אלא הברכה האחרונה שלו תהיה בורא נפשות. לכן, האדם הזה קירח מכאן ומכאן, לא יכול לברך. לא בורא נפשות ולא ברכה אחת מהן שלוש, לא זה ולא זה. אומרים לו העצה, אל תאכל כזית. למה לך להסתבך? תאכל קצת. אתה אומר, זה טעים, זה טוב, נהנית מזה. טוב, תחכה עוד חצי שעה, תאכל עוד מעט. אבל לאכול כזית רצוף זה לא טוב. אם האדם הזה אומר, אני לא יכול לסבול. אני מתחיל לאכול, מוכרח להמשיך. תגיד לו, אין בעיה, תעשה נטילת ידיים, תדרך המוציא, תאכל כזית לחם, ואחר כך תאכל קילו ריבה, לא אכפת לי. בסוף אתה אומר, ברכת המזון, אל יבדקו לעלמא, ברכת המזון פותר גם את זה. ממה נפשך? אם צריך בורא נפשות זה טוב, אם צריך מעין שלוש זה טוב, במקום מעין שלוש יש לך שלושה ברכות, לכן תאכל לו את העצה הזו או עצה אחרת. יש לו ענבים לידו, שיאכל כזית מהענבים וישתה גם כוס מיץ בבת אחת, רביעית. אם כן, יש לו גם על העץ וגם בורא נפשות. אם כן, עכשיו הוא מכוסה. לגבי הברכה האחרונה, אין לו בעיה. תפדל, תאכל את הריבה כמה שאתה רוצה. אם יאכל כזית, אז אין לו בעיה. הוא מברך גם את זה וגם את זה, ויוצא ידי חובה, אליבא דיקו לעלמא. כך הוא עדין גם לגבי השוקולד. גם שם, האדם הזה מברך בהתחלה שהכול נהיה בדברו. ובסוף, בורא נפשות רבות למה אני אומר שם בורא נפשות? שם אין לי פחד על ספק ברכה על הבטלה. ממה נפשך? בין אם זה העץ, בין אם זה שהכול, שם זה לא שבעת המינים. אדם שאכל תפוח עץ מברך בסוף בורא נפשות, כך הוא עדין גם פה. לכן אם אדם אכל תפוח עץ מרוסק, יש לו ספק רק על הברכה הראשונה, אבל הברכה האחרונה אין לו ספק, ודאי שיברך בסוף בורא נפשות, מהטעם שאמרנו, כיוון שכאן, ממה נפשך, בן לרמב״ם, בן לטור, יברך בסוף בורא נפשות רבות. הנפקא מינה למעשה בעוד דוגמה. כשיש לי כמה וכמה סוגים, ואני רוצה להתחיל לפי הסדר, מה כדאי? אנשים למדו ויודעים טוב את סימן רי' א', והסדר הוא, אם יש לי פרי משבעת המניעים, מתחילים באותו הפרי. סדר נכון, כלל אמיתי. אבל יש כלל ויש יוצא מן הכלל. היוצא מן הכלל כאן, בדין הזה. אני אמחיש דוגמה. יש לי ריבה שעשויה מתאנים. ריסקתי את התאנים טוב, יש לי ריבה כזו. חוץ מהריבה הזו יש לפניי תפוח עץ. האדם הזה אומר זה עץ וזה עץ, זה שבעת המילים, לא? אבל, אם האדם הזה יתחיל קודם כול בברכה על הדבר הראשון, מי אומר שלא יפתור את הדבר השני? הוא עלול להסתבך. אותו דבר גם, יש לי תפוז ובננה. אילו היה דינא בננה אליבדיקולי עלמא בורא פרי האדמה, אז אין בעיה. אני מברך קודם על התפוז בורא פרי העץ, ואחר כך על הבננה בורא פרי האדמה. אבל לכמה נראה בסימן רג' סעיף ג', מחלוקת בין הגאונים והרמב״ם ושאר הפוסקים, אם הבננה היא עץ או אדמה. מי ספק מרן פסק בורא פרי האדמה, אבל זה לא מוסכם. אם תאמר שזה באמת פרי עץ, כשברך על התפוז בורא פרי העץ, ממילא פתר גם את הבננה. אולי גם זה עץ. לכן אומר בספר קצות השולחן, כדאי לשנות. כאן תתחיל קודם כול על הבננה, בורא פרי האדמה. על זה אין ספק. גמרת בורא פרי האדמה, אחר כך תעבור לתפוז ותברך עליו בורא פרי העץ. כך הוא הדין לגבי דברים אחרים, כולל גם הדוגמה של השוקולד. גם שם יהיו לך אותה התקנה ואותה העצה. אם היה לבדי כולי עלמא השוקולד, שהכול נהיה בדברו, אז אין לי בעיה. אני יכול לברך קודם כול על התפוז בורא פרי העץ, אחר כך אני אברך על הצנון בורא פרי האדמה, אחר כך אני אגיע לאותה תבלית השוקולד, אברך עליה של הכול. אבל אם תאמר, לא, השוקולד נוטעים בשביל הדבר הזה, ואולי ההלכה שצריך לברך על זה בורא פרי העץ, אם כן אתה בירכת קודם בורא פרי העץ. למה תחזור עוד הפעם ותברך על זה? תגיד ספק ברכות להקל בצורה הפוכה. לא מזמן יצא ספר של הגאון הרב אוירבך, ספר מנחת שלמה. הוא כותב שם, צריך לברך על שוקולד בורא פרי העץ, כך הוא פוסק. והוא תמה עלינו, על הספרדים. הוא אומר, הספרדים כל דבר הולכים כמו הרמב״ם ומרן. ומרן והרמב״ם כתבו, תמרים שמאחרם צריך לברך העץ. למה הם לא מברכים על השוקולד בורא פרי העץ? טוב, אמרנו קודם שאנחנו בענייני ברכות, אנחנו פחדנים. לכן, אם מכוח זה, מהקושייה הזו, עדיין קשה לאלץ אותנו לברך על השוקולד בורא פרי העץ, אבל אדם צריך לדעת את המחלוקת כדי לא להסתבך בענייני ברכות. ולכן, אם יש לפני עץ, אדמה וגם שוקולד, אני לא אתחיל לברך בורא פרי העץ ולא בורא פרי האדמה. אני אקח קודם כול את השוקולד, אני אברך על זה שהכול נהיה בדברו. האדם יראה אותי, אה? אתה מתחיל בשעקול? כן, אני מתחיל בשעקול. למה אם אני אברך על עץ ואדמה, אני אפסיד את ברכת שעקול, אני אסתבך, אני לא אוכל לברך על זה שהכול. אולי זה עץ, וזה נפתר במה שאמרתי קודם, בורא פרי העץ. ולכן, אדרבה, כדאי להתחיל שהכול, ויכוון, תהיה לו כוונה נגדית. אני מתכוון שלא לפתור דברים אחרים, אלא רק שהכול לעצמה, וזהו, ממילא, בזה אני פותר את הבעיה לגמרי מכל וכול. כך גם לגבי שאר הדברים. למדנו ונלמד בעזרת השם עוד הרבה פרטים והרבה דינים. אני מזכיר בכל דבר ודבר גם את המחלוקת. תגיד, מה נפקא מינה החכם הזה מאריך עלינו כל כך? אומר מחלוקת. בשביל מה? תגיד הלכה פסוקה, תגיד. בוטן אמריקאי, מברכים כך. שקד, וזהו, תגמור את העסק. קצר, קולע, חמש דקות, נגמור את כל הסיפור. בשביל מה לדעת סדר מחלוקות? אלא תדע את המחלוקת כדי להיזהר לא להיכנס לתסבוכת הזו, למלכודת הזו. הנה הדוגמה בשוקולד. מי היה מעלה בדעתו שצריך קודם כל לברך על השוקולד של הכול, ואחר כך לקחת את התפוז לברך עליו העץ? כולם היו אומרים לך, לא, הסדר הוא עץ אדמה, רק בסוף של הכול. זה נכון. אם אתה לוקח כוס מים, אחרי התפוז אתה רוצה לשטוף את הפה, כוס מים, בבקשה. קודם העץ, בסוף שהכול. אבל כאן אני לוקח שוקולד, עם השוקולד יש לנו בעיה, כי יש מחלוקת עצומה אם מברכים על זה עץ, אדמה, או שהכול. זה לא דבר שמוסכם. כך גם לגבי הקפה. גם בו יש בעיה וגם שם יש ספק גדול. ואני אציין את הדוגמה. יש אנשים, כשיש להם אזכרה, רוצים לחלק לעילוי נשמת המנוח, בורא מיני מזונות, בורא פרי העץ, אדמה, שהכול, עצה בסמים. כמה ברכות לעילוי נשמת המנוח. טוב, זה דבר מצוין. אז אם הוא עשיר אז הוא מביא שהכול, ערק, קוניאק, מביא להם משקאות חריפים, יש. אבל יש עניים, אין להם מסכנים כסף לקנות ערק. מה הם עושים? יש כאלה, לוקחים קפה, מערבבים את זה עם סוכר ומחלקים לאנשים. כל אחד מקבל כפית קפה, מברכים שהכול ואוכלים את זה. זה טעים מאוד. השאלה היא, מתי יברכו על הקפה הזה את ברכת שהכול? הוא מחלק להם קודם כול צימוקים, מסביב. השאלה היא, קודם צימוקים, שבעת המינים, בורא פרי העץ, רק בסוף של הכול. אם היה הדין מוסכם, בוודאי שכן, הייתי אומר לו, קודם כול העץ. אבל מה תעשה עם דברי הלקט, עם כל אותם האחרונים שאמרו, שצריך לברך על קפה בורא פרי העץ. מה תעשה עם זה? כאן זה לא בושל ולא נשתנה צורתו. זו הצורה הטבעית שלו כך. אם כן, אולי לברך על זה העץ. ואם זה הברכה, הצימוקים והקפה, שניהם שווים, אם כן, הוא לא יכול לחזור לברך עוד פעם. אמר העץ על הצימוקים, פתח גם את הקפה, שניהם אותו דבר, שניהם העץ. אנחנו אומרים שהכול רק מספק. אנחנו פוחדים להורות לברך על הקפה, העץ. אנחנו אומרים, מספק תגיד שהכול. אבל כאן יהיה לך ספק הפוך, אולי ההלכה כמנדה אמר, העץ. ולכן תגידו לאדם הזה, אדוני, אם אתה פיקח יודע הלכה, אל תתחיל עם הצימוקים. קודם כול, תחלק לאנשים, תן לכל אחד כפית קפה, יברכו שהכול יגמרו. אחרי שגמרו מהקפה, תחלק להם עץ אדמה, אין בעיה. כי גם שם, כמו שאמרנו, יש מחלוקת, ובכל מחלוקת כעין זו צריך האדם להיזהר להימלט מסלע המחלוקת. אפילו על כוס תה כזה, כוס תה וכוס קפה, יש מחלוקת אם מברכים מהעץ או שהכול. כי למעשה נטיעת הקפה עיקרה כדי שאדם ישתה כוס קפה, זה העיקר. לא בשביל לחלק באזכרות מעט קפה עם סוכר, לא בשביל זה, אלא לשתות קפה, זה העיקר. אם כן, אם הנטיעה לשם זה, אולי יברכו על זה, בורא פרי עץ. יש מחלוקת. מה אנחנו אומרים? ההלכה היא כי הפרי חדש, העיקר זה המים. אדם צמא רוצה לשתות. אלא מה? במקום לשתות מים רגילים, אז שותים את מי השחור, שותים מים שחורים, כוס קפה. בסדר, אבל העיקר הוא, הרוב הוא המים, ולכן הברכה העיקרית היא שהכול נהייה בדברו. לכן גם לגבי דין בשולי גויים, אומר הרב בעל פרי חדש, אין בקפה דין בשולי גויים. כל דבר שותים אותו כמות שהוא, לא שייך בו דין בשולי גויים. את המים אפשר לשתות כמות שהם, ולכן לא שייך לברך על המים, לומר שיש על המים בשולי גויים. גם הקפה שהותפה למים לא נאסר. לכן, גוי שהכין לך כוס תה, כוס קפה, אין בזה דין בשולי גויים. גם למעלה בסימן פטי צאב ג' למדנו שמותר לשתות כוס תה או כוס קפה לפני התפילה, כמו שמותר לשתות מים. למה? כי גם שם המים זה אייקה. טוב, אנחנו אומרים את המסקנה לבד הפרי חדש, זה הסיכום למעשה. אבל לא נתעלם שיש מחלוקת, ולכן, אם יש לאדם הזה שני דברים. גם כוס קפה וגם פרי העץ, לא כדאי להתחיל קודם כול עם פרי העץ. עדיף יותר שיברך שהכול יתחיל קודם כול עם הכוס קפה. אחר כך יעבור לעץ אדמה וכיוצא בזה. גם בזה תצא ידי חובה אליבא דקול עולמה. שוב, אותה הבעיה לגבי קוניאק. על הקוניאק שנעשה על טהרת היין מאדים את היין והאדים של היין זה הקוניאק. כך היו עושים את הקוניאק האמיתי. אני לא יודע אם היום גם עושים כך או שיש להם תחבולות אחרות והכול זיוף. אני לא יודע. אני מדבר על הקוניאק האמיתי, הברנדי האמיתי. מרתיחים יין והאדים מהם עושים את הקוניאק. לפי דעת שאילת יעבץ, כמו היין בורא פרי הגפן, גם הקוניאק בורא פרי הגפן. גם הרב פרנק בספרו, הר-צבי, אומר צריך לברך על קוניאק בורא פרי הגפן. רוב האחרונים חולקים. אנחנו פוסקים כדעת הגאון חידה בכל הפוסקים. זה נקרא זיעה בעלמא, והברכה היא שהכול נהיה בדברו. וככה ההלכה. יותר טוב לברך על קוניאק שהכול נהיה בדברו. רק בדיעבד, אם טעה ואמר על הקוניאק בורא פרי הגפן, בדיעבד יצא. אבל אם האדם הזה יש לפניו גם זה וגם זה, אם יברך קודם על היין, הרי היין פותר כל מיני משקיעים, כל שכן את הקוניאק. הקוניאק הזה הוא בנו של היין. אז אם ברכת על היין בו יפרי הגפן, אולי ההלכה כשאילת יעבץ בהר צבי, אם כן יצאת כבר ידי חובה, איך תוכל... לחזור ולברך על הקוניאק שהכול. ולכן, אם הוא רוצה לברך פעמיים, עדיף יותר שיברך שהכול על הברנדי הזה, על הקוניאק הזה. יעשה טיול, יעשה קצת שהייה, ואחר כך יברך על היין הגפן. אבל לברך על אם רצוף והגפן שהכול זה סיבוך גדול, ואין להתיר לעשות כן. למה לשמור על זה? כוונה נגדית, אם אתה עושה כוונה נגדית, בלבד יש בזה ספק, גורם ברכה שאינה צריכה. זה לא כל כך פשוט. אם יש לפני שני סוגי עץ, יש לי תפוז וקלמנטינה, עליהם אין ספק, נכון? גם התפוז וגם הקלמנטינה, שניהם בוראי פרי העץ, אין שום ויכוח. עכשיו, אני אעשה כוונה נגדית. אני רוצה לאכול מייד את שניהם, בזה אחר זה. בתוך שתי דקות אני אוכל את שניהם. כשאני מברך על העץ על התפוז, אני מברך רק על התפוז. אני אעשה כוונה נגדית, אחר כך אני אחזור לברך על הקלמנטינה עוד פעם העץ. מותר לעשות כך? לא. לא תעשה כזו בישראל. למה? זה גורם ברכה שאינה צריכה, כי שניהם אותו דבר, אותו סוג. למה אתה עושה ברכה אחת פעמיים? אבל כאן זה הספק והמחלוקת. לכן, אם הוא מתחיל עם העץ, הוא מסובך מאוד, אפילו עם הכוונה. אבל הוא עובר ברכה אחרת. ברכה אחרת, ויש לו כאן ברכה שהכול נהיה בדברו על השוקולד. ואז על התפוז זה ברכה העץ, זה סוג אחר. זה לא אותו דבר, לא אותה הברכה. שם הכוונה הנגדית תועיל. אבל אם שניהם העץ, הכוונה הנגדית, היא גורמת ברכה שנצריכה. ולכן, עדיף ללכת בדרך זו. הגמרא אומרת, בברכותיו של אדם ניכר אם הוא תלמיד חכם או לא. ולכן, כששיבחו אחד מגדולי האמוראים, אמר לו, כשאבוא לידך, אביאו לידי. רצה להכיר אותו, לדעת אם הוא באמת חכם, כי לפעמים יש גוזמאות, האנשים יודעים להגזים הרבה. יש אדם שהוא יודע על דרשות, יודע לספר סיפורים על הכיפאק, סיפורי אלף לילה ולילה. ולכן אנשים חושבים, זה חכם גדול, יש לו גם הדרת פנים, זקן ארוך, זקן אהרון שיורד על-פי מידותיו, קרס וזקן, חצי רבנן, ויודע גם לספר סיפורים בשביל האנשים, זה מלאך השם צבאות. יודע הלכות או לא, אנשים לא יודעים לבחון. ולכן אמר לו, תביא לעדין, נראה אם הוא חכם באמת או לא. ובחן אותו עם הברכה. נתן לו לאכול לחם, ברך המוציא לחם. וטמא עליו, הרי יש מחלוקת אם אומרים מוציא או המוציא. אם היה אומר מוציא לחם, משמע שפוסק הלכה המוציא. המוציא זה הליבדיקו לעלמא, אם כן, מה חידש לנו בזה? ולכן טמא עליו, על הניסוח של ה... בחן אותו אפילו עם הברכה, מיד. אתה רואה שגם בברכות אדם יכול כבר לחשוף את עצמו. לא קשה לגלות אם האדם חכם או הדיוט מעם הארץ. זה לא כאב בטן, זה כאב ראש. למשל, למה הדבר דומה? אימא שיש לה בן, קם בבוקר, אין לו חשק ללכת לבית-הספר. החברים שלו כבר יצאו לחופש, משחקים, והוא צריך ללכת לתלמוד תורה. מה הגזירה הקשה הזו? החליט, אני אומר לאמא, אני לא מרגיש טוב. טוב, אם הוא אומר, כואב לו הראש, אז האמא לא נבלת, כואב לך הראש, בסדר, מביאה מיד את מעודד החום, תמדוד, נראה. אם באמת הוא חולה, צריך להיות חום, 38, 39, אבל החום יוצא 36 וחצי בקושי. אמא אומרת לו, אין לך כלום, תשתה כוס קפה ותלך לתלמוד תורה. טוב, גמרת את הסיפור, זהו, זה הלך. יום אחר הוא מתחכם, מה הוא עושה? הוא אומר, כואב לי הבטן. אפילו אם אין לו חום, אבל לא, כואב הבטן. מי יכול להוכיח שלא כואב לו הבטן? זה בעיה. פה בתורה שלנו זה לא להבדיל, כמו כאב בטן. את זה אפשר להוכיח. אם אדם יטען, אני חכם, אני יודע ללמוד תורה, בסדר, נראה. תן לו לאכול, תן לו שוקולד ותיתן לו צימוקים. תעשה לו מבחן על חם. תגיד לו, בכבוד חכם, תברך, תן ברכה להשם. אם הוא לקח את השוקולד, התחיל קודם כול שהכול. אחר כך ניגש את צימוקים ואמר העץ, זה חכם. זה יודע הלכות טוב, כל הכבוד, שתי נקודות. אבל אם האדם הזה לא יודע כלום, אמר לך שבעת המינים, נו, לקח מייד את הצימוקים, דרך העץ. זה כנראה החכם הזה הסקפי קצת, לא יודע טוב הלכות. אבל טעם כעיקר. המגן אברהם שואל, הרי טעם כעיקר, ויש לך כאן, הטעם העיקרי כאן זה הקפה. לא, לא, לא. אני מדבר על קפה טורקי. קפה טורקי הוא הקפה הטוב, ועל זה בעיקר יש המחלוקת, ואפילו אחי. גם על זה סיכמנו, אפילו קפה טורקי, שהכול נהיה בדברו. קל וחומר קפה בוץ, שבוודאי הברכה שלו היא למסקנה שהכול נהיה בדברו. רק לכתחילה, אמרנו זהירות, אל תברך קודם, בורך פרי העץ. תתחיל קודם כול עם מה שהכול. הזהירות היא טובה מאוד ונוחה מאוד. זה רעיון יפה בסופו של צימוקים. מה נראה לך, קודם שהכול על הקפה, ואחר כך בורא פרי העץ על הצימוקים. כך גם לגבי דברים אחרים שיש עליהם ספק ומחלוקת, גם בהם יעשה כן. דוגמה שנייה, לא רק לגבי הבננה שנקראת בלשון מרן, עמוז. לא רק עליה יש מחלוקת, אלא גם על תות שדה יש מחלוקת אם מברכים העץ או האדמה. הסיבה היא, אתה יכול לזרוע השנה תות שדה, ולא צריך לחזור ולזרוע שוב שנה הבאה, אלא השנה הזו יהיה לך פרי תות שדה, השורש נשאר באדמה, וגם שנה הבאה ייתן פירות. השאלה היא, א', אם יש בזה עורלה, ב', אם הברכה היא העץ. הרי על מה מברכים בורא פרי האדמה? על צנון וכיוצא בו. צריך מדי שנה בשנה לחזור ולזרוע את הצנון ואת הגזר ואת הפתטה. זה דבר שלא נשאר שורש. אבל כאן זה נשאר שורש, זה כמו עץ. ולכן שוב חזרה המחלוקת שאמרתי קודם לגבי הבננה. גם בבננה אתה לא צריך לזרוע כל שנה מחדש, השורש נשאר באדמה, מדי שנה צומח לך עוד גזע חדש ונותן לך עוד הפעם בננות. אבל אתה לא צריך לחזור ולזרוע. שוב, אותה הבעיה בין הרמב״ם, הגאונים ושאר הפוסקים יש גם פה. מחלוקת בפוסקים אם הברכה היא העץ או האדמה. אם תתחיל, קודם כול תברך על התפוס בורא פרי העץ. אולי פתרת את התות שדה. אולי זה נפתר, אולי זו אותה הברכה. לכן, אדרבה, כדאי להתחכם ולקחת בכוונה את התות שדה, לברך עליו בורא פרי האדמה, ואחרי שתטעם תיקח מהתפוס ותברך העץ. גם לגבי האננס זה עץ טרופי, וגם עליו יש אותה הבעיה. גם העץ הזה, אין לו גזע שממנו יוצא הפרי מדי שנה בשנה, אלא השורש נשאר באדמה, ומהשורש יוצאים מדי שנה בשנה. שוב, גם בו יש את אותה הבעיה, וגם שם אותו הפתרון, ולכן רצוי להקדים אותו לבין השאר הדברים האחרים. למה, יין וקוניאק? הין, הולך לנושאות, למה לא לברך על הילד הזה? אין לך נאמה. אם אתה שותה רביעית יין בבת אחת, ומייד אחרי זה אתה רוצה להמשיך ולשתות מהקוניאק, אין ספק, הליבדי כולה עלמא, יין פותר כל מיני משקיעים. אין עליך חובה לברך על הקוניאק. כשאתה לא שותה רביעית בבת אחת, שוב יש מחלוקת. למעלה הזכרנו את דברי המגן אברהם, שחידש את החידוש הזה. יש אומנם חולקים, אבל למה לך להסתבך? אתה יכול לעשות הפוך ולפתור את הבעיה. אבל אם אתה מתכונן לשתות רביעית, אין שום ספק, וכדאי. רצוי לעשות כן, לצאת מידי ספק, תשתה רביעית יין בבת אחת, ואחר כך תפתור את כל המשקיעים שיש לך שם. אין עליך חובה לחזור בדבריך עליהם כלל ועיקר. אני מסכים אתך. אם יש לך סוגי פירות שהם ודאי, עליהם אין ספק, אז אין לך בעיה. תברך בורא פרי העץ על התפוז, על זה אין שום ספק. יש לך שם צנון, על צנון הליבא דקולה עלמא בורא פרי האדמה. אחר כך תאכל את הדברים המסופקים, כן. אבל אם אין לאדם אלא רק תות שדה ותפוז. רק שם אמרנו את האפשרות להיזהר בדרך האמורה. כדאי להיזהר גם בקוניאק. מנגיעת גוי יש חשש כל דהוא ליין נסך. הלבד שאלת יעבץ והר צבי יש חשש כל דהוא, וכדאי באמת להיזהר בדבר. שתה פחות מרבעית יין וכיוון לפתור את הקוניאק, בדיעבד ודאי שפתר. אני אמרתי לכתחילה, כדאי להיזהר. אבל לא אמרתי לעיכובה, ודאי שבדיעבד, כי טוב פתר. אנחנו לא פוסקים כדברי המגן אברהם. אמנם חלק מאחינו האשכנזים, בעיקר הליטאים, הם חוששים לדבריו ומצליחים דווקא רביעית. אנחנו לא חוששים לדבר. לנו, לדידן, גם אם לא היה רביעית, גם כן אפשר לומר שפותר. אבל אם אתה יכול לצאת ידי חובה לבדי כול עלמא, בוודאי עדיף יותר לעשות כן. לא נכון. בסוכר אין ספק. היום בזמננו לא עושים את הסוכר מקנה סוף. לא עושים את זה מזה, ולכן אין שום פוסק בעולם שיאמר לך היום לברך על הסוכר ברור פרי העץ. לכמה נראה בסעיף יג. שתהיה לך מחלוקת אם מברכים אדמה או שהכול, אבל לא העץ. ולכן, אם יש לך תפוז, אתה רוצה גם לאכול תפוז וגם סוכר, אז תברך על כל אחד בבד. אתה יכול ללכת לפי הסדר. קודם העץ על התפוז ואחר כך על הסוכר. על הסוכר שבזמנם היה ספק, ועל זה אמרו הפוסקים את הדוגמה שאמרת, אבל לא על הסוכר של ימינו. היום עושים את זה מסלק סוכר, ואם יש מחלוקת, המחלוקת והספק הוא עם אדמה או שהכול. אז אם יהיה לך בורא פרי האדמה, אתה אוכל בננה וסוכר, הנה חנמה. שם תעשה את העצה שאמרת, קודם תברך על הסוכר שהכול ותטעם, ואחר כך תעבור לבננה או לדבר אחר. אבל מה שאין כן בעץ וסוכר, אין לך בעיה. אתה יכול ללכת לפי הסדר. קודם כל בורא פרי העץ, ואחר כך על הסוכר את ברכת שהכול נהיה בדברו. בסברס אין בעיה כזו, אליבא דכולי עלמא. על הסברס מברכים בורא פרי העץ, כמו שנראה לקמן בסימן רג.