בירורי הלכות ברכות בבישול וריסוק: מרק ירקות ופירות, צימוקים, מיצים וריבות (הלכות בדיעבד וספק ברכות)

 

- - - לא מוגה! - - - 

הגמרא, בברכות ל״ט,

הגמרא אומרת שעל מייד בשלקה מברכים בורא פרי האדמה.

מחלוקת בראשונים איך לפרש את הסוגיה.

ואני אביא דוגמה מוחשית שהיא סלע המחלוקת.

האמא מבשלת מרק ירקות.

שמה על האש והלכה לעבודה.

הילדים מגיעים בצהריים רעבים,

ואחת בצהריים כבר הבטן שלהם ריקה.

האמא תבוא רק בשעה שש, שבע,

מה יחכו עד אז? זה כמעט פיקוח נפש לילדים, הם רוצים לאכול, רעבים.

הבן הגדול או הפת הגדולה מגישים לכולם.

לוקחים את הכף המחורערת ומוציאים את כל הירקות.

הוא לוקח לעצמו, נותן לאחים, לאחיות, כולם קיבלו בעין טובה.

האמא מגיעה בערב. נו, אכלתם? כן, אמא, אכלנו כולנו. האוכל היה נורא טעים.

האמא פותחת את הסיר.

נכון, כולם אכלו.

השאירו לה רק את המרק, את המים.

גם זה טעים.

היא רוצה לחמם ולאכול.

מה הברכה?

מה מברכים על המרק הזה?

זה הוויכוח שיש בהסבר הגמרא.

רוב הפוסקים אומרים,

כיוון שהטעם של הירקות נכנס במים,

לכן על המרק הירקות הזה הברכה צריך לברך בוראי פרי האדמה.

כך גם דעת הראש עטור והשולחן ערוך.

אבל רבנו אהרון הלוי, ראשי תיבות הראה,

תלמידו הריטבא והמאירי.

הם אומרים, לא,

צריך לברך על המים האלה שהכול.

מילת פרי, כשיש לך ממשות, פה זה רק מים.

אם כן, מה פירוש הגמרא?

מיה דשילקי שמברך על זה בורא פרי האדמה?

הם מפרשים כך.

יש לי מרק ירקות,

ואני מברך על הגזר ברכת בורא פרי האדמה.

אל תחזור ותברך גם על המרק שהכול.

מה שברכת על הירק, על הגזר או על הקישואין בורא פרי האדמה,

פתרת בזה גם את המרק. מי שיברך עוד פעם ברכה שנייה שהכול,

זו ברכה לבטלה, זה פירוש הגמרא.

אבל כשאתה שותה את המים הללו בלבד,

הברכה היא שהכול.

בדרך כלל,

ארבעה חלקי שולחן ערוך, מה שמרן פוסק,

קיבלנו הוראות מרן. אנחנו תמיד הולכים בעקבות מרן.

יש דברים בודדים יוצאים מן הכלל.

הלכה זו, דין זה,

הוא היוצא מן הכלל.

אומר הגאון חידה בספרו החיים שאל.

ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן.

יש חולקים.

הגאון אבי יצחק עתיה בספרו רוב דגן הוא חולק. הוא אומר, לא,

אנחנו עושים כמרן גם בהלכות ברכות.

מחלוקת עצומה באחרונים, אבל

רובה דרובה מהפוסקים האחרונים אומרים שבענייני ברכות אנחנו אומרים את הכלל, לספק ברכות להקל אפילו נגד מרן,

בגלל חומר איסור ברכה לבטלה לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא,

ולכן המסקנה,

שואל אותנו האבא,

נו, מה אני מברך על המרק ירקות?

אין שם אפילו חתיכה אחת של ירק. לא השאירו כלום.

יברך על המרק שהכול.

אם נשאר אפילו מעט,

יברך

על הגזר שהשאירו לו, יברך האדמה ויפתור את המרק. אבל אם לא נשאר כלום, המסקנה היא שהכול נהיה בדברו.

אבל אדם שטעה,

יש אנשים שלא שואלים קודם ואחר כך עושים.

יש אנשים, קודם כול עושים מה שרוצים,

אחר כך הוא שואל את הרב.

אז הוא לוקח את המרק הזה, ובירך בורא פרי האדמה.

ואחרי שבירך ושתה קצת,

הוא נזכר, אבל עמדנו פעם, יש מחלוקת. אז הוא מרים טלפון לרב.

הוא אומר, בירכתי כבר בורא פרי האדמה, יצאתי ידי חובה בידי עבד או לא?

יענה לו הרב, כן, יצאת.

הרי אמרנו, רוב הראשונים,

והראש עטור מהשולחן ערוך, כולם אומרים,

לכתחילה אדמה.

אז נכון שאנחנו לא פוסקים כך בלכתחילה,

אבל בדיעבד תגיד ספק ברכות להקל בצורה הפוכה.

אולי כן יצא,

ולכן אסור לו לחזור ולברך עוד הפעם שהכול,

אלא אם אמר בדיעבד יש לו על מי לסמוך,

מאי דהבה הבאה.

עוד דבר שמרן מזכיר למעלה בסימן ראש א', ראש ב',

סעיף יא.

הדוגמה שם לגבי מרק פירות.

ועוד שבועיים תסתיים עונת המישמיש.

בסוף העונה מוכרים את זה בזול.

אתה עובר בשוק,

אתה שואל את הירקן, אומר לך קילו בשקל.

אתה עושה חשבון, זה יותר זול מהלחם. שם במישמיש אין קרטל, זה זול מאוד.

אז הוא קונה, 5-6 קילו, קונה בבת אחת הרבה.

מגיעה לבית, אשתו אומרת לו, מחר נבשל מרק פירות. הילדים אוהבים מאוד.

בסדר.

בדקו את זה, ראו שהמישמיש נקי, אין בו תולעים, ברוך השם הוא טוב.

עשו להם מרק מישמיש.

הילדים מגיעים בצהריים, אמא לא נמצאת,

לוקחים כף מחוררת,

ושוב הבן, הבת, לוקחים כל אחד מהמישמיש.

מגיעים ההורים בלילה, מה נשאר?

רק מרק. אפילו מישמיש אחד לא נשאר לפלטה.

מה יברכו על המרק פירות? על המרק של המישמיש.

האם עץ או שעקול? מחלוקת. הראש והרשב״א. מרן מזכיר את המחלוקת.

להלכה.

פתרון קל מאוד יש לנו לגבי הברכה הראשונה.

על הכל אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא,

ולכן אומרים לו, תברך שהכל.

לא ידע.

בירך על המרק פירות, על המרק של המישמיש, טעה ובירך בורא פרי עץ,

בדיעבד גם שם יצא ידי חובה.

נכון שמלכתחילה אנחנו אומרים שהכל.

אבל כאן אתה אומר בצורה הפוכה,

ספק ברכות להקל. אולי באמת טעם כעיקר,

והטעם שנמיש נכנס בבישול במים,

אולי ההלכה שצריך לברך על זה העץ,

ולכן בדיעבד, אם אמר העץ,

יצא ידי חובה.

הרן ממשיך.

איפה אתה מסתבך

אם הוא לקח פירות שבעת-המילים?

לקח תמרים,

ענבים או צינוקים, תאנה ורימון,

ובישל אותם.

ושוב,

את הפירות הילדים אכלו.

לא השאירו לו לא רימון ולא תמרים.

הכול נאכל.

השאירו לו רק את המים.

מה מברכים על המים? ברכה ראשונה.

שוב, שהכול, אין לנו בעיה.

הלבה דכול עלמא, על הכול אם אמר שהכול נהיה בדברי הצער.

איפה אתה מסתבך אם הוא לקח ושתה בכוס רביעית בבת-אחת?

כאן הוא מתחיל להסתבך.

אם נאמר שההלכה היא שצריך לברך בורא פרי העץ בגלל שהענבים והתמרים הכניסו טעם טוב במים,

אם כך, ברכה אחרונה, מה צריכה להיות?

ברכה אחת מעין שלוש על העץ ועל פרי העץ.

אבל אם נאמר, לא, צריך לברך על זה שהכול.

ברכה אחרונה, בורא נפשות.

להלכה, כאן אתה לא יכול לברך שום ברכה.

לא בורא נפשות ולא ברכה אחת מעין שלוש על העץ.

לא זה ולא זה.

למה? אם תאמר שהברכה צריכה להיות על העץ,

אם הוא יאמר בורא נפשות, ברכה למתנה.

אם ההלכה צריכה לומר בורא נפשות,

אם הוא יברך על העץ,

הברכה תהיה לבתנה. ולכן ברן אומר לנו העצה פשוטה,

הפתרון הקל ביותר הוא יאכל או ישתה את זה בתור.

ברכת הסעודה, ברכת המזון הליבד לכל העל והפוטר.

אין לו לחם, לא אכל בסעודה,

יעשה דבר אחר, ייקח בננה,

אחרי שאכל כזית יאמר בורא נפשות. ייקח עוד שני תמרים,

יברך העץ

ויברך בסוף ברכה אחרונה על העץ ועל פרי העץ.

אז הוא גם אמר נפשות,

גם אמר על העץ, ממה נפשך הוא פטר?

כשיש לו, יעשה את העצה הזו.

אין לו, לא זה ולא זה,

יאמר כך,

ויברך דוד את אדוני לעיני כל הקהל, ויאמר דוד,

ברוך אתה אדוני אלוהי ישראל אבינו מהעולם ועד עונה מלך העולם, בורא נפשות רבות וחסרונן,

על כל מה שבחרת הלכה דברים נבש כל חי, ברוך חי העולמי.

את העצה הזו הזכרנו פעמים רבות,

כך מייעץ הצלח,

כך כותב גם פרי תבואה,

פתחי תשובה יורד הער סימן שכח,

הבן איש חי,

כף החיים ושאר האחרונים,

וכך המסקנה למעשה, גם פה אין מה להפסיד.

אם הוא חייב, הנה הוא אמר,

אם הוא לא חייב בברכה,

בדרך הזו אין חשש שהוא עבר עד לא תישא את שם השם אלוהיך לשער, והוא לא בירך ברכה לבטלה.

שהרי הוא התחיל פסוק בדברי הימים, ויברך דוד, מה שאנחנו אומרים בכל בוקר.

זו העצה, כשיש לנו ספקות מחלוקות,

זה הפתרון לשעת חירום,

זה מה שניתן לנהוג ולעשות לגבי אותו מרק פירות שהיה מבושל בתוכו מפירות שבעת המינים.

אבל בדוגמה של המישמיש, שם אין לך את הבעיה הזו.

שם אם הוא שתה מהמרק מישמיש רביעית בבת אחת,

אליבא דקול עלמא יברך בורא נפשות. כאן אין מחלוקת.

בין אם תאמר העץ, בין אם תאמר שהכול,

אבל מי שאכל כזית מישמיש,

זה לא שבעת המינים.

זה ודאי ברכתו, ברכה אחרונה, בורא נפשות,

אז גם המים שלו, גם כן יהיה בורא נפשות, שם אין לנו בעיה.

הבעיה היא רק אם הוא בישל מפירות שבעת המינים.

הראשונים דנו במסכת בבא בתרא, צ״ו, צ״ז, לגבי יין מצימוקים.

והמסקנה,

מרן דן בזה גם אצלנו בסימן רב סעיף יא וגם בהלכות שבת בשני המקומות. המסקנה היא לקחתי קילו צימוקים, גישלתי את זה עם חצי ליטר מים,

סחטתי, סיננתי,

אברכה על זה, בורא פרי הגפן, זה יין.

אבל היום, בדוח שלנו,

מי שיעשה כדבר הזה יברך על זה שהכול נהיה בדברו. זה לא יין.

מיין נפקא מינה.

למה בדור שלנו אתה משנה את ההלכה?

הסיבה היא, מרן כתב לנו תנאי.

מתי אנחנו אומרים שאם אדם יסחט

באותם הצימוקים יעשה יין,

שזה יין כשר שברכתו בורא פרי הגפן,

כל זה בצימוקים טובים,

צימוקים שיש בהם עדיין דבשושית.

אבל אם לא,

הברכה היא שהכול.

אני קורא סימן רב,

סוף סעיף יא במרן,

והוא שיהיו הצימוקים שיהיה בהם לחלוחית,

שאם ידרוך אותם יצא מהם דבשן.

אבל אם כשיעצרו אותם לא יצא מהם שום לחלוחית דבש, לא, ימרך שהכול.

היום,

איך הטכניקה בכל העולם, איך עושים צימוקים?

לוקחים את הענבים, מייבשים אותם בתנור,

נעשה יבש לגמרי.

בדרך כלל,

כשאתה משאיר הרבה זמן ענבים בקירור או במקום אחר, לאט-לאט זה מתקלקל.

הלחלוחית היא שמרכיבה את זה.

כשזה יבש לגמרי,

זה יכול להישאר במחסן עשר שנים ולא להתקלקל.

אם בשבוע הבא צריכים 20 טון מהצימוקים האלה לשוק,

מה הם עושים עכשיו?

מוציאים מהמחסן את הצימוקים, מוציאים 20 טון,

מכניסים את זה לתוך מכלים של מים וסוכר.

במשך הימים זה סופג את המים והסוכר וזה מתנפח.

יום ראשון מוציאים את זה מהמכלים,

מזלפים על זה שמן פרפיל, שזה ייראה יפה-יפה, טרי-טרי, אנשים חושבים שזה לפני כמה ימים בא מהשדה,

ומוכרים לנו את זה.

זה מה שנקרא היום צימוקים.

זה פטנט בכל העולם. אל תחשבו שזה פטנט ישראלי שעובדים עלינו בעיניים.

כל העולם ככה עושים היום צימוקים, ממילא.

אם האדם הזה לקח קילו צימוקים,

שרה אותם עם המים והרתיח,

הוא לא יכול לומר שזה יין.

זה לא יין.

מה יש בפנים? מים וסוכר.

סחטת, סיננת, מה קיבלת?

קיבלת את המים והסוכר שהיה במכל.

על זה אפשר לברך הגפן? בוודאי שלא.

ולכן, אדם שלא ידע,

עם הארץ במציאות של הצימוקים,

הוא לקח ועשה, תגיד לו הברכה שהכל נהיה בדברו.

אין לזה דניין, זה פסול לקידוש והבדלה.

למה?

כמו שהדגשנו את הלשון של מרן,

כך צריך לנהוג ולעשות. דווקא מינא גם.

יש הרבה אנשים שיש להם אזכרה,

מביאים לנו לברך בורא מיני מזונות, עץ אדמה שהכול.

בחורף אין הרבה פירות עץ, מביאים ציווקים, זביל.

ואז האדם הזה לוקח ואוכל,

לפעמים הוא אכל כזית.

הוא אכל 30 גרם.

רוצה לברך ברכה אחרונה על העץ ועל פירי העץ.

תגיד לו, אדוני, לא, אל תברך.

תגיד לך למה, אכלתי כזית.

יש לי הנאה בבטן, צריך להודות לבורא עולם.

תגיד לו, אדוני, מתוך ה-30 גרם האלה שאכלת, ציווקים,

היה שם 20 גרם מים וסוכר.

אתה לא אכלת 30 גרם ציווקים.

אם הוא אכל 100 גרם, אני מסכים, מתוך ה-100 גרם היה לו כזית נטו,

אבל ב-30 גרם זה כזית ברוטו.

על ברוטו, על זה אי-אפשר לברך ברכה אחרונה.

תזהיר אותו שלא לברך. הרבה אנשים לא יודעים את זה, לא מודעים למציאות החדשה.

צריך להאיר את תשומת לבם, הן בנושא של ברכה אחרונה לגבי הכזית והן לגבי עשיית יין מהציווקים,

גם בזה וגם בזה, שידעו את המציאות החדשה.

אדם שלוקח תפוזים,

סוחט אותם, יש לו כעת כוס מיץ תפוזים.

מה מברך על זה?

לדעת רוב הפוסקים ומרן שהכול נהיה בדברו, וכך ההלכה.

אבל דעת הראבן,

רעביה והמאירי,

שעל כוס מיץ תפוזים מברך בורא פראי העץ.

אתה לוקח תפוז, מקלף אותו, ואוכל את התפוז, אתה מברך העץ.

גם פה סחטת, מה נשאר? רק הקליפה.

כל התפוז כולו הפך להיות כמו מים, אבל זה התפוז השלם.

ולכן, לפי דעתם,

צריך לברך על זה בורא פראי העץ.

ההלכה לא כך.

ההלכה היא, כמו שאמרנו,

שהכול נהיה בדברו.

מהי נפקא מינה?

למה אם כן אני מזכיר את המחלוקת?

נפקא מינה לגבי דעבד.

שוב, אמרתי, יש אנשים מעמי ארצות, קודם כול עושים מה שרוצים.

אחרי שהוא בירך ברכי פראי העץ והתחיל לשתות,

אז הוא נזכר,

יש מחלוקת, הוא מרים טלפון לחכם.

החכם אומר לו, צריך לברך שהכול.

אמרנו לו, אני כבר ברכתי העץ.

בדיעבד, לא יחזור לברך שהכול. למה?

אולי ההלכה כהראבן הרעבייה והמאירי,

שצריך לברך על זה העץ. אולי ההלכה כמותם.

כך כתבו תרומת הדשן,

כך כותב השער הציון למעלה ברשב, החזון איש ועוד, וכך המסקנה בדיעבד יצא.

לא רק תפוזים, פה הדין גם בשאר הפירות.

סחת

מצרי מונים.

שוב,

טעה ברך על זה העץ, בדיעבד יצא. בדרך התחילה שהכול.

גם בירקות אותו דבר.

גזר.

הוא שואל אותך, מה אני מברך על הגזר?

לכתחילה, שהכל נהיה בדברו.

הוא לא ידע. האדם הזה, עם הארץ,

לקח את הגזר, את המיץ גזר, וברך על זה בורא פרי האדמה,

ושתה. אחרי זה הוא שואל,

ולא בדיעבד יצא.

לפי דברי הראבן, רעביה והמאירי,

לכתחילה צריך לברך על זה בורא פרי האדמה.

נכון שאנחנו לא פוסקים כך בלכתחילה,

אבל בדיעבד יצא ידי חובה, חזרנו עוד הפעם לכלל, ספק ברכות להקל.

לא רק בזה, היום תלך לחנויות של הטבעונים,

כל דבר הם כמעט סוחטים ונותנים לך לשתות.

על זה הוא אומר לך, זה בריא לטחול,

זה בריא לכבד,

זה בריא ללבלב,

זה בריא למוח. כל דבר הם אומרים, ממציאים המצאות.

מי שאין לו מה לעשות עם ארנק הכסף, הולך לשם,

והם סוחטים במקום.

אז הוא אומר לו, תראה, הקולורבי בריא לטחול.

אז הוא סחט במקום ונתן לו.

הוא לקח ברחב הזה בורא פרי האדמה.

מלכתחילה לא היה צריך לעשות כך, אמרנו שהכל נהיה בדברו.

שוב, בדיעבד, עוד הפעם, מחלוקת,

וגם בזה, בדיעבד יצא ידי חובה, ולא יחזור לברך.

אבל,

אדם שהלך כעת לחנות,

וקנה מהחנות ומהסופר בקבוק, מיץ ספוזים.

לקח מזג וברך על זה בטעות בורא פרי העץ.

תגיד לו, לא יצאת ידי חובה.

יאמר מייד,

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד,

כדי לתקן את האיסור ברכה לבטלה לא תסלח שאמר,

ויחזור עוד הפעם לברך שוב שהכול.

שואל אותך, למה?

קודם אמרת לי שבדיעבד אולי ההלכה כמו הראוון ורעבייה.

למה עכשיו אתה חוזר בך?

למה עכשיו אתה אומר שאחזור לברך שהכול?

ההבדל הוא,

המיץ תפוזים שמוכחים לנו בשוק הוא יותר מ-90% מים.

יש שם תרכיז, 3-4% מהתפוזים,

תמציות, ויקרא שמו בישראל, מיץ תפוזים.

אבל רובו ככולו זה מים.

אדם שיקח כוס מים ויברך בורא פרי העץ,

האם בדיעבד יצא? זו ברכה לבטלה, לבדי כול עלמא.

ולכן אמרנו שיגיד ברוך שם, ואחרי זה יחזור ועוד הפעם יברך שהכול. הוא הדין גם מיץ אשכוליות.

אנשים תמימים, אכבלים, שאף פעם לא היו בבית-חרושת,

הוא לוקח את הכוס

מיץ אשכוליות,

הוא חושב שעכשיו הוא ישתה בפה שלו אשכולית שלמה.

לא מיניה, אולי מקצתיה, אולי יש מעט.

גם שם יותר מ-90% זה מים.

יש שם 70 סוגי תמציות כדי לתת את הטעם המגוון הזה,

וקצת מהתרכיז של האשכולים,

ויקרא שמו בישראל.

כל הכבוד לתמונה היפה,

הסטיקר שעל הבקבוק,

אבל זה לא האמת.

אין קשר בין המציאות לבין זה. ולכן ההלכה היא שהכול נהיה בדברו, ואם טעה ואמר בורא פרי העץ לא יצא,

חוזר עוד הפעם לברך שהכול נהיה בדברו.

כך גם לגבי שאר המיצים. יש היום תפוזינה, כל מיני שמות משמות שונים.

על כולם, אם טעה ואמר בורא פרי העץ לא יצא, גם בדיעבן. או אמר בורא פרי האדמה לא יצא, גם בדיעבן.

אלא יחזור עוד הפעם ונברך שוב שהכול,

ולכן אל תענה אחריו אמן אם הוא טעה ואמר העץ או אדמה,

כי גם בדיעבד אליבדיה כל העלמא ברכתו לבטלה,

ועל ברכה לבטלה אנחנו לא עונים אמן.

בזמן האחרון התחילו בתי-החרושת לשווק לנו בקבוקי פלסטיק או קרטון שכתוב על זה מיץ טבעי 100%.

כך הם כותבים.

תפוזים, אשכוליות או דברים אחרים.

אילו זה היה באמת 100%. בואו ונאמר,

אני הייתי בבית-החרושת, ראיתי,

ואז אם האדם הזה טעה וברך על זה בורא פרי העץ,

בידי עבד יצא.

אבל שוב, גם בזה אנחנו מסופקים מה יש שם.

דיברנו לפני כמה חודשים על היקבים,

שחלק מהם עושים מלאכה במים רבים, חלק מהם מערבבים.

מה אתה חושב?

רק ליקבים יש מונופול לערבב מים?

גם בבתי-החרושת של המיצים,

גם הם יש להם את הזכות לקיים את הפסוק עושה מלאכה במים רבים.

מה יותר זול?

המיץ תפוזים האמיתי או המים? המים יותר זולים.

ולכן בחיי גוונה אנחנו חוששים מאוד שאם יש שם הרבה מים,

אז גם מדאבה שאמר בורא פרי העץ,

לא יצא ידי חובה.

דיברנו בזמנו לגבי מיץ ענבים.

הגאון הרב אוירבך בספרו על מנחת שלמה והרב אלישיב הובא בספר וזאת הברכה, הם אומרים שאדם שהוסיף 10% מים במיץ הענבים יברך שהכול.

ולמה?

הרי תמיד אמרנו,

עד 49% בתערובת עם היין מברך הגפן.

מה נשתנה?

הם מסבירים לנו יפה ואומרים, היין הוא חזק מאוד.

אפילו אם שמת 49% מים,

זה הופך את המים, הכול נעשה יין, ולכן מברכים הגפן.

אבל המיץ ענבים הוא חלש מאוד.

שמת בו 10%, כבר הרסת את הכול.

ולכן אברך שהכול.

אור ניציון אומר עד שליש,

אבל

אנחנו חוששים, ספק ברכות להקל.

כמו שם,

בדוגמה של המיץ ענבים, כבר 10% הרס את הכול.

גם המיץ תפוזים או מיץ אשכוליות,

גם זה לא כל כך חזק, זה לא יין.

וגם כאן יכול להיות שאפילו 10% מים זה כבר יהרוס את הכול.

ולכן צריך לדייק מאוד, לשים לב,

לברך ברכת שהכול נהיה בדברו.

להיזהר, לא לברך בטעות,

שלא יבוא חלילה לידי איסורי ברכה לבטלה.

אז דווקא מילה במחלוקות הללו.

אדם שבא לשתות כוס תה, כוס קפה או שוקו,

מה יברך?

גם כאן,

בישלו את הקפה,

לקח את הפינג'ן, את הקומקום, הרתיח.

גם בזה יש את המחלוקת.

כמו שאמרנו קודם לגבי מרק פירות,

מרק ירקות.

ואותה השיטה,

גם פה,

אולי צריך לברך על הכוס קפה, בורא פרי העץ.

מחלוקת.

שוב להלכה,

ספק ברכות להקל.

על כוס קפה, תה או שוקו מברכים שהכול.

מה נפקא מילה במחלוקת? לגבי דיעבד. אדם לא ידע,

הוא לקח כוס קפה ואמר בורא פרי העץ,

ושתה.

בדיעבד יצא? אולי באמת?

הברכה אולי צריכה להיות בורא פרי העץ,

כיוון שמגדלים את הקפה בשביל זה.

מגדלים את עץ השוקו בשביל,

ולכן בחי גוונה, בדיעבד, אם אמר העץ יצא.

הנפקא מינה עוד.

יש לי כעת גם מישמיש וגם כוס תה.

תמיד הדרך,

מה מקדימים קודם?

מגע אש.

הברכה שהכול יהיה אחרונה, כאן לא.

כאן אם יברך קודם על המישמיש העץ,

אחר כך יוצא לברך שהכול על התה,

אולי הברכה לבטלה.

ולכן עדיף יותר להקדים קודם כול שהכול.

כי אמרנו, מכוח ספק, לא מכוח ודאי מאה אחוז,

אנחנו מברכים על התה והקפה שהכול.

ולכן יקדים קודם כול שהכול,

ואחרי זה יברך על הפירות שיש לו, על הפרי,

וברך בורא ויעץ.

כך למדנו מדברי רבנו יוסף חיים ברב פענים,

וכך המסקנה להלכה ולמעשה. אבל,

אם יש לכם...

מרק פירות, יש עדיין חתיכות קטנות.

שם, אם יש חתיכות,

תברך על החתיכה הזו, בורא פרי העץ,

תפתור את המרק, אליבדיה כולה עלוה. בזה כבר אין מחלוקת.

אפילו אם החתיכות הן לא גדולות.

אם יש גודל של סומסום, כך הגדיר לנו באור דציון,

אמר שהפרי הכי קטן זה הסומסום והפרג.

אז אם יש לך אפילו חתיכה קטנה כזו,

עדיין ניתן לברך על זה העץ,

או אם זה בגזר, אדמה.

אבל אם זה מרוסק לגמרי, היום המיקסר הוא טוחן, הוא סוחט את זה עד הסוף,

סוחט את זה מצוין,

ולכן בחיי גוונה הברכה תהיה שהכול נהיה בדברו. אין שם לא גרגירים ולא זרעונים,

ולכן הברכה תהיה רק שהכול נהיה בדברו.

כך כל אדם ילמד בתוך ביתו,

לאשתו, בניו ובנותיו, כדי שידייקו,

יברכו את בורא עולם את הברכה הראויה.

זה מה שצריך להנחותם הדרך.

מרן מסיים לגבי הלפת.

אדם שלוקח לפת,

מבשל אותו, מברך על זה בורא פרי האדמה.

גם כבוש.

הרבה אנשים כובשים את הלפת וזה נעשה טעים מאוד.

גם זה עיקר

אכילתו, מברכים על זה בורא פרי האדמה.

אבל אדם שאין לו סבלנות,

לפעמים אשתו שמה שלשום לעשות את זה כבוש,

אז הוא רואה נהיה קצת צבע אדום.

אז הוא חושב, זה כבר נהיה שוואנדר טוב והוא רוצה לאכול. אשתו אומרת לו, תחכה עוד שבוע, זה עדיין לא.

לא, אני אוכל.

טוב, הוא אוכל והוא נהנה שיברך על זה שהכול נהיה בדברו.

למה?

הדרך לאכול את זה מבושל או כבוש. זה לא מבושל ולא כבוש, זה עדיין נע,

זה עדיין חי,

ולכן ברכתו של הכול. כך גם בשאר הירקות.

אדם שאוכל דלעת מבושלת, הברכה, אדמה,

אוכל את זה חי, אפשר הכול.

אוכל תפוח אדמה מבושל או צלוי פתטות,

נברך על זה אדמה.

אבל אם הוא אוכל את זה חי,

עדיין זה לא נצלה טוב.

הילד שלו מביא לו מהקומזיץ,

גם בחיי גוונה, אם לא מבושל, אפילו שהוא נהנה,

אפילו, אחי, אי-אפשר לברך על זה בורא פירי האדמה,

אלא רק שהכול.

הגמרא אומרת שם שהלפת מזיק לגוף.

אוי לגוף, לבית שהלפת עוברת בתוכו.

אז כאן, אם הוא אוכל הרבה, בוודאי שזה לא טוב,

ולא יוכל לברך על זה בורא נפשות.

אבל אם אדם אוכל גרם אחד או שניים, זה עדיין לא יזיק.

ולכן, לגבי ברכת שהכול,

ברכה ראשונה, עדיין ניתן לברך,

אבל בשום אופן לא יברך האדמה.

כותב המגן אברהם,

טעה ואמר בורא פרי האדמה, אתה יודע, עבד יצא.

למה יצא?

זה לא שקר.

סוף-סוף זה תפוח אדמה.

נכון שלכתחילה מברך שהכול כמה שזה חי,

אבל זה אמת.

כך גם לגבי בוסר.

אתה לוקח לימון,

לימון קטן הוא חמוץ מאוד.

הוא לא מחכה עד שיהיה גדול, הוא אוהב את החמוץ.

לוקח, חותך ואוכל.

מה יברך? שהכול נהיה בדברו.

אומר המגן אברהם, אם טעם ואמר במקום שהכול, אמר בורא פרי העץ, יצא.

זה לא שקר.

הלימון הזה גדל על העץ.

נכון שזה לא עיקר הפרי,

ולכן בלכתחילה אנחנו אומרים לו שירד דרגה לברכת שהכול,

כל זה לכתחילה,

אבל סוף-סוף הוא לא שיקר ולכן בדיעבד יצא. כך הוא עדין גם בדברים אחרים.

לקחתי פירות,

ריסקתי אותם במיקסר ובישלתי אותם, עשיתי מהם ריבה.

מה הברכה על הריבה?

שהכול נהיה בדברו.

כך למדנו בדעת מרן.

מרן מצטט את לשונו של הרמב״ם בסימן רב סעיף ז,

תמרים שמעכן ביד מברך עליהם העץ.

אבל כאן הוא ריסק אותם במיקסר, זה מרוסק לגמרי.

הברכה על הריבה הזו, שהכול טעה, ברחם זה בורא פרי העץ?

בדיעבד יצא. למה?

מה זה החומר גנם הזה?

כל כולו זה פירות.

כל זה כולו מאה אחוז פירות, הוספתי קצת סוכר.

ולכן בדיעבד יצא ידי חובה. אבל

אם הוא הלך כעת וקנה צנצנת ריבה,

ועם הארץ הזה המסכן לא ידע הלכות,

לקח את הריבה וגרח בורא פרי העץ,

תגיד לו, לא יצא. יגיד מייד ברוך השם,

ואחזור עוד הפעם לברך שהכול.

אני שואל אותך על מה ולמה.

קודם אמרת לנו, בדיעבד יצא.

שוב תענה לו.

זה בריבה שאתה עושה בבית,

שזה במאה אחוז מהאתרוג, מהתמרים.

אבל כאן הריבה שיש בשוק זה לא מהפירות.

יש שם טרקיז, כמה אחוזים מהפירות,

יותר מ-90% מים,

תמציות, גלוקוזה וכו'.

ולכן כאן אין מחלוקת. אליבא דיקול עלוה, הברכה היא רק שהכול נהיה בדברו.

ואם הוא אומר לך בטעות, בורא פרי העץ, זה שקר, זה לא נכון, זה לא פרי העץ.

גם בידיעבד לא יצא,

יצטרך מייד לומר ברוך שם על האיסור ברכה לבטלה שברך,

ואחזור עוד הפעם לברך שהכול נהיה בדברו,

וכן כל כיוצא בזה.

אני לא בקיא בכל סוגי המאכלים. תיכנסו לסופר,

יש היום מאות סוגי מאכלים או משקאות,

וכל אחד יש לו שם אחר, שמות משמות שונים.

המכנה המשותף,

רובם ככולם,

כמו שאמרתי, מים שמערבבים בהם דברים מסוימים,

וכולם כמעט ברכתם שהכול.

יש היום סוג ריבה שאתה רואה בתוכה ממש חתיכות של פרי.

ריבה של מישמיש, אתה רואה בתוכה חצאי מישמיש. על זה אין לנו ספק.

אתה לוקח את המישמיש הזה,

מברך עליו העץ ופוטר את כל הריבה.

אם אתה לא אוכל את זה עם לחם, זו הברכה.

על זה אין לנו ספק.

אבל הריבה הזו יקרה מאוד. מי שהולך לקנות דבר כזה משלם יותר מכפול,

בגלל שזה דבר אמיתי.

אבל חוץ מהריבה הזו,

שאר כל הריבות כולם,

בוודאי שברכתם שהכול.

כל זה,

אם הריבה מותרת באכילה, אז גם ברכתה שהכול.

היום, לצערנו, יש יבוא גדול, מייבאים ריבות מחוץ-לארץ.

בגלל שהיורו נפל,

הריבה שמביאים מחוץ-לארץ,

אם זה מרומניה או ממקומות אחרים, תהיה זול מאוד.

ולצערנו, בארץ לא עומדים אתם בהתחרות,

ואנשים הולכים ולא שמים לב וקונים את הריבה.

הריבות האלה שהן מחוץ-לארץ, רובן ככולן אסורים באכילה מדאורייתא.

יש שם גליצרין שעשוי משומן מן החי.

התערובת הזו אוסרת את כל הריבה.

אם אין על זה הכשר בדת,

איך אתה נוגע, איך אתה אוכל?

הרי מרן כתב לנו בסימן קצ״ו על דבר שאסור באכילה.

חכמים לא תקנו ברכה, הברכה היא לבתנה.

חוץ מהעוון שהוא אוכל את הריבה שאסורה באכילה,

עוון שני הוא גם מברך ברכה לבתנה,

ולכן לא תיגע בו יעד, אלא אתה הולך לקנות ריבה.

קודם כול, תסתכל על הסטיקר, אם יש שם הכשר בדף.

יש הכשר, אתה יכול לקחת ולאכול. אם אין הכשר,

אז באותן הריבות,

לא שייך לדון, העץ, שהכול,

אינה ואמנה, לא זה ולא זה. אם זה אסור באכילה לא תיגע בו יעד, אפילו אם קנית בטעות, לא ידעת.

תלך מחר בבוקר, תחזור לסופר,

תגיד לו,

זה אסור באכילה, אני לא יכול לקחת את זה.

הוא יזכה אותך, תיקח במקום זה משהו אחר,

תקנה סבון, שמפו, דברים אחרים שמותרים,

וחלילה לא יכניס לפה דברים כאלה שאסורים באכילה מדאורייתא.