קדושת החיים מול זיוף הרפואה: פסק ההלכה החד-משמעי בעניין השתלות איברים וטופס אד"י, ודיני הגעלת והכשרת מיחמים וכלים לקראת חג הפסח

 

- - - לא מוגה! - - - 

...מציירת את הדברים בצבע ורוד וכיוצא בו.

והאמת שבנושא ההשתלה יש בעיה חמורה מבחינת ההלכה ולכן אותם האנשים שהולכים ומחתימים על טופס שנקרא אדי,

הטופס הזה משמעותו שאם האדם נפצע קשה שהוא מסכים ומרשה שיקחו ממנו

את הריאות,

את הלב, את הכבד, את הכליה, העיניים.

הטופס הזה,

רק הגוי מותר לו לחתום על טופס כזה.

אבל אנחנו אנשים בני תורה, יהודים,

יהודי ערב שמיים, אסור לו לחתום על טופס כזה.

מי שהולך לחתום על הטופס הזה הרי הוא כחותם שהוא מוכן לאבד עצמו לדעת.

ולכן כל אדם שמקבל לידו טופס כזה, שיקרע את הטופס ולא יחתום.

ומי שכן חתם או לא ידע,

הוא צריך לבטל את החתימה.

הבעיה היא שמבחינת החוק לא מספיק שתודיע להם שאני חוזר בי.

מבחינת החוק

צריך שעורך דין נוטריון יקבל את ההצהרה שלך והוא יעביר להם כדי שימחקו אותו מהרשימה.

יש להם מחשב,

וכל אדם שחתם על הטופס הזה,

הוא נמצא בתוך מאגר השמות במחשב.

אם חלילה הוא נפצע קשה, מגיע לשם לבית חולים,

הם מתבוננים במחשב. אם השם שלו מופיע שם,

ואז הם מתכוננים לחלק את השלל, לחלק את האיברים שלו לכל מיני אנשים אחרים.

ויש בדבר הזה, לצערנו,

כמו שאמרנו, תקלה ומכשול גדול.

אותם שעושים את זה,

חלק מהם הם בחזקת רוצחים ממש,

ואין מה ללמד עליהם זכות.

אבל גם האדם הזה, אותו הטיפש שהולך וחותם על הטופס הזה,

הוא כאילו חותם שהוא מוכן שיהרגו אותו, מוכן שיעבד עצמו לדעת,

וכל זה איסור חמור.

המקור לכל הנושא הזה נפתח בדברי הגמרא ביומה פה.

שם הגמרא עוסקת

מתי קובעים את רגע המוות.

אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וחי בהם ולא שימות בהם.

מזה למדנו שמותר לחלל שבת או יום הכיפורים כדי להציל נפש.

אבל אדם שכבר מת, הלך לעולמו,

בשביל להציל גופה אין לנו היתר לחלל את השבת,

אסור לנו לעשות חילול שבת בשביל זה.

ולכן הגמרא דנה שם,

נפלה מפולת,

בית התמוטט ונפל.

אנחנו רוצים כעת להציל את האנשים, מותר.

תודה.

למרות שכשאני בא לפנות את העפר והאבנים מעל הפצוע אני עושה מלאכה דאורייתא, זה נקרא סותר על מנת לבנות.

ואף על פי כן, פיקוח נפש, מותר.

אבל אם ראינו שהאדם הזה מת,

אסור לנו לפנות את האבנים מעל הגופה של המת ביום שבת.

לצורך הגופה, לצורך המת, לא הותר לחלל שבת.

ועל זה הגמרא דנה.

איך אני קובע שהאדם הזה הוא לא פצוע אלא מת?

לפי מה אני קובע?

יש שמה בגמרא דיון אם הלב או הריאה קובעת.

הגמרא מביאה את מה שנאמר בחומש בראשית פרשת נוח,

כל אשר נשמת רוח חיים באפיו.

אם כן, הריאות,

הנשימה,

זה מה שקובע אם האדם הזה חי או לא חי. אם הוא נושם,

סימן שהוא חי, אם הוא לא נושם, סימן שהוא מת.

זה העיקר או הלב?

זה הדיון שם בגמרא.

ולכן אתה לוקח נוצה.

פינת את העפר והאבנים מעל הפנים שלו?

תשים את הנוצה ליד האף.

אם אתה רואה שהנוצה זזה,

סימן שהאדם הזה נושם, הוא עדיין חי,

צריך להמשיך בחילול שבת, להמשיך לפנות.

אם לא, האדם הזה שווק חיים לכל חי.

זהו, יותר אנחנו לא מתעסקים איתו.

ועל פי זה מסכם לנו החתם סופר,

שאת רגע המוות אנחנו קובעים על פי הלב,

אם יש דופק, אין דופק,

אם הלב נדם, וגם הריאות הפסיקו, חדלו,

לשאוב את ההמצן.

ממילא דינו של האדם הזה כמת.

דפקא מינא גם לגבי כהן. הכהן מאותו רגע, ליבדי כל העלמא,

אסור לו להיכנס לתוך ארבעה אמות שם.

לפני ארבעים שנה התחילו את עידן ההשתלות,

ולרופאים יש בעיה ללכת לפי הגמרא,

ולפי דברי הפוסקים והחתם סופר.

אם הם יגידו כך,

יגידו שרק אחרי שהלב יפסיק לעבוד.

אם הם יחכו לרגע הזה,

הם לא יכולים לבצע את ההשתלות.

השתלת לב יכולה להצליח רק אם הלב עדיין עובד.

אתה לוקח את הלב מאדם חי שעדיין עובד,

אתה עוקר אותו,

מה זה עוקר אותו?

הורג אותו, את האדם הראשון,

ומעביר את זה אל השני.

אבל אם אתה מחכה, משתהה,

אחרי שהלב מת,

אחרי שהפסיק לפעום, אחרי שהמשאבה הפסיקה לעבוד,

אז אתה מנסה לקחת ולהשתיל, ההשתלה לא תועיל.

אז אם כך, אם הם יחכו להגדרה של ההלכה,

הם לא יכולים לעשות את ההשתלות האלה.

ולכן באו הרופאים בדור שלנו והמציאו עוד דבר חדש.

הם אמרו שיש עוד אבר חשוב מאוד שקוראים לו מוח,

מוות מוחי.

גם זה בכלל, גם זה אותו דבר,

ולכן אם המוח לא עובד,

אפילו שהלב עובד,

אפשר לעקור את הלב ולהשתיל לאדם אחר.

כמובן, אם נותנים לזה שם יפה,

הם לא יגידו שהם הורגים את האדם ההוא.

הם קוראים לו תורם, הוא תרם את הלב שלו, כך הם אומרים,

והם מוציאים מהראשון סמים לאדם השני.

זה מה שהם עושים כבר ארבעים שנה.

בארץ אנחנו הדתיים שומרי מסורת, אנחנו כאן קבוצה גדולה,

אנחנו הולכים בעקבות ההלכה, בעקבות רבותינו, הדתיים התנגדו לדבר הזה,

ולכן כאן בארץ זה לא הלך להם.

הם רצו גם פה להקים בית חולים להשתלה כדי שיהיה להם בעזרת השם הרבה מיליארדים אבל זה לא הלך.

מה שקורה במציאות בארץ הנושא של ההשתלות פעם בחודש, פעם בחודשיים, כמעט ולא הולך להם.

בעולם זה כן מתקדם.

בסין יש מרכז גדול.

זו להשתלות, בלגיה, ארה״ב, בוסטון, יש כמה מקומות בעולם שזה הולך

איך זה עובד בסין?

שם זה הכי קל, הכי פשוט

שם יש חוק מוות

אדם שהורג, שופך דם האדם, באדם דמו יישפך שם הורגים

אבל חבל לקחת את הנידון למוות,

את הגופה הזו, לשרוף אותה, לא חבל?

לכן, מי שנידון למוות

נותנים לו זריקת הרדמה,

מרדימים אותו,

מכניסים אותו לחדר ניתוח ומחלקים את השלל, לוקחים את הלב שלו, את הריאות וכן הלאה,

זה מה שנעשה בסין, יש להם שם בשפע הרבה איברים, המרכז להשתלות שם עובד מצוין, עובד קל מאוד.

בבלגיה, החוק שם, מי שמת מוות מוחי,

זהו, מותר לקחת ולחלק את האיברים שלו וכן על זה הדרך,

ולכן גם בבלגיה, בזכות החוק הזה,

הם עושים הרבה מיליארדים, כל מי שצריך, זקוק להשתלה של לב, ריאה, כבד, כלייה,

הולכים לשם, כך גם במקומות אחרים בעולם.

והוציאו שמועה, כאילו גם לפי ההלכה הדבר הזה מותר,

שגם לנו יש אפשרות לעשות כדבר הזה,

ולכן אני בא ומסביר את הדברים, שכל זה טעות, זה לא נכון,

מבחינת ההלכה.

אם הריאה או הלב, אחד משניהם עובד,

עדיין האדם הזה חי.

באדם חי אסור לנגוע.

למדנו במשנה בשבת קנב,

שאדם גוסס, אפילו יש לו עוד שתי שניות לחיות, זה הכול.

ואני סוגר לו את העיניים,

על ידי שסגרתי את העיניים הוא ימות שתי דקות או שתי שניות קודם.

גם בסגירה של העפעפיים,

מי שעושה דבר כזה, המשנה אומרת עליו,

המאמץ עם יציאת הנפש, הרי זה שופך דמים. למה הדבר דומה?

אתה בא לתקן נר שדועך, הולך לכבות.

אתה בא לתקן אותו,

ואתה מכבה אותו, כך גם אותו אדם הגוסס, אסור לנגוע בו.

אלה דברי המשנה, וכך מרן פסק ביורא דעה סימן ש״,

שעם הגוסס אסור לך להתעסק,

תן לו שיחיה עוד עשר שניות, עוד עשרים שניות לקצר את החיים שלו אפילו במעט.

הדבר אסור, אין לנו שום קולה, שום היתר בדבר.

וכאן, לצערנו, כמו שאמרתי,

גם כשהאדם הזה עדיין הלב פועם,

הם מעיזים ותולשים, הורגים אותו,

כאילו להציל נפש אחר.

הכלל בידינו,

אין דוחים נפש מפני נפש.

מאי חזי דדמא דידך סומה כתפי?

אין לנו היתר להרוג אדם בשביל להציל את האדם השני?

אין הווה מנה לעשות דברים שכאלה.

בזמנו, כשהתחיל הוויכוח,

רצו להמחיש לרבנים לחדד את השאלה.

לצורך זה עשו דבר יפה בבית חולים שערי צדק.

אם הזעיקו את טובי הרופאים בארץ,

היו שם, מסביב לשולחן הניתוחים,

היו מעל חמישה עשר רופאים,

גינקולוגים וכולי.

אבל לא הביאו לשם יהודי חולה,

הביאו לשם פרה שאמורה להמליט.

הביאו את הפרה, הכניסו אותה לחדר ניתוח,

ואתה שוחט ושחט.

מייד אחרי השחיטה סתמו את כל הורידים והעורקים שהדם לא יפרוץ החוצה וחיברו את הפרה הזו למכונת לב ראה.

לב ראה,

הנשמה נעשית בצורה מלאכותית,

כך גם ההמשך של פעימות הלב.

ולא רק ששחטו, ערפו את אותה הפרה.

חיכו עשרים וחמש דקות,

הזריקו לה זריקת זירוז,

ואותה הפרה, זיכרונה לברכה, המליטה עגל.

עגל יצא חי.

אז אתה רואה, הנה, בלי המוח, בלי הראש,

אתה רואה שעשרים וחמש דקות אחרי זה, בזכות המכונות האלה,

היא כן הצליחה לילד וכולי וכולי.

זו הייתה ההצגה, מה שהצליחו לעשות,

והשאלה היא, מה זה מוכיח לענייננו?

ועלת הוויכוח הזה עלה על שולחן מלכים,

מן מלכי רבנן. הראשון שדן בהרחבה בנושא הזה היה הגאון רבי אליעזר יהודה ולנדברג בספרו ציצי אליעזר,

הוא שדן בהרחבה בנושא ההשתלות.

הרב עליו השלום, היה לו שיעור קבוע עם רופאים.

היו באים לשיעור שלו קבוצה גדולה של רופאים מראי שמיים,

והיו לומדים איתו את ההלכות בכלל ואת ההלכות רפואה,

דברים שנוגעים להם, בפרט הוא היה, ההורים ותומים, היה פוסק להם כל דבר.

וכשהגיע עידן ההשתלות, התחילו לדון בזה,

הם נתנו לרב את כל האינפורמציה.

הוא לא היה צריך לחכות שיעשו את ההצגה הזו בחדר הניתוח של שערי צדק, שיביאו את השוחט ויעשו את הלידה אחרי 25 דקות,

הוא לא היה צריך את זה, הוא ידע את הכל.

המסקנה שלו, מילה אחרונה,

הרב אוסר.

כך דעת שאר הרבנים, גם הם הלכו בעקבותיו.

היה מישהו שהוציא שמועה שכאילו הרב פיינינשטיין,

שבהתחלה כתב לאסור,

חזר בו והתיר. היה רעש בזמנו, היה תשנון,

ודנו בזה גדולי הדור,

הרב אלישיב, יחד עם הגאון הרב אוירבך ועוד.

הם ניבנו את הסוגיה,

השמועה מספרת שהתחילו לדבר בטלפון אחרי תפילת ערבית והשיחה נמשכה עד שהגיע הזמן קריאת שמען של שחרית. דיברו כל הלילה.

המסקנה,

גם הם פרסמו בזמנו מודעה, המודעה התפרסמה בכל העיתונות הדתית החרדית,

שלנו יהודים מראי שמיים,

אסור לנו לרצוח, לא תרצח,

וגם להציל אדם אחר,

להרוג אדם אחד כדי להציל אדם אחר,

גם זה אסור לגמרי מכל וכול. זה מה שהם בזמנו פרסמו.

הדברים לא רק היו בעבר, הדברים תקפים גם להווה. שום דבר לא ישתנה מאז ועד עתה.

התורה שלנו לא משתנה.

אין שום גמישות בהלכה שהיום תגיד אסור, מחר תגיד מותר או להפך. אין דבר כזה.

ההלכה,

מה שאמרנו, נקבעה לדורי דורות ולכן אין שום היתר בדבר.

הם מנסים לטעון.

פעם לא ידעו להגדיר בדיוק מה הלך לאיבוד, איזה קטע מהמוח.

אם זה קטע של הזיכרון הרטורי או גזע המוח,

אם זה מוות קליני.

או שזה מוות לגמרי, היום יש לנו את ה-CT, המכונה הזו שהיא ממפה את המוח ואומרת לך בדיוק מה מצבו של החולה הזה אם חלק מהתאים במוח עדיין פעילים, לא פעילים.

נכון, יש לנו את המכונות המשוכללות והיום אנחנו יודעים יותר מדויק אבל עדיין זה לא פותר את הבעיה.

בדרך כלל כשגזע המוח מת,

גם הנשימה של החולה הולכת ודועקת.

הרי המוח נותן את הפקודות לכל הגוף כשאדם מזיז את היד, רגל, כל דבר על ידי המוח אם אין מוח חלילה היד לא יכולה לזוז.

גזע המוח הוא שנותן את הפקודות לריאות לנשום ברגע שגזע המוח מת ממילא גם הריאות הולכות ודועקות אלא מה? היום בעידן המודרני אתה יכול מיד להצמיד אותו למכונת לב ריאה והמכונה מנשימה אותו

הלב והלב והריאה שתי האיברים האלה כאילו ממשיכים לעבוד גם בלעדי המוח אז אם המכונה כבר מחוברת אליו שוב, אין לך היתר לנגוע בו, זאת ועוד.

עם הלב הבעיה עוד יותר חמורה כמו שאמרתי כל האיברים מקבלים את הפקודה רק מהמוח הלב לעומת זה נוסף למה שהוא מחובר למוח

יש לו שולחן פיקוד יש לו מערכת עצבים נפרדת הקדוש ברוך הוא ברא אותנו בחוכמה וללב שהוא האבר העיקרי שבגוף נתן לו גם מערכת נפרדת אז אפילו אם נאמר תערוף את אותה הפרה הלב עדיין יכול להמשיך למה יש לו את השולחן פיקוד גם בלי המוח הלב יכול להמשיך ולעבוד להמשיך ולשאוב

ולעזרעים ולכן כל העצה שהם אומרים לך שמוות קליני האדם הזה מת אפשר לחתוך אפשר לעשות כך

אבל הלב עדיין עובד גם אחרי מוות קליני עדיין הלב עובד קל וחומר שהמציאות מראה הרבה אנשים ממוות קליני חזרו לחיות אלא שהם מחלקים בין מוות קליני לבין גזע המוח

אבל מבחינת ההלכה אין חילוק בדברים הללו ולכן שומר נפשו ירחק מהם אין היתר לאדם בן תורה לאדם ירא שמים לחתום שהוא מוכן להתאבד לעצמו לדעת אך ידמכן מנפשותיכם את ראש האדם הוא לא בעל הבית על עצמו על הגוף שלו להחליט אם יחיה או לא אלא כמו שנאמר שם בעבודה זרה יח מוטב

שיתלנה מי שנתנה ולא יחבול הוא בעצמו גם כשהדבר הזה הוא מוות ודאי רוב גוססים למיטה אפילו אחי גם בזה אין לנו היתר לקצר את החיים של היהודי ולו אפילו בשנייה אחת או שתיים כמו שהבאנו את דברי המשנה ולכן כל השמועות שהיו במשך הימים אפשר לומר עליהן שמועות שווא כל הדברים האלה אין להם שום בסיס מבחינת ההלכה וכל אדם

מרשמים אם מבקשים ממנו לחתום על הטופס הזה שהוא מוכן לתרום את האיברים שלו ייזהר מאוד שלא יעשה את זה. פעם היו שולחים את תעודת הנהיגה אם זה היה טופס נספח וחלק מהאנשים לא הבינו את חומרת הבעיה חלק מהאנשים חתמו על זה

והשם שלהם נמצא במחשב שם.

סיפר לנו אחד הרופאים שהיה מסכן כזה שחתם הוא הגיע במצב

קשה לבית חולים אחרי תאונה במקום להתחיל לטפל בו הם קודם כל בדקו במחשב ראו שהוא חתום על הטופס הזה ואז התחילו להזרים לגוף שלו תרופות שהתרופות האלה יועילו לאדם השני למושתל הלב הרי הבעיה העיקרית שעדיין לא התגברו עליה היא גורם הדחייה אתה משתיל את הכלייה או את הלב

הגוף החדש לא תמיד מקבל את זה, יש הרבה בעיות עם הבעיה המרכזית שהיא גורם הדחייה.

אז היו מזרימים כבר לראשון תרופות מסוימות כדי שלא תהיה הבעיה האמורה ויכול להיות שהתרופות האלה יזיקו לחולה הראשון במקום להתחיל להתמסר, אולי להציל אותו,

להחיות אותו, במקום זה מתחילים כבר לחשוב איך לחלק את השלל.

זה מה שקורה לאותם המסכנים שחתמו על אותו השטר,

אותו טופס. ולכן אמרנו,

מי שלא חתם ייזהר שלא יחתום, ומי שכבר חתם הפתרון שלו שייגש לעורך דין נוטריון כדי לבטל את אותה החתימה יבדוק אחרי זה אם מחקו אותו מהמחשב מאותה הרשימה. ואז אם חלילה יקרה לו פעם משהו אז הרופאים יודעים מזה אין מה לעשות,

אין תקווה,

אז ינסו לפחות להציל אותו,

ינסו להחיות אותו ולא יעשו בו שום דבר.

אני עובר לנושא אחר, להלכות פסח. שואלים בהלכות הפסח, קודם הפסח, שלושים יום.

והתורה מזהירה אותנו מאיסור אכילת חמץ.

איסור אכילת חמץ לא רק כשאתה אוכל את הלחם או את העוגה כמו שהם,

אלא גם אם אתה מקבל רק טעם של חמץ,

וחמץ בפסח,

במה שהוא,

גם הוא נאסר לנו בכל ימי הפסח.

ולכן,

אדם שיש לו כלים שישתמש בהם בכל ימות השנה בחמץ,

גישל בסיר הזה קוגל, מרק אטריות,

חיטים וכיוצא בהם,

יש בתוך הסיר הזה טעם של חמץ בלוח.

אם תבוא ביום חול המועד פסח לבשל בו מרק ירקות,

נכון שהירקות הם כולם כשרים לפסח,

אבל ברגע שאתה שם את זה על האש,

המתכת מתרחבת,

והטעם החמץ הבלוח ייפלט למרק ירקות,

ויאסור את כל המרק,

ולכן אסור לנו להשתמש בכלים של החמץ.

התורה אמרה לנו את הדברים פעמיים באהבה,

והגמרא לומדת בפסחים למד גם לענייננו להלכות פסח.

המקור הראשון קראנו לפני עשרה ימים בפרשת צו,

וכלי חרס אשר תירושל בו יישבר,

ואם בכלי נחוש את בושה לה, ומרק ושותף במים.

מקור שני, חומש במדבר, פרשת מטות.

שם התורה אומרת לנו,

עם ישראל הלכו ולחמו במדיינים,

אחרי הניצחון לקחו שלל כלים רבים.

מה עושים עם אותם הכלים?

המדיינים לא היו נזהרים לאכול דווקא בהכשר הבדץ, עדה חרדית.

היו אוכלים הכול, לבלות, טרפות, חזיר, שקצים ורומסים.

עכשיו אתה לוקח

את הסיר הזה, באותו הסיר אם תבשל אוכל כשר ייפלט הטעם של החזיר למרק ירקות.

מה עושים?

התורה נתנה לנו גם שם פתרון.

כמו שאמרנו בפרשת צב,

ואם בכדי נחושת בושה לה ומורק משותף במים,

גם שם התורה אומרת אך את הזהב ואת הכסף נחושת ברזל בדין עופרת כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר,

אשר לא יבוא באש תעבירו במים אך במי נידה יתחתא.

אלה הדברים שהתורה אומרת לנו שם.

כבולעו כך פולטו, כמו שהוא בלע,

סיר האטריות הזה היה בו חמץ ועל ידי הרוטב הוא בלע,

תעשה לו הגעלה על ידי שאתה מכניס את הסיר לתוך מים רותחים,

תוציא ממנו את הטעם הטרף או את הטעם החמץ,

ועל ידי זה הסיר הזה יהיה כשר לכתחילה מכאן והלאה.

אם זה דבר שישתמשו בו ביובש תנורים או שיפודים, אסקלאות,

דבר כזה לא מספיק הגעלה אלא צריך ליבון,

והליבון הוא שיהיה אדום, נצצות, נתאזין ממנו. היינו כ-800 מעלות,

זה מה שצריך לעשות כדי להכשיר את הכלים.

והגמרא מספרת שם בפסחים למ' שהוא אמר לו, תראה, לי אין בעיה,

יש לי כלים מיוחדים לפסח.

יש אנשים,

מורידים את כל כלי החמץ למחסן,

במקומם מעלים את הכלים הכשריים.

אז הוא ענה לו מיד, תן אחמור דאפשר ליה,

כבודו עשיר, אבל מה יעשו העניים?

לכן אנחנו חייבים גם להסביר ולומר את דיני הגעלה,

כדי שכולם ידעו כיצד לנהוג ולעשות, והגמרא שם בפסחים למ' מפרטת בהרחבה.

מרן מסכם לנו את הדברים כאן בהלכות פסח, בשני סימנים, תנא, תנב,

את ההגעלה של ימי הפסח,

או לגבי הגעלה מסיר שהיה בו טרף,

בזה מרן עסק ביוראי דעה סימנים קקא,

קקב, שני סימנים,

בשניהם מרן דן,

שם מרן מסביר בהרחבה את דיני ההגעלה. ולכן,

לא רק לגבי הפסח, הוא הדין גם,

יהודי שברוך השם זכה היום והכיר את בוראו, חזר בתשובה שלמה,

והוא רוצה להכשיר את המטבח, אומר לך, אני עושה הלילה הגעלה,

בוא תעזר לי,

בוא תראה לי, תדריך אותי.

אותו אדם שחזר בתשובה, לא תמיד הוא יודע, לא תמיד הוא בקיא בהלכות הגעלה,

ולכן הוא מבקש עזרה.

תלמד, תשנן את דיני ההגעלה שנאמרו בארבעה הסימנים הללו,

תיגש אליו ותעזור לו באמת.

אותם הדברים שצריכים הגעלה,

תעשה לו את ההגעלה כדת וכדין,

ואז יוכל להשתמש באותם הכלים הכשרים,

לא תהיה שום בעיה.

יש דברים שאינם צריכים שום הכשר,

כגון הוא מביא לך את המקלף,

יש מכשיר קטן שמקלף את הגזר או מקלף את המלפפון.

האם המכשיר הזה היה חם?

האם המכשיר הזה היה פעם טרף? לא.

אפילו אם אותו האדם, כשהיה חילוני, לא נזהר בדיני הכשרות,

אבל המקלף הזה, אף פעם לא השתמשנו בו בדבר טרף.

תגיד לו את זה, לא צריך להגעיל, תשאיר בצד.

מביא לך פומפייה.

האם בפומפייה הוא אכל בזה נבלות וטרפות? גם שם הוא גרד בזה גזר או כיוצא בזה.

גם הפומפייה לא צריכה שום הכשר.

יש לו גביע של כסף.

מה עושים בזה? שותים בזה יין.

אפילו אם תאמר, היין לא היה כשר, היה יין נסך,

אבל היין הוא קר. דבר קר לא מבליע ולא מפליד. אף אחד לא מרתיח יין לשתות.

ולכן, שוב, הגביע של הכסף, הצלחת של הכסף, אתה אומר, לא, הכול נשאר כשר.

גם לגבי הפסח, גם כאן יש לנו את אותם הכללים ואותם הדינים.

מה כן חייב להגעיל?

את סיר הבישול, סיר מתכת,

אותו אתה חייב לנקות היטב ולהגעיל,

הן לגבי אותו שחזר בתשובה,

שהיה קודם לא נזהר בענייני כשרות,

וכעת, ברוך השם, מכיר את דברו, תגעיל לו את זה,

כך גם אדם שרוצה להשתמש באותו סיר שהשתמש בו בכל ימות השנה לחמץ,

רוצה להשתמש בו כעת לדבר כשר,

יכול מלכתחילה לעשות לו הגעלה, ועל ידי ההגעלה הכל יהיה בסדר.

יש לאנשים קומקום קטן שמרתיחים בו מים.

זה מכיל ליטר וחצי או שניים.

מה עושים בו כל השנה כולה?

רק מרתיחים מים בלבד.

המים שלנו בכל השנה כולה כשרים לפסח.

המים זה לא חמץ.

ולכן, גם לאותו בעל תשובה תאמר לו,

הקומקום הזה,

המחם החשמלי הזה, הקטן, אין בו שום בעיה.

כך גם לגבי הפסח. כל השנה ישתמש בו מים רגילים,

מגיע הפסח, אתה יכול להמשיך ולהשתמש, לא צריך שום הכשר.

מתי יכולה להיווצר בעיה?

במחם הגדול.

כגון, יש לנו כאן, בבית הכנסת שלנו, יש לנו מחם.

באים האנשים מהבוקר, לומדים תורה מתשע בבוקר עד עשר וחצי בלילה והגרון יבש.

אנשים צריכים כוס תה, כוס קפה, בפרט בחורף.

יש לנו את המחם דולה כל היום.

חלק מהאנשים לא הולכים לבית לאכול ארוחת צהריים.

חבל להם להפסיד את השיעור.

הרב ממשיך לומר את השיעור גם בשעות הצהריים.

מה הם עושים, אותם האנשים, כדי לא להפסיד את השיעורים?

יש להם פתרון קל.

קונים בורקס,

לפני מנחה שמים את הבורקס על המחם, כדי שיהיה חם חם.

אחרי שנגמרה תפילת מנחה,

לוקחים את הבורקס החם ואוכלים, תוך כדי שהם אוכלים,

יושבים ושומעים דברי תורה, לא מאבדים את הזמן.

למה לא?

מותר להם לעשות כן, אבל המחם שלנו הרי הוא חמץ.

ולמה?

ברגע שהבורקס החמץ היה על המחם והגיע יותר מ-40 מעלות, הגיע ליד צונדת בו,

אז המכסה של המחם קיבל טעם של חמץ.

המים רותחים, העדים עולים ויורדים בו,

הטעם של החמץ מתגלגל בכל הדוד, בכל הסיר.

בדרך כלל במחם חשמלי יש גם חור קטן,

כדי שחלק מהעדים לשחרר את הלחץ, אחרת

זה יציף את המכסה, המכסה יצוף מהלחץ של העדים, ולכן בדרך כלל יש חור קטן, דרך החור הקטן הזה חלק מהפורים של הבורקס נכנסים בתוך הדוד,

תבדוק, בקרקעית של הדוג של המחם יש בדרך כלל גם פורים של בורקס וכיוצא בזה ולכן אין היתר להשתמש באותו הדוד בפסח,

שיקנו להם אותו בית כנסת, אותה ישיבה, יקנו להם דוד חדש לכבוד הפסח,

כמו שאנחנו עושים מדי שנה.

גם בבית שלנו, גם לנו יש את השאלה הזו.

כולנו שמים מערב שבת דוד מים חמים.

יש אדם שאומר לך,

אני לא שם שום דבר על הדוד הזה,

משתמש כל השנה רק מים.

אמרנו שהמים הם דבר כשר,

ולכן מגיע הפסח,

הוא יכול להמשיך ולהשתמש באותו הדוד, אין שום בעיה בדבר.

אבל חלק מהאנשים אוהבים לאכול בחורף סעודה שלישית,

שתהיה להם פיתה חמה.

איך יש פיתה חמה ביום שבת אחרי הצהריים?

מוצאים מהמקפיא את הפיתה, שמים אותה על הדוד של המים החמים,

הוא חוזר מתפילת המנחה, בא לאכול בשעה 16-15,

יש לו פיתה חמה.

שוב, הפיתה הזו שהייתה על הדוד של המים החמים, מגיעה ליותר מ-40 מעלות, ליותר מיד צודדת בו,

והפיתה הזו, החמץ, נתן טעם בדוד של המים החמים.

או, יש לו בורקס,

הוא מוציא מהמקלב את הבורקס ושם אותם על הדוד של המים החמים.

שוב הבורקס הזה הוא חמץ ונתן טעם לדוד.

אם כך, הדוד הזה הוא נעשה חמץ,

ואו שיעשה לו הגעלה או שיקנה דוד אחר.

מבחינה טכנית קשה מאוד להגעיל את הדוד הזה.

והסיבה היא,

התורה אמרה,

אך את הזהב, מה זה אך? אך בא למעט?

בא לומר שאם הכאל נקי,

הכול נקי מצוחצח,

יכול להועיל לו הגעלה.

אבל אם יש שם חלודה או לכלוך,

זה מהווה חציצה בין המים הרותחים של ההגעלה לכאלי,

בזה לא תועיל ההגעלה.

כל מי שמכיר איך הדוד הרגיל שלנו,

איך הוא נמצא בתחתית, בקרקעית שלו,

המים, יש בהם חול.

החול הזה שוקע ומצטבר שם כמו אבן.

האבן הזו היא מהווה חציצה בין החמץ הבלוע והכאלי לבין המים של ההגעלה.

מה צריך לעשות לשבור את זה?

כשאתה שובר את האבן הזו,

בדרך כלל גם המחם שעשוי,

בדרך כלל הדוד הזה עשוי מאלמיניום, גם הוא נשבר איתו.

ולכן לא כדאי לעשות לו את הטיפול שורש הזה,

עדיף יותר שיהיה לך מחם מיוחד בשביל הפסח,

זה מה שכדאי לנהוג ולעשות, כי המיחם שלנו כמעט ולא ניתן,

מבחינה טכנית, לא ניתן להגעיל אותו.

אני אומר דוגמה שהיא נוגעת לנו לפסח,

אבל הבעיה הזו מצויה לכולנו כמעט בכל ימות השנה.

א',

אם שמו על הדוד הזה, שמו בורקס גבינה,

זו הבעיה הראשונה.

ממילא המים קיבלו מהטעם,

ולכן אדם מרשמים אסור לו לשים בורקס גבינה על הדוד.

אם הוא יביא בורקס תפוח אדמה, נו, אין בעיה.

הוא יודע שאנחנו קונים דוד חדש לפסח,

אז שישים את הבורקס שלו, אין עוון.

אבל אם זה גבינה זה לא טוב.

זאת ועוד.

יש לנו את הבעיה הזו ברוב המקומות שיש דוד חשמלי גדול,

ששמים עליו העובדים סנדוויצ'ים וכיוצא בזה.

ולכן, באותם המקומות,

אם אתה יודע שהגוי הרוסי הניח על המחם את הסנדוויץ' שלו,

מה הוא אוכל?

מה יש בסנדוויץ' שלו?

נקניק חזיר.

הנקניק הזה יש בו שמנונית,

ממילא מטפטף, הכול נספג במכסה של המחם.

ואותו המחם יכול לתת טעם במים.

המים האלה זה מים חמים בטעם חזיר.

אולי הנקניק שלו אולי לא חזיר.

אולי, אם זה תאילנדי,

אולי הוא אוהב נקניק בטעם חתול.

אז אולי למים החמים האלה יש טעם מים בטעם חתול. וכן, על זה הדרך.

אני אומר, למשל, מה שהדויים אוכלים,

ולצערנו, לא רק הגויים,

גם יהודים יש חלק מהם,

שאינם שומרי מצוות ויש בעיה עם המחם החשמלי.

אדם הולך לבקר את אשתו, אשתו ילדה בסימן טוב, והולך לבית חולים לבקר אותה.

הרבה פעמים האחיות מגישות מגש של כוסות תה.

לפעמים חלק מהחולים או החולות לא רוצים תה, שתינו כבר, מספיק.

נשאר לה עודף ארבע כוסות תה.

היא צועקת,

מי רוצה כוס תה?

שמה כוס תה בחינם.

מלא מופת.

אז יש הרבה אנשים שאומרים, תביא, אני רוצה.

אבל צריך לחשוב פעמיים אם כוס תה במקום כזה,

אם הוא מותר או לא.

יש שם בבית חולים הדסה עין כרם כארבעת אלפים עובדים.

מתוכם יש אולי 200, אולי 300 דתיים.

לצערנו, הרוב הגדול לא דתיים.

חלק מהעובדים מהצוות,

חלק מהם גם גויים רוסים וכיוצא בהם.

ואם האדם הזה רוצה לחמם את הסנדוויץ' שלו,

הביא לחמנייה או סנדוויץ' או דבר אחר,

הוא שם את זה על המחם כדי לחמם.

יש מישהו שיגיד לרופא מה תעשה ומה תפעל?

ודאי שאף אחד לא יכול לדבר איתו.

בדרך כלל המחם הזה נמצא בחדר האחיות.

לפעמים האחיות גם הן כמוהו,

האחות הראשית גם היא גויה רוסית או יהודייה שמתנהגת כמו גויה,

והם שמים את הסנדוויץ'ים שלהם על המחם.

אז אם כך, המחם הזה הרי הוא בחזקת טרף.

אז נכון הדבר שכוס תה הוא דבר טוב, הוא דבר בריא,

בתנאי שהוא כשר,

אבל אם יש בו טעם של נבלות וטרפות,

אין יותר לנגוע באותם המים,

לא בתה ולא בקפה. ולכן,

אם אתה רוצה לשתות, תבדוק.

תיכנס קודם לחדר האחיות ותראה איזה מחם זה, שמו עליו סנדוויצ'ים, לא שמו עליו.

תבדוק, תחקור ותדרוש כדי לדעת אם הכוס תה הזה מותר אם לאו.

לא רק בבית חולים הדסה עין כרם, אני אומר דוגמה, משל

כמעט בכל משרדי הממשלה, בכל המקומות,

יש בדרך כלל בתקופת החורף,

דואגים להם, מביאים להם מחם.

אתה נמצא בתעשייה צבאית, תעשייה אווירית או מקומות אחרים, מקום שיש הרבה עובדים,

בדרך כלל יש שם גם מחם.

שוב,

אם על המחם הזה אף אחד לא שם,

לא מרשים לשים שם לא סנדוויץ' ולא דבר אחר,

יש מי שידאג,

המטבח סגור, אף אחד לא יכול להיכנס ולצאת.

רק אותו השמש שמגיש להם תה,

והוא אדם ירא שמיים,

אין לנו בעיה,

האדם הזה ירא שמיים, ניזהר,

אף אחד לא שם על זה, לא סנדוויץ' חזיר ולא דבר אחר.

אבל ברוב המקומות זה לא סגור. המטבח שנמצא בו המחם הוא פתוח,

הכול חופשי,

ונכנסים לשם גם בני ברית וגם אותם שאינם בני ברית.

אז אני אומר משל,

אפילו בבית חולים,

אבל אני הבעל שהלכתי לבקר אותה, אני ברוך השם בריא.

לי אין שום עניין של פיקוח נפש,

לא בחול ולא בשבת,

אם כן אשתה את המים מהחמים,

אם כן אשתה כוס תה או לא אשתה כוס תה.

אין כאן פיקוח נפש, אין הווה המנע לבוא ולהתיר לשתות מאותו הכוס תה,

כך הוא הדין גם במשרדי ממשלה וכיוצא בהם.

הרבה אנשים טועים בהלכה,

אנחנו יודעים שקפה של גוי מותר,

אין בזה בעיה של בישולי גויים.

תה של גוי מותר, אין בזה בעיה של בישולי גויים.

כך למדנו בשם רוב הפוסקים ברדע סימן קייב.

כל זה, במה דברים אמורים?

אם המים הם בחזקת היתר,

הקפה, התה, הכול היה בחזקת היתר.

אבל אם על אותו המחם שמו סנדוויצ'ים,

אז ממילא יש כאן בעיה של כשרות ואליבא דקולה עלמא הדבר אסור. הרבה פעמים אדם הולך לבקר את החבר שלו,

הוא פקיד בכיר באיזה משרד.

הוא נכנס לשם,

החבר מקבל אותו בסבר פנים יפות, הכנסת אורחים מקיים בו,

ואז מייד הוא נותן הוראה,

פקיד בכיר, מנכ״ל וכיוצא בו,

יש לו רשות גם להזמין כיבוד.

נותן הוראה והפקיד השמש המלצר,

מה אתה רוצה, קפה, תשרב אהווה או תה או דבר אחר?

מביאים לו מייד.

אם הוא שואל אותך מה אתה רוצה,

תענה לו, תאמר לו, רק שתייה קרה.

היינו, קולה וכיוצא בזה,

זה מה שאתה יכול להזמין ולשתות, למה לא?

אבל לשתות שתייה חמה אתה חייב קודם כול לבדוק,

לדעת אם באותו משרד עובדים גם גויים או יהודים שמתנהגים כמו גויים בענייני הכשרות,

אולי הקפה והתה שם,

אולי הוא בגדר דבר האסור.

ולכן לא ימהר לשתות את התה,

אלא אתה רוצה לשתות,

אתה צמא, מגיע לך לשתות, אין בעיה בדבר,

אבל מגיע לך לשתות דבר כשר,

ולא חלילה כוס תה בטעם חתון או בטעם חזיר או בטעם אחר. זו התקלה שמצויה היום בכל העולם,

גם במשרדים שלנו, גם בירושלים,

גם פה לצערנו יש את התקלות האלה.

יש רבנים שהולכים לומר הרצאות.

בכל מקום היום יש ביקוש, העם צמא מאוד לשמוע את דבר ה' זו הלכה.

בכל מקום הרבנים הולכים ואומרים דברי תורה, דברי אלוקים חיים.

ולפעמים,

אחד מהחברים טורח להביא לרב כוס תה כדי שידבר בנחת,

לא יהיה הגרון שלו יבש.

אבל לפני שהוא מברך שהכול על הכוס תה,

לא רק בימי הפסח,

אלא בכל ימות השנה,

הוא צריך לדעת אם הוא אומר את ההרצאה במטה הארצי של המשטרה או במקומות אחרים,

גם במטה הארצי, לצערנו,

משרתים שם שוטרים או שוטרות שאינם בני ברית או כיוצא בהם,

ואולי על הדוד הם שמו שם איזה סנדוויצ'ים.

מי יכול להשגיח על הדברים האלה?

ולכן, מן הראוי לא לשתות שתייה חמה,

אלא עדיף יותר שישתה שתייה קרה שמה.

זה מה שראוי להנהיג בכל ימות השנה.

וגם לענייננו, לגבי הפסח,

גם פה, כמו שתיארנו, יהיה את הבעיה לגבי הדוד של המים החמים.

כל אחד יבדוק בביתו איך הוא נוהג כדי שידע אם הדוד שלו הוא בחזקת כשר לפסח אם לאו.

האם המכולה הזאת של חסיד כסף אפשר, לא?

לא מכיר איך זה עובד, יכול להיות.

יכול להיות.

ייתכן, ושם אולי אין אפשרות להניח על זה,

שם אתה לא יכול לשים פרוסות, אין אפשרות לשים על זה סנדוויצ'ים, לחמם.

אז אם אין אפשרות שם, באותו מכשיר,

אז מזה, אם תוציא את המים החמים, יכול להיות ששם יהיה מותר.

אבל במחם רגיל, כמו המחם שלנו, המחם הסטנדרט,

בדרך כלל במחם הזה, הקטן,

ברוב המטבחים יש את המחם הקטן.

לא כולם שמים את המחם הזה, את המודל החדיש הזה שאמרת,

אלא בדרך כלל המחם הרגיל, הסטנדרט,

אפשר בקלות להניח עליו את הסנדוויץ', וזה מה שרגילים לעשות.

כך הוא הדין גם לגבי תנור מיקרוגל. הרבה פעמים המעביד דואג לפועלים שלו, שתהיה להם אפשרות לאכול דבר חם בצהריים,

וקונה להם תנור מיקרוגל.

עם כל הצוות, כולם יהודים מרעי שמים,

וכולם נזהרים.

לתנור הזה, למיקרוגל, מכניסים אך ורק סנדוויץ' פרווה או סנדוויץ' חלבי, זה הכול.

בשום אופן לא נקניק,

לא דבר בשרי,

אין בעיה, אתה יכול להשתמש באותו מיקרוגל.

אבל שוב, יש מקומות שיש שם גם פקידים או פועלים שאינם יהודים,

ערבים או גוי רוסי וכיוצא בהם,

ואז הוא יביא את הסנדוויץ'

עם הנקניק שלו כדי לחמם את זה במיקרוגל,

ושוב, התחתית של המיקרוגל,

שם מצטבר השומן וכו'.

תשים אתה את הסנדוויץ' שלך,

שוב, זה יכול לקבל טעם,

ולכן גם במיקרוגל כזה אין אפשרות להשתמש.

אני אומר תנו מיקרוגל, לאו דווקא מיקרוגל, אלא הוא הדין גם תנו רגיל,

אם משתמשים בזה בצורה חופשית כל העובדים,

וחלק מהעובדים אינם מראי שמים, אינם בני תורה,

עלול להיות שיש שם תערובות של בשר,

חלב,

כשר, טרף וכיוצא בזה,

ולכן אתה לא תשתמש באותו מיקרוגל, באותו התנור,

תנור חשמלי וכיוצא בזה.

בעזרת השם, יבוא המשיח, יתקן עולם במלכות שדי,

יזכה לגאולה הקרובה, בניסן יגאלו,

בניסן עתידים להיגאל, אמן ואמן. רבי חנניה בן עקשיא אומר,

הצעת הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל,

תשתמש באותו תורה ותראו את זה נאמר. אדוני החפץ אמר, כהן, תודה רבה ותודה רבה.