סוגיית ברירה ובעלות בארבעת המינים: דיני שותפות בבית משותף, בתי כנסת וגטין

 

- - - לא מוגה! - - - 

אז מה היה רב?

לא, כאילו, יותר מועדר משחרית.

אה, אבל זה נהג שם. אבל למרות שהמרוקאים נהגו.

אני אסביר, נגיע לך עוד רעיון.

תרשה לי לדבר על זה בהתחלה על כך.

הרב, בן אדם לא היה לוח זכוון לבנק. כן.

אז תביא כאילו צ'ף.

הוא שילם את הצ'ף הזה לבן אדם.

הבן אדם לא קוראים לו את זה.

בגלל הכסף אני כבר קיבלתי.

כן.

אחרי כמה אנשים אמרו לי לעצמו, הבן אדם בבנדל התשייך לקחת כסף.

הוא ממש קראת איתנו, הוא הבדל את זה. הוא היה בקטע, הוא קמת בקרב.

הוא השתחרר, הוא הבדל את זה. תשאיר את הכסף הזה.

מה? שלוש שנים. שלוש שנים, אז אתה חייב לשלם לו. זה אדם מראשוניים, נכון? מי?

האדם שהפסיד את הכסף. האדם שהפסיד את הכסף הוא לא יודעת עליו. אבל אדם שקיבל את הצ'ק, הוא לא.

הוא לא הרמד כבר.

אז חודש כאילו שצריך להיות נאמן עימו.

קידוש השם יש בזה. קצת קידוש השם. אז למי להם צריכים להגיד שם? לבעל הצ'ק? שקיבל את הצ'ק או לבעל ה...

אני פשוט לא הגייתי מדווח, אני לא יכול לקנות, לא?

צריך לעדכן את כולם, שכולם יהיו מעודכנים, ולהגיד להם כך וכך היה,

ותיגשתי, קח את הכסף למי שאתה צריך, והכל.

אתה היית רק מדווח,

אז התיווך שלך עכשיו צריך להסתיים בתשויה הזאת.

תודיע, תספר לו,

אותו אדם משלחה היום מהכלא,

לא, אדם שהביא לי את הכסף שלקח את השם, אני אמרתי לו, תשמע, תאבד לי את הכסף והג'ק לא נפרע.

אמרתי לי, אל תדאג, הוא נפרע את זה יום אחד. בסדר, אז עכשיו הגיע היום הזה, תודיע להם,

תעדכן את כולם כדי שישלמו לו לאותו אדם שעדיין בקיצור.

אחד נתן לי שקל להכניס את החשבון שאני אתן לו מזמנים אחר כך.

בינתיים את הכסף הזה התקלתי ביומית, אני יודע מה. הרווחת. נו, מה אני עושה עם העבר הזה?

אולי אתה עושה הרווחה שלך? מה פתאום, שלך?

אתה עשית לו טובה שהוא לא צריך לשלם מעמדה על הצ'ק,

אתה יודע שהכל הרווח שלך,

הרווח שלך מהר.

מה רוצים אחרי שנות מחכים על החבר? אני אסביר בהמשך.

אני אתחיל אולי רק בנושא אחד שיש לנו בגמרא בעירובין ואני אומר נושא קצר ואחר כך אני אעבור להלכות שעבי אבך.

הגמרא בעירובין ל״ז, הגמרא העוסקת בנושא ברירה, האם יש ברירה או אין ברירה והגמרא מביאה שלושה דעות גם בפוסקים גם כן יש מחלוקת בדבר הזה וגם בפוסקים יש שלושה דעות.

הגמרא מדבר פאליבאדר רבי שמעון שכנראה רבי שמעון מסופק ובדאורייתא אנחנו אומרים שאין ברירה ובדרבנן יש ברירה.

כך מצטט מרן בכסף משנה את ההלכות גירושין שהסיבה היא בגלל שזה ספק וספק דאורייתא לחומרה ולכן אין ברירה.

כך כתבו גם האחרונים בית שמואל, בן יהושע, בן מאיר ועוד.

הגמרא בכמה מקומות היא דנה בנושא הזה אם יש ברירה או אין ברירה, יש כמה סוגיות.

סוגיה אחת כאן אצלנו, יש גם בביצה י', יש לי כמה סוגיות בשס גם בנושא פלגיטין.

והדוגמה האחת שהגמרא מביאה לגבי אדם שמקדיש אבל לא מקדיש בצורה מפורטת שהבהמה הזאת תהיה קודש אלא הניסוח של צורת ההקדש שלו שור שחור שיצא מביתי יהיה הקדש.

אז אם יצא שחור לכל העל מהווה הקדש, יצא לבן, זה תלוי בשאלה של ברירה.

או בנושא של גיטין,

אדם שיש לו שתי נשים,

שתיהן אותו שם,

רבקה בת יעקב והשנייה רבקה בת יעקב.

הוא כעס ורוצה לגרש אחת מהן. נמאס לו לחיות עם שתי נשים.

את מי לגרש הוא לא החליט,

אלא הוא כתב גט לישמך לכאורה,

וכתב לך לשמה התורה עוברת אבל היא לא פירט איזה אישה הצעירה יותר, המבוגרת יותר אלא הוא כתב רבקה בת יעקב שתיהן אותו שם יצאה אחת הראשונה שיצאה

נתן לה את הגט לפני שני עדים, והשאלה היא, אם חסר כאן בלשמה או שאין כאן שום בעיה, זה תלוי בשאלה הזו אם יש בעירה או אין בעירה, להלכה אנחנו חוששים.

זאת אומרת, ההלכה היא שהאישה הזו ספק מגורשת.

אם הוא כהן, הוא לא יכול עוד הפעם להחזיר אותה,

אבל כדי שתתחתן עם עוד אדם, היא זקוקה לעוד גט.

כל זה סוגיה בגיטין קפה,

וגם שם הגמרא מרחיבה את הנושא של ברירה.

לאחרוני דורנו דנו בדוגמה כזו.

לפני 35 שנים היה מקרה של יהודי ששלח גט,

הוא לא שלח את הגט ממש, אלא שליחות מינה את בית הדין שייתן גט לאשתו.

הוא היה ברוסיה מעבר למסך הברזל, והיא הייתה פה.

היא הייתה עגונה הרבה שנים,

והוא נתן את השליחות של הגט בצורה כזו.

אני ממנה את ראובן בן יעקב, אז סופר,

שיכתוב את הגט.

כשהגיע כתב השליחות יום קודם, אותו הסופר נהרג בתמונת דרכים.

כשהגיע כתב השליחות לפני בית הדין,

הבית הדין היה בצער נורא. האישה הזו מסכנה, עגונה,

היא באה באותו יום כדי לקבל את הגט,

והסופר הזה נהרג בתמונה.

מה לעשות?

אחד מהדיינים הציל את המצב.

הוא אמר כך,

וכי המגרש הזה, אותו הרוסי, הוא יודע מי זה ראובן בן יעקב? הוא לא יודע.

הוא כתב ראובן בן יעקב, נכון?

אני מכיר סופר אחר שקוראים לו ראובן בן יעקב,

אותו הסופר שנהרג עליו השלום,

אבל אני מכיר סופר אחר.

הביאו סופר אחר ועשו את הגט.

אף בדין היה הרב אלעזר יהודה בנגנברג, רב ציציל עזר.

ראה אותו סופר המודיע אז, באותו יום,

כבוד הרב, מה נשמע? יש איזה סיפורים יפים מבית הדין?

המודיע רוצה לספר סיפור? אמרנו, כן, היום היה כך וכך, הצלנו אישה עגונה.

אז הוא הלך, כתב את זה מיד בעיתון למחרת.

הוא הודיע היה הגאון הרב אברמסקי

הוא ראה את זה מיד, הרים טלפון,

מה עשיתם? האישה הזו ספק מגורשת

זה תלוי בסוגיה אם יש ברירה או אין ברירה

מי אומר שהוברר למפרע שאותו הרוסי התכוון לראובן בן יעקב הזה, אולי התכוון לראובן בן יעקב הראשון שנהרג בתאונת דרכים?

גם בראשון היה אותו ספק. גם בראשון, זאת אומרת על שניהם הוא שואל את השאלה הזו

והיה רעש גדול אז עם הסיפור הזה ולכן הם למדו לקח והיום כשעושים כתב שליחות היום רוב הגידים שיש בעולם מבוצעים פה אם היהודייה, אם האישה נמצאת פה אז הכל מבוצע פה, הם מעדיפים לעשות את הכל כאן ומחתימים את הבעל שם על כתב שליחות אבל הם נזהרים כבר, לא כותבים לשם של הסופר אלא הבדים נותנים כתב הרשאה לבידים והבידים יבחר לעצמו את הסופר, כותבים סופר בית הדין

לא כותבים את השם, שמי יהיה עוד הפעם תקלה מעין זו ולכן הם זהירים מלכתחילה אבל בדיעבד כבר נעשה מה שנעשה וכבר רע גם זו חלק מהבעיה שדיברנו עליהם הגמרא דנה הגמרא מנספת נדרים דנה לגבי אדם שנודר נדר שלא ייכנסו אנשים לבית הכנסת יש לה סכסוך עם חברו

אני אומר שראובן בן יעקב לא ייכנס לבית הכנסת הרי מהתורה אם אתה אומר שאין ברירה

אז ברגע שהוא נדר נדר אסור באמת להודות לא להיכנס מה זה בית כנסת? בית כנסת זה ממון השותפים כל אנשי ירושלים יש להם שותפות בבית הכנסת הזה ואני אחד מאנשי ירושלים

האם כל סנטימטר וכל רצפה יהיה חלק מהרכוש שלי?

אז אדם יכול לעשות את שלו על חברו ולכן הוא מודר שאותו אדם לא ייכנס לכאן אז מהתורה אם אתה אומר אין ברירה אי אפשר לבוא ולומר טוב יש לך חלק

הנה זה החלק שלך בפינה, תשב אתה שמה ואל תתערב

אלא אם אין ברירה, אז כל רצפה ורצפה, כל שטח ושטח, אולי הוא שלי

וממילא בספק דאורייתא,

צריך לאסור על השני להיכנס לכאן, לבית הכנסת.

זה לך ההוראה צריכה להיות עדין.

הגאונים שידעו את הסוגיה וידעו גם את הבעיה לאן זה יכול להוביל באו ועשו תקנה שאדם לא יוכל לאסור על חברו דבר כזה

אלא אותו אדם יוכל להיכנס לבית הכנסת.

והסיבה היא, אחרת אם לא נעשה תקנה כזו,

כל אחד שיהיה לו סכסוך קטן עם חברו, מה הוא יעשה?

הרי יש לי שותפות בכל בתי הכנסת בכל ירושלים,

לא רק פה בפניאל.

אז אני אעשה את הנדר עליו שלא ייכנס לכל בתי הכנסת ושילך לחפש, להתפלל ביחיד, ואין הדבר סוף.

לכן, הכוח של חכמים הפקר בדין הפקר,

הפקיעו ממנו את ממונו לגבי זה שלא יוכל לנדור,

ולכן גם אם אדם נדר,

שלא ייכנס פלוני אלמוני לבית הכנסת,

המסקנה היא שיכול להיכנס.

גם למאן דאמר שאין ברירה,

כאן בנושא הזה, כמו שאמרתי, יש תקנה מיוחדת של הגאונים. כך פסק מרן,

באורח חיים סימן ט מול ג', סעיף כ' מרן מעתיק את תקנת הגאונים.

מה הסברה של כולם, יש להם חלק ממה שאני קוראים לגבי תקנתי כסף מ-5,000 איש בוניתי בית הכנסת. מה הסברה אומרת שאחד בא מאיזה מקום אחר, יש לו חלק מבית הכנסת הזה? כל ירושלים. לא אמרתי כל העולם, רק כל ירושלים.

ההקדש משמעותו, המקום הזה קודם, שכל יהודי מירושלים בא לתת שירות לקהל. כן, אתה מדבר על זה חוד, אבל לא שיהיה בעל הביתה למקום שיכול לאזור.

הזכות הזו, כיוון שזה הקדש,

הזכות הזו הופכת להיות גם כבעלות, זה אחד פשוט בשני.

אתה אומר זה הקדש, של מי זה?

הוא כמו המון השותפים, נכון? זה לא כמו הקדש בית המקדש שייך להשם.

לא, פה זה כאלה.

המון השותפים, ולכן 450 אלף יהודים בירושלים יש להם שותפות בכל אלף ומאה בתי הכנסת שיש בירושלים ולכן יש כאן בעיה לכאורה.

תיקח דוגמה אחרת של הגמרא אנחנו יודעים שאדם שקנה שדה מגיע היובל מחזיר את השדה. האחים שחלקו האבא מת והאחים לקחו את הירושה

הגיע היובל, מה הדין?

האם תאמר מה שהם חלקו זהו זה, אני קיבלתי שדה דונם הזה, זה שלי, וברר לנפרח שזה היה שלי או לא, אולי זה כמו מכירה מכאן ולהבא וצריכים להחזיר זה לזה ביובל.

זה הדיון שהגמרא דנה ולמאן דאמר אין ברירה האחים שחלקו הרי הם כלקוחות ומחזירים זה לזה ביובל.

זה באמת המהלך של הסוגיה שם.

לפי זה דנו גדולי האחרונים בעוד דוגמה מצויה מאוד בזמן האחרון.

הרבה אנשים יש להם בגינה אתרוג לולב או ערבה.

מגיע ערב סוכות,

במקום שאני אלך לקנות ערבה הנה ברוך השם יש לי עץ ערבה.

אני יורד לגינה ואני לוקח רק שניים בשביל הלולב שלי.

יש פה עשרה שכנים אבל יש פה מאה ערבות. יש כאן הרבה ערבה בעץ ובשפע.

אז אני לקחתי רק שניים.

אם תאמר יש ברירה אז אומרים מוברר למפרע שהשניים האלה זה שלי ואני יכול לקיים בזה את המצווה ולקחתם לכם משלכם.

אבל אם תאמר בדאוניתא אין ברירה האחים שחלקו כלקוחות הם אז מי אומר ששתי הערבות האלה שאני לקחתי בדיוק אלה הם שלי.

אולי מעורב בזה גם הבעלות של האחרים ולכן אולי לא נתחל לקיים בזה את המצווה ביום הראשון.

אז אני פתרתי את הבעיה. יש לנו בגינה דבר כזה.

אני הלכתי לשכנים וכשביקשתי רשות לא...

ניגשתי בשביל השנה הזאת, אמרתי לכל השנים, בוא תנאים את הבעיה

ואז אחד מהבעלים של הנכס הוא ראש ישיבת שוביל, הרב שמיורסון

ניגשתי אליו כך וכך, אז כל השנים, הרב, כן, כל השנים אני נותן לך במתנה גמורה את הערבות,

הוא חזר ואמר לי שגם אני אתן לו את החלק שלו ואז אין בעיה של ברירה, אנחנו נותנים מתנה אחד לשני ואז אני יורד לגינה, לוקח את החלק שלי, בזה אין בעיה

אבל אנשים מעמי הארצות שלא מודעים לבעיה הזאת וקוטפים את הערבות מבית משותף, יש בעיה.

מה זה בית משותף?

עשרה שכנים,

בכל מה שיש שם הכול שייך לכולם.

אפילו אם נאמר,

הוא אחד מהתושבים שבבניין,

אז מגיע לו 10%,

הוא הרשה לי, לך תקטוף.

קיבלתי מאחד רשות, אבל זה לא מספיק,

כי בכל ערבה וערבה, בכל עלי,

יש שותפות של כולם,

אתה צריך לבקש רשות מכל העשרה.

אתה נטעת, אז מגיע לך עוד קצת,

בסדר? עבדת, מגיע לך עוד קצת, אבל החלק, השותפות של האחרים, עדיין לא פקע.

האדמה, הרי זה לא גדל באוויר, זה צריך לגדול באדמה,

והאדמה שייכת לכולם. כל שכן, גם המים שייכים לכולם. בדרך כלל המים שבגינה זה לא שייך לאחד השכנים,

בדרך כלל זה שותף לכולם.

אז גם לאדמה, גם המים, לכולם.

אז אתה עבדת, מגיעה לך פרמיה מסוימת, תיקח איזה תשלום מסוים,

אבל עדיין העטרון שאתה לוקח,

אולי 99% ממנו שייך לך,

ואולי 1% שייך לשכנים האחרים, הרי זה בית משותף.

זו הבעיה. ולכן פתרון יסודי,

כמו שאמרתי, לבקש מהשכנים, תעלה,

לדפוק לכל השכנים מלמעלה עד למטה, וכדי שלא תצטרך לחזור ולשאול בשנה הבאה,

תלמד אותם את הסוגיה, אם יש ברירה בדאורייתא או לא, אם הם לא למדו בפניאל תלמד אותם ותגיד להם לכל השנים הבאות, לא רק לשנה הזו, ואז הוא אומר, אני נותן לך במתנה את החלק ש...

אז אין בעיה, אתה גם נותן לו, ואז יש שם עשרה שכנים.

יצאו עשרה אתרוגים באותו עץ, כל אחד לוקח אתרוג וכולי,

אז נגמר הסיפור.

האמת היא שבערבה זה קל יותר, יש הרבה עלים,

וכל אחד נותן לחברו במתנה, זה הולך קל, אפשר לחלט, עץ ערבה קל יותר לחלט.

אבל באתרוג, תסתכל ותבונן מה יהיה.

יש שם עשרה שכנים, ויצאו עשרה אתרוגים נניח.

כל אחד רוצה את האתרוג הכי יפה.

נכון שיש עשרה,

אפילו אם תאמר כל העשרה כשניהו, כל אחד מחפש את היפה. יש הבדל עצום גם במחיר,

ולכן שם תשורת החלוקה היא הרבה יותר בעייתית מאשר.

יש בזה תשובה ארוכה בספר מים חיים, ועוד מאחרוני דורנו דנו בנושא הזה.

היה יהודי שהלך להתארח אצל חמיב בטוו תשרי.

בבוקר הוא קם, ובטעות הוא לקח את האתרוג,

הוא לא ידע אם זה היה שלו או של חמי.

שניהם שמו באותו מקום, והיה דומה וקשה היה להבין.

הוא בא ושאל אחר כך, האם יצאתי ידי חובה? אולי העתרוג שלקחתי, אולי זה לא היה שלי,

אולי זה של חמי, אולי לא יצאתי בזה ידי חובה.

גם זו סוגיה שהגמרא דנה בדבר הזה בסוכה מא.

המשנה שם אומרת,

למחר באים לבית הכנסת, וכל אחד שמגיע עלולבו לידו,

יהיה לו במתנה.

זאת אומרת, היו באים לשם כולם, להר הבית.

היו שם הרבה לולבים, הרבה אתרוגים, ובוודאי חלק מזה היה מתערבן,

ואפילו אחי הייתה השאלה הזאת, כמו שהירושלמי מסביר את דברי המשנה,

ותלוי אם יש ברירה או אין ברירה,

ולכן היו זקוקים לומר שיהיה לו במתנה על מנת להחזיר.

אם לא יגידו שזה יהיה במתנה,

אולי אין ברירה, ואולי, מי אומר שהוברר למפריע,

שעלולב האתרוג שלקחתי זה שלי,

אולי זה היה של מישהו אחר, כך גם יהיה לגבי זה. ולכן, כדי לא להגיע לבעיה הזאת, אם אני הולך להתארח אצל חמי או אצל חבר,

הוא שם את האתרוג שלו והלולב פה, אתה תניח.

לפעמים הגודל הוא שונה, אני אוהב קטן, הוא אוהב גדול, אז לפעמים אין הווה אמנה שיתערווה, האתרוגים ניכרים, כל אחד בפני עצמו, או לפעמים זה מונח בתוך הקופסה, שלא הקופסה של זהב, שלי, של כסף, כל אחד ניכר בפני עצמו,

אבל לפעמים זה דומה קצת, בפרט אלה שקונים את האתרוגים בקופסאות,

אז הוא קנה בקופסה הזו והוא קנה בקופסה הזו, אותו דבר, אותו בדץ,

ואז יכול להיות שתהיה בעיה,

ואז אם באמת הרגישו בדבר לפני הברכה,

שכל אחד יאמר לשני, אני נותן לך את זה במתנה,

מעין מה שהמשנה אמרה בסוכה ומעלה, כי ביום הראשון הבעיה היא בדרורייתא, התורה אמרה, ולקחתם לכם,

לכם משלכם, כדי שלא יבוא לימי ספק ברכה לבטלה, וספק אולי לא קיים את המצווה.

הרב, מה של בית הכנסת, מה המדינה? אותו דבר.

אני לא יכול לדבר בעיה.

הוא עומד את רום כמה שקלים בבית הכנסת,

האם זה בדיוני יותר דחוקתי, קניתי אותו? בהחלט. אם הגבאי הזה הוא בר-סמכה,

זאת אומרת שהוא באמת בעל הבית על המקום,

אז באמת הוא אומר כך וכך, מה שהוא אומר יש לו סמכות,

יש לגבאי הזה דין של שבעה טובי העיר,

ולכן מה שהוא אמר אתה עושה, הערבה שייכת לך.

אבל יש בתי כנסת שהגבאי אין לו סמכות מבחינת ההלכה.

איך הגמרא אמרה במגילה ח' המולך מאוד ובעתו,

הוא שמלך מעצמו?

יש הרבה גבאים שממליכים את עצמם, יושבים על הכיסא.

מעולם לא היו בחירות באותו בית הכנסת, אף אחד לא בחר אותו,

וכל האנשים היו שמחים שהוא יעוף מהחלון,

אבל הוא לא עושה חשבון.

למה לא מעיפו אותו מהחלון? למה לא מעיפים?

כי האנשים לא אוהבים להתקוטט. אז כשעברים ושותקים, זה קיבלו על החלון. לא, לא. בהלכה אין מושגים כאלה.

זה מושגים של העולם התחתון,

כשאנשים רואים ושותקים, אז אני הבעל הבית,

אני הבוס. כך נהגו העולם התחתון.

בהלכה יש מושגים,

או שאני קניתי,

או שבחרו אותי, או שקיבלתי. וכמה זמן הבכירה?

מערשדם דן בנושא הזה, משמעות דברי מערשדם,

שהבחירה יש לה תוקף לשנתיים.

אחרי שנתיים צריך עוד פעם לחזור,

עוד פעם לעשות בחירות.

מערשדם היה לפני 400 שנה.

משמעות הדברים שלו שרק שנתיים יש לזה תוקף ולא יותר.

אז נניח שהגבאי הזה יש לו תוקף, נניח שאתמול בחרו אותו, אין שום בעיה, יש עוד שבעה טובי עיר,

הוא אמר, אני נותן לך את זה במתנה,

או בתמורת שקל, משהו, הוא אומר, זה בסדר, ויש לו סמכות.

בדרך כלל שניים היו מחותמים על השקל, אז לא מספיק אחד.

צריך גם את הגבאי השני,

גם השני שחותם על השקל, לשאול גם אותו. שניהם אמרו כך וכך, מה שאמרו זה מקובל, זה בסדר, הערבה הזו שייכת לך,

גם לדבר הזה אין בעיה.

אני אפרט כמה דוגמאות. יש בתים שהחצר בבית רובו של מי שגור במקומות קלפל. כן. אין את הבעיה אמורה לרובה?

אין בעיה, אין בעיה, זה מצוין, זה הכי קל, הכי טוב.

זאת אומרת, לפעמים הקבלן מעיקרא אמר,

אמר ועשה, חתם בחוזה, ורשום בטאבו שהגינה שטח זה וזה בקובה ראשונה שייך לדייר איקס.

ברגע שכתוב בטאבו שהשטח הזה שייך רק לי,

אז רק אני לבד אומר לך, תיקח מהערבה הזו, זה מצוין, זה הכי קל, הכי טוב. למה עם גן שם? כן, זהו.

אז אם הוא הגון, אם האדם הזה הגון,

צריך להוציא מהצינור, מהשעון מים שלו, קו כדי להשקות את הגינה שלו. הוא צריך להיזהר, שלא לגנוב מהאנשים, לא לגנוב את המים.

כן, מסתמע, אם הוא אדם בראש המים שזהיר.

כן.

השאלה ששאל אברהם הוא שהמוחלים,

זאת אומרת, הבית מוחלים לכל מי שיקח.

יש מקומות, יש אנשים טובים שיש להם לב זהב ובאמת מתכוונים לבחון.

אבל קשה לרדת לסוף דעתם של בני אדם, יש בני אדם, או שמוחלים לבני הבית, לבני הבניין. או לפחות לבני הבניין. יש אנשים...

כאלה אנשים טובים, אבל הגמרא לימדה אותנו במסכת פסחים דף ד', אדם ששוכר דירה, אם המשכיר נמצא פה אני חייב לשאול אותו, אמש בדקת את החמץ או לא?

נכון שיש חזקה שמסתמא ובדק, אבל אחד איכא לברורי צריך לברק גם פה, הדייר הזה, הנה השכן נמצא פה איכא לברורי, אז למה שאני לא אשאל אותו? למה שאני אסתמך על זה שיש לו לב זהב, הסתמא ומסכים, יש לו אהבת ישראל?

למה לי לסמוך על החזקות האלה?

כי לא כל האנשים דומים,

אין פרצופיהם שווים, אין דעותיהם שוות,

והבעיה האמיתית היא לפעמים,

קורה איזה סכסוך בין אחד השכנים. כשמתקוטטים, אז הנה יש לו עכשיו הזדמנות, בא בעל חוב לקרוא נתחומות, אז יש את הבעיה, הנה העימות הזאת. ולכן מן הראוי שיהיה תקנון, ועד הבית, כשיושבים, לפעמים יש איזה נושא,

יושב-ראש ועד הבית, אם הוא אדם, תלמיד חכם,

מודע לבעיה הזאת.

הנה, ישבנו כל דיירי הבית. זו הזדמנות, הוא כותב נוסח שכולנו מרשים אחד לשני לקחת ערבה וכו' וכו' כדי לפתור את הבעיה של ברירה.

יחתים את כל דיירי הבית, יעשה חתימה במקום שכל אחד ידפוק לדלת של השכן וכל אחד יעשה את כל הסיבוב הזה.

אז אם יושב-ראש ועד הבית, יש לו בלאו הכי דיון האם לעשות ציד או לא לעשות ציד.

איזה גינה לעשות, אם ורדים או שושנים?

שידונו על כל הדברים, אבל בראש ובראשונה, סעיף א' יהיה הדבר הזה.

כולם מסכימים, כולם אומרים אנחנו מוכנים, שיחתים את כולם, זה פתרון אחד לכל החיים,

זה הדבר הטוב ביותר, אם יש ועד הבית. ספר לו על בעל הבית. בעל הבית, ולכן אם יש שם אחת מהדירות שהיא מושכרת,

אז צריך להזמין לאותה ישיבת ועד הבית את בעל הבית, לטלפן לו ולהגיד לו אנחנו רוצים שגם אתה תבוא,

לתת לו את הכבוד. הוא לא אף פעם לא גדל שם, הוא גדל את זה רק בשביל השקעה.

אבל זה שלו, הנכס שלו, הגינה שלו, העפר שבה גדל האתרוג, העפר שלו.

אז מה אכפת לי אם הוא גר כאן או לא? אם יש לי בניין בארצות הברית ש...

שילמתי על זה מיטב כספי.

נפקא מינה, אם אני גר שם או לא, אני שילמתי את הכסף. זה שלי, זהו זה.

והתורה כאן רוצה לכם משלכם.

ולכן, רק בארבעת המינים.

בדברים אחרים, את החלק שלך אתה יכול לקחת.

אבל זה אדמה של כל העניין.

בסדר, בסדר, אין בעיה. שם אין בעיה, אין לך חשש גזל בזה, כי אתה לוקח את החלק שלך.

אבל כאן לא מספיק את החלוקה,

אלא אנחנו רוצים גם שיהיה לכם משלכם,

והבאנו את הדוגמה, האחים שחלקו לקוחות ינונות.

מה שאני אומר, שאין בזה חשש גזל,

המקור הוא מדברי התוספות בבן ציעה כג.

שם המעשה המפורסם

המימר מור זוטרא ורב אשק, לעול אבוסתנא דמרא בריסק וכו'.

מהתוספות שם משמע באותו המעשה שלגבי החלוקה אני השכיר האריס מגיע לי 40%,

אז אין כאן בעיה של ברירה, או אין ברירה, חשש גזל.

40% זה שלי אני לוקח ולא צריך לשאול שאלות,

מצד דיני גזל אין בעיה. זה מה שלומדים מדברי התוספות שם.

טוב, כשאדם בא לגנוב,

אז הוא עושה את זה בסדר.

אבל אדם לאור היום בא, לוקח ענרים, הוא מסתמא, הוא לוקח את מה שמגיע לו. הוא רואה יש כאן עשר קילו,

ואני מגיע לי רק קילו אחד, אז הוא לוקח.

וכמו בכל משא ומתן, אדם משתדל, צודק בשבילך ויתן לו.

במשקל אני לא נותן לו קילו, הוא נותן תמיד קילו ועוד כמה גרמים, כדי שלא יהיה חשש.

אותו דבר גם בזה.

אז אני, מגיע לי קילו אחד, אני אקח פחות כמה גרגרים,

כדי לא להגיע חלילה לחשש גזל. אותו דבר גם כאן. אבל עקרונית, הוא לא חייב לדפוק בדלת של כל הבניינים,

כל הבתים,

אני רוצה לקחת קילו ענבים ואת החלק שלי.

כמו שאמרתי, לגבי חשש גזל אין לנו בעיה,

זה מה שלמדנו מהתוספות שם.

אבל לגבי בעיה שלכם ושלכם,

בנולד, אתרוג, הדס, ערבה,

בזה יש את הבעיה במידה מסוגית.

לא יודע, לא יודע, אמרנו פעם הרבה הזדמנויות, דיברנו על הנושא אם יש דינה דמלכותא דינה או לא, אבל בקרקעות העסק יותר מסובך, גם למי שאומר שאין דינה דמלכותא דינה, בקרקעות יש דינה דמלכותא דינה, וכאן יכול להיות אולי שהעירייה היא הבעלים על מקום זה בזה ואם הם מקפידים,

יש לפעמים שהם מקפידים שלא יחתכו מאותו עץ,

כשהעץ הוא עדיין צעיר ורך,

ואנשים גם לא יודעים איך לחתוך,

כשהם חותכים מזה לפעמים הורסים את כל העץ, הוא מתייבש לגמרי.

יכול להיות אולי שבזה יש דינה דמלכותא דינה,

אולי בזה באמת יהיה הדבר אסור.

יש באמת מקומות שהעירייה נוטעת או לולבים או ערבות,

עדיין לא זכינו שיטעו בשבילנו אתרוגים,

אבל לפחות עם הערבה שיש, יכול להיות שיש בעיה,

ולכן אני לא ממליץ לקחת משם.

פעמים אדם משלם מאה דולר לאתרוג, משלם הון תועפות,

מגיע לערבה,

שם הוא כבר מחפש לחסוך.

במקום לשלם עשרה שקלים לקנות ערבה טובה,

הוא מחפש איזו ערבה בזול, ולפעמים הוא נופל בה ויאבד את הכול.

הרב, בניין המשותף יש שם עצים, משהו,

הוא לא גר שם, הוא רוצה לקחת משם רוזמרין או לואיזה או דבר כזה, ושמים,

יש שכות?

אם מן הסתם שחלק מהדיירים מתנגדים, מסתמא צריך לבקש רשות. לא רק כדי, ועם ההורים שלנו, בבקשה.

שוב, אם הוא חותך רק את הפרח, יש כאן אלף פרחים כאלה, חותך רק את הפרח בלבד,

אז מן הסתם 99% שכולם יסכימו ולא יהיה בזה חשש איסור גזל,

ועל זה עוד הייתי מסכים.

אבל לגבי לברך ברכה וציוונו על נטילת לולב,

זה גם מצווה דאורייתא וגם ברכה,

שם, כמו שאמרנו, בלכם ושלכם העסק יותר מסובך.

שוב, גם בגן ציבורי לגבי הסכך, אדם שהולך ולוקח סכך.

שוב, אם הוא לוקח חתיכה קטנה, עלה קטן מאוד, ולא מזיק לעץ,

אז מי יתנגד? מי יגיד לו לא? ודאי שמותר.

הוא הולך וחותך סכך, ולפעמים הוא חותך את הסכך בצורה שהורגת העץ

בדרך כלל דבר כזה הוא בוודאי מהווה גזל,

והרי הגמרא דורשת גם לגבי סכך,

שאם אדם לקח סכך גזול,

לא נקיים בזה מצוות סוכה, גם בזה יש בעיה,

איך הוא יברך ויציבנו לשב בסוכה.

יש מדרבנן תקנת מריש הגזול, מריש הגזול וכולי, שחייב אחר כך הקדמים בכל דבר שהוא מטלטל,

אבל לגבי ברכה,

מוציא הברך, נייעץ השם, כמו שאמרו, ורק אמר צדיק ד',

ולכן בכל הדברים האלה כל אדם יחשוב פעמיים,

ולא ינסה לעשות דברים שאחר כך הוא יסתבך בהם.

הכלל הוא כך, כמו שאמרתי, אם אני יודע לחתוך את העץ, לא, לא מזיק, פירות. גם פירות. אם אני חותך בצורה שאני לא מזיק לעץ, אז למה לא?

לא מזיק לעץ. עכשיו, הפירות האלה הם כמו הפקר.

אם אני לא אחתוך אותם, הם יישארו שם וילכו לעיבוד.

אז למה לא? אם אני חותך אותם בצורה טובה, אין בעיה.

הבעיה היא שאנשים לפעמים מתלהבים יותר מדי, הוא בא עם גרזן,

נותן מכה בגרזן, ולפעמים הוא הורג את העץ, עץ חדש ורק,

וככה לפעמים אתה גומר אותו.

ולכן צריך להזהיר את אותם האנשים,

שיזהרו שלא יבוא לידי איסור גזול.

השכיר,

דירה קצת חשוב למעלה מאה מילה שנים בבינה, או שהוא נזכר את הדירה או אומנם את החלק שלו?

כן, צריך לבקש שישיב גם על זה במהלך.

אני עובר לדוגמאות.

מה אני יודע אם זה אמרת?

אתה מדבר על תוצאות, מה הדין?

כי יכול להיות שהתורה עשתה הבדל בין אם הם יכולים להשתלט עליי ולקחת ממני,

וזה אומר אין דינא דמלכותא דינא.

אבל הנכסים, הקרקעות שיש להם,

אולי בזה כן התורה נתנה להם מלכוי כוח.

אחרת אני אשאל אותך, אם אתה אומר שאין דינא דמלכותא דינא,

איך אתה נוסע בכבישים?

הרי חלק מהכבישים,

כולנו יודעים, היו שייכים לאדם קלוני, ראובן או שמעון או לוי,

העירייה או הממשלה הפקיעו ממנו,

נתנו לו פיצוי, לא נתנו, עכשיו אני לא נכנס לזה,

אבל לקחו את זה.

בעל כורחו, ועשו את זה כביש. איך אתה נוסע באותו כביש?

אם תאמר שאין דילה דמלכותא דינא אז זה גזל ואסור לך לנסוע באותו כביש, אסור לך לדרוך באותו מקום.

זה הבעיה. אלא מה? אתה מסתמך על זה. אתה אומר, כן, בענייני קרקעות דינא דמלכותא דינא. יש להם סמכות. אז כשנוח לי בכביש אני אומר כך וכשאני מגיע לאתרוג, מה אני אגיד? אני אגיע להדסים והערבות?

לכן שם אתה לא יכול לתפוס את החבל משני הקצוות.

אם אנחנו מסתמכים על מאן דה אבא שיש דילה דמלכותא דינא בקרקעות ולכן אנחנו נוסעים בכבישים האלה,

אז גם לכאן אתה צריך להיזהר,

ולכן נחמרנו יותר הן לגבי אסכך והן לגבי ערבות ולולבים ששייפים לקרקעות של העירייה. שוב, אם הייתי מקורב לצלחת של חברי העירייה, הייתי עושה הסכם קואליציוני,

הייתי פותר את הבעיה בצורה הזאת.

הסעיף הראשון, הסכם הקואליציוני, עם ראש העיר,

וכו',

יהיה סעיף א', הנושא הזה,

שהנהלת העירייה, כל החברים וכו', מרשים לכל אדם לקחת מכל עלי הערבה שיש בכל העיר שלנו,

כן, שלא יקלקל, לא יהרוס כמובן, אבל מרשים לכולם, ואז זו תהיה הבעיה של יש ורע. כמו שאמרתי לו קודם עם הגבאי,

הגבאי אמר לו כן, יש לו סמכות,

גם העירייה, מי זה? זה ראש העיר, הסגנים וההנהלה וכו',

אז ההסכם הקואליציוני שהדתיים צריכים לחתום,

היה מן הראוי לעגן את ההסכם הזה,

שיגידו בפירוש שהם מרשים וכו' וכו',

ואז זה יקל על הבעיה במידה מסוימת. הוא לא יוכל לתת לכל החיים.

תראו, כל הסמכות שלו זה כמה שנים. כמה שנים, כן, העץ הזה לא חי, בסדר,

אבל שם בעירייה יש להם קדנציה שלמה, חמש שנים, וזה לפחות את החמש שנים,

ומי צריך לתת לכם מהאחראי על הגנים או מראש העיר?

ראש העירייה, ראש העירייה, והוא לבדו, יש דברים שיש לו סמכות.

יש דברים שראש העירייה לבדו אין לו סמכות, אלא צריך גם הנהגה.

הנהלת העירייה. יש דברים חמורים יותר שלא מספיק אפילו הנהלת העירייה. צריך פורום של... אז צריך לדעת מה החוק בדברים האלה כדי לפתור את הבעיה אחת ולתמיד שאנשים במציאות לוקחים. אנשים לא עושים חשבון ולא כולם למדו עירובי ל״ז, לא כולם מודעים להנחה יש ואין ברירה. לכן אני אומר שזו אחריות של הנציגים הדתיים לפתור את הבעיה כדי שאנשים לא יקשטו בספק ברכה לבטלה.

מי שאחראי על הגינות הוא בסך הכול פקיד.

הגנן הזה אין לו סמכות להרשות.

זה כמו שאתה בא במקום לגבאי של בית הכנסת, אתה בא לאשמה של בית הכנסת.

האם האשמה של בית הכנסת שעושה ספונג'ה הוא יכול לתת לך את הערבות?

זה לא שלו בית הכנסת, הוא לא גבאי.

הוא בסך הכול שכיר שעושה ספונג'ה. כך גם הגנן, הגנן הוא לא הבוס.

אלא מי שהבוס, כמו שאמרתי, זה הנהלת העירייה, שם הוא צריך.

הוא שכיר, נכון, הוא שכיר שאחראי, הוא צריך לדאוג, כמו שהפועל לניקיון צריך לדאוג, שכאן יהיה נקי, זה דבר גם זה.

זהו, זה מה שהוא צריך, אבל הוא לא הבעל הבית, אין לו שום סמכויות.

הוא מקבל הוראות מן עם תואר,

והוא צריך לעשות את המאמצים. הרב אמר לפני כמה זמן, דוד הרב, לגבי אלה שהם עובדים וגדעניות,

אז המוכרים שם, הם נוטים לטעום.

הרב מראה את זה לטעום, פלוס זה לא שלו, סתם עובד כאן. ודאי, כי בעל הבית על דעת זה פותח את החנון,

הוא רוצה שאנשים יקנו, ורק ככה אנשים יקנו,

אז בוודאי שהפועל הזה עושה את רצונו של בעל הבית,

אחרת החנות תיסגר אחרי יומיים, מי ייכנס שם?

ולכן, שם בוודאי שבעל הבית מסכים לזה. על דעת זה פותחים עסק,

בלי זה העסק לא יעבוד.

נוכל לקנות ערבה עכשיו,

שקוראים את הערבה לראשונה לארבעה בבוקר,

כשכולם כשאמרו את זה מרגישו את זה בשבעיה. כאן זה יותר קל. עכשיו אני עובר לחלק השני.

חיבוט ערבה מהיום השני והלאה כבר המצווה דה רבנן.

בידי רבנן הגברה אומרת על יובא דה רבי שמעון, יש ברירה.

אז בדברים כאלה יהיה לי יותר קל לקחת מעץ הערבה בלי רשות וכולי.

הגמרא אצלנו דנה לגבי עירובי תחומים.

באים שני חכמים או חכם אחד ואני רוצה ללכת למושב ששם יהיה שיעור השאלה אני לא יודע איפה יבוא החכם אם החכם יבוא למושב בצד זה או בצד זה ואני בדיוק באמצע הרי אם אני עושה עירוב אני מפסיד את הצד השני יש לי רק ארבעה עמות בצד השני אין לי אלפיים אמה ואני רוצה לעשות כאן ושם ואני מתנה זה הדין של המשנה שלנו בעירובין ל״ו במרן פסק בסימן ת״י״ג

שאפשר לעשות נאי ואז שמעתי שהחכם הגיע לצד הזה אז אני הולך לשם ואני אומר הוברר לי מפריע אתמול באלף שמשו שהעירוב הזה הוא העיקר והצד השני הוא כלום זה מה שהמשנה נותנת לנו אפשרות ולמה רובי תחומין זה דרבנן ודרבנן יש ברירה בדרך כלל יש ברירה אבל הגמרא אומרת לגבי מוקצה שם המוקצה חמור כדאורייתא ולכן החמירו בזה יותר

אין זה ברירה, לא נציג אותה, אם זה, אם נתקו את זה,

הם ירשו, הם ירשו בשוק, אם זה גנבה, אם זה גנבה ילד שהלך וגנב, שדד את העץ ערבות ובא ומוכר, אסור לקנות ממנו אבל כשאני לוקח מהבית שלי יש כאן מאה עלים של הערבות ויש כאן עשרה דיירים, אני לקחתי עשרה ששייכים לי לקחתי את החלק שלי, לא גנבתי, נכון?

אז אומרים הובהר למפריע שהחלק הזה הוא באמת שלי אם אני נוחה לך זה בסדר למה כיוון שזה לא מדובר בשביל היום הראשון אלא בשביל שאר הימים הוא חיבוט הערבה שזה ברבנן אז ברבנן יש ברירה זה המהלך ולכן לגבי שאר הימים אנחנו לא כל כך בבעיה הבעיה שהערבה קודם רק לגבי היום הראשון בלבד עוד דוגמה נוספת שהגמרא דנה

כמו שהם מביאים יש עוד בעיה אחרת הם מביאים את זה הרבה פעמים מיריחו יריחו הרי הייתה חרב כמו שמסופר בספר יהושע יש מחלוקת אם החרם הוא עד היום או לא

טוב

ולכן, שעת הדחק אדם קנה, נו, אבל מלכתחילה עדיף שאדם ישתדל לא לקנות, כי הרוב הגדול, מה שמביאים כאן בירושלים זה מיריחו, ובני ברק לא, בבני ברק מביאים במקומות אחרים, אבל כאן ירושלים היא קרובה מאוד ליריחו, זה ארבעים קילומטר, והם מביאים במשאיות כמויות עצומות. בדיעבד אם האדם קנה, בדיעבד מותר להשתמש בזה, כי אנחנו לא יודעים איפה זה יריחו, אין לנו מפה מדויקת איפה הייתה יריחו דאז,

אז יכול להיות אולי שזה לא ביריחו, אפילו אם תאמר שכן, מי אומר שהחרב ממשיך עד היום, יש לנו ספק ספקה להתיר, אבל שוב ספק ספקה, כשאתה מגיע לעניין ברכה, אתה מברך ביום הראשון, לקחתם לכם,

זה בעיה, ולכן ההמלצה, גם לגבי לולבים, לא לקנות מהם, גם לגבי הסכך, נשתדל לא לקנות מהם.

בדרך כלל רוב הלולבים לא באים מהגוי, בדרך כלל הרוב הגדול זה לא מהם,

ולכן רק הסיטונאי יכול להגיד לך, זה בא מיריחו.

בדרך כלל אם אתה הולך אחרי הרוב, אין לך בעיה, באים מעין עריש, יש היום גם יבוא גדול מעבר הירדן, מקפריסין, מייבאים מהרבה מקומות, אבל הם מביאים לבעיה פחות.

לפעמים המוכר הוא כמסיח ראשית ומות, תשאל אותו מאיפה הערבי הביא לך את זה,

אין לו שום אינטרס לשקר, הרי הוא לא למד את ההלכה, הוא לא יודע שיש בעיה ביריחו.

אצלו יריחו ואל עריש אותו דבר.

שאל אותו מאיפה זה, על הילדים האלו, אז הוא יגיד לך.

בעיקר השאלה הייתה לגבי גזם, אם לחשוש מגזול אין להם משהו, זה נכון. כשהערבים הם בחזקת גנבים, הם בחסר, כל אלו, אבל זה,

פעם הם הולכים לעצמם, תשאלה,

לא שאלה.

עם הערבים האלה זה בעיה. אני תופס ילדים, אז אני שואל אותם.

ביקשת שוב. קנית, אוקיי, שאלתי איך שילמת?

שילם על כל עלי הדס.

זה קנה, כן, קנה את זה, אבל שהם רמאים כולם, הוא יהיה פרא אדם, הם מקיימים את המילים האלה ככה למהדרידים, ואין דבר שהם עושים כמו זה, לא ידע.

טוב, אני חוזר לדוגמאות שהגמרא דנה בנושא ברירה בדרבנן. הגמרא בנוסכת בצד דנה,

בדין סוף טומאה לצאת.

זאת אומרת,

יש מת בחצר, תחת כיפת השביים,

אבל יש כאן שער,

ומתחת לשער יש כלא, הכלא הזה מקבל טומאה.

למה? למרות שעכשיו המת עדיין לא מאהיל עליו,

אבל כיוון שהמת הזה צריך לצאת בעוד כמה דקות דרך אותו השער.

האם אומרים הוברר למפרע שזה השער, ואם יש עוד שערים אחרים,

גם זה תלוי בדין, יש ברירה או לא.

והגמרא לא אמרה לנו אם סוף טומאה לצאת זה דאורייתא או דרבנן.

ורשי סוקר את עצמו אם סוף טומאה לצאת זה הלכה למשה מסיני, זה דאורייתא או לא.

תראו את הגאות רבי בצלאל רמיש בוגשה בביצה יוד, הוא מציין את שני המקומות שרשי דן בנושא הזה.

אם נאמר שזה דרבנן והעברנו את המת דרך פתח אחר,

הנביא בכלי הזה נשאר טהור,

ממואר למפרע שהמת היה צריך להיכנס דרך השער השני וכו'.

אבל אם תאמר שזה דאורייתא יש בעיה, זו דוגמה נוספת.

הגמרא במאבק המס המחקר מביאה לנו דוגמה לגבי הפרשת תרומות ומעשרות או לגבי חילול נטע רביעית.

שם הגמרא דנה,

יש לי עץ והפירות האלה הם של השנה הרביעית.

התורה אמרה לנו בפרשת קדושים,

והשנה הרביעית תהיה פריו קודש הילולים להשם. מה זה קודש הילולים?

דרשו בברכות ל״ו שקודם צריך לחלל אחלה והדר אחלה.

אני לוקח מטבע ואני אומר כל קדושת נטע הרביעי שיש בפירות אלו מחוללים, הם מחומשם,

מחוללים על שווה פרוטה זה.

אחרי שחילקתם,

אני רשאי לאכול, לפני זה זה עדיין קדוש.

בעל הבית הזה יודע שבאים ילדים, באים גנבים וקוטפים.

והשאלה היא איך אני אוכל להציל אותם,

את כל אלה שבאים וקוטפים.

הגמרא מתחילה שם בדין עורניו,

שהיו מציינים את זה בחתיכות חרס,

והשאלה אם אני צריך לעשות את זה,

או על עיתו לרשע וימות,

אבל אחר כך הגמרא מיד עוברת לבעיה השנייה של נטע הרביעי.

ואם נאמר שבדאורייתא יש ברירה,

אז אני אומר,

כל מה שילקטו העניים בשדה יותר על דינם יהיה הפקר,

זה לגבי דין תרומות ומעשרות,

ולגבי נטע הרביעי,

כל הנלקט מזה יהיה מחולל על מעות הללו.

ואז אם אתה אומר, יש ברירה,

ברגע שאני כותב, ומואר לי מפריע, שזה היה כבר מחולל על אותו המטבע.

זה למעשה המהלך של הסוגיה שם.

תראו גם את התוספות שם שחיברו בין

הנושא של נטע הרביעי לנושא של הפרשת תרומות ומעשרות.

והיום ברוב המקומות בארץ מסתמכים על מהלך התוספות שם,

וצורת ההפרשה של תרומות ומעשרות נעשית בדרך זו, בדרך של יש ברירה.

ואני אמחיש.

כדי להפריש תרומות ומעשרות הרי אתה צריך לאבד בפועל את תרומת המעשר, קצת יותר מהאחוז.

והרבה פעמים הפרי הזה יקר,

והאנשים חסים על זה.

אז מה הפטנט, מה עושים היום?

אנחנו יודעים, מרגע שקוטפים בשדה, מרגע הקטיף,

עד התחנה הסופית, חלק מהפירות מתקלקלים,

חלק מהם אצל הסיטונאים,

חלק מתקלקל אצל הקמעונאים,

חלק מתקלקל אצלנו במקרר,

חלק בילקוט של הילד שהולך לבית הספר,

משאיר את זה שם, מחזיר את זה בלילה מקולקל.

אז הם אומרים את מוסח ההפרשה לא בצורה הרגילה שאנחנו אומרים. עוד פעם, כל אותם הפירות שהתקלקלו, וזה בוודאי יותר מהאחוז,

זה יהיה התרומה הגדולה והתרומה המעשרת.

ואז אנחנו זקוקים להגיע למושג של ברירה.

מובהר למפרע, כשהמישמיש הרקול הזה שהתקלקל הוא היה התרומה שלשום בשעה שהמשגיח הפריש תרומות ומעשרות זה היה התרומה או התרומה הגדולה או תרומת מעשר.

זה המהלך שרוב המקומות בארץ שהרבנות כן מפרישה תרומות ומעשרות והמשגיח הוא בן תורה שיודע הלכה אבל אף אחד לא ייתן לו לקחת אחוז אחד מי ייתן לו? זה הפסד עצום

לכן הם משתמשים בדרך הזו כך שבפועל הם לא מורידים שום דבר האדם הזה יש לו ארגז פירות, הארגז פירות נשאר, הוא לא מפסיד כלום, הוא רק מרשה לי להפריש תרומות ומעשרות ואני אומר שהתרומה הגדולה ותרומת מעשר יהיו בקטע הזה, ירושלים מה עושים בה, ירושלים והרבנות הם במדרגה יותר גבוהה ואת התרומה הגדולה ותרומת מעשר מעבירים לגן החיות,

גן החיות התנ״ך שייך לכהן ולכן מעבירים לשם את הכל,

מוצאים בפועל פירות וכו',

תעשו קניין עם כהן,

גם הספרי גם שם,

אז בזה פתרו את הבעיה מבחינה מסוימת,

אבל ברוב המקומות בארץ אין להם גלי חיות ולכן הם פותרים את הבעיה בדרך הזו,

בדרך של ברירה, והשאלה אם הדבר מועיל או לא.

לדידן הדבר מועיל, יש לנו ראייה ברורה לדבר הזה מדברי מרן.

מרן ביורה דעה בסימן ש״ל בסעיף יא,

מרן דן ש״ם,

יש לי קרקע משותפת עם הגוי,

50% שלי, 50% של הגוי.

בא יהודי וקנה מהגוי, קנה ממנו מישמיש.

הרי הפירות של הגוי לא חייבים מתרומות ומעשרות בגנך ולא דיגון של הגוי,

אבל הרי אנחנו שותפים.

אז תגיד, כל מישמיש אחד מעורב בו חלק שלו, חלק שלי. אולי זה חייב בתרומות ומעשרות, כמו שדיברנו קודם על האתרוג.

אבל כיוון שתרומות ומעשרות בזמן הזה אינם דאורייתא,

אלא דה רבנן,

רוב העם לצערנו לא בארץ,

עשר מיליון יהודים גרים מחוץ לארץ, ולכן, כמה שזה דה רבנן,

מרן פסק, אם קניתם...

מהגוי אתה לא חייב להפריש תרומות ומעשרות אלא אומרים הוברר למפרע שהפירות האלה באמת הם שייכים לגוי ולכן אתה לא חייב להפריש תרומות ומעשרות אז מדברי מרן שם בדין תרומות ומעשרות בזמן הזה ושם אתה יכול ללמוד גם לגבי הטרת הזה שכל מה שהתקלקל אחר כך בהמשך יכול להיות כתרומה גדולה ותרומת מעשר לכן אם באמת המשגיח ידע את מלאכתו ועשה מלאכתו באמונה והשתמש בעצה הזו של ברירה

מעיקר הדין, יש להם על מה לסמוך, כאילו שאנחנו חוסקים, כמו מרן וכנס המשנה, שבדרדנן יש ברירה. לגבי החקיקה, לגבי החקיקה, יש שותפות בישראל בין גוי, ושם לכאורה, אם הדיגון נעשה על ידי ישראל,

אז אפילו אם הוא לקח מקרקע גמורה של גוי בארץ,

מה זוכרים באתר הדיגון? לא, אני אומר שהגוי עשה פה את הדיגון.

אם יעשה הגוי את הדיגון בשלי,

יש גזלה של בעלי כיסים, ולכן חייב אם זה שלי.

אבל אם זה בשלו,

זה שלו, בחלק שלו, בשותפות שלו, וגם הגוי עשה את הגמר מלאכה.

היום הגמר מלאכה בדרך כלל נעשה על ידי פועלים,

או מתאילנד וכאלה, אין יהודים שכמעט עובדים בדברים האלה. השאלה היחידה היא, האם אומרים דבר למפריע, כיוון שהגוי שותף איתי,

אז כל חלק הזה שהוא נתן, זה שלא היה,

או שבכל מישהו מישהו מעורב גם החלק שלי, כמו שחששנו קודם לגבי העיתון.

אז מרן אמר קבר שזה דרבנן, מרן סיים, שבזמן הזה אין מה לחשוש ולא צריך להפריש תאומות ומעשיות, אבל משם יכולים ללמוד אוהדים גם לגבי זה. ולכן צורת ההפרשה הזו שהם עושים,

יש לה על מה לסרוך מבחינת ההלכה.

אם יצא את ההפרשה ביום ראשון,

ביום שלישי-רביעי הם נפתחו כמות של המוח. אבל ביום שני אכלתי,

נפתחו להפרשה, וזה לא היה... אז זה שאמרנו,

הוברר למפרע.

לא שברגע ש... מה שאכלת ביום שני, אכלת פירות מתוקנים.

זה המושג בדרבנן, יש ברירה, ולכן בזה אין מה לחשוש.

זה הדין של ברירה למפרעה, זהו. כאילו שהפירות קיימים בעולם, הפירות קיימים בעולם.

לא מצאו, היום בזמן הזה מי שיודע טוב, בפרט בקיץ זכה מזה, ההשערה היא 10%. 10% מהפירות קיימות גדולה, אבל כמות קטנה זה בעיה. כמות קטנה של החנות זה בעיה,

אני מסכים. שם צריך להיזהר יותר.

אבל הם מפרישים תרומות למעשרות, לא בחנויות.

הכול מופרש בשוק הסיטונאים.

תמיד יש שם יהודים באחד בלילה, מתחילים את העבודת המשמרת שלהם והם עובדים, משאיות באות והכול הולך שם בסיטונאות.

אין שם מושגים של חצי ארגז או איזה קילו.

ולכן אם זה מסיטונאות אין לנו מה לחשוב שאנחנו רשאים למרות ולא לעשות את זה.

אנחנו מברכים על דבר כזה שיעור,

כשאתה אומר מעלה זה לא מהיר.

זה לא מעשי, אלא תיאורטי.

ככה בריאה שרוצים לברך להחליט אותם כמו על התיאורטים.

למה לא? אם אתה אומר שיהיה כאן במציאות תרומה, כן?

אז מה אכפת לי אם אני רואה את זה עכשיו בעין ואני לוקח ביד ומשמיד את זה,

או שזה יהיה אחר כך ואומרים מובן למפרח?

אם אתה מסתמך על הבסיס שבדרבנן יש ברירה,

אז זה כאילו אתה יודע הרגע הזה,

שהפרי הזה וזה יהיה תרומה גדולה ותרומת מעשר.

ולכן, מעיקר הדין אין מה לחשוש.

מעיקר הדין מותר מלכתחילה לקחת ולאכול מאותם הפירות.

אפשר להפריש תרומות ומעשרות בדרך הזאת.

הבד״צים,

חוץ מבד״ץ בית יוסף,

הבד״צים הרגילים לא מסתמכים על הדבר הזה.

אם יבוא משגיח של העדה החרדית,

בשום אופן הוא לא יסכים לעשות כך. תגיד לו להפריש תרומות ומעשרות מהאבטיח,

אז הוא ייקח אבטיח אחד וישבור אותו באמצע הכביש,

ישמיד אותו ולא יסתמך לא על ברירה ולא על דבר אחר. הבד״צים מחמירים, הם לא מסתמכים על הדבר הזה,

אבל כמו שאמרתי, הרבנות כן, ולפעמים גם בד״צ בית יוסף גם כן מסתמכים על...

הקהילה הזאת, כמו שאמרתי, יש להם על מה לשמח.

זה שאדם שילם מחיר מלא, כאילו רק באמת שהתקלקל,

הוא קנה אותו והחיר מלא... מה אכפת לי, קנה לא קנה, מה אכפת לי אם הוא שילם או לא שילם? אני עכשיו מדבר בשוק הסיטונאי.

אני בעל המשאית, נכון? יש פה טון אחד של פירות וירקות.

אני עכשיו נותן לך שליחות, תבצע, תעשה הכול, נכון? אני בינתיים הבעל הבא. מה אכפת לי, מה יהיה אחר כך?

ברגע הזה אני והשליחות היא בסדר, הכל בסדר.

לכן, מעיקר הדין בזה אין מה לפטפק,

אין איסור מעיקר הדין. העונג יום טוב דן בעוד דוגמה שמצויה מאוד אצל הסופרים.

כל הקלפים שמגיעים היום לשוק כולם מעובדים לשמה.

השאלה היא, למה זה מעובד?

עושים פנאי, מתנים,

וגם בזה סומכים על ברירה, כמו שמסביר העונג יום טוב בסימן ה',

ואז כשאני בא לכתוב על זה מזוזה או דבר אחר,

או הפוך,

אני רוצה להוריד מהקדושה, במקום מזוזה אני לוקח את הקלף הזה וכותב על זה פתאום הקטורת, או איזה קמיע או דבר אחר.

אז מי התיר לך להוריד מהקדושה?

שוב, התנאי הזה יכול להועיל. אנחנו אומרים בדרבנן יש ברירה,

ולכן אפשר להשתמש בקלפים ללא הגבלה,

ולא חייבים לעשות קלפים שידעו בוודאי שמראש אמרו,

זה הקלף מעובד לשם מזוזה, ויכתבו עליו רק מזוזה ולא דבר אחר.

יש מחמירים בדרך הזאת,

אבל זה לא דין אלא חומרה בדבר.

זה דרבנן.

זה מה שנכנס שם, עונג יום טוב. עונג יום טוב נכנס בדבר ואומר כך, הוא אומר, כאן היה לשמה,

לא שבכלל אין כאן לשמה, יש כאן לשמה.

ההבדל אם זה יהיה ספר תורה או מזוזה, בהבדל הזה זה דרבנן.

אם בכלל זה לא מעובד לשמה, זה חיסרון בדאורייתא, אני מסכים.

אבל בהבדל, אם זה לספר תורה או למזוזה וכולי, כל ההבדלים האלה,

שם זה בדרבנן. ולכן היום כל הסופרים סומכים על הדבר הזה.

אף אחד לא הולך לחפש שיהיה דווקא מעובד לשם מזוזה או לשם ספר תורה או מגילה או דבר אחר. הרבה פעמים יש שאריות גוזרים, והשאריות האלה משתמשים בהן. שוב.

סומכים על התנאי שמתנים מראש בעיבוד נשמע ויש להם על מה לשמוך

בבית אתה מקורס סמוכה,

לא שמעתי.

בבית אתה יכול להפריש לא הגיע עולם בבית?

לא, צריך להפריש רק מהמוקף

ומה שעדיין לא הגיע זה לא נקרא מהמוקף. יש עוד דוגמה אחרונה לגבי דין שביעית

בעוד שנתיים בעזרת השם, עוד 26 חודשים

אנחנו נגיע לשנת השמיטה.

אם רוב העם יהיו כאן, המשיח יבוא, שמיטה דאורייתא.

אבל בואו נניח חלילה שמשיח לא בא,

ואז שמיטה דרבנן.

יש בעיה להרבה אנשים שגרים בבית משותח שחלק מהדיירים לא דתיים.

יש עשרה שכנים לא דתיים, אני הדתי היחיד.

והם רוצים להמשיך לעבד את הגינה גם בשנת השמיטה.

ואין לי כוח לכפות דעתי עליהם.

לפעמים כשיש רוב דתיים יכולים להעביר החלטה בוועד הבית והשמיטה לא עובדים.

אבל כשהרוב הוא חילוני והם רוצים להמשיך לעבוד,

אני לא יכול לכפות.

השאלה היא, אני עכשיו משלם כסף לוועד הבית.

כשאני משלם כסף לוועד הבית אני הופך להיות שותף, יד פועל כיד בעל הבית.

הרי הגנן הזה לא עובד בחינם, הגנן הזה מקבל כסף,

וכאילו אני שילמתי לו שאלך ויעבוד בשמיטה.

מה אני עושה כדי להינצל מהייסור הזה?

זו שאלה שרבים ישאלו.

רבים שאלו לפני חמש שנים,

ואם לא יבוא משיח, כמו שאמרתי, רבים ישאלו.

התשובה היא שוב, גם בזה.

יש הרי להוצאות ועד הבית, לא רק גינה.

יש שם חשמל,

ניקיון, מעלית, מים, גינה. יש כמה וכמה דברים.

עכשיו, מי אומר שהכסף שלי ילך לגינה?

אם תאמר בדרבנן יש ברירה,

אני רוצה להתנות ולומר שהכסף שלי ילך רק לחשמל וכל הדברים המותרים,

ואין לי שום רצון שהכסף שלי ילך לגינה, לדברים שנעשים בעבירה.

לאו דווקא לגבי זה.

לפעמים ועד הבית לא דתי, והמעלית שמה...

עובדת בשבת. אז בכסף שלי חלק מהשכנים השתמשו, הדליקו את האור של חדר המדרגות ביום שבת, נסעו במעלית ביום שבת בכסף שלי. אז אני מסייע על ידי עוברי עבירה? לא. גם הבעיה של מסייע היא בעיה בידי רבנן ואני מתנה ואומר שאני רוצה שישתמשו בכסף שלי אך ורק לטובה וזה אני ניצול מהבעיה ואין כאן חשש מסייע זה הפתרון כך ייעץ בזמנו חכם בנסיון ולא רק בזה גם בדברים אחרים

אני שכיר, אני משלם מס, לוקחים ממני מס הכנסה, ביטוח לאומי או כל המסים.

מה עושים עם המדינה הזו בכסף?

חלק מהכסף הולך לחינוך לא דתי.

60% מהחינוך במדינה זה חינוך של אפיקורסות, נכון?

חלק מהכסף הולך, משתמשים בזה,

מגייסים בנות יהודיות לצבא. אנחנו יודעים שזה תועבה וכו' וכו'. אז תגיד, איך אני אהיה שותף עם הכסף שלי?

אני אבוא ביום הדין, יגידו לי, אתה שילמת מס הכנסה, תראה מה עשו בכסף שלך.

שוב, גם בדבר הזה.

אני אתנה ואומר, אינני חפץ שהכסף שלי ילך לא לגיוס בנות ולא לאותו חינוך תועבה,

הרי הם נותנים גם לחינוך הדתי וכו'.

אני רוצה שהכסף, מס הכנסה שלי, אני מתנה, שזה ילך רק למקומות הטובים,

רק לדברים הטובים שיבנו בזה בתי כנסת, תלמודי תורה, מקוואות וכו'.

זה מה שאתה יכול להתנות ולומר. צריך להתנות כדי שאדם לא ייכשל בבעיה של מסייע על ידי עוברי עבירה,

כי כאן הבעיה כבר יותר חמורה.

גיוס בנות זה יהרג ועל יעבור, ולכן הבעיה עוד יותר חמורה מאשר הדוגמה הקודמת. שם השביעית בזמן הסדר הבנן,

אבל גיוס בנות זה הרבה יותר חמור. ולכן כדאי להתנות, אדם יעשה את התנאי הזה פעם אחת לכל החיים,

ואז כל מה שלוקחים ממני מס הכנסה,

אז הכל בסדר, אין בעיה בדבר.

אני לא שותף איתם בדבר עבירה,

אלא אני רק שותף במצוות. אני, יש לי הכנסה טובה מבחינה רוחנית, נתון ל...

רבותיי, כפי שאני נותן לכם,

עד מי זה? אתם לא מנהלים את הדברים האלה. למי להגיד?

למי?

מי זה מס הכנסה? השר הלא-נאמן, מי זה מס הכנסה?

אתה קצת מגחה אצל ליבה אלימין, מה יהיה פה? תראה, לפני שאני נותן את הכסף, אז הכסף הוא שלי, נכון?

אני אומר, מי שייקח ממני, לא חשוב ממני, זהו, אתה אומר לפני שייקחו,

הרי ביום שבת זה ראשון לחודש,

וביום ראשון לחודש הם לוקחים מנקים וכו', אתה אומר לפני כן, מי שייקח, מה אכפת לי מי?

אבל אני מתנה שהכסף שייקחו ממני,

אני מתנגד שלא ייקחו את זה. הרי זה שלי, נכון? אני יכול עכשיו להתנות כן. אז לפני שייקחו אני אומר, אני מתנגד שלא ייקחו מהכסף שלי לא לגיוס בנות ולא לדברים אחרים. תגיד לגובה, תגיד שגובה.

למור על הגובה,

אני מתנה כספי לחזר כמעט ראש תיוביות, לא? בסדר.

אם יהיה גובה, אני מסכים איתך. אין כאן גובה במציאות, בצורה שאתה מתאר, כי לכל שכיר מנקים במקום. ואין כאן גובה איקס שאתה מסביר. לא שואלים אותו. לא שואלים אותו. ולכן, משום זה, לפני שלוקחים ממך, אתה בעלים, אתה יכול להתנות מי שייקח. לא חשוב מי ייקח, אתה מתנה, הכסף הוא בינתיים שלי, ואני רוצה שיעשו בזה אך ורק מצוות ומעשים טובים. כשהייתי בכנסת, ישב לידי האח של ידידנו חכם יפה.

אז הוא אומר לי, למה אתה לא מרים את האצבע לעזור לקואליציה שלנו,

חוק התקציב, שיעבור ברוב גדול? אמרתי לו, באחר התקציב שאתם עושים, יש בתוך זה גיוס בנות, אתה רוצה שאני אעביר את האצבע שלי בדאורייתא הרי אין ברירה? למה שאני אהיה שותף בדבר הזה? טוב שאני לא מרים נגד. אתה רוצה גם שאני אהיה שותף?

בסדר, הם כך אומרים, חברי הכנסת הדתיים אומרים שהם מתנים, אבל בדאוריתא הרי אין ברירה, לא?

זה מועיל, זה ברור, זה לא ברור, ולכן הכי קל להימנע, זה יותר בטוח, בזה עליבא דקול עלמא, אתה לא שותף, זה טוב יותר.

אז כל שכן, כל שכן, כל שכן אם אתה אומר שזה גזל והם לוקחים בעל כוחי, שלא יהיה כאן חשש מצד זה, אבל כדאי להתמות, לעולם אתה מרוויח, לא רק מצד הנקודה שאמרנו, יותר מזה, יש הרבה מגדולי האחרונים שאמרו, אם אמרתי עשיתי תנאי והכסף שלי הלך באמת לדבר טוב, בנו לזה באמת איזה בית כנסת או שאיזה זקן מסכן קיבל מביטוח לאומי,

אז יש שאומרים זה עלה לצדקה ובשמיים יש

שאומרים שאני יכול להביא בחשבון את כספי המס כמעשי כספים,

עד כדי כך,

ולכן כדאי להתנות. זה לא רק סלום מרע שאני לא אהיה שותף בכסף של גיוס בנות וכו' אלא גם מבחינת ועשה טוב, כשהתנאתי ואמרתי כך, אז למאן דאמר זה אפילו יכול לבוא על חשבון מעשי כספים, כל הכסף של המס שהם לוקחים.

ולכן להתנות בוודאי שכדאי, אדם יגיד את עצמו לפחות פעם אחת בחיים נתחיל עם המהלך הזה והכול ירוץ,

ואז בשמיים כשיגיע, בעזרת השם מקבל שכר גדול.

רק חוץ חכה של הכל בגנה בבית.

כיפוד הגנה בבית ושמיטה, זה לא, אין פירות.

מה הבעיה? כל חמישה אסורה, אפילו בלי פירות בעולם. בלי פירות? גם בלי פירות. אני קורא לזה ניקיון.

גם הניקיון מוגבל. גם זה, לא הכול מותר. ולכן, אם אני הבעל הבית, אני ועד הבית, אז אני מעביר תקנון שלא חורשים וכולי וכולי.

צריך ללמוד היטב את ההלכות, לדעת באיזה צורה לנקות,

שלא יחרוש ולא יעדור וכולי וכולי. ולא יהיה השקעות? כל הדברים. שוב, השקעה או כומה, רק שלא ימות העץ, מותר, יותר מדי אסור. גם זה, יש הלכות ודינים מיוחדים.

זה מסכת שלמה, מסכת שביעית, הרמב״ם כתב כמה פרקים בזה.

אז אם הגנן יהודי ירא שמיים,

וברוך השם, יש בירושלים הרבה גננים יהודים ירא שמיים,

שהרבנים אומרים שהם בקיאים היטב בהלכות האלה,

אתה שוכר גנן כזה שהוא יטפל רק במה שמותר, אין בעיה.

אבל כשעושה את זה, גנן לא ירא שמיים, הוא בוודאי יעשה, לא ישתות, לא ישתות, לא ישתות, ודאי שלא.

אין אב אמנה שישתגיד לו פרק.

או כל דבר אחר, הכל עשו את זה.

הרב, תסתכל על הכותל עכשיו, אין בעיה שם לתת כסף.

לא כדאי לתת, לא כדאי לתת שם, אל תכניסו לתת שם, תמצא קופות יותר מהודרות,

בוודאי שפניאל הרבה יותר מהודרת מהתקופה של הכותל.

נכון שזה נמצא ליד הכותל, אבל מה עושים בכסף ההוא שם, ומה עושים כאן, אתה יודע, את ההבדל העצום,

ולכן עדיף יותר מה לתרום שם.

להוציא מהקופות האלה עשו? אני חושב שעשו, כן.

זה הולך למצרים.

זה הולך למצרים? לא, מוזמן. משרד האוטובר מחלק את זה שווה לכל האדנדנות שיש היום בזה. זה בתקציב שהם מקבלים מהמדינה, הולך גם לכנסיות.

אבל כאן הכסף של הקופות האלה הולך להכנסת כלה או לכמחד הפסחה. למה לא לתרום? לא הבנתי.

למה לא לתרום?

הכסף של הכנסת כלה שם לא הולך רק לדוסים,

לא רק לאנשים בני תורה. כי מחד היא פסחה שם נותנים לא רק לעניים בני תורה, נותנים גם לאנשים עמך.

ואם תתרום פה, לפניאל, אם ביקשת לעשות צדקה, עשה עם מעמדי תורה, בוודאי שכאן זה הרבה יותר טוב.

ולכן עדיף יותר. כן.

יש עוד דבר במקרר, זה נכנס מהמקרר?

שיפתח, צריך שיפתח את המקרר באותו רגע.

שבת זו, ט' באב.

יש מחלוקת בחוסרים אם יש לזה איזה דיני חומרות או לא,

והמסקנה היא שכן.

גם בשבת זו יש לנו כמה דינים ולשם חכמנו דברים שבצנעה נוהג.

רק שיש דברים שבצנעה.

אדם שהוא אבל בתוך שבעה ימי עבדותו,

אז בימי החול הוא נמצא עם החולצה הקרועה.

מגיעה שבת, אסור לו להראות אבלות בפרהסיה,

ברכת השם מתעשיר זהו שבת.

לא יוסיף עצב אימה, זה אבלות לומר שאין אבלות בשבת.

אבל זה דווקא בדברים שבפרהסיה.

לכן הוא חייב להחליף את החולצה הקרועה.

אבל אסור לו להחליף.

את הגופיה התחתונים או גרביים,

זה נקרא דברים שבצנעה נוהג.

אסור לו תשמיש המיטה, זה נקרא דברים שבצנעה.

אסור לו להתקלח ביום שבת, למה?

גם זה דברים שבצנעה, אף אחד לא רואה אותו אם הוא מתקלח או לא.

כל הדברים הללו הם דברים שבצנעה נוהג ביום שבת,

ולכן יום שבת הוא נחשב לאחד משבעה ימי אבלות.

מרן דן בנושא הזה יורד לעש יומן ת',

שמה תראו ארבעה דברים שהם דברים שבצנעה.

הדבר הרביעי, תלמוד תורה או שלא ילך לטייל ברחוב.

השאלה היא, שבת זו,

ארבעה הדברים האלה נוהגים או לא?

מרן כתב בסימן ת'קדמ' לצעיף יט',

אם חג תשעה באב בשבת מותר בכולן, אפילו בתשמיש המיטה,

הגהה,

ויש אוסרים תשמיש המיטה וכן נוהגים.

אז מחלוקת בראשונים, האם דברים שבצנעה נוהג בשבת זו או לא?

הדוגמה של מרן תשמיש, אבל הוא עדין שאר הבעיות,

כמו שהדגיש המשנה נויה בשם האחרונות.

איך ההלכה,

אמנם בכל מקום אתה פוסק הלכה כדעת מרן,

כותב כאן פחד יצחק שהמנהג נגד מרן,

מעתיק אותו גם ארץ חיים סיכון ועוד מהאחרונים,

ולכן הסיכום להלכה, מה שאומר הרמב״ם, איך הם נוהגים?

גם אנחנו נוהגים להחמיר, ולכן תשמיש רחיצה.

בכל שבת אתה יכול להתקלח במים קרים, אין הגבלה.

חם לך אתה נכנס למקלחת, אליבדי כל העלמה מותר. כל הגוף. כל הגוף, כן. מים קרים מותר כל הגוף, בכל שבת.

שבת הזו אסור, אין היתר, זה נקרא דברים שבצנעה.

או להחליף חולצה, גופייה, כל הדברים האלה הם אסורים, אלא אם כן יעשה את העצה שאומר הגאון רבי יוסף חיים ברב בעלים חלק ד',

לבשתי את הגופייה הזו היום שעה,

ואז אני יכול להחליף גם בשבת וגם ביום תשעה באב.

אבל לקחת דבר נקי ומכובס מהארון ולמבוש, הדבר אסורים.

לכן כדאי שאדם יקדים רפואה למכה, כדי שלא יבוא לידי הבעיות האלה.

והכין לעצמו שלושה ארבעה חולצות, והכין לעצמו שלושה ארבעה גופיות לבנים וגרביים, כדי שיהיה לו מלאי להחליף באותם היומיים, שבת ושבת. עד יום שישי הכול מותר, ואתה יכול להכין את זה עד מחר, להכין את המלאי.

אבל ההדגשה שלי,

שזה לא רק יום תשעה באב, אלא שבת וראשון.

גם בשבת אסור לך להחליף גופייה נקייה,

ולכן תכין את הגופיות היום, תכין את הגרביים היום,

שיהיה לך במה להחליף לאותם היומיים.

אין הבדל בין נשים לאנשים. האם בדיני אבילות הנשים פטורות, ושהוא קטר את האישה, בית המקדש נחרב רק לגברים?

לאנשים יש בית מקדש? מה, אין הבדל בין נשים.

גם לגבי מקווה, כדאי לא לטבול במקווה של מים חמים.

אבל מקווה של מים קרים,

אם האדם הזה לא נהנה מהמים,

הרי יש מתירים פסיק רשא דלא נחלה בדרבנן.

האיסור החיצה, דיני אבילות כולם דרבנן.

אדם מבוגר שנכנס לתוך מקווה קר, קר לו, מקבל צמרמורת. הוא לא נהנה מזה, נכון? הפסיק רשא דלא נחלה הוא מתכוון רק לשם מצוות ועילה בשבת,

אז אני אוכל להקל לו בדבר, ייכנס למקווה של המים הקרים,

זה הפתרון.

אדם צעיר אני לא יודע, אדם צעיר יכול להיות מילה שנהנה מהמים, יש בעיה.

אבל אנחנו, המבוגרים יותר,

לנו מן הסתם שיהיה הדבר מותר,

אז תמילה תהיה ביום שבת במים קרים. יום תשעה באב גם במים קרים עשו. שם המקוואות סגורות, כל המקוואות, נשים ודברים. ליל שבת זה מקוואות סגורות?

לא, לא. ליל שבת זה מקוואות פתוחות. למה? כי האחרונים, כשהביאו את המחלוקת ודברי הרמה שהחמיר,

גם הרמאי יודע, אם יש תמילת מצווה, לא דוחו. אבל מרן הזה שבגישרון עשו רק את זה?

הפוך, מרן אמר שמותר.

מרן יקל בכל.

לא, תגיד, זה.

זאת אומרת, מילה בתשעה באב.

במוצאו שבת זה כל המקוואות סגורות, נכון. אבל ליל שבת זה, שרצינו להחשיב את זה כדברים שבצנעה,

מתי אנחנו פוסקים כדעת הרמה?

זה סתם קיום יחסים, אבל אם זה לב צבילה, לא דוחים. לכן המקוואות פתוחות, בגלל שבת זה, לא סוגים קיום יחסים. כן, גם האשכנזים מכירים את הספר.

איך אתה יכול להעיד של המינהל כזה, של צנעה, שאין המינהל כזו.

צריך לשנות במתגורות, איך הוא ידע, איך החכמים עשו, איך החכמים עשו, איך החכמים עשו, החכמים שואלים אותם האם מותר להתקלע, הרי אמרנו ארבעה חמישה דינים,

דברים שבצנעה. שואלים את החכמים, והחכמים פוסקים, נכון? איך פסקו חכמי האשכנזים בכל המאות שנים האלה? ואני אספר לך פחד יצחק שכל חכמי הספרדים הנהיגו בדבר הזה חומרה נגד מראה, שהיו עונים, אסור להתקלח, אסור זה וזה וזה וזה. אלה ארבעה דברים.

לכן גם אדם שרגיל ללכת לטייד בכל שבת,

שבת זו כדאי שלא ילך לטייד.

גם זה מה שהוא נמנע, ושב אל תעשה, גם זה דברים שבצנעה.

זה לא דבר שהוא גולט כמו החולצה הקבועה, ולכן עדיף להימנע.

מותר לאכול,

רב חידה, נו, בסדר, אבל אם יש מנהג נגדו, מה אתה עושה? אתה עושה כמו הרב חידה או כמו המנהג?

יש ספק במנהג. לא, אין ספק במנהג. מי חלק על המנהג? אף אחד לא אמר שהמנהג אחרת.

מה שאמרו, פחד יצחק וארץ חיים, אף אחד לא אמר שנהגו אחרת.

כל אחד חיווה את דעתו מה צריך להיות מבחינת ההנחה.

אבל לגבי המילה מנהג,

כמו שאמרתי לך, פחד יצחק וארץ חיים אמרו, ואין חולק,

ולכן מן הראוי להחמיר.

מה היה עדיף לעשות השבוע?

נכון, אז זה מוכר לעם, ביום שבת. ביום שבת. ביום שבת אתה לא צריך להכין. לא צריך להכין. לגבי החולצה לא. חולצה. אבל לגבי החולצה, חופייה, כן.

שבוע, שבוע זה היום רצון של שבוע שחל בו. כן. עכשיו דעה ותאמין. השנה הזו מרן הביא מחלוקת אם יש דיל שבוע שחל בו תשעה בעוונו, ומרן פסק כיוון שנדחה ליום ראשון, ממילא אין דיל.

שבוע שחל בו תשעה באב, ולכן מותר היום ומחר לכבס או ללבוש בגד מכובס.

מותר להסתפר, אלא שיש מנהג להחמיר, ברמב״ם עושה וסימן תפקוד ממלך אומר שהזקנים היו גוערים באדם שמחר הולך להסתפר והסיבה היא כדי שייכנס ליום תשעה באב כשהוא מנוול ולא יבוא כשהוא מגולח ומסופר יפה.

אז לגבי דין שבוע שחל בו כמעט ואין לנו בעיה אבל כל

יש אומרים, אז זה תלוי במחלוקת הכללית האם חוששים מלכתחילה או לא, ומי שאומר שלא חוששים מלכתחילה אז בעיקר הדין הכול מותר רק אותם הדינים שכבר בראש חודש קיימים,

בהם אנחנו חייבים. לכן אכילת בשר אסור לנו במשך השבוע הזה כי זה לא תלוי בשבוע שחל בו אלא זה תלוי כבר בראש חודש. לקנות בגדים חדשים זה אסור מראש חודש לכן כל זה אסור לעשות בגד חדש

החייטים אסור להם לעבוד כבר מראש חודש או אדם שעובד בסנדלריה עושה לעליים או סנדלים גם כן אסור לו לעבוד כבר מראש חודש זה לא תלוי בשבוע שחל בו.

סעודה שלישית מותר לאכול הכול ואין בעיה של שני תבשילים או בשר כמו שמרא הנמל מעלה על שולחנו כסעודת שלמו בשעתו.

עד שקיעת החמה מותר לאכול אין דין תוספת בכלל על הקודש עד

שבע שלושים ושמונה שבע שלושים ושמונה אסור לו יותר לאכול יברך ברכת המזור אנחנו נשארים בבית עד שעה שמונה צאת הכוכבים ואתה אומר ברוך הבבלי בין קודש לחול מחליפים לובשים בגדי חול לובשים תעלי גומי ואחר כך הולכים לבית הכנסת.

לא מדליקים אור בבית הכנסת.

אפשר גם בבית הרי היום השעון שבת הוא שמדליק לנו את הכול אז אין לך בעיה השעון אוטומט מדליק את הכול

גם בבית הכנסת וגם האישה בבית יכולה לברך על הנר

כאן זה חומרה דעתה לידי כולה הוא לא יכול להישאר עם בגדי שבת עם נעלי עור עד שעה תשע הוא לא יכול, זה חומרה דעתה לידי כולה אנחנו קיבלנו על עצמנו את רבי נתן כחומרה אבל לא להפך

אסור, אסור, אין יותר אלא אם כן דבר האבד, ודבר האבד הפסד מהקרן אבל לא הפסד מהרווח

אחרי שאדם מחליף בגדי חול הולכים לבית הכנסת, מתפללים מתחילים בהאזינו השמיים והדברה אומרים בכל התפילות נחם וענינו וחותם בתוך ברכת תשקול אומר נחם וחותם בה מנחם ציון בבניין ירושלים שכח ולא אמר שם יכול לומר את זה באמצע ברכת שמע כולנו אחרי שאמר את ענינו ואחר כך יגמור ולכבוד אהיה בתוכה כי אתה שווה תפילת כל פה ולא חוטא השם שומע תפילה

שכח ולא אמר גם שם יכול לומר את זה במקום שאומרים יעלה ויבוא בברכת רצה ואחרי שיגמור ולכבוד אהיה בתוכה ימשיך ואתה ברחמך הערבים אבל אם גמר חתם מחזית שכונתו לציון הפסיד את אמירת נחם באותה התפילה האשכנזים וחלק מהספרדים נוהגים רק במנחה לומר את נחם אבל פה בירושלים המנהג כדעת תפילה חדש ומרן שאומרים בכל התפילות וכך ראוי לעשות בלכתחילה

אבל חולה שצריך לאכול ביום תשעה באב אינו זקוק לומר נחם בברכת המזון שם יש מחלוקת ושם אל תעשה עדיף.

סדר התפילה ביום תשעה באב בשחרית כאן בירושלים רוב הבתי כנסיות מניחים תפילין בשחרית מחלוקת בראשונים ושלושה דעות מה הדין של התפילות מרן מעיד על מנהג צפת שנהגו להניח אחר הצהריים

לא היו מניחים בשחרית כך נוהגים כל האשכנזים ורוב הספרדים גם המרוקאים גם החלבים רוב העדות היו מניחים רק במנחה אבל בירושלים יש מנחה קדמון למעלה מחמש מאות שנה ש...

כך דעת המקובלים, כך נהגו בבית הכנסת בית אל,

חסידי בית אל וכך הנהיגו ברוב בתי הכנסיות.

לא צריך אתרה, התרה צריך כשאדם יורה דרגה.

כשאדם עולה דרגה לא צריך אתרה,

ולפי דברי המקובלים אדם עולה דרגה כשמניח בשחרית.

ולכן אם הציבור הם בני תורה באים להתייעץ איתנו ושואלים מה כדאי לעשות,

אומרים להם כדאי לעשות את מנהג בית אל

להניח תפילין בשחרית.

אבל אם הם שואלים אנחנו עונים.

לפעמים הם לא שואלים והם ממשיכים במנהגם.

ואני הולך להתפלל אצל האשכנזים,

אסור לי להניח שם תפילין בשחרית,

לא תתגודדו, לא תעשו עדות עדודות, לא ישנה אדם אלא ישחה עם הזרם,

זה מה שראוי לעשות בין התחילה.

כך גם לגבי מנחה.

בואו ונאמר שאני הנחתי בשחרית, התפללתי בבית כנסת טוב,

והנחתי תפילין בשחרית.

עכשיו אחר הצהריים אני בא לישיבת כף החיים. בכף החיים מניחים במנחה.

למרות שהנחתי בשחרית,

אני חייב עוד פעם להניח במלאכה להיות עם כולם מצד לא תתגודדו. כמו שכולם מניחים, כיוון שהיה הפסק בין הבוקר לערב,

לכן בשעה שבע בערב יחזור עוד פעם לברך שוב להניח צפילין,

כך ראוי לנהוג ולעשות.

אבל אם הגבאי שומע על הרב והגבאי מוכן לעשות הכול והרב רוצה לחוש לדעת המקובלים,

כדאי שיודיעו בלילה,

גומרים את התפילה על אין משבח, שהרב יודע.

פה המנהג להניח תפילין בבוקר בשחרית,

כדי שלא תהיה אי-הבנה, חלק יביאו תפילין, חלק לא.

הוא יודיע מראש וכולם יבואו עם התפילין,

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות.

נכון, אלה שלא מניחים בשחרית אלא במנחה,

אז כדי שלא יהיה מעידן לשקר בעצמו, קמים רבע שעה קודם, מניחים תפילין בבית וראוי אם זה קריאת שמע, ואחר כך הולכים, אבל לפי הקבלה לא מספיק לקרוא קריאת שמע.

צריך להתפלל בתחילת העמידה, כמו שהגמרא אמרה, אדם שרוצה לקבל עליו עוד מלכות שמיים שלמה צריך להתפלל עם התחילות, זו ההפגשה של המקובלים ובכל ענייני הצפילות כידוע קיבלנו הוראות תארי אנחנו הולכים בעקבות המקובלים בכל דבר ולכן גם בדבר הזה כך אנחנו עושים, כך היה עושה חכם בן ציון, הגאון הרב בן צור בן שמעון, כל חכמי ירושלים כולם, חכם בן צור היה מרוקאי הוא לא היה מהצד השני

הוא ידע שעל פי הקבלה כך ראוי לעשות ואפילו אחי הוא שינה ועשה כך, הוא היה מניח בבוקר בשחרית, כך הוא הנהיג בבית הכנסת שלו, בית כנסת אחידה, עד היום מניחים תפילין בבוקר בשחרית, וכך ראוי לעשות. אמן,

מרן הרב הראשי הרב משש לא אומר כך,

לא רק שהוא לא אומר אלא הוא גם עושה, כל השנה הוא מתפלל ברחביה,

יש פעם אחת בשנה,

הוא בא לבית הכנסת בשמואל הנביא פעם בשנה,

לכבוד שעבי אב, ששם לא מניחים בשחרית,

הוא בא להתפלל שם.

טוב, זכותו לומר את דעתו.

אבל שאר החכמים הולכים עליו. זהו, ולכן אני לא עושה כאן. למה כל מליך מניחים מניחים ככף החכמים?

כף החיים מניחים גם בשחרית וגם במלחמה.

לא רק בשחרית, עושים פעמיים. זה לא רק בתשעדה, זה כל התעניות. כל התעניות, כן. והסימן הזה כותב מרם בבית יוסף בסימן מו כדי להגיע למאה ברכות.

כל יום יש לך ארוחה, אתה מגיע למאה ברכות.

על נטילת ידיים, המוציא ארבע ברכות ברכות המזון,

ואחרי זה יש גם אשר יצר.

ביום התענית חסר לך את הארוחות והברכות. לא, יש לי מאה ברכות, תנית לתפילין, עוד שתי ברכות, זה מה שעושים.

לאכול מסר במשילים ככף?

מעיקר הדין כן, אין שום בעיה. רק לגבי מוצאי הצום, בזה יש מחלוקת.

רבי ישחיים העיד שהבבלים נהגו להקל, שכבר במוצאי הצום מותר, כיוון שהשנה זה חל,

שעה באב ביום י', בין מלא, מוצאי הצום זה כבר ליל יא.

אבל לרמה קטנה להחמיר, בגלל העיבול שלא אוכלים באותה הסעודה בלילה.

אבל לבחרת ביום שני, אני בדיקו לעלמא, מותר לאכול בשר ולשתות יין, וזה כבר...

אין את ההגבלה, קל וחומר לכבש, להסתבר שמותר מיד במוצאי הצום. בשעה שמונה האישה כבר יכולה להפעיל את המכונת כביסה, לכבש הכל, ואין הגבלה וחום מסוים.

מי שמחלק מותר עליו לגבי הצום, כל החומרות של תשעה באב,

כל החומרות של תשעה באב,

שיש לה חושה. השנה הזו כל דיני אבלות תשעה באב נוהגים כרגיל,

אבל לגבי הצום יש לנו קולות, קולה ראשונה,

שלושה בעלי ברית אברהם, אם יש ברית מילה ביום ראשון,

המועד הסנדק ואבי הבן, מותר להם לאכול אחרי המילה, כך גם נער שנעשה בר מצווה, נולד בי' באב באותו יום.

וזה תלמד בקל וחומר גם לגבי אישה בהיריון או אישה שמוניקה,

שמותר להן, למרות שמרן כתב את דברי הגמרא בפסחים נד,

מעוברות ומיניקות חייבות

לצום בתשעה באב,

כל מה שדיבר מרן בתשעה באב שחל בזמנו,

השנה שזה נדחה,

ואכן אמרנו שאפשר בלכתחילה, אפשר להקל.

יכולות נשים בהיריון או אחרי לידה, יכולות לאכול, ולא צריכות לשאול שאלת רופא.

בכיפור אתה צריך לשאול רופא האם יש סכנה או אין סכנה. אולי הילד יכול לאכול מטרנה, לאכול דברים אחרים,

והיא יכולה לצום.

שאלות כאלה יכולות להיות רק לגבי כיפור. שם אתה צריך להגיע להגדרה של סכנה.

פה לא, פה אפילו חולה שאין בו סכנה,

מותר לה לכתחילה לאכול בן אישה באב.

אבל צריך להדגיש להם, אסור לאכול לפני ההבדלה ולכן אדם שיודע שאשתו זקוקה לאכול בגלל שהיא בהיריון או מליקה כשיחזור במוצאי שבת בשעה עשר בלילה יחזור לבית ויקח מיד כוס יין ומיץ ענבים יש לו ילד בן שבע, יקרא לו אני מתכוון להוציא אותך ידי חובה ושים לב תכוון על היין יברך שלושה ברכות הגפן, מעורי האש והמבדיל לא הוא ישתה אלא ילד ישתה

בזה הוא לכל בני ביתו יצאו ידי חובת ההבדלה כדי שלא יעברו על ההלכה האמורה כך גם שלושה בעלי ברית אברהם מותר להם לאכול ולשתות אחרי הברית אבל לא ישכחו אלא עשו

...למצות את ההבדלה, כי אסור לאכול לפני ההבדלה.

אין הגבלה, כן. לא צריך לאכול פחות מכשעור. רק דבר אחד הוא מוגבל, לא יאכל מעדנים.

בלי דאב אטיח, הדברים האלה, אסור לו לשתף את עצמו בצער הציבור.

אבל לא צריך לאכול פחות פחות מכשעור,

כיוון שאין הצום הזה דאורייתא,

וכן איכול לאכול כרגיל.

לכתחילה כדאי להוריד את המזרון לישון על הרצפה, כי אין מה שעושים האבלים, כמו שכתב מרן בסימן תקנ״ח.

אפשר להגיד ככה לליגה, ברוך למשתודלים, שערים, צריך לדחות אותם, או לעזוב אותם?

תעזוב אותם, מה אתה יכול?

תגיד להם, השאלה אם ישמעו לך. אתה תאמר, תעשה את שלך.

אין הרבה מה לעשות.

לא, לא. אבי הבן, שיש לו ברית מילה ביום ראשון,

אסור לו לאכול במוצאי שבת. אין לו אחרי הרבה. והסיבה היא לא.

הרי אי אפשר למול את הילד במוצאי שבת בלילה.

הגמרא דרשה בשבת קלג,

הוא בן שמונת ימים, ימים ולא לילות.

אז כיוון שלא ראוי לעשות את המילה בלילה, אז בלילה הוא עדיין כן חייב בצום, רק למחרת אנחנו יכולים להקל אותו. אבל אישה בהיריון, היא לא חייבת גם בלילה.

היא חייבת לשתות. בכל ארבע-חמש שעות אסור לה להישאר, להתייבש בצבא.

אז לכן אמרתי את העצה שעדיף יותר שיעשו את ההבדלה במוצאי שבת,

ואז היא קמה בשתיים בלילה לשתות, היא יכולה לשתות. היא לא חייבת לחפש באותו רגע את כוס היין.

אם תחכה עד שהיא תרצה לאכולה לשתות,

אולי היא תשכח מזה. עדיף, מה שבטוח,

עשר בלילה אדם יגיע מבית הכנסת שיעשה את ההבדלה.

חלק מהראשונים שעברו עוד העצה, עוד פתרון.

אפשר לעשות הבדלה ביום שבת בשעה שבע ורבע, מפלג המנחה.

הרי הגמרא דנה בברכות כה כו,

מתי אפשר לעשות...

חידוש והבדלה, ובשעת הדחק מותר להקדים מפלג המנחה, אלא הגבלה יחידה תהיה מי שעשה את ההבדלה אחרי זה אסור לו לאכול ולשתות, עצמו נהיה כאילו כבר תשעה באב, זו ההגבלה שתהיה,

אבל יש אפשרות לעשות גם מפלג המנחה בתיאוריה,

גם זה אפשרי, תעסוק איזה דברי, אולי אולי אפשר,

למטרות זה תעשה, כן, הוא עדיף לאישה שהיא לא בהיריון, אבל אישה חופשה או של ילדים הוא חלש להקל לה דוגמת,

צריך לבדוק עד כמה היא חלשה,

כולנו חלשים בתשעדיה ואחרי הצום,

מישהו מוסיף כוח אחרי הצום?

25 שעות צום זה מתיש את כולנו,

לכן שתתחיל הצום, תנסה, אם היא הרגישה טוב שתגמור את הצום,

אבל אם באמצע הצום היא מרגישה שהיא ממש לא מרגישה טוב, בגדר חולה,

אז בזה אין ברירה, נתיר לה, אבל שתנסה,

קבע אנשי,

כן?

אבל הילדים, כבוד הערב,

הם נושאי חינוך, צריך להפשוט לעשות את ההבדלה,

כדי שלא יתפקע. מי שיש לו ילדים בוודאי שחייב להבדיל במוצאי שבת לפחות בשביל הילדים,

אכן, כל מה שהוא שאל, כשהאדם הזה אין לו ילדים,

ברגע שהילד מבין מה זה קידוש והבדלה,

בגיל חמש-שש, בדרך כלל הילדים כבר מבינים,

ולכן חייב לעשות להם את ההבדלה.

ואם כבר אני עושה להם הבדלה, כדאי שגם אני אצא בעצמי ידי חובה.

למה? הסיבה היא כך.

רבנו יהודה והראש בברכות יח אמרו,

במוצאי שבת מצוות ההבדלה דאורייתא. יום ראשון זה רק דרבנן, זה תשלומים.

אז למה לי לחכות למחר? אני בלאו הכי חייב לעשות הבדלה בשביל האישה או הילדים,

אז אני מתכוון גם לצאת ידי חובה לעצמי,

ואז אני אקיים את מצוות ההבדלה דאורייתא.

אבל אדם זקן שאין לו ילדים,

חיתן את כל הילדים שלו כבר,

אז יכוון מצוות הבדלה דאורייתא כשאומר,

אתה חוננתנו.

אז ישים לב, יכוון, יקיים.

מצוות ההבדלה, שעושים מפלגה מנחה, אין בספק, אין בספק, מפלגה מנחה מפלגה. מה אם אני אראה? ייתן לו מישהו אחר לשלוטו. בלי מאורע אש. כי אצלו כבר נהיית שעה באב. בלי מאורע אש. בלי מאורע אש, ודאי. ושבת אינה האמן מאורע אש. אבל משא שבת, מותר לו מאר האש ומים האישה כשהיא בבית. בבית הכנסת, אחרי העמידה, אומרים חצי קדיש, לפני שמתחילים לך, מברכים בורא מאורע האיש.

גם האישה בבית יכולה גם כן לרעך, מורה יש גם.

יש אפשר להבדיל במוצאי תשעבע?

כל עם ישראל, אלה שצמים, כולנו מבדילים במוצאי תשעבעיו.

מסיימים תפילת ערבית במוצאי תשעבעיו בשעה שמונה, ואז החזן מבדיל בבית הכנסת להוציא את הציבור כולו ידי חובה.

לכן מי שצם, אין לו בעיה, הוא יכול גם במוצאי תשעבעיו.

אבל אלה שאמורים לאכול, להם אמרנו את התנאי האמור,

שחייבים להבדיל לפני האכילה,

ולכן אישה מעוברת אחרי לידה וכולי,

לכולם ההנחיה שיעשו את ההבדלה במוצאי תשעדה.

שתי ברכות.

אם הילד היה איתך בבית הכנסת, הוא כבר שמע מאורע האש, אתה אומר רק שתי ברכות.

אבל אם הוא לא היה בבית כנסת גם מאורע האש, הוא לא שמע,

אתה יכול לדרך בשבילו גם את ברכת בורא מאורע האש.

על הבנות בסמים. במות, פחות מגיל בת מצווה, יש בעיה, יש מחלוקת וספק ברכות להכיל.

אמרנו שלושה ברכות. אין בשמים. אתה מוריד את הבשמים. במוצאי שבת זה אין בשמים. גם מילה שיש ביום תשעה באב,

מברכים רק שתי ברכות, הגפן ואשר קידש ידיד,

ולא מברכים בשעת המילה על הבשמים,

זה בא לתענוג, זה בא לתענוג, זה בסמים,

ואנחנו לא רוצים לעשות דבר כזה.

כן, מותר.

אם הדריכה היא קרה, מה אם קרים כן?

מדריכה חמה, אסור. מחממת. מחממת אסור. אין את זה.

הרב קורא, ת׳נא,

לגבי מי של שבוע שחלוץ שער היה אומר, ואם חד תשאר באב ביום ראשון, חודש הבא, בן חנה אכלה שבת. כן. נוכל בשתי השבתות, בין שקודם תעניק, בין שער. כן. ויש מי שאומר שנהגו לאסור כל שבוע שבוע נחוץ ביום ה' בבית.

נו, אז איך בא הגמרא? איך בא הגמרא? תספורת, אין שבוע שחלוץ שער. כן, זה ההלכה. זה ההלכה. וגם מי שאומר שאין שבוע שחלוץ שער באב, אז ביום חמישי-שישי הוא יוצא.

לכבוד שבת, לכבוד שבת. אז למה נגיד שתספורת ביום שבוע יהיה אסור?

לא אסורה מצד הדין. מצד הדין זה מה שאמרת, מותר. מותר וסתם מותר להגיד. מותר.

נעלם שברן בבית יוסף אמר שגוערים בו הזקנים.

לא אמרנו דין, אלא מצד המנהג מי שיסתפר יבוא פרנג'י מחר בלילה, צריך לגעור בו. אז מי שלא רוצה לקבל גערה אז לכן יימנע, לא להסתפר. מה לעשות? לא להתגלח? לא להתגלח, כדי לא לקבל גערה. אתה רוצה לקבל גערה? לא צריך להיזהר בזה. בשביל מה מרן כתב את זה אבית עושה?

סתם ככה היה לנו מרן דיון מיותר, לפני שנקיים את זה, את הדברים האלה. אז זה לא דין.

מצד הדין מה שקראת זה נכון.

אבל יש לך מצד מעוניין, כדי לא לקבל גערה, כן?

אין מספר הכבודות שאנחנו מכירים בשער החינוך.

האשכנזים החמירים את האסמרה. מה אסמרה? יש להם הרבה דברים שהם מחמירים כדעת הרמה או מקילים כדעת הרמה. כל אחד עושה לפי מנהגיו,

כולל גם בהלכות הללו.

קיבלנו אורות מרן, אנחנו לא נהגנו חומרות בדברים האלה.

לנו אין איסור לחפש. אשכנזים מזרים, הם לא מחפשים בהם את האמת.

צריכים להסתכל על ההסדרה, לא צריכים להסתכל על ההסדרה, לא צריכים להסתכל על ההסדרה. מי? חצי ענק, כמו אמרה כל החיים.

רבי חיובי, שהיה אחד נאדיי שעומד לצד רבי חיובי, נאמר.