הלכות מעשר כספים וצדקה: גדר החיוב מהתורה ומדרבנן, דין הפרשת נטו או ברוטו, קיזוז תשלומי מיסים, פירעון חובות קודם למעשר, ותמיכה בבנים ובנות הלומדים תורה

- - - לא מוגה! - - -

כיוון שאין הונאה בקרקעות, לכן קשה לנו להחזיר את המצב לכתמותו ולהוציא ממון. לכן, מה שהיה היה. אבל, אבל הם נתנו חלק מן הכסף, וחלק השני לא נתנו. עדיין. כל הנידון היה על החלק השני של הסכום. אם היו שואלים את בעל הבית או מישהו אחר, הוא היה יכול להדריך אותם שתהיה להם דרך פשוטה והיתר פשוט, היה דרך. פשוט לא רוצים לבעל הבית, צריך לדבר איתם. צריך לשים איזה נייר מול זה, וזה גם... הכל היה מסתדר. אולי הוא שמח עליהם, אולי הוא חשב שהם יודעים איך להסתדר עם זה? כן, אבל במציאות לא, מי שלא מכיר בדברים האלו, אז אה... קשה לפתור אותם. קשה. כיוון שאין עונה לקרקעות, קשה מאוד לפתור אותם. כן. כן. אתה רואה, צריך להקפיל על החזן, שמונה בקצרה אתה אמרת את זה. בסדר. אם אפשר... זן שמעריך הוא בשוהל, בעל מידה. מה זאת אומרת שאתה שוהל? לא, לא. שרדול קצר. אם אפשר לתת לו טלית, תוציא מיד טלית, תן לו, כדי שיעטוף את הזרועות שלו בפני כבוד הציבור. אם הוא לא רוצה ויש מישהו אחר, יש חזן אחר שמסוגל יותר, הנה כמו שהוא עשה. הנה הוא התעטף בטלית, זה הכי טוב. אז תביא לו את הטלית, שיראה ילמד ממנו וזהו. אם הוא מתווכח ורוצה דווקא כך, ויש חזן אחר, לא פחות טוב ממנו, אז יעבירו את החזן או את מישהו אחר. בזרוע. בזרוע, בכוח. אני, אני ממער, אני יכול להתפלל איתו, אתה לא חייב לחפש בניין אחר, יכול להתפלל איתו. כן, תעלה מים. הנושא של היום, ותשאל בקול, מעשר. כן, מעשר. תוספות מביא מן הספרי שחיוב מעשר כספים הוא חיוב גמור מן התורה. לומדים אותה מן הפסוק, את כל תבואתה. עכשיו ראינו, אמר הרב מירוטנבורג אומר שזה לא חיוב תורה ולא חיוב דה רבנן אלא מנהג. כן. אז מה אנחנו נוהגים היום? יש לנו כמה שאלות לעניין מעשר כספים. אפשר לשאול? כן. אז מה אנחנו פוסקים לגבי חיוב? אסר תאסר את כל תבואת זרעיך יוצא השדה שנה שנה, כך קראנו לפני עשרה ימים. והתוספות דנים מסביב לפסוק הזה על מעשר כספים. פירות, ירקות, כולנו יודעים, אנחנו חייבים להפריש תרומות, מעשרות, מעשרות, מעשר ראשון נותנים ללוי, מעשר עני נותנים לעני. כל הדילים של תרומות ומעשרות כתובים באריכות במשנה במסכת תרומות, מעשרות, מרן בעירי דעה, סימן ש״א, שם אין ויכוח. אבל לגבי דין מעשר כספים יש שלושה דעות. דעה ראשונה זה דאורייתא, דעה שנייה דרבנן, דעה אחרונה דעת מהרם ועוד. זה לא דאורייתא ולא דרבנן, אלא חסידות בלבד. אלה הם שלושה הדעות. מרן באורח חיים, סימן תרנ״ו, מצטט את דברי רבנו ירוחם שאומר שמעשר כספים הוא מדרבנן בדרך כלל אנחנו הולכים בעקבות מרן כך שקשה לנו לפסוק בעניין הזה כדעת מהרם אלא להלכה אנחנו צריכים כן לחייב להפריש ולתת מעשר כספים אם לא מדאורייתא לפחות מדרבנן הרי אפילו בפירות וירקות בזמן הזה אפילו דגן תירוש ויצהר מרן כתב ביורד דעה סימן ש״ל סעיף ב׳ שחיוב תרומות ומעשרות בזמן הזה מדרבנן אז לא ייתכן שבזמן הזה מעשר כספים יהיה יותר חמור שיהיה מדאורייתא אם אתה לומד את הפסוק עשר תעשר הפסוק עיקרו מדבר בפירות וירקות או דגן תירוש ויצהר למען דאמר אז אם זה דרבנן קל וחומר מעשר כספים שברור שאין מקום לחייב בזמן הזה מדאורייתא אלא כל זה רק מדרבנן אבל מדרבנן מאה כן יש חיוב גם המקובלים חכמי הקבלה גם הם מחייבים לתת מעשר כספים אנחנו בכל דבר נמשכים אחרי דברי המקובלים ולכן טוב מאוד שאדם ישתדל להפריש מעשר ובפרט שבנושא הזה מותר לנסות את הקדוש ברוך הוא ובחלוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמיים וירקותי לכם ברכה עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר די אדם מביא את המעשר אל בית האוצר מקיים את מצוות מעשר כספים זה הרמז עשר לעשר בשביל שתתעשר בזכות המצווה הזו מעשר כספים בזכות זה האדם בעזרת השם יהיה עשיר ולכן כדאי הדבר שכל אדם יעשה את המצווה הזו כדת וכספים אבל כיוון שיש מחלוקת אז כדאי שיתחיל וינסח את העניין בצורה כזאת יאמר בלי נדר אני נותן מעשר כספים אבל בלי נדר קודם כל זה יקל עליו שאם חלילה וחס הוא יהיה באיזה תקופה יהיה לו קושי גדול לא יוכל לתת אז כיוון שהוא אמר מעיקרה אני נותן בלי נדר יהיה לו קל לא יתחייב התרה זאת ועוד יש לנו שרשרת בעיות שלמות למה אפשר לתת מעשר כספים ולמה לא בספר בית דינו של שלמה עשרות מגדולי הפוסקים דנו בנושאים האלה ואין אחידות דעים בין הפוסקים בחלק מהפרטים חלק מהדינים יש מחלוקת בפוסקים אם מותר להשתמש לדבר זה וזה למעשר כספים לדוגמה אני רוצה ללכת לקנות עכשיו תפילין אני לא יכול להשתמש בכספי המעשר כדי לקנות תפילין אבל אני רוצה לקנות ספרים למדנו בשבוע שעבר שקניית ספרי קודש אדם מקיים בזה מצווה מן התורה ועתה כתבו לכם השירה הזו האם אני יכול לקחת את זה על חשבון כספי המעשר? יש בזה מחלוקת אם אמרתי מעיקרה כשהתחלתי לתת את המעשר כספים אמרתי בלי נדר אז יהיה לי קל יותר ואני אוכל לקנות ספרי קודש מכספי המעשר דוגמה שנייה אדם שזכה ויש לו ברוך השם בנים תלמידי חכמים הבנים שלו לומדים בישיבה במקום לתת מעשר כספים לאנשים אחרים הוא אומר תראה הבן שלי מסכן תפרן עני אין לו אני רוצה להעביר לו האם יש לו היתר לעשות עמו את הצדקה לתת לבן שלו את המעשר כספים גם זה חלק מהעניין שוב להלכה כשהוא אמר בלי נדר אין שום שום בעיה, הוא יכול להפריש את כל המעשרות שלו לאותו הבן. כיוון שהוא זכה, יש לו בן שיושב ולומד בהורדה של תורה, יעביר מדי חודש בחודשו את כל הכספים לאותו הבן. אפילו אם הוא היה נותן עד עכשיו הוראות קבע, הוא היה משלם לישיבת תורה חיים 101 דולר, לישיבת פורת יוסף 101 דולר, לכל מקום הוא היה נותן. במקום זה הוא ילך מחר לבנק, ימחק את כל הוראות קבע, יעשה הוראת קבע אחד לבן שלו, לחשבון הבנק של הבן, כי גם בזה הוא מקיים את המצווה. הוא לא צריך ללכת ולעשות התרת נדרים, אלא גם ללא התרה הדבר מותר. עוד מחלוקת יש. איך הוא לוקח מהישיבות? איך הוא לוקח מהישיבות? כשאדם מקיים את המצווה בצורה עוד יותר טובה, אז מותר לו להפסיק לעשות כאן ולעבור לדבר, למצב טוב יותר. הרי אני חייב מדאורייתא בבן שלי, ושיננתם לבניך. ולא רק הבן, אלא גם הנכד, והודאתה לבניך ולבני בניך. הרי כל התלמידים קרויים בנים, אלא הגמרא מסבירה, כדי להקדים את בנו לבן חברו. זו החובה בכל הדברים הללו, שאני צריך להעדיף אותם על האחרים קרוב-קרוב קודם. עכשיו, הייתי תורם לאורח חיים. זו ישיבה קדושה, אבל אין לי שם בן, אין לי שום קרבה משפחתית. החיוב שלי שם חלש. כשאני מעביר לבן שלי כדי שהוא יוכל להתמיד בלימוד התורה, בזה אני חייב יותר. התורה חייבה אותי יותר, כמו שאמרנו קרוב-קרוב קודם. יש את זה גם במצוות הצדקה, וגם במצוות תלמוד תורה. לכן, יכולנו ללכת מחר, כמו שאמרתי, להפסיק למחוק את כל ההוראות קבע שיש, ולהעביר את הכל מכאן ולהבא, כדי שהבן שלו באמת יוכל להמשיך ולעמול בתורה בלי שיהיה לו דאגות של... כך שהכל יהיה מסודר על צד היותר טוב, אין בעיה, יכול מלכתחילה לעשות את זה כיוון שהמחלוקת היא בדרבנן וספק דרבנן נקודה, לכן אין שום בעיה, יכול לעשות את זה. עכשיו מי שהיה חילוני, עשיר, בנייה, חרדי, עני, הוא חייב על העבר? לא, אין לו, לא, כיוון שהיום אין לו, מה יהיה דאבה אבל? על מה אני מפחיד? הרב שואל איך נותן את המעשר, נטו או פרוטו? יש בזה תשובה בספר אבקת רוכל של מרן, רק הספק הוא אם מרן עצמו כתב את התשובה הזו או אחד מחבריו, ושם כתוב בתשובה שאדם נותן נטו ולא פרוטו. פירוש הדבר, השנה הזו הרווחתי כך וכך, התפרנסתי, אכלתי, ונשאר לי עודף חיסכון 100 דולר. אני מגיע לסוף השנה או לסוף החודש, אני עושה חשבון כמה נשאר לי חיסכון בבנק. נשאר לי חיסכון 100 דולר, אני חייב לתת מהחיסכון 10 דולר, זה נקרא נטו. אני לא מסתכל על המשכורת שקיבלתי, המשכורת החודש הזה, 700 דולר או 1,000 דולר. לא מזה אני נותן את המעשר, אלא את המעשר אני נותן מהחיסכון. זו התשובה שכתובה באבקת רוכל. יש בזה אריכות דברים גם בחוות יאיר ועוד מהאחרונים. זה לא מוסכם, גם בזה יש מחלוקת. אבל שוב, אם נאמר שמעשר כספים הוא דה רבנן, הספק דה רבנן נקולה, בפרט אם נצרף לסניף את דברי המארם שאומר שאין חובת מעשר כספים לא מדאורייתא ולא מדרבנן, אז לא תהיה שום בעיה. זאת ועוד. הרבה מגדולי האחרונים דנו לפני כמאה שנה, בהונגריה בעיקר, שם דנו בנושא הזה. כשאני בא ונותן מס כל חודש אני משלם לממשלה כך וכך שקלים מס. מה עושים בכסף הזה של המס? חלק מזה הולך למקומות טובים. הרי יש הרבה אנשים עניים שמקבלים קצבה במשרד הרווחה, ולכן הם לא פושטים יד כי הם מקבלים את הקצבה. משפחות ברוכות ילדים, אותו דבר. משרד הביטחון יכול לקנות מטוסים, טנקים וכיוצא בזה על ידי הכסף שלנו, וכספי משלם המיסים. כל הדברים האלה הם בעקיפין או במישרין מצווה. יש הרבה תלמודי תורה, הרבה בתי ספר טובים, שמקבלים תמיכה מהממשלה. הישיבות לא מקבלים הרבה, אבל מקבלים קצת. הרי הגמרא במסכת גיטין בסוגיה אם יש ברירה או לא דנה באריכות בנושא הזה, והרבה מהפוסקים מסכמים שבדבר דה רבנן יש ברירה. פירוש הדבר, כשאני בא ונותן את המס אני מתנה ואומר כך, אני מעוניין שכל הכסף שלי ילך רק למטרות קודש. אני לא רוצה שיקחו מהכסף שלי בשביל האופרה, בשביל האצטדיון, בשביל דברים אחרים, אלא אני מעוניין שהכסף שלי ילך לדבר טוב. אם בדה רבנן יש ברירה, אז יכולים להביא גם את זה בחשבון, שגם כספי המס יעלו לו על חשבון מעשר כספים. הפוסקים, כשדנו אז בדבר הזה, הם דיברו על הונגריה, ששם הייתה רק את הנקודה שהממשלה הייתה נותנת לעניים, וחלק מהעניים היו גם יהודים, ואת זה הם הביאו בחשבון כדי שאדם יתנה מראש. אני אומר, כל מה שיקחו ממני, מס ערך מוסף, מס הכנסה, מס מותרות, או כל סוגי מיסים וארנוניות שיש, אני מתנה שהכל יבוא לזכותי על חשבון כספי המעשר. אז בדה רבנן, יכולים לומר, יש ברירה, אני יכול לצרף גם את זה לחשבון המעשר. ונקזז זה מזה כדי להגיע למאן דאמר שצריך להיות ברוטו. אפילו אם נאמר ברוטו, אם אני מצרף את החשבון של המס, אני כן יכול להגיע לנושא של הברוטו. אלה הם הצדדים, הצירופים שהפוסקים צידדו כדי להגיע למסקנה שלא חייב לתת מהברוטו אלא רק מכספי החיסכון. כל זה מה שאנחנו מדברים באדם עני, אדם שחי ממשכורת. אבל אם נאמר, אני עשיר ברוך השם. כל יום אני מרוויח 3-4 מיליון דולר. יש לי מאות מיליונים, והעסקים ברוך השם עובדים טוב, שם אין פטור לתת מעשר. המעשר לא מספיק. הגמרא במסרת כתובות סב מספרת שם המעשה המפורסם מנקדימון בן גוריון, כלבא סבוע, והגמרא מסכמת. לפום גמלה שכנע. זאת אומרת, כל מי שיש לו יותר צריך לתת יותר ויותר, ואז אצלו זה לא 10% או 20%. הוא יכול לתת גם 70% ו-80% ולא יקרה לו שום דבר. אני, אצלי הפרנסה, המשכורת מצומצמת, וקשה לי לתת הרבה. אבל אם הוא מרוויח כל כך הרבה, תגיד לי, האדם הזה שמרוויח 3 מיליון דולר ביום, אתה חושב שהוא אוכל יותר טוב ממך? אני אוכל מנת עוף, מה הוא יאכל? 4 מנות עוף, 5 מנות, מה הוא יאכל? מה הוא יעשה? אני אוכל לבנייה וגבינה ואני שותה כוס חלב, הוא ישתה 10 כוסות חלב? גם הוא, יש לו בטן אחת וגם הוא אוכל כמוני. ההוצאות שלו, פחות או יותר, אז בשביל מה הוא צריך? את כל הון עתק הזה, את כל המיליונים האלה, הקדוש ברוך הוא נתן לו? בבקשה, שייתן הערים. אז לאותם האשרים המופלגים אין מחלוקת. כל אחד ואחד חייב לתת ביד רחבה, כמו שרייכמן וחבריו היו נותנים ביד רחבה, כך כולם חייבים לתת. עליהם אין ספק, זה גמרא מפורשת. כל השאלות מתמקדות. באדם פשוט, המעמד הבינוני, עשירון התחתון כמו שאומרים, אדם שחי ממשכורת קטנה, אלף אלפיים דולר, על האנשים האלה אנחנו מתווכחים האם צריך לתת מהברוטו או מהנטו. אבל זה אומר שבאדם שיש לו מילוס בעבר כזה, כתוב לגמרי? ודאי, פשוט. הגאון חידה אומר, יש לנו שתי מצוות, מצוות מעשר כספים, במצווה לפרוע חוב, פריעת בעל חוב, מצווה. אם אני חייב, לקחתי הלוואה מהרב, אני חייב לרב אלף דולר. החודש הזה אני לא אתן מעשר. קודם כל תפרע את החוב, תשלם את החוב ואחר כך תלך לעשות מצוות אחרות. זו לא חכמה לעשות מצוות על חשבון האחרים, ולכן מדגיש הגאון חידה שראשית, קודם כל הוא חייב לפרוע את חובותיו. אחרי שיגמור בעזרת השם את החוב, אז הוא ילך גם לעשות מצוות אחרות, גם לתת מעשר כספים. אפילו על מצוות צדקה? הוא לא מדבר על מצוות צדקה, הוא אומר את זה על מצוות מעשר כספים. כשבא אני, אני נותן לו עשרה אגורות, עשרים אגורות, זה משהו אחר. מזה קשה לפטור אותו. אבל כשהמדובר הוא על מעשר כספים, בזה יש לנו את הפטור. יכול האדם הזה להתחמק, לא לתת בינתיים מעשר כספים, אלא קודם כל יפרע את כל חובותיו, את כל מה שהוא חייב. שואלים, אפשר לתת באיחור, אחר כך, לא נתנו במשך כמה זמן, משלימים את זה לאחר כך? אם אני, ברוך השם, אדם מבוסס, אני מרוויח טוב, הכול בסדר. אבל לפעמים יש איזה חודש או חודשיים שיש בעיה. לפעמים מס הכנסה מתלבש על האדם, ובחודש אחד הוא רוצה, תביא, תפרע, אם לא, הצמדה, ריבית, חודש אחד הוא לא יכול לתת. אז הוא לוקח את המעשר כספים כהלוואה. בחודש הזה אני לוקח את המעשר הזה, 300-400 דולר כהלוואה, לווה, ובחודש הבא אני אפרע את זה. אז הוא משתמש בכסף המעשר כמו גמ״ח, כמו גמילות חסדים. בגמילות חסדים אפשר לתת גם לעשיר ולא רק לעני, ולא רק לאנשים זרים, גמילות חסדים יכולה להיות גם בשבילי. גם לי עצמי, גם כן יכול להיות הדבר כן. אז אני משתמש בדבר הזה כהלוואה, כדאי שירשום את הדברים, שלא יהיה לו בלבול, אז ירשום את הדברים, ולאחר מכן, חודש הבא, הקדוש ברוך הוא ירחיב את גבולו וישלם את הכול. אז מה, תלוי, לפי המצב שלו. אם באמת המצב שלו דחוק, וזה יותר זמן, אז יהיה יותר זמן. אז ירשום לעצמו כמה הוא חייב, וכשהקדוש ברוך הוא ירחיב את גבולו, ישלם את הכול. אז זה רשום שקודם להפריש, או אולי לא כדאי להפריש? לא צריך להפריש, זאת אומרת, רק ירשום. הוא ירשום לעצמו את כל משהו אחר. הוא גם שואל, האם הוא קנה בן קטינון ולדידו, האם הוא יהיה פתאום למעשה משאר כזה באיזו מופעה מורשמת? זה חתומות של היום, מתחייבת את ארבעים ומתחייבת נגדו. לפעמים זה עוד אפס. תלוי איפה. הדבר תלוי מי זה הבן. אם הבן הזה הוא באמת יושב באוהלה של תורה, כל הזמן הוא יושב ולומד, אין לכם לומד. גם ההוצאות של החתונה, דירה, רהיטים, הכל על חשבוני. את כל זה אני לוקח על חשבון כספי המעשר, כיוון שהבן הזה הוא יושב ולומד תורה. אבל אם לא זכה, הבן הזה הוא לא לומד תורה. הבן הזה עובד, עושה דברים אחרים, אז בזה לא יוכל לקחת את זה על חשבון כספי המעשר, אלא ייקח את הכל על חשבונו. אבל הלוואה קצרה, כמו שאמרת, לוקח את זה כהלוואה רק ובעוד חודש-חודשיים הוא יפרע את זה בזה יהיה הדבר מותר אבל אם זה לא הלוואה אלא רוצה לקחת את זה בצמיתות אין לו יותר, למרות שהוא נותן לבן שלו, כיוון שהבן הזה לא לומד הרבה תורה, הוא לא רשאי, הוא לא זכאי לזה. אבל אם הבן הזה, ברוך השם, יושב כל היום ולומד תורה, אתה לא לוקח את זה כהלוואה. אין הנתינה, אני נותן לו את כל כספי המעשר, ההוצאות של החתונה, הדירה, הרהיטים, או ההמשך, האשל בהמשך, כל זה על חשבון כספי המעשר, אין שום בעיה בדבר. יותר מזה, יש לי בן שלומד היום בישיבה. האדם הזה בא ושואל, נכון שהבן הזה עדיין הוא לא גדול, הוא לא נשוי, הוא בסך הכול בן 17, בן 18, אבל בעוד שנתיים-שלוש נמצא ככלה, ירצה להתחתן, אני לא יכול ברגע אחד לסחוט את הלימון ולהביא כסף. צריך להכין, הוא רוצה להתחיל לחסוך בשבילו. את כל כספי המעשר, במקום שיחלק לאחרים, הוא רוצה להתחיל לחסוך בשבילו, כיוון שברוך השם, הבן הזה כבר לומד בישיבה, עושה חיל, אז אין בעיה, יכול גם להקדים, להכין את כל זה כעין קרן הכנסת כלה. לך שהבן יתחתן, יוכל לתת לו את כל הסכום הזה כדי לעזור לו בחתונה. אני נקלע הרבה פעמים לאירוסין, מה שנקרא ביידיש ווט. ואני יושב שם ואני רואה, הצד של החתן והכלה מתקוטטים, מתווכחים ביניהם, והוויכוח הוא לפעמים על כסף קטן. שני האנשים האלה מצבם טוב, ושניהם נותנים ביד רחבה. לאור החיים הוא נותן כך, לפורת יוסף הוא נותן כך, לכל מקום הם מחמקים ביד רחבה. מגיעים לבן שלהם, והבן הזה הוא תלמיד חכם, הוא לומד מצוין. אחרי שאני שומע את הוויכוח, אני עושה ביניהם פשרה, אני עושה ביניהם שלום, אני אומר להם, תשמעו, תלכו מחר לבנק, תמחקו את כל ההוראות קבע. תעשו רעת קבע אחת, גם אתה אבא של החתן, גם אתה אבא של הכלה, ואת הכל תכניסו לחשבון של הזוג, ובעזרת השם, מכאן ולבא יהיה בסדר. לפעמים זה פותר את הבעיות, בדרך הזו הם עולים על... דרך המלך. אבל לא צריכים לחכות עד שיתקוטטו בשעת אבות. אפשר להקדים בלי להתקוטט, אפשר לעשות את כל הדברים האלה כמה שנים לפני כן, כדי שהבן הזה יוכל לשבת בשלווה. איך אמר שמה רבי יוחנן לרשת הקיש? הלב תלוי בכיס והכיס בלב. רבי יוחנן הגיע לבית המדרש, רשת הקיש הקשה לו קושייה. הוא לא ידע, הוא לא ענה לו. תמיד היה רבי יוחנן עוננו כל שאלה, 24 תשובות, היה מעיין המתגבר. שאלה אחת אולי לא ידע. עוד שאלה, כמה שאלות, הוא שואל אותו, מה קרה היום? סיפר לו רבי יוחנן, בדרך לבית המדרש התנתנו עליו שודדים ולקחו לו את כל הכסף. נשאר בלי כלום, נשאר עני. אמר לו, הלב תלוי בכיס והכיס בלב. אדם שאין לו כסף הוא לא מיושר, הוא לא מרוכז. שמר רשת הקיש ככה, אמר לו, חכה, אני אלך להביא. הוא הרי פעם, לשעבר, היה המפקד שלהם, לא? הוא הלך לשם והסביר להם, מה, אתם לא מתביישים לקחת מרבי יוחנן, אין לכם דרך ארץ? תחזירו מהר. הביאו את הכל הכסף חזרה, ואז הכל בא על מקום. כשהבחור הזה מתחתן, הוא יודע שאין לו דאגה של פרנסה. אז הוא יושב ולומד, הכל בסדר. אבל אם האדם הזה מסכן, אין לו. הוא לא יודע איך יגמור את החודש. הוא נותן צ'קים, אולי הצ'ק יחזור. יש לו חובת משכנתה, אולי המשכנתה תחזור. איך אומרים? תורתו של דואג, מן השפה ולחוץ. הוא לא יכול להעמיק הכל שטחי, כי הראש שלו לא מרוכז. ולכן החובה שלנו, של ההורים, להשתדל לתמוך בהם, כולל גם על חשבון כספי המעשור. אין הבדל. אין הבדל בין בן לבת. אם נניח הבת הזו, ברוך השם, זכתה ולקחה תלמיד חכם. שוב, אפילו שהיא בת ולא בן, גם לה, כיוון שברוך השם היא זכתה ויש לה בעל תלמיד חכם, בתורה יושב ולומד בהוראה של תורה, אין בעיה, אני יכול לתת גם לה את כספי המעשר כל זמן שהם זקוקים. לפעמים היא יודעת לעבוד טוב, היא עובדת במחשבים או דבר אחר, והיא לא צריכה, לא אותי ולא אותך. היא מסתדרת, ברוך השם, הכל מהעוס. לא, הלוואי כולם כך יהיו, אבל לפעמים לא מסתדרים. אז בינתיים, כיוון שבעלה כל היום יושב ולומד, שוב, גם לבת אפשר להעביר, אין הבדל בזה בין בן לבת, אלא שאם אין לי מספיק צריך להעדיף את הבן על הבת, או להעדיף את הבן על הנכד וכו', אבל כשיש לו, אז ודאי יכול לתת גם לבת. ואם החתן לא לומד לו? אם החתן לא לומד לו. אם החתן הזה בחור טוב, אדם טוב, אבל הוא לא לומד תורה. לא לומד תורה, אני יכול לתת לו על החשבון שלי, הכיס שלי, אבל לא חשבון כספי המעשר. מכספי המעשר אני לא יכול לעשות לו את החתונה, לקנות לו דירה, רהיטים או דברים אחרים, אם הוא לא לומד לו. בחבר שלי, סליחה, בחבר שלי יש שתי אחות, בעלך הוא לומד, אין לי כסף, אני רוצה לקנות דברים בשביל להכניע להם, ויש שתי ששותפים וזה ילדתי. זה על המעשר? כן, בוודאי. את כל מה שתיתן על חשבון כספי המעשר, כיוון שהוא לומד תורה, אין לי שום בעיה, אתה יכול לתת שם. אז תפסיק לרגע מהוראות הקבע של כל מה שאתה חייב, תעשה הוראת קבע חדשה, וזהו, תפתור את הבעיה שלהם. כן. למה מי שבמינות פטור ממסך, נכון? כן. לא תמיד, לא תמיד, לא תמיד הוא פטור. אני אביא לך למשל, תשאל את העשירים אם אין להם חובות. מי שיש לו מיליארד, אין לו שום חוב, בטח שיש לו. הוא רוצה להשקיע, אז הוא נווה מהבנק הזה 50 מיליון, מהבנק ההוא 100 מיליון, אבל במחזור יש לו ברוך השם הון עתק. אז מה שיש בחובות זה כלום. וכדי להשקיע ולהרוויח פי כמה, אחרי חודשיים הוא יפרע את זה ויהיה לו רווח פי כמה. אני מדבר על אדם מהמעמד שלנו, עשירון התחתון, הוא סך הכול מתפרנס ממשכורת וחלק מהמשכורת הולכת למשכנתה, חלק לגמחים, על זה דיברנו שאין עליו חובה לתת מעשר. אבל אני שואל, מ-95% מכל הבנק היום, מי שיש לו אישור למיעוט אם יש לו עוד חיסכון, לא בספטורים גדולים, אבל מצד אחד יש לו חיסכון שנותן לו להיות במינוס. זה לא נקרא מינוס. זה לא נקרא מינוס, כיוון שברוך השם יש לו. זה לא נקרא חוב שלו, ואז הוא מתחיל, לא, לא. זה לא נקרא חוב. כי יש לו ברוך השם חסרונות, יש לו בבנק הזה נניח 100,000 דונר. אז מה בכך שיש לו מינוס 500 שקל או 1,000 שקל? לא בגלל שיש לו מינוס קטן, אז זה מהפך להיות כאילו הוא בעל חוב. במציאות יש לו, ברוך השם, יש לו שם פיקדון גדול ויש לו במה לפרוע את אותו המינוס, על זה לא יהיה את הכולה שאמר, אלא כל הכולה כשאין לו. אדם שבאמת חי מן היד אל הפה והוא מצומצם מאוד, רק בזה יש לו את ההיתר שבינתיים לא ייתן מעשר כספים, אלא קודם כל יפרע את החובה שלו. תחילה. הרי יש לנו כבר ללמד אמנות, נקייה לבנים שלנו. כן. האם מותר לשלב על האמנות? לא. כמו הדוגמה שהבאתי, שמצווה לאדם לקנות ולהניח תפילין, אבל דבר שבחובה אני קונה את התפילין על חשבוני. אני קונה עליית מפטיר משלים או עלייה אחרת, אני קונה את זה על חשבוני, ואסור לי לקחת את זה מחשבון כספי המעשר. כך הוא הדין גם לגבי החובה הזו ללמד את בני האמנות, דבר שבחובה לא יכול לבוא על חשבון כספי המעשר. לכן אם אני משלם שר לימוד, אלף דולר לבן כדי שילמד מקצוע מחשבים או מקצוע אחר, אני לא יכול להחשיב את זה על חשבון כספי המעשר בשום אופן. אומרים בסיבת ש״ל כשלגבי מעשר עני, אני לא יכול לתת מעשר עני ממה שאני כבר חייב המס הכנסה או המסים פה, אני כבר חייב לפני שאני רוצה לתת על זה, אי אפשר לפתוח את עצמי על ידי ה... א', כל זה אם נאמר דינא דמלכותא דינא אני חייב, אבל אם נאמר שאין דינא דמלכותא דינא וככה הלכה, ממילא אני לא חייב. זאת ועוד, התוספות דיברו שמה, רשך ועטז דיברו שמה לגבי מעשר עני. מעשר עני הוא חמור מאוד. אנחנו מדברים על מעשר כספים. מעשר כספים הוא הרבה יותר קל, ולכן כאן אנחנו יכולים לצרף את כל הדברים האלה להביא בחשבון גם את זה וגם את זה. השנה זה יהיה מעשר עני. בעוד חודש, מאלף בתשרי, מתחיל להיות מעשר ראשון ומעשר עני, בעזרת השם. כל הירקות שיקטפו בשנה הבאה, תשס', על כולם נפריש בעזרת השם מעשר ראשון ומעשר עני. ומי שלקח הלוואה משכנתה וכל חודש הוא משלם עבור למשכנתה. האם זה מקזז מהמעשר חספים? כיוון שהוא חי מן היד אל הפה, יש לו משכורת קטנה ואין לו אפשרות אחרת, אין לך למה. הוא יכול בינתיים להקפיא את הכול עד שיוריד את גובה המשכנתה, עד שיוריד מזה, ולאחר מכן יחזיר עטרה ליושנה. אבל לא, הוא לא יכול לקנות עליית מפתיר או דבר אחר מכספי המעשר, אלא אם כן הוא תורם 101 או דבר אחר, זה יהיה על חשבונה פרטי ולא על חשבון המעשר. מתחיל, אתה מבין? כן. יש לו עמודת גבוהה כמו המספים? מה יש לו? עמודת גבוהה כמו המספים האלה, צריך לעשות את ההורסות, הוא אומר לתת משהו אחר. כן, בוודאי, ממה שיישאר לה. נכון, ממה שיישאר לה. מהחסכונות, נשאר לך כל חודש נניח 500 שקל חיסכון. אז מהחסכונות האלה אתה נותן כל חודש חמישים הלא, אתה מסכורת לא, לא מעל המחמירים נותנים מהאלף דולר 100 דולר, המחמירים אבל אם קשה לו, יכול לתת מהחיסכון מהנטו ולא מהברוטו נשאר לך עודף בסוף החודש, אכלת ושתית הכל היה בסדר, נשאר לך בסוף החודש 100 דולר עודף מהחיסכון הזה, מהעודף, אתה נותן את המאסר. ואם הוא קנה איזה סימנל איש טוב? בסדר, הוא חייב, זה חלק מההוצאות, חלק מההוצאות של החודש, כל מה שאדם חייב או עושה, נשאר לו בסוף החודש את החיסכון וזהו מה שהוא חייב כרדי. לא נשאר, לא חייב, לא נשאר, לא חייב, כן. כשאדם אמר שמותר לנסות, זה דווקא גם על מעשיית כספים? כי הרי על הפיתחי תשובה... רבי עתליה, רבי עתליה. לפי דעת, אין חובה, לא מדאורייתא ולא מדרבנן, ממילא אסור לנסות. אבל לפי דברי רבנו יברכה מסיעתו שיש חובה, אז ממילא גם זה בכלל היתר לנסות. אחד קשור בשני, גם בזה יש את המחלוקת. ומותר לנסות על דבר אחר? כי הפיתחי תשובה מביא שמותר רק לנסות כדי לקבל כסף, כדי שהוא ייתן עוד פעם מעשי, כמו רבי נפחנן. נכון, נכון, כן. אבל לא סתם לעשות ניסיונות, חלילה לבחון את הקדוש ברוך הוא, זה בוודאי ש... ההבדל בין הצדקה למעשר היא ככה. צדקה נותנים לעני. אדם שבאמת אין לו מה לאכול. אדם עני ואביון, לאדם כזה נותנים לו עוד צדקה. מעשר כספים זה לא עניין של צדקה, אלא מעשר הוא לתמוך באותם למדי התורה. אני לא לומד כל היום, אין לי את הזכות ללמוד, אני הולך ועובד. אני אגיע לעולם הבא. איך אני אזכה בעניין עולם הבא שיהיה לי שותפות בתורה? על זה נאמר, יששכר הוא זבולון. זבולון, לחוף ימים משקול, הוא היה עושה שותפות עם יששכר. יששכר היה כל הזמן יושב ולומד בתורה, וזבולון היה מפרנס אותו, בצל החוכמה, בצל הכסף. אני מרוויח עשרת אלפים דולר? אני נותן חמשת אלפים ליששכר. חצי לי, חצי בשבילו. ואז הוא יושב ולומד בשלווה, מגיע לעולם האמת, אני מקבל כאילו למדתי כל היום כולו. זה הכוח של מעשר הכספים. וזה לא צריך להיות דווקא לעני ממש. אפילו אם החכם בזה הוא לא ממש עני, יש לו לחם לאכול. על ידי שאני נותן לו את המעשר, הוא יכול לשבת בשלווה, ללמוד. יש לו, ברוך השם, לב רחב, הוא יכול ללמוד הרבה שנים בשלווה. ואז אני נהיה שותף כאילו בתורה שלו. זו הגדרה של מעשר כספים, כך שזה לא דומה לענייני צדקה. אין לך תמונה, מאה שקל זה לא נותן תעונה. כמה שהוא יכול, אבל... ודאי, ודאי, זה טוב, אבל לפי היכולת שלו. לא חשוב מה שהוא עושה? אני לא יכול להגדיר אם זה מאה, מאתיים, או כל אחד לפי היכולת שלו. יש אדם שמרוויח הרבה, יכול לתת הרבה. יש אדם שמרוויח קצת, נותן קצת, כל אחד לפי היכולת שלו. איש כמתנת ידו, כברכת השם אלוהיך אשר נתן לך. שואלים אותם, אותם שאלות. איך? זה לא מוכן, לא מהספורט שלו שלא דומה, וזה... מחלוקת. יש מחלוקת גדולה בפוסקים, אם זה מוריד. כשיגיע החכם הזה לעולם האמת, במקום שי עולמות 310, האם הוא יקבל רק 155 עולמות, יורידו לו מהגן עדן או לא? יש בזה מחלוקת, והפתרון הוא כך. הגאון רבי חיים אל עתר, בעל אורח חיים, הוא שכתב לנו את הדרך שהאדם בא ועושה את ההסכם, יכתוב בפירוש שאין זה מוריד מחלקו של החכם. הקדוש ברוך הוא יש לו הרבה עולמות, הרבה גניים, ייתן גם לי 310 עולמות וגם לעשיר, ייתן לשנינו, לכל אחד ייתן. כשהם כותבים את זה בפירוש למען אסיר ספק, אז זה מחייב כביכול את הקדוש ברוך הוא כלפי מעלה ולכן יש נוסח מיוחד בהסכם משכר וזבונון שכתבו אותו הפוסקים על פי דברי אורח חיים הקדוש כדי להימלט לחמוק מהמחלוקת הזו, כדי שלא יוריד 50% מהשכר של החכם. לא רק זה, גם לנשים יש את אותה הזכות. הגמרא אומרת, נשים שאננות, כיוון שהאישה נותנת לבעל את האפשרות ללכת וללמוד תורה, דואגת לילדים, לבעל, טוב, יבוא הבעל לעתיד לבוא, אז ישאל, אני מקבל 310 או שחצי הולך לגברת. שוב, גם האישה תקבל וגם הבעל יקבל לפי דברי אורח חיים, כמו שאמרנו, לא מורידים מחשבונו של אותו לומד התורה, אלא לומד התורה בכל מקרה יקבל את חלקו. הוא חסקה, לא חסקה, לא חסקה. כן, זה פשוט, זה מציאות. אבל המיתר שאומר שסבולון לא ידע, לא הבין כלום. לא הבין, אבל בשמיים ילמדו אותו, זהו. בשמיים יזכו גם אותו שילמד, כן. שוויאל, אדם שעושה תנאי ילד, והסבולון והישכר הזה לא יושב באמת ואומר, אלא קצת ציון לומד וקצת מטיין. האם הסבולון יפסיד מהסחר שלו? זה לא טוב. זה כמו רמאות, זה כמו רמאות, הוא מרמה אותו. אז אני עושה איתך הסכם, אנחנו שותפים. אז אני עובד חמש שעות, אתה עובד חמש שעות, אני לא יכול להתחמק. אם התחייבתי חמש שעות, אני חייב ללמוד איתך חמש שעות. אותו דבר גם פה, גם בעניין הזה, הוא חייב להיות הגול מאוד, יש להם הסכם, כמו שאתה נותן את החלק שלך, אתה משלם, גם הוא חייב לתת את החלק שלו ללימוד התורה. ואם באמת הוא לא יכול ללמוד, שילך ויחזיר. איך היה הסכם בינינו חצי-חצי? נניח שההסכם היה חצי-חצי. אתה מרוויח עשרת אלפים, אתה נותן לו חמש ולך חמש. והאדם הזה לא למד, החודש הזה לא יכל ללמודו. במקום ללמוד מאה אחוז, למד חמישים אחוז. אז אם הוא הגון וישר, יבוא אליו בסוף החודש ויגיד לו, אני לא למדתי מאה אחוז, בחודש הזה למדתי רק חמישים אחוז. יחזיר לו במקום חמשת אלפים, יחזיר לו חזרה אלפיים וחמש מאות, יגידו, אני לא עמדתי בהסכם, לא יכולתי ללמוד, היה לי אונס, ויחזיר לו חזרה אלא כל מה שהוא מקבל, בתנאי שבאמת הוא מנצל את הזמן במאה אחוז. לכן, כשאדם רוצה לעשות עסק כזה, יפנה לראש הכולל. ראש הכולל יודע מי הם שבאמת מנצלים את הזמן במאה אחוז. יש להם כישרונות טובים, עתידים להיות גדולי ישראל. אם ביקשת לעשות צדקה, עשה עם מעמדי תורה, עדיף שזה יהיה עם אותם האנשים שמיושבים בדעתם ויעשו את זה במאה אחוז, עדיף יותר שיהיה כך. מה שאני מבין מהשאלה שלו, שלא מדובר כאלה שעשו ממש את תנאי ההסכם, אלא בדרך כלל נותן לישיבה בשביל לתמוך בבחורי הישיבה, והם לא כל כך לומדים. האם זה נקרא פוגע ב... לא, לא יפקע. אין הר מחשבה טובה, הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, בוודאי שהוא יקבל את חלקו, לא יורידו לו מהשמיים. לא יורידו לו מהשמיים. שמע, אבל אם אפשר לעשות הסכם עם אדם כאילו שלא שומע תמר המצוות, שהוא עובד, אני לא מבין. מחלוקת. מחלוקת אם אפשר לעשות דבר כזה. התורה אמרה בחומש ויקרא, אדם כי אקריב מכם. רק מאדם מרשמיים אנחנו לוקחים קורבן. אבל אם בא איזה פושע, נניח שהרגע הבא המשיח נבנה בית המקדש. בא יוסי סריס, אומר הנה, קחו עשרת אלפים דולר, תביאו בשבילי קורבן. בוא נקבל. נחזיר לו את הכסף חזרה. אתה לא יכול לתת בשבילו מצווה כזו. זה מה שהתורה מדגישה. אדם כי יקריב מכם, מכם בא לאפוקה, שמהרשעים האלה, מהמומרים האלה, לא מקבלים מהם קורבן. השאלה היא רק קורבן, או הוא הדין גם כסף צדקה לבית כנסת, לישיבה וכיוצא בזה. יש באמת הרבה ישיבות שנזהרים. לא לוקחים. אם יבוא אדם כזה, לא ייקחו ממנו תרומה לישיבה. לפעמים זה יכול לפגוע בו. הוא בא לתת לך תרומה לבית הכנסת, 100 שקל, אתה מחזיר לו את זה, זה פוגע מאוד, הוא יכעס. הוא יבעט ויצא לתרבות רעה. אולי מפני דרכי שלום אנחנו כן לוקחים את זה, אבל כדאי שהגבאי בכסף הזה לא יקנה בזה ספרים וכיוצא בזה, יקנה בזה נייר טואלט בשביל השירותים וכיוצא בזה, נמצא לזה תחליף, מה שנקרא, זה עדיף יותר. אבל לא יכניס את זה להוצאות הרגילות של בית הכנסת, עדיף לא לקבל מאותם הרשעים, לא לערב קודש וחול לקחת מהסדרה האחרונה, עדיף יותר לא להזדקק להם. סליחה, לגבי חינוך דקה בתל-אחזרום, האם לקהילה מסתמן בן אדם שהיה עשיר ונהיה עני? כן. יש לנו גם עניים, אז למי לתת את העדיפות? עם הכסף שאני צריך לתת לבן אדם אני יכול לפרנס עשר עניים? מה יהיה אם אני לא אתן לו? יהיה פשוט רגל? הוא כבר פשוט רגל, הוא נהיה עני, אבל החיוב שלי זה לתת לו כמו שהיה לו מלפני כן, לא? אם יש, אם יש בקופה של הצדקה, אז אני נותן לו די מחסרו. אבל אם אין, אני נותן לו כמו כולם. כמו שלכולם אני נותן 100 שקל, גם לו אני אתן 100 שקל כי אין בקופה. ולכן אין עלינו את החיוב די מחסרו, כשאין בנו. אם יש בקופה, רק בזה מרן כתב בסימן רנא שחייב לתת לו די מחסרו אשרי חסרו. השאלה שלה הייתה... אפשר לתת לו אלף שקל, אבל אז זה על חשבון האחרים. האחרים. כן. השאלה אם לתת או... לא, לא לתת כל כך הרבה. אלא כמוהו, כמו כולם, הוא עני והם עניים. כמו שלכל ענייני נותן מאה, גם לא אני אתן מאה. לא אתן יותר. אין צורך לתת יותר. הכבאי שלנו, רבי שלמה, שואל, הוא מצליח שיש אנשים שנותנים לו בשביל שיבואו להתפלל. בלילה, לבוא לסליחות מעודד, הוא משלם להם. אז הם נותנים. האם התרומות האלו יכולים לתת מכספי מעשר? הוא יכול לתת את זה גם מכספי מעשר או על חשבון קופת בית הכנסת. גם זה אפשרי. נניח הוא נותן לשלושה-ארבעה זקנים שיבואו לכאן כל בוקר לומר את הסליחות ומשלם להם. הוא יכול להוציא את זה על חשבון כספי בית הכנסת או על חשבון כספי מעשר, איך שהוא רוצה. גם זה וגם זה מותר. אפשר, גם זה וגם זה אפשרי. אני קורא בהלכות שבת סימן ש״״. חכמים אסרו לנו לטלטל מוקצה ביום שבת. יש לי פטיש, כלי שמלאכתו לאיסור. אסור לי לטלטל את הפטיש הזה ממקום למקום, כיוון שהפטיש הזה מיועד כדי לעשות בו מלאכה האסורה בשבת. עיקרו של הפטיש לדפוק בו מסמרים וכיוצא בזה ולכן אסור לטלטל את הפטיש ממקום למקום. או יש לנו סוג מוקצה אחר שהוא חמור יותר, מוקצה מחמת גופו. כסף הוא נקרא מוקצה מחמת גופו. צ'קים, שטרות או העיתונים, העיתון אינדקס או עיתונים אחרים שכולם מלאים פרסומת או כתבות כלכליות. כל הדברים האלה הם בגדר מוקצה ואין היתר לנגוע בדבר כזה, לטלטל, להזיז ממקום למקום את עוד. אותם סוגי המוקצה. ההבדל בין כלי שמלאכתו לאיסור לבין מוקצה מחמת גופו, כשאני רוצה להזיז את זה לצורך גופו או מקומו. אין לי פוצחן כדי לפצח אגוזים. אני רוצה לקחת את הפטיש כדי לפצח אגוזים, זה נקרא צורך גופו, מותר. או אני רוצה לשבת וללמוד והפטיש או המקדחה מפריעים לי. אני לא יכול להניח את הספר, הספר כל רגע מתחלק ונופל. אני רוצה לקחת את הפטיש, להניח אותו בארון, כדי שיוכל לשבת וללמוד בנחת. זה נקרא לצורך מקומו, וגם בזה הדבר מותר בלכתחילה. התפילין אסורים בלבישה ביום שבת, ולכן יש מחלוקת אם הם מוקצה או לא. הגמרא במסכת מנחות, בדף ל״ו, הגמרא אומרת, ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה. דרשו שם במנחות ל״ו מימים ולא כל ימים, יצאו שבתות וימים טובים כשהם עצמם אות, ולכן אסור להניח בהם תפילין. אם אתה אומר שאסור להניח תפילין ביום שבת, אומר בספר מקדש ממילא התפילין האלה הם כלי שמלאכתו לאיסור. וכך כתבו גם התז, המגן אברהם, הפרקי יוסף בדעת מרן, ועוד. אבל יש חלקים. יש אומרים שהתפילין אינה מוקצה ומותר לטלטל אותם ביום שבת. הראיה שלהם, בביצה ט״ו אמרו שמותר לאדם לשלוח לחברו ביום טוב, ביום החג, תפילין. אם זה מוקצה, איך אתה שולח לחבר תפילין? אלא ודאי שהתפילין אסורים בלבישה, אסור ללבוש אותם לשם מצווה. אבל כאן היא לא לוקח אותם לשם מצווה. תודה. אז אין איסור בדבר, הדבר מותר בלכתחילה ואינם נחשבים למוקצה. כך הוכיחו מדברי רש״י, כך דעה תרומת הדשן, מרן בבית יוסף כאן. אבל בשולחן ערוך מרן לא כתב כלום. בבית יוסף מרן הביא דברי ספר המקדש שאמר שזה מוקצה, ומרן חלק עליו, אבל בשולחן ערוך מרן שתק. האם כשמרן שתק הוא חזר בו, ומרן סובר להלכה שאסור או שבוטל? זה הוויכוח שיש בין הפוסקים. הגאון חידה במרכי יוסף מדייק מדברי מרן בסימן ל״א. שם מרן אומר ש... נניח ממילא, מרן מתכוון, מרן רומז שהתפילין ביום שבת יהיו מוקצה. הבעיה היא הרבה פעמים באותו כיס שיש לך את הטלית נמצא גם התפילין. ביום שבת הוא לא צריך את התפילין, אבל הוא בא, מוציא רגע מהארון את התפילין, שולף את הטלית ואחר כך מחזיר חזרה את התפילין. האם העשייה הזו אסורה מה שהוא עושה או לא? זה הוויכוח שיש בפוסקים. והמסקנה היא באמת להחמיר בלכתחילה. ולכן כשאני בא ביום שישי להניח את הטלית והתפילין בארון, מיד אני שולף, אני לא מחכה כדי לא להגיע למחלוקת הזו. ביום שישי אני מפריד בין התפילין לטלית, ואז אני בא ביום שבת, מוציא רק את הטלית בלבד. זה הדבר הטוב ביותר, זה מה שרצו לי לנהוג ולנסות. אבל בשעת הדחק, כותב הביאור הלכה, אנחנו סומכים על דברי תרומת הדשן, מהר אלבח ומהרן הבית יוסף, שיש מקום להתיר שאלה תפילין נחשבים למוקצה. מה שהשבוע נזמן, שמיירא שאין לו כלי יתר. מה, איך אנחנו רואים את זה? איך יש לי מפצעי, אני רוצה את הפטיש גם אם יש לי מפצעי המטרון. הרב שואל, תוספת שבת ומשנה ברורה אומרים, כל מה שמותר לקחת פטיש כדי לפצח אגוזים כל זה אם אין לי פוצחן, אבל אם יש לי את הפוצחן, אני יכול לעשות את זה בדרך היתר? אסור לך לקחת את הפטיש. למה? זה לא הותרה אלא דחויה ויש כאן איסור חפצה ומוקצה. אלה הדברים של המשנה ברורה. הרב שואל אם כך ההלכה. יש שתלוי את זה במחלוקת רבי אליעזר וחכמים. הדוגמה שמה בעניין שחיטת הפסח, איך היו מסתדרים עם המקלות. קצות השולחן הוא שתולה את זה במחלוקת האמורה ויוצא לפי דבריו שכל הדברים האלה הם אליבא דרבי אליעזר אבל לפי חכמים זה לא דחויה אלא הותרה. גם אם יש לי פוצחן הותרה לגמרי לצורך גופו ואני רשאי לקחת פטיש ולפצח אגוזים. לפעמים באים לאורחים והוא רוצה לפצח להם הרבה זה לא איזה אחד או שניים. באו ציבור גדול, אז הוא יושב עם הפוצחן אחד אחד עד שהוא יגמור לפצח הם כבר ילכו אז הוא שוטח את זה על השייש שם את הכל ועם הפטיש הוא מרביץ והוא עושה את זה מהר מהר אין בעיה להלכה יכולים לסמוך על דברי החונקים מעיקר הדין יש מקום להתיר גם אם יש לו פוצחן כמו שאמרנו שזה בגדר הותרה ומי אומר שזה איסור חפצה אולי המוקצה הוא גברא ולא חפצה ובחיי גמנו הוא משתמש בזה לצורך גופו ולכן אפילו אם יהיה לו פוצחן בעיקר הדין יש מקום להקל אבל אם יש לו אפשרות בקלות רבה להחמיר אין לו אורחים, יכול לאט לאט לפצוח בפוצחן איזה אחד אחד זה עדיף יותר כאילו נביא הים עם הסכין של מילה שזה בדיוק מחרחי לחסרון כיס הסכין של המילה נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס ושם אסור לטלטל אותו גם לצורך גופו ומקומו יש מחלוקת בראשונים מרן מסעיף א' כותב שאפילו לצורך גופו ומקומו גם כן הדבר הסוף שמה ברור שאין לי היעדר לקחת ולחטוף בזה אבטיח או דבר אחר אצלנו במוקצה שהוא כביש שמלאכתו לאיסור זה המוקצה הקל ביותר במדרגה הנמוכה ביותר, הקל ביותר ולכן בזה יש לנו את הספק והמחלוקת אם מותרה או דחויה כשאני צריך לצורך גופו שכן מותר מותר רק בשעת הדחק שאין לי פוצחן או גם כשיש לי את הפוצחן גם כן יהיה הדבר המותר זה הוויכוח שיש בין המשנה ברורה בשאר החכמים הגמרא במסכת שבת בדף קכג, הגמרא מספרת שם את ההיסטוריה של גזירת המוקצה למעשה הגזירה הזו היא עתיקה מאוד, כבר בזמן דוד ושלמה הייתה הגזירה הזו כמו שמסופר בשבת למד כשדוד המלך נפטר בחג השבועות שחל בשבת שאל שלמה המלך מה לעשות, איך להכניס את ארונו, את גופתו של דוד בפנים? ענו לו חכמים ואביך נח עליו כיכר או תינוק אתה רואה שכבר אז הייתה הגזירה של מוקצה? בלי כיכר או תינוק היה הדבר הסוף, כבר לפני 2,800 שנים הייתה הגזירה הזו של מוקצה אבל לא תמיד הגזירה הזו הייתה בצורה שווה לפני 2,400 שנה בתחילת בית שני הגזירה הזו הייתה חמורה הרבה יותר ממה שיש היום. ולמה? מדוע היה חמור מאוד? מסופר בספר נחמיה, כשעם ישראל חזרו מהגולה בתחילת בית שני, שמה לא למדו בבבל בתלמוד תורה. נבוכדנצר לא בנה להם תלמודי תורה וישיבות, לצערנו חלק היו עמי ארצות, ולכן הנביא מספר, בימים ההמה ראיתי דורכים גדות בירושלים, מביאים הערמות, היו מביאים את הערמות נכשלים באיסור מוקצה. ולכן בגלל שהיו נכשלים, חכמינו באו ועשו סייג לתורה, החמירו מאוד בגזרה. עד כדי כך שאפילו כאיש שמלאכות לא להיתר, אין היתר לטלטל אותו סתם כך, אלא רק לצורך גופו ומקומו. אבל אם זה מחמה לצל כדי שלא יישבר, יהיה הדבר אסור. מה זה מחמה לצל? הכוס נמצא כאן בקצה. יעבור איזה מישהו, ייתן מכה והכוס ייפול ויישבר. אז בחול מה אני עושה? אני מקריב את הכוס למרכז השולחן. האם גם ביום שבת מותר לי לעשות כך או לא? בזמנם היה אסור, לא היה היתר. רק לצורך גופו ומקומו מותר, אבל מחמה לצל שלא יופסד, היה אסור לעשות כן. הגמרא מספרת שלאחר מכן, כשראו שברוך השם, כולם נזהרים בתקנה של המוקצה. ברוך השם, כולם חזרו בתשובה, התירו וחזרו והתירו, ואמרו שכלי שמלאכתו להיתר, אפילו מחמה לצל יהיה הדבר מותר. אלא שהרמב״ם מסיים ואומר שלא התירו לגמרי אלא גם בכלי שמלאכתו להיתר מותר רק מחמה לצל לצורך, אבל שלא לצורך כלל הדבר אסור. כגון בשער ששרים, יש הרבה אנשים, לוקחים ביד כף, מזלג או דבר אחר ומשחקים בו. לפי דברי הרמב״ם, הדבר אסור. אמנם יש חולקים, אבל מרן בסימן ש״ח, סוף סעיף ד״, מרן העתיק לנו את דברי הרמב״ם להלכה, ולכן אין היתר. אסור לו לאדם הזה בידיים העסקניות לבוא ולשחק עם המזלג וכיוצא בזה. אלא אם כן, אם האדם הזה בר מינן, הוא חולה נפש, הוא נמצא בדיכאון. אם לא תתיר לו לשחק עם המזלג, האדם הזה חלילה יהיה לו קשה מאוד. טוב, אדם כזה יוצא מן הכלל, שנה. אבל אדם שברוך השם, יש לו שלווה, מסוגל לעמוד בהלכה הזו, צריך לומר לו שלשחק אפילו בקלי שהוא מלאכתו להיתר, אין היתר בדבר. הרב בפרק כל הכלים אומר שמי שרוצה להחמיא, אבל הוא צריך להביא ליד, נכון, נכון, ככה. אבל אנחנו קיבלנו הוראות הרמב״ם והרמב״ם נוקט שהגזרה כשהייתה הייתה גם על כלים שמלאכתם להיתר נכון שהיום התירו בכלי שמלאכתו להיתר אפילו מחמה נצל אבל לא פקע לגמרי אלא משהו כן נשאר גם בכלי שמלאכתו להיתר כגון כשהוא מטלטל את זה שלא לצורך יש אנשים שביום שבת הם משחקים עם השעון כל רגע הוא מוציא את השעון משחק איתו שוב צריך להגיד לו שביום שבת הוא לא יכול לעשות כן אלא שהשעון יהיה מונח על היעד יהיה מונח במקומו וזהו אין לו היתר לבוא ולשחק עם השעון וכן כל כיוצא בזה לצורך יהיה מותר שלא לצורך הדבר אסור הרב דיבר על חולי נפש, הרב שאלו על אישה זקנה שיש לה כרבקתה וקשה לה לא ללדף אותו כל שבת בעלי חיים, כלב, חמור, סוס, ספרה וכיוצא בהם כולם נקראים מוקצה מחמת גופו ולכן אין יותר לנגוע בכלב אסור לה ללדף את הכלב אפילו בדגים של נוי או תוכי העוף שהוא יפה מאוד טווס וכיוצא בזה גם לזה דעת הראש שזה מוקצה מארך זרוע חולק אבל הראש היה אחד מעמודי הוראה ולכן אנחנו נמשכים אחרי הראש לאסור והמסקנה היא גם בחיות מחמד מסוג זה גם בהם יש את הגזרה של המוקצה ולכן צריך לומר לאותה אישה שאסור לה לנגוע באותו הכלב אלא אם כן עם בר מינן אותה אישה היא חולת נפש בלי שתלטף את הכלב היא חלילה תשתגע, תהיה משלולה, טוב, זה משהו אחר אבל אם היא לא תשתגע, אם היא נורמלית צריך להסביר לה שהכלב ביום שבת הוא מוקצה לא תיגע ביד, אין לה היתר כלל ויגע לא לגעת כמו הביצה שמתגלגלת בדיוק, בדיוק, זהו נגיעה בעלמא אין איסור רק כשמזיז. בדרך כלל בכלב שאתה נוגע בו הוא זז. זה לא כמו חפץ דומם. אם יש לי מכונת כביסה, אני שם את היד על זה, ונגיעה בעלמא כותב המרדכי שהדבר מותר, וכך פסק מרן בסוף הסימן. הרמ״ה כותב את זה כאן, ומרן בסוף הסימן מדגיש שכל האיסור של מוקצה כשאני מזיז את המוקצה. אבל אם אני לא מזיז את המוקצה אלא סך הכל נוגע בו, בנגיעה בעלמא אין איסור בדבר. ש״ח סעיף מ״ב דבר שהוא מוקצה מותר לגעת בו, ובנועד שלא יהיה מנענע אפילו מקצתו. בביצה בדף ג' הגמרא אומרת שאסור לנגוע בביצה שנולדה ביום טוב. למה? כי הביצה עגולה. אתה נוגע, מיד הביצה זזה, ולכן שם הדבר אסור, כך גם לגבי הכלב. בדרך כלל כשאני נוגע בכלב, בדרך כלל הוא זז, הוא לא נשאר במקומו. אבל עם חולת כביסה, כשאני שם את היד, לא קורה שום דבר, ולכן שם יהיה מותר. כשבלחה ובלחה הוא נזז מעצמו. כתוצאה ממני, זה לא מעצמו. זה מכוחי. ולכן שם עדיף יותר להיזהר, לא לנגוע בו, לא תיגע בו יד, כנע ויגע. לתת לפניו אוכל, כן, אבל להכניס לו לתוך הפה, לנגוע בפה שלו, ולכתחילה הדבר אסור. אלא אם כן, אם הכלב הזה כל כך קטן, שלא מסוגל לאכול לבד. יש, כמן, מרן מדבר בעניין הזה בשין כד, איזה בהמה מותר להלעיט או לאבוס וכיוצא בזה. שם מרן מדבר בהרחבה מצד דיני מוקצה וכולי. תראה את הכול בסימן שין כד. ולכן שבת, האמת כשאנשים נותנים להגיע לך ובשבת מותר להגיע לך ובשבת מותר להגיע לך. למה לא? למה לא? לבקש תמיד מותר להרחב פיך ומה לאב, גם בשבת. הוא לא מבקש שביום שבת הוא ירוויח מפעל הבית. הוא מבקש שבחול, לכן אין בעיה. כן. הראש כותב שגם בכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטל את זה על ידי אגב כיכר ותינוק כל מה שאמרו בשבת גוף מג' לא אמרו כיכר ותינוק אלא למת בלבד מפני כבוד המת זה דווקא במוקצה מחמת גופו שאינו כלי אבל כאן זה כלי שמלאכתו לאיסור הראש אומר שהדבר מותר וכך ההלכה אמנם מרן מביא את זה בשם יש אומרים אבל גם מרן מודה למסקנה בזה הכלל הוא דין שכתוב בפירוש בגמרא מרן מביא אותו בסתם אבל כאן כיוון שהראש כתב את זה וזה לא כתוב בגמרא לכן מרן מביא את זה בשם יש אומרים אבל גם מרן יודע לדבר הזה כך שכלי שמלאכתו לאיסור אני מניח עליו סוכריה או דבר אחר ואגב הסוכריה אני מעביר את זה חזרה לארון גם אם אין כאן צורך גופו או מקומו. אגב, כיכר או תינוק, הדבר מותר בלכתחילה. זאת אומרת, אירות, פעמותים שהודלקו על שבת, אחרי שגמרו לדלות, אני יכול לשים על זה כיכר תינוק ולתתן. כך יש בתשובות הגאונים. חלק מהגאונים ומקצת מחכמי דורו של הראב״ד כך כתבו את הרעיון הזה. ומראן מתייחס לזה בסימן רשע ע' ט' ואוסר. מראן הביא שיש שהתירו על ידי שיניח על זה כיכר. רשע ימתן, סעיף ג', אבל מראן חולק על זה. מראן אומר, יש מי שהתיר לתלתלו בשבת על ידי לחם זה ואין לסמוך עליו. ולמה? מהי שנא? כאן אנחנו מסתכלים על בין השמשות. כל מוקצה מסתכלים מה היה בבין השמשות ואומרים, מגודי התקצה היא לבין השמשות, התקצה היא לכולי יומם. בבין השמשות, בשעה שהיה דולק עמה של הבת, אפילו על ידי כיכר או תינוק, לא יכולתי... לעשות את זה, ממלע, גם אחרי שקבע, נשאר אותו סוג מוקצה חמור, זו הטענה של הרב'ד ורוב הראשונים, וככה המסקנה למעשה. ולכן אין היתר להרים את הפמוטים, להוציא אותם אחרי שקבעו, גם על ידי כיכר התינוק. ולכן העצה היא לא להניח פמוטים על השולחן, אלא שיהיה לך מתקן בקיר, שיהיה קצת גבוה, ושמה זה ינוח בשלום כל השבת, לא כדאי, לא טוב, להניח את הפמוטים על השולחן, כי אם הניח אותם, יצטרך כל השבת להשאיר את הפמוטים כמו שהם, כי לדעת מרן, גם אגב כיכר התינוק, גם כן אין מקום להתיר, אין מקום להתיר בכל זה. הרצא של האשכנזים ששמים... לחם מערב שבת, זה לא מוסכם. זה לא מוסכם, זה עדיין שנוי במחלוקת שאמרנו. ולכן התקנה היותר-טובה, כדי לא להיכנס לשום מחלוקת, להניח את זה על הקיר. היום יש פמוטים יפים, כמו המדף של הטלפון שיש לך בקיר, תעשה מדף יותר גבוה, ושם הפמוטים יהיו מונחים. כשהאישה רוצה להדליק את הנרות, תעלה על כיסר שרפרף, כדי שזה יהיה גבוה. לא יהיה בהישג יד של הילדים, הרבה פעמים נגרם שרפה על ידי זה. נשאל את מכבי אש, מה הם עושים ביום שישי בשעה שמונה, שבע וחצי, שמונה? אומרים לך, אנחנו מסתובבים לכבות שרפות של הפמוטים. הרבה פעמים הילד מושך את המפה, הפמוטים נופלים ומתחילה להיות שרפה. אז הוא גורם להם לחלל את השבת, למה שיעשה את זה? לא רק הבעיה של מוקצה שדיברנו, יותר מזה הבעיה של חילולי שבת שהוא גורם להם, ולכן לא כדאי להמשיך בדרך הזו. הרבה יותר טוב להניח את הפמוטים, מקום גבוה, רחוק מהישג יד של הילדים. מלכתחילה יניח את הפמוטים באותו חדר שאוכלים, כן. אין אפשרות? שעתא, דחא, שעתא, אם אין אפשרות משהו אחר, אבל כשיש אפשרות, אם נמנע מאוורר או משהו כמו חסר, היום יש מתקן, כמו החנוכיה המזוגגת, יש גם מתקן הדלקת נרות, גם כן, מזוגג, סגור, אתה יכול להדליק את המאוורר וזה לא יפריע. טוב, אז תמצא לך תמיד את הפטנטים לעשות גם וגם, שיהיה לך עונג שבת במאה ה... הבעלה חיים ממוקצה, אבל אם יש לו איזה בעל חי על החולצה, יתוש, זבוב, והוא רוצה לנער אותו, הדבר מותר, אין איסור. כל האיסור הוא כשאני תופס אותו ביד, אבל כשאני מנער, לנער זה נקרא טלטול מן הצד, בזה לא גזרו חכמים, מותר הדבר לכתחילה. או, אני לא עושה את זה ביד, אלא אני נופח, נופח נפיחה אחת, והאיתור הושעף. גם בנפיחה מותר להזיז, לנענע את המוקצה. גם בזה יש יותר פשוט, לא גזרו בזה חכמים. כברת של דבורים, טוב, זה מותר, כיוון שיש כאן סכנה. כברת של דבורים יכולה לעקוץ את התינוק, וזה ממש סכנה. לאדם מבוגר רק עקיצה בפנים סכנה, בכל הגוף אין סכנה. לתינוק בכל הגוף יש סכנה, ולכן שם אין לך ברירה. תיקח מייד את תפליט, תזלף כדי להבריח את כל הדבורים, אין לך פתרון אחר. ודאי שהדבר מותר בחיי גוונה. אתה רוגן, אתה יכול להגיד, כן, גם זה וגם זה. אם כבר בעיה של סכנה, פיקוח נפש, אז כל השיטות והצורות שאתה רוצה לעשות מותרים. גם זה וגם זה מותר מלכתחילה. אם אפשר להתייחס לשנת הגאולה תשע-סף. הגאון רבי אברהם אזולאי, בספרו חסד לאברהם, הוא דן מתי לפי הטבע צריך לבוא המשיח. הנמרה אומרת שיש פריטה ויש אחישית. מתי זה אחישנה ומתי זה בעיטה אז הוא עושה שם את החשבון על פי הקבלה לפי הכמות מים של המקווה והוא מגיע למסקנה שהמשיח צריך לבוא בין השנים תשנג' לתשס המקור של הגאולה ותשס זה כתוב שם בספר חסד לאברהם זה היה הסבא של הסבא של אחידה הוא חי לפני 350 שנה הוא מכונה בשם גורי הארי הוא קבור בחברון בית הקברות בית העלמין הקדום בחברון שם נמצא ארונו והוא שכותב את הדבר הזה אבל הוא לא אומר רק תשס אם היום נשמע בקולו של הקדוש ברוך הוא גם היום יכול לבוא המשיח הוא אומר שזה מתחיל עידן המשיח מתשנג' כבר לא יאוחר מתשס אנחנו מקווים שהמשיח יבוא עוד היום ויגל אותנו גאולה שלמה במהרה בימינו אמן ואמן ואמן. ומי חייני מנה כרשייה אומר רצה הקבוצה ברוך הוא לזכות את ישראל ולחמורים את המשיח שנאמר אדוני חלפי סימן צל כהן לדין תורה ויהיה אדיר רצה הקדושה ברוך הוא נוער חלפה הביבוי והוא נעקר אותנו ותודה. אמרנו ישראל ומואמן. גורי הארי. גורי הארי זה כאילו לאותה קבוצת המקובלים שהיו לפני שלוש שנים.