הלכות צדקה ופדיון שבויים, דיני נרות חנוכה וסדר הדלקתם, פתיחת דלתות היכל הקודש משמאל לימין, ואיסור נתינת לחם לעם הארץ שאינו מברך

 

- - - לא מוגה! - - - 

שלום וברכה לידידיי ואהוביי באולפן ולכל המאזינים.

הגמרא במסכת

תורה בתורה ח'

מספרת לנו שהייתה שנת בצורת ורבנו הקדוש פתח אוצרות

כדי לחלק לעניים.

אבל הוא אמר, אדם שהוא למדן,

למד תורה יקבל, ושלא למד תורה לא.

אחד מהתלמידים, יונתן בן עמרם,

לא אמר שהוא למדן, התחפש כעם הארץ.

כששאל אותו רבי, האם למדת משניות? אמר לא.

למדת מקרא? אמר לא.

הרי למדנו במציאה כב שמותר לשקר במסכת.

אז שאל אותו רבנו הקדוש, אם כן, במאה עשר הנסיכה?

ענה לו,

תפרנס אותי כמו הכלב והעורב.

איך נאמר שם בתהילים, נותן לי בהמה לחמה,

לבני עורב אשר יקראו?

רחם עליו רבנו הקדוש ונתן לו.

אחרי שהוא יצא, אמר, אוי לי שנתתי פיתי לעם הארץ.

הרי עם הארץ לא נוטל ידיים כשאוכל לחם,

לא מברך עמוצי, ברכת המזון.

מרן פסק, דבר החיים, סימן קס.ג',

שאסור לתת לעני כזה לחם.

אמרו לתלמידים, רבנו, זה לא היה עם הארץ.

זה היה, יונתן בן עמרם,

שלא רצה ליהנות

מכתרה של תורה.

שואל הרטבע,

ואם באמת האדם הזה מסכן לא למד תורה?

האדם הזה שומר שבת, מניע תפילין,

אבל הראש שלו סתום, הראש שלו, איך אומרים, בלטה.

ולא מבין.

האם אדם כזה לא צריך לתת לו? אדם כזה לא צריך לחיות אותו?

מטרץ הרטבע,

ומרן מעתיק אותו בסימן רנא,

סעיף יא.

אלפי שהיה מצטער שנתן פיתו לעם הארץ, משום זה עברו שני בצורת.

ומה שהיה אוכל עם הארץ,

יחסר לתמד חכם.

הלאה וכי, חייב להחיותו.

ואני בא לפנינו, מת ברעב,

חייב להחיותו,

אף על פי שהוא ספק אם יחסר לתמד חכם אחר כך,

וככה הלכה למעשה.

אבל היום, ברוך השם, יש שפע בעולם.

היום ארגוני הצדקה, ארגוני החסד,

ברוך השם, תומכים ביד רחבה.

מותנים,

אם זה תמיכה כספית, אם זה סלים,

מחלקים בכל יום חמישי לכבוד שבת לאותם העניים

סלים של מזון.

אף אחד לא הולך לעשות מבחן לאותם המקבלים, כרית, שנית, לא שואלים שאלות.

ברוך השם, יש.

עם ישראל, רחמנים בני רחמנים,

ולכן לכל אותם עובדי השם אנחנו נותנים בשווה.

שני עניים שחייבים ליתן צדקה,

יכול כל אחד ליתן צדקה שלו לחברו,

ואין כאן חשש מצד גומלין.

כך למדו גם באורח חיים סימן תרצד דלת בהלכות מתנות לאביונים בפורים.

גם שם אני יכול לתת

לעני הזה לקיים בו מצוות

מתנות לאביונים כדת וכדין.

אחר כך אותו עני חוזר ונותן לעני שנתן לו.

ולא אומרים שזה גומלין, אלא שניהם מקיימים את המצווה בדבר הזה.

אלא שמסיים מגעות מרדכי,

כל זה במצוות הצדקה.

אבל אם היה קנס,

בקנס לא עושים את הדבר הזה.

כגון

בית כנסת או ישיבה שהחליטו

שמיד כשנכנסים חייבים לכבות את מכשיר הטלפון.

מי שהטלפון שלו יצפצף באמצע התפילה, באמצע השיעור,

ייתן קנס עשרה שקלים.

העני הזה בא עם הטלפון והטלפון שלו צפצף.

הולך ונותן את העשרה שקלים האלה קנס לחבר שלו.

החבר שלו העני אחרי יומיים,

גם אצלו קרה תקלה והטלפון שלו צפצף.

אז הוא יחזור וייתן את הקנס לשני, אם כן לא עשינו כלום.

כאן זה קנס, הוא צריך להרגיש שיצא ממנו כסף שיכאב לו,

ולכן כאן צריך לתת את זה לאני אחר, שלא יחזיר לו את זה.

ציבור שצריכים לזכור רב ושליח ציבור.

בדרך כלל היום רוב הקהילות,

אשראי מישראל, יש להם, נתבעים ונותנים,

מצליחים להשיג גם תלמיד חכם,

פסקן מורה הוראה שילמד אותם,

וגם חזן.

אבל לפעמים אין להם לשלם גם וגם.

דנו בזה הראש ורבנו ירוחם, מה קודם.

ומרן מעתיק אותם להלכה בסימן רנא סעיף יג,

והמסקנה היא תלמד חכם קודם,

כדי שילמד אותם הלכה למעשה.

אם לא יהיה להם חכם

שילמד אותם הלכה למעשה,

הם יפלו וייכשלו בהרבה איסורים.

ידוע מה שאומר

רבי יונתן אבשיץ ביערו דבש,

שאדם שלא למד הלכות שבת,

בוודאי שייכשל בייסורי שבת.

העתיק אותו בעל המשנה ברורה בהקדמתו לחלק ג'.

ולכן, אם יש להם חכם,

הוא ילמד אותם הלכות שבת, הלכות נידה, את כל ההלכות הנחוצות,

יורם את הדרך אשר ילכו בה.

ואילו החזן כן יהיה, לא יהיה, זה לא נורא.

אז כולנו חזנים, כולנו יודעים להתפלל,

אלא מה? לאחד יש קול יותר טוב, פחות טוב.

הנושא הזה של קול יפה,

אפשר בינתיים לדחות אותו, זה לא דחוף להיום.

אבל שיישארו בלי רעב,

כצאן אשר אין להם רועה, זה דבר חמור מאוד,

ולא ייתכן לדחות את זה.

יש קהילות שפותרים את הבעיה בצורה קלה מאוד.

הם מבקשים מאותו החכם בירושלים, תשלח לנו חכם,

שיהיה לו גם קול יפה, שיהיה גם חזן.

אותו החכם יהיה גם הפסקן שלהם וגם החזן, למעבד כל צרכה נא.

לפעמים יש, לפעמים יש חכם כזה שיש לו גם קול יפה.

אבל לא תמיד יש בנמצא אדם כזה,

לפעמים הברירה היא או-או.

או חזן או רב.

אז בזה אנחנו אומרים,

כיוון שיש ללמד חכם מורה הוראה שיכול ללמד אותם הלכה למעשה,

הוא קודם.

צא ולמד, היו הרבה קהילות

לעם ישראל,

שלצערנו כמעט עבדו מן העולם.

לא היה להם רב, רק חזן.

ולאט לאט הידרדרו, עמד ההרעה,

אזלה ומדלדלה, התבוללו ונמחקו.

לעומת זה, קהילות שהיה להם רב, היה להם פסקן,

אותה הקהילה, ברוך השם, שרדה,

נשארו האנשים מרעי שמים ובני תורה.

ולכן, גבאים חכמים שיש להם קצת ממון,

סדר עדיפות, דבר הראשון במעלה.

לפני שיתחילו לחפש חזנים טובים,

לפני שיעשו שיש בבית הכנסת או צבעים או דברים אחרים,

הדבר הראשון במעלה צריך להיות, קודם כל,

שיהיה להם תלמיד חכם פסקן שיגיד להם שהורים בהלכה יורם את הדרך אשר ילכו בה.

כאן בארץ, ברוך השם, בארצנו הקדושה,

יש לנו אלפי תלמידי חכמים שיודעים, ברוך השם, הלכה למעשה,

יכולים ללמד אותם מדי שבת בשבתו,

ואם אפשר מדי יום ביומו,

כדי שהעם יבינו וידעו, ולא יישארו חלילה בחוסר ידיעה כצאן אשר אין להם רועה.

כל זה בתנאי שאותו החכם הוא גם פסקן.

אבל אם הם לא מצאו פסקן,

אלא הברירה היא

או חזן או דרשן.

הדרשן הזה יודע סיפורים יפים מאוד, על הכיפאק.

הברירה היא או דרשן או החזן, החזן יותר טוב.

החזן יתפלל, יזכה אותם במצוות התפילה בצורה מושלמת,

זה לא פחות חשוב מהסיפורי מעשיות.

אבל אם יכולים להשיג פסקן, כמו שאמרנו,

בזה בוודאי.

אולי לא משפט הבכורה.

עוד כתב הראש,

כשבאים לפנינו ומבקשים עבור הצלת נפשות,

זה קודם למצוות אחרות שבצדקה,

ואפילו למצוות תלמוד תורה.

הדוגמה של הראש הייתה,

שם בגולה בחוץ לארץ, בימים ההם,

אם לא היו משלמים מס ארנות,

היו לוקחים אותם לבית הסוהר,

היו מכים אותם,

היו עושים בהם שבטים, וזה היה כרוך

אפילו בגדר הצלת נפשות.

ולכן, מסכם לנו הראש, מרן מעתיק אותו להלכה בסעיף יד,

יכולים לשנות אפילו מתלמוד תורה לצורף שלושים פשיטים להגמון,

בכל שנה לפי שיעור הצלת נפשות.

שאם לא יתפשרו עמו יש כמה עניים שאין להם ליתן לו,

ויקום ויפשיטום ערומים.

אלה דברי מרן,

וכך ההלכה למעשה.

אמנם,

המהרשל והפרישה

הקשו על דברי מרן.

הרי למדנו במסכת מגילה בדף טז,

שאחרי שקרה הנס שתלוי את המן,

כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשוורוש, גדול היהודי.

אמנם מרדכי נעשה משנה למלך,

אבל הגמרא אומרת

שירד דרגה בתורתו.

היה עסוק

אדם שהוא משנה למלך,

צריך להיות שותף בכל סדרי השלטות.

אם דנים בתוכנית כלכלית, הוא צריך להיות בקבינט הכלכלי.

אם יש לזה תוכנית ביטחונית,

הוא צריך להיות בקבינט הביטחוני,

והיה לו ביטול תורה בגלל זה.

ולכן הגמרא מסכמת

שבהתחלה היה מהראשונים,

מהנבחרת הלאומית של עם ישראל,

מהיושבים ראשונה במלכות הסנהדרין.

אבל אחר כך תראה בספר דברי הימים,

הוא נדחק לבין האחרונים.

לפנינו הנביא נחמיה, זירובבל ועוד,

ולכן הגמרא לומדת מזה,

גדולה מצוות תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות.

לפי זה אומר הדרישה,

אם יבואו ויבקשו ממנהל תלמוד תורה,

יש לך כסף בקופה?

תביא לנו את הכסף,

אנחנו צריכים את זה להצלת נפשות.

מחר אנחנו צריכים להטיס חולה שצריך לעבור ניתוח קשה בחוץ לארץ.

האם ישלם להם או לא?

לפי הדרישה, לא.

מצוות תלמוד תורה זה יותר חשוב.

שילכו לחפש מקום אחר את הכסף בשביל החולה.

לפי דעת הפרישה, הדרישה,

אין היתר להוציא את הממון מכסף לתלמוד תורה,

כי תלמוד תורה יותר חשוב מהצלת נפשות,

כך הוא פוסק הלכה למעשה.

אבל האמת הוא,

שאנחנו קיבלנו הוראות מרן,

ואליבד מרן כן התחייב לשלם.

ומה תקשה לי מהגמרא במסכת מגילה טז,

הפוסקים, הגאון חידה בברכי אוסף,

הבאר היטב במילואים בגיליון של השולחן הארוך,

הרבה מגדולי האחרונים כתבו לנו כמה תירוצים.

התירוץ הראשון,

יש הבדל בין

סכנת נפשות של אדם יחיד

לבין סכנת נפשות של רבים.

מה שנאמר לגבי מרדכי מדובר שם בהצלת נפשות של רבים.

כגון זה נאמר שתלמוד תורה יותר חשובה,

אבל בהצלת נפשות של יחיד אין הדברים כן.

מה הסיבה, מה ההפרש, בין הצלת נפשות של יחיד לרבים?

ההבדל הוא,

הקדוש ברוך הוא שומר את עם ישראל.

הנה, לא ינון ולא ישן,

שומר ישראל, שומר ישראל, שומרו של ארץ ישראל.

הרי נאמר על ידי הנביא

ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם,

לא מאסתים ולא געמתים לחלדותם, לאפשר.

אסתר בריתי איתם,

כי אני השם אלוהיהם.

כך הבטיח לנו משה רבנו בתורתו בסוף ויקרא.

גם הנביא אומר, ירמיה,

ואותך לא אעשה קלה,

וישרטיף למשפט ונקה לא אנקקה.

גם בפסוק, השם ילחם לכם ואתם תחרישון,

גם שם המחילדה דורשת כהן זה.

גם מרדכי אמר לאסתר,

אם החרש תחרישי בעת הזו,

רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר,

ואת ובית אביך תאבדו.

זאת אומרת, עם ישראל בכל מקרה ישרוד.

אתה תיתן כסף מהקופה, לא תיתן, יהיו הרבה שליחים למקום.

אז בכגון זה ודאי תלמוד תורה יותר.

הנה היום בדור שלנו יש הרבה הוצאות

על המטוסים, על כל מיני צוללות.

אז יבוא אדם ויגיד, אני אתרום לליבי.

שם דואגים לביטחון של עם ישראל.

לא תדע לך, תלמוד תורה יותר טוב,

כי הביטחון של עם ישראל זה לא תלוי בצוללת הזו,

אלא הקדוש ברוך הוא ששומר אותנו, יש לנו הבטחה,

ולכן בזה תלמוד תורה יותר חשובה.

אבל אין הבטחה לאדם יחיד שנמצא בסכנה.

אם האדם הזה צריך לעבור השתלת לב,

ואתה לא תעזור לו, הוא לא יעבור,

יקבל לה עוד יומיים התקף לב ימות.

אין כאן את ההבטחה.

אבל כגון זה, בוודאי שפיקוח נפש דוחה גם מצווה תלמוד תורה.

תירוץ שני עוד כתבו הפוסקים,

שהמדובר הוא כך

שני יהודים, אחד יזדמן לו פיקוח נפש,

והשני לא יזדמן לו, אלא ישב ולמד.

מגיעים שניהם כעת לגן עדן.

מי יקבל יותר שכר?

זה שלמד תורה.

אבל אותו האדם שמזדמן לידו מצוות הצלת נפשות,

כהן מרדכי,

ובוודאי שהחובה שלו ללכת ולבצע את חובתו לקיים את המצווה,

אז ממילא גם פה.

הזדמן לאדם ההזדמנות הזו להציל נפש, בוודאי שחייב לשלם להוציא מכסף התלמוד תורה.

עוד תירוץ כתבו לנו הפוסקים.

רבי יאשיה פינטו היה תלמידו של מרן,

ומרן הסמיך אותו.

הוא מתרץ כי יש הבדל בין תורה דאחיד לתורה דרבים.

הרי מרדכי לא היה מלמד רק לעצמו תורה,

היה גם מרביץ תורה ברבים, כמו שאמרו שם במגילת טו,

יום טז בניסן,

כשבא המן להרכיב אותו על הסוס,

באותה שעה היה יושב ולמד עם נערי ישראל, היו שם 18,000. אתה רואה שהוא היה מרביץ תורה ברבים.

כשנהיה משנה למלך ולא יכל להרביץ תורה ברבים,

על כגון זה הגמרא אומרת שגדולה מצוות תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות.

אבל מי אומר שבתלמוד תורה דאחיד יהיה ככה?

אם נלך לפי התירוץ הזה,

כשיש לי עודף בקופה

בממון של תלמוד תורה,

הרי תלמוד תורה זה מצווה דרבים.

אם לא יהיה לי ממון לשלם למורים, לא תהיה משכורת בעוד שבועיים בראש חודש,

אולי המורים יעשו שביתה, אולי לא יהיה תלמוד תורה.

שמה זה כבר תורה דרבים? לפי התירוץ האחרון,

תורה דרבים יותר חשובה ממצוות הצלת נפשות.

אלה התירוצים והנפקא מינה, כמו שאמרנו, לגבי תלמוד תורה, אם חייב לתת.

המסקנה היא כך,

כדאי שהמנהל ייתן, אבל לא ייתן את זה כנתינה, ייתן את זה כהלוואה.

יחתים את אותם גבאי צדקה שבאו לבקש,

יחתים אותם על שטרות, יגיד להם, אתם תמשיכו לעשות מגביות,

בעזרת השם,

כשיזדמן לכם עוד ממון,

תחזירו לי. עוד שבועיים, בעזרת השם, יהיה להם, יחזירו,

הוא יוכל לשלם את המשכורת בזמן,

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות כדי לא להיכנס למחלוקת האמורה.

אבל עקרונית, ברור שקיבלנו הוראות מרן,

ומרן הרי פסק שיכולים לשנות מתעלמות.

תורה לצורך

פיקוח נפש,

ממלא יש עליו את החובה לתת,

אלא שעדיף שייתן להם את זה כהלוואה,

ובעזרת השם יחזירו לו בבוא היום,

כך שיקיים את הדברים, יקיים את המצווה

עליבא דקולעלמא.

הרמב״ם כותב לנו את הלכות פדיון שורים, וגם מרן

באירוע דעה בסימן רנב

כתב לנו את ההלכות הללו.

ואין לך מצווה גדולה מזו כמו המצווה הזו של פדיון שבויים.

הרי אדם שנשבע נמצא גם בסכנה מסוימת, כמו שכתוב,

שבוי כולהו איתן הובה.

ולכן היא נחשבת כמצווה הגדולה ביותר,

פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן,

והיא מצווה גדולה כפדיון שבויים. אם כך, לכל דבר מצווה שגבור מאוד בשבילו,

יכולים לשנות לפדיון שבויים.

אפילו בבית כנסת שרוצים לבנות,

וכבר גבו כסף

כדי שיתחילו בשבוע הבא לבנות,

ייתנו את הכסף הזה בשביל פדיון שבויים, כדי להציל את אותו האדם.

היום בדור שלנו יש בתי כלא רבים בעולם.

בחלק מהם יש סכנה, חלק מהם אין סכנה.

חלק מהם אולי זה בגדר מצוקה מסוימת,

אבל אין לזה את ההגדרה שהתכוונו חכמינו במצוות בפדיון שבויים.

ניקח משל ודוגמה פשוטה.

יש היום בארץ, במעשיהו, יש שם בכלא אגף תורני.

אותו אגף התורני יושבים כל היום ולומדים תורה.

יש להם, ברוך השם, אוכל כשר, מקבלים אוכל בשר חלק,

ולא חסר להם כלום.

נותנים גם למשפחה קצת תמיכה.

אז אם האדם הזה, במקום שנה, יושב שנה וחודש.

אין כאן, חלילה, סכנת חיים. אין שם פושעים שיכולים להתנכל ולהרוג אותו.

נכון שזה לא נוח לשבת שמה, הוא לא רואה את המשפחה,

זה לא נעים, זה לא נוח,

אבל זה רחוק מאוד מההגדרה של הצלת פדיון שבויים.

כל מה שאמרו חכמינו פדיון שבויים זה בדוגמה של בתי הסוהר או דוגמה של העבדים, שוק העבדים שהיו לוקחים אותם ומשתמשים בהם,

מעבדים אותם בפרך,

אבל כגון זה נאמר שבוי כולהו איתנו בה.

יש באמת בתי סוהר בעולם שבאמת יש מה סכנה,

נמצאים שם רוצחים, פושעים, שיכולים אולי לעשות בו שפטים.

אבל כמו שאמרנו, בארץ, כאן, יש חלק מבתי הסוהר שהמצב הוא תקין,

כך שאין לזה את ההגדרה של פדיון שבויים במובן הפשוט של המילה הזו.

ערן ממשיך ואומר,

אדם שיש לו ממון חייב לתת,

ואם הוא מעלים מעיניו ולא נותן לפדיון השבויים, עובר על שלושה לבין והן.

עובר על לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך.

עובר על הלאו לא תעמוד על דם רעך,

הלאו השלישי לא ירדנו בפרך לעיניך.

הוא ביטל גם שלושה מצוות עשה, והן

פתוח תפתח את ידך לו, מצווה השנייה וחי אחיך עמך.

העשה השלישי הוא שהוא עוקר,

ועבדה לרעך כמוך,

וכן עוקר את דברי הנביא שאמר, צא לקוחים למוות.

יש עוד הרבה דברים כאלה בתנ״ך שמתארים את גודל האחריות בזה.

ולכן אדם שיש לו,

בוודאי שצריך לתרום לזה, וכל רגע שמאחל לפדות את השבויים,

אפילו אם הוא אומר, כן, כן, אני אתן, אבל עוד יומיים.

אבל כאן, מי אומר שבעוד יומיים אותו האדם המסכן הזה יישאר בחיים?

ולכן כל רגע שמאחל לפדות את השבויים, איך עד אפשר להקדים,

הווה כאילו שופך דמים.

המשנה במסכת גיטין בדף מ״ה מלמדת אותנו שאסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם.

עד המחיר

שהוא שווה, משלמים.

יותר, לא.

מה נקרא המחיר? כגון

האדם הזה יודע לעבוד פועל ניקיון.

כמה פועל ניקיון מקבל בחודש? 5,000 שקל?

תכפיל את זה. כמה האדם הזה יחיה? 70 שנה, ואם בגבורות 80 שנה.

כמה הוא ירוויח בכל החיים?

מיליון שקל. אז המחיר שלו הוא מיליון שקל.

אם האדם הזה יש לו עבודה יותר טובה, שמרוויח יותר,

אז המחיר שלו יהיה 2 מיליון.

והחל על זה הדרך.

אבל אם אותו ששווה אותו במקום 2 מבקש 5 מיליון, 10 מיליון,

כגון זה אמרו חכמינו שאל תשלם יותר.

תשלם רק את המחיר שהוא שווה,

ולא יותר, מפני תיקון העולם.

והגמרא מביאה לנו שם שני טעמים מהו תיקון העולם שהמשנה התכוונה.

טעם האחד,

לא להכביד על עם ישראל.

אנחנו לא יכולים לסחוט את הציבור,

ולהתרים אותם בכל יומיים על מצוות כאלה שישלמו כל כך הרבה כסף.

טעם שני, הגמרא אומרת, דלל יגרגו וליטו. היינו שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם.

אם ידעו שהעם ישראל משלם כל מחיר, כל ממון שבעולם,

בשביל השבויים שלו,

אז הם ינסו לחטוף דווקא אותנו, דווקא את עם ישראל.

ולכן המשנה אוסרת עלינו ללכת ולשלם יותר מחדי דמיהן.

אבל כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו, האדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה,

אף אחד לא יגיד לו מה תעשה ומה תפעל.

התוספות במסכת גיטין בדף נח

עומדים שם על הסיפור המפורסם שנאמר בגמרא.

רבי יהושע עבר ליד בית הכלא וראה נער,

קבוצותיו סדורות לו טלטלים.

שאל את השבוי הזה, את העציר הזה,

בני,

מי נתן למשיסה יעקב ישראל לבוזזים?

ענה לו הנער,

אמר לו, הלא זו השם, חטאנו לו.

מה מובטח אני בזה שיהיה מורה הוראה בישראל?

לא אזוז מכאן עד שהפדנו בכל ממון שבעולם.

וכך היה, פדם

ונעשה התנא רבי שמעיהם.

אלה דברי הגמרא, והתוספות שואלים.

איך הוא אומר,

אתן כל ממון שבעולם? הרי למדנו במשנה בגיטין נה,

בגיטין ממה,

שאסור לבדוד את השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם.

התוספות אומרים שני תירוצים.

התירוץ הראשון, יש הבדל בין אדם פשוט

לבין תלמיד חכם.

איך אתה בוחן כמה שווה האדם הזה? אתה אומר, הוא פועל ניקיון,

הוא יכול להרוויח 5,000 שקל בחודש,

אתה מכפיל את זה כל החיים, כמה הוא יכול לעבוד,

יהיה לו מיליון, שני מיליון, זה המחיר.

אבל כאן,

הוא היה בטוח שיהיה תלמיד חכם, יהיה מוראה בישראל.

תלמיד חכם שפוסק הלכות.

הפסקן הזה, כל פסק הלכה שאומר שווה מיליון.

במשך החיים הוא יכול לעשות מיליארדים,

אז כל ממון שבעולם זה שווה.

ולכן, וחי גוונה, זה לא דומה לדברי המשנה.

מרן מעתיק לנו את התירוץ הזה להלכה.

מרן כותב,

וכן,

תלמיד חכם, או אפילו אינו תלמיד חכם, אלא שהוא תלמיד חריף

ואפשר שיהיה אדם גדול,

פודים אותו בדמים מרובים.

עוד תירוץ יש, מרן לא כותב אותו,

אבל התוספות שם מסיימות

שכל דברי המשנה לא פודים את השבויים יותר מכדי דמיהן.

מדובר כשאין סכנת חיים.

יש סכנת חיים,

כמו המעשה של רבי ישמעאל, אותו הנער,

בזה פיקוח נפש, משלמים כל ממון שבעולם.

אז פסקי תוספות העתיקו את שני התירוצים להלכה, משמע שאין מחלוקת.

אבל מרן לא הזכיר לנו את התירוץ השני בשולחן ערוך.

מרן כתב לנו רק את

את התירוץ שיש הבדל בין תלמיד חכם לבין אדם פשוט.

והאמת הוא שגדולי האחרונים בספר נחלה לי הושע אשל אברהם הגאון מלבנין ועוד

דנו בהרחבה בנושא הזה האם יש הבדל כשהשבוי הזה יש בו חלילה סכנת חיים

האם צריך לשלם עליו כל ממון שבעולם או לא.

אנחנו נוקטים להלכה שפיקוח נפש יכולים לשלם עליו הרבה.

גם אם נאמר שאין חובה, בוודאי שמצווה גדולה יש.

כל זה בתנאי

כשהתמורה שאתה נותן רק ממון.

במקום מיליון שקל אתה נותן חמש מיליון.

טוב, בכגון זה ישראל נתבעים ונותנים,

ואם יש סכנת חיים לשבוי אנחנו נשלם.

הבעיה מתחילה

כשהם דורשים תמורת השבוי הזה לא מבקשים כסף,

הם מבקשים נפשות.

שוב, נניח שהאדם הזה משלמים תמורתו שבוי אחר, מחבל אחר.

אחד מול אחד.

כלומר, זה עדיין אולי סביר,

זה עדיין נקרא בכדי דמיהם.

אבל כשיבקשו וירצו יותר,

במקום אחד מול אחד הם מבקשים שניים על אחד,

או עשר במקום האחד.

זה נקרא הרבה יותר מחדי דמיהם,

ובזה, כמו שאמרנו, עדיין יש כאן בעיה.

הבעיה היא,

אותם המחבלים שאתה משלם,

הם לא ילכו לגדל עגבניות או למכור צנון,

אלא לצערנו הם חוזרים לאומנות שלהם, והוא יהיה פרא אדם, ידו בכול ויד כלבו.

ולצערנו ראינו את הניסיון הזה כמה פעמים.

ממשלות ישראל שגו בהלכה הזו,

לצערנו הם לא למדו

את המשנה.

הם מקיימים איש בער לא ידע,

וכסיל לא יבין את זאת.

עשו הרבה עסקאות, הרבה שטויות,

ושחררו אלפי מחבלים.

מי שזוכר את העסקה של ג'יבריל וכיוצא בה,

והם מילאו את הארץ מחבלים.

אנחנו רואים שאותם המחבלים הרגו בנו,

לצערנו קרוב לאלף

עבדו בגלל זה.

אז מה החוכמה שאתה משחרר אחד או שניים?

הצלת יהודי אחד או שניים,

ואחר כך אלפי יהודים נשארים בסכנת חיים, בסכנה גדולה,

שנפצעים ונהרגים מהם.

ולכן,

אם כל השיקול הוא בגלל דלל יגררו וליטו,

שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם,

אז ממילא צריך לחשוש גם בדבר הזה.

זו הטענה של כנסת יחזקאל.

ולכן,

בוודאי שאין היתר לעשות עסקאות עם המחבלים,

צריך להכות אותם, שוק על ירך.

בשביל מה יש לנו נשק?

יש לנו חיל האוויר, חיל שריון?

כל זה נמצא במחסנים בשביל מה?

מה מחכים? ירססו אותם, יכו אותם, שוק על ירך, לא ישאירו שריד ופנית מהם.

במקום זה יושבים איתם, מנהלים אותם משא ומתן,

עושים איתם כל מיני הסכמים,

ואחר כך אנחנו רואים שאותם ההסכמים

מתנקמים בנו.

בוודאי שעל פי ההלכה, אם היו שואלים את חכמי דורנו,

אף חכם מחכמי דורנו לא היה מסכים למגעים עם האויב הרשע הזה,

לבוא ולתת להם מאות מחבלים,

שאחר כך אותם המחבלים יבואו ויכו בנו.

מי שזוכר, לפני 29 שנים,

בשנת תשל״ה,

שבו, לקחו בשבי

מטוס לאוגנדה

אנטבה,

היו שם יותר ממאה יהודים.

והם דרשו תמורתם 44 מחבלים.

הם לא רצו הרבה, רק 44. מי שזוכר, היה ביניהם המחבל הכומר קפוצ'י וחבריו.

ואפילו, אחי,

עם ישראל, הממשלה אז,

לא נכנעה, לא נתנה,

אלא יצאו לקרב, כמו שאומרים,

ועשו את מבצע אנטבה,

את כולם משם,

ופדויי ה' משוהון הצליחו לחלץ אותם מהציפורניים של המחבלים ואידי ימין,

ולא נתנו להם, למרות שהתמורה איך הייתה?

כנגד מאה הם ביקשו פחות מ-40,

ביקשו סך הכל מספר קטן מאוד,

אף על פי כן לא נתנו להם כל וחומר שהיום רוצים לסחוט אותנו ולקחת כל כך מספר עצום,

בוודאי שמי שיש לו שכל וקודקודו,

בוודאי שלא יסכים לעסקאות נפל כאלה.

אבל לצערנו,

חלק מהמנהיגים שלנו לא יודעים לשמור על כשרות המזון.

רבותינו דרשו, אל תטמאו בהם ונטמתם בם,

לא רק מלשון טומאה, אלא מלשון טמטום.

כשהם אוכלים חזיר ושפן,

המוח שלהם נהיה שפן,

ולכן הם מגיעים לשטויות,

עושים הרבה שטויות,

ולצערנו מסכנים אותנו, מסכנים את עם ישראל.

בוודאי שכל הדברים האלה הם אסורים על פי ההלכה,

ואין היתר בשום אופן לבוא ולעסקאות כאלה,

לעבור על דברי המשנה, לעבור על דברי השולחן ערוך.

ההלכה היא,

אין פודים את השבויים יותר מכדי דמם.

אנחנו מקווים שבעזרת השם יבוא מחר המשיח,

יגאל אותנו גאולה שלמה,

ואותם המסכנים יקוים בהם דברי הנביא,

ופדויי השם ישובון, ובאו ציון ברינה,

שמחת העולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו,

ונסו יגון והנחה במהרה בימינו. אמן ואמן. אמן. חזק ואמץ, כבוד הרב, על השיעור הנפלא. בהמשך הלכות צדקה וגם הנושא האקטואלי, פדיון שבויים.

מכאן אנחנו נפתח את הקווים למאזינים העיקריים.

הטלפון ברופן, בקידומת 02-5,666. אתם מוזמנים לעלות לשידור ולהציג שאלות בנושאים מגוונים בהלכה.

איתנו כבר מאזין ראשון ברשות הרב. שלום עליכם, ערב טוב.

שלום לכבוד הרב.

שלום, ערב טוב. הייתי רוצה לשאול את הרב בעניין נפילת ידיים של שחרית.

אם אדם מתעורר בלילה לעטות פרחיו ונוטל ידיו לפירוגין ג' לפעמים ומרח אשר יצא,

האם כשלמחרת בבוקר שוב הוא קם, צריך לברך על נפילת ידיים של שחרית?

כדאי, כשהוא קם בלילה, הולך לשירותים,

כשהוא נוטל את הידיים, כדאי לביטול

שלושה פעמים בסירוגין ויברך אז

על נטילת ידיים, ואחר כך אשר יצא.

ממילא,

אם הוא נטל ידיים ובירך על נטילת ידיים בפעם הראשונה כשהוא קם,

כשיקום בבוקר בפעם השנייה,

לא יצטרך לברך פעם שנייה על נטילת ידיים,

אלא בפעם השנייה יטול ידיים שלוש פעמים בסירוגין,

אבל לא יברך.

עדיף שיברך בפעם הראשונה,

זה טוב יותר ועדיף יותר.

בבוקר, אם הוא ניצח לנקוויו, יתחיל מברכת אשר יצר והלאה,

אבל לא יצטרך לברך על נטילת ידיים פעם שנייה.

אם הוא רוצה לחוש אמן דאמר,

יאמר ברוך אתה,

יהרהר ה' ואלוקנו, וימשיך מלך העולם,

אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים.

אבל למה לוותר אז, כשהוא קם באמצע הלילה,

קם בשעה שלוש-ארבע לפנות בוקר,

למה לוותר על הברכה?

אלא כשהוא נוטל אז את ידיו,

מן הראוי שאז כבר יברך את הברכה וציוונו על נטילת ידיים.

ולמחרת בבוקר שוב לא יברך? לא, לא יברך.

הרי מרן כתב לנו בסימן ד' סעיף טז,

אדם שנרדם ביום,

אפילו ישן שנתקבה על מיטתו כמה שעות ביום,

אף על פי כן אי אפשר לברך על נטילת ידיים.

אנחנו לא יודעים

למה הגמרא התכוונה בשבת קח.

קדמשי ידיה מברך על נטילת ידיים.

על נטילת ידיים, האם הלילה

הוא הגורם את הרוח רעה או השינה?

אז יכול להיות אולי שהלילה ולא השינה.

אז כאן הוא חזר לישון סמוך לעמוד השחר,

הוא המשיך לישון ביום,

אבל מה שהיה קודם שנת הלילה,

הוא כבר נטל על זה ידיים והחיוב נפקע.

ולכן רק בפעם הראשונה יברך וציוונו על נטילת ידיים,

בפעם השנייה, כמו שאמרנו, אין צורך.

לחוש דה מאן דה אמר פתרון קל,

אמרתי שיהרהר השם ואלוקנו,

כי הרי אסור לעשות מצווה בלי ברכה, כמו שלמדנו במשנה במסכת תרומות.

הערום אסור לו לתרום משום זה,

אז כאן הוא לא רוצה להיראות כאילו מזלזל,

שהוא לא מברך על המצווה,

לכן הוא מהרהר שם שמיים ואומר את הברכה.

להזכיר שם שמיים פעם שנייה ולברך על נטילת ידיים,

מן הראוי להימנע בדבר.

אביתי הרב, שאם אדם יצא בלילה ונטל ידיו ולא בירך על נטילת ידיים,

משמע שבבוקר הוא לא יוכל לברך, נכון? הוא עלול, כן, עלול להסתבך בספק ברכה.

זה נפגל הרשבה? בפעם הראשונה הוא נטל ידיו שלושה פעמים בסירוגין.

יש לנו שלושה טעמים למצוות נטילת ידיים,

והנפקא מינה בדוגמה הזו.

אז ממלה משהו בבוקר אחרי שעתיים עוד פעם ייטול,

ספק אם אוכל בפעם השנייה לברך, אולי הוא כבר יצא ידי חובה בנטילה הראשונה.

לכן אמרתי והדגשתי שבפעם הראשונה,

כבר יברך על נטילת ידיים, בזה הליבא דקול עלמא הוא רשאי לברך, בזה לא תהיה שום מחלוקת.

הרב, לגבי הפתרון של אם אדם יפה מדי דמנקה,

הרי מרן כותב שם ב... לא כדאי, לא כדאי לאחד מדי דמנקה,

עדיף יותר לעשות את העצה שאמרנו, זה עוד יותר טוב.

טוב, תודה רבה לכבוד הרב.

כל טוב שלום.

תודה גם לך, מאזין יקר, ונאמר שלום וברכה למאזין נוסף שאיתנו ערב טוב.

שלום וברכה לרב.

שלום.

רצינו לשאול מה דעת מרן בעניין להזיז כפות ומזלגות ביום שבת קודש על השמחה ללא שום צורך.

האם זה מותר או אצלך?

כידוע, הרמב״ם החמיר בדבר. יש דעת הרמב״ם

כלי שמלאכתו להיתר.

למרות שעיקרו של המזלג,

כלי הזה ומלאכתו להיתר,

מותר רק לטלטל אותו לצורך.

אבל לטלטל אותו שלא לצורך כלל הדבר אסור.

גם אם האדם הזה תופס את הכף או את המזלג ומשחק בהם,

אף על פי כן זה לא נחשב לצורך.

ולכן רצוי שכל אדם והשמיים שלא ישחק באותם הכלים.

יניח אותם, ישאיר אותם במקומם.

מרן אמר שרק כתבי הקודש

או מאכלים,

בהם הגזרה של מוקצה מעיקרה לא התחילה,

ולכן שם אין לנו שום הגבלה.

יכול אדם לטלטל אותם גם שלא לצורך כלל.

אבל מה שאין כן לגבי כלים,

אפילו בדבר שמנחתו להיתר,

עדיף יותר, כמו שאמרנו,

להחמיר בדבר.

מרן כתב את ההלכה הזו בסימן שח סעיף ד'.

שם מרן כותב בסוף הסעיף

כתבי הקודש ואוכלים ואותה לטלטלן אפילו שלא לצורך כלל.

מה משמעות הדברים?

שדווקא כתבי הקודש או אוכלים.

הכלי שמלאכתו להיתר,

משמעות מרן שגם מרן הולך בעקבות הרמב״ם

שצריך להחמיר לכתחילה,

שלא לשחק בהם, לא לטלטל אותם,

וכך ראוי לנהוג ולעשות.

תודה לכבוד הרב ולמאזין שהספיק לרדת. אנחנו עם מאזין נוסף. שלום, ערב טוב.

כן, שלום, כבוד הרב.

שלום.

רציתי לשאול לגבי, נניח שאשתי הכינה לי כוס תה,

ופשוט הוא היה ללא סוכר, ועשיתי את הברכה.

מה הדין, האם אני צריך לברך שוב, כיוון שזה היה לי מר,

ובכלל לא היה שום טעם טוב בזה?

זה צריך לברך שוב.

זו השאלה.

אדם שהוא צמא,

גם אם התה הזה הוא ללא סוכר,

בדרך כלל אדם צמא,

התה מרווה מאוד, והדם כן נהנה מהתה,

גם אם לא היה בו סוכר.

אבל אדם שהוא לא כל כך צמא,

אלא בא לשתות את התה להנאתו,

אם אין בזה סוכר, יכול להיות שבאמת הוא לא נהנה בו.

אבל הפתרון הוא

לא היה בזה סוכר,

ללא אומר ודברים,

אני נזהר לא לדבר אחרי ברכת שהכול,

אני בעצמי מייד שם כפית סוכר ושותה, מייד.

הוא יכול לתקן את הדברים,

ייזהר שלא תהיה ברכתו לבטלה.

הרי כשהוא בירך הוא התכוון שבתה הזה יהיה גם סוכר.

אם עדיין לא שמו, אז הוא ישים בתה הזה, זה דבר שהוא מצוי מאוד וקורה הרבה לעתים קרובות,

ולכן, ללא אומר ודברים, ייקח וישים מעט מהסוכר.

יטעה מזה כדי שיהיה לה ברכה על מה לחול, אין בזה שום בעיה.

אין פה עניין של הסכרה?

לא, זה לצורך.

כאן הוא לוקח את הסוכר כדי שהברכה תחול.

הוא לא הולך לעשות דברים אחרים,

אלא כל הליכת,

כל מה שהוא הולך לקחת את הסוכר זה לצורך הברכה.

ומה קורה והיה ובאמת אמר,

או אין סוכר, כלומר, הוא דיבר... אם לא היה סוכר בבית,

ודיבר. הכוונה שהוא דיבר. הנה חנמה, צריך עוד הפעם לחזור מדבריך.

כיוון שהוא לא נהנה, האדם הזה לא צמא,

והוא לא נהנה מהתה, בשבילו התה הוא מר.

אנחנו הצעירים אוהבים רק את המתוק. הנה חנמה, אז לאדם כזה אני מסכים איתך.

אבל בדרך כלל רוב האנשים כן נהנים מהתה,

בפרט הזקנים,

דווקא הם שותים את התה בלי סוכר. הם רוצים להרגיש את הטעם של התה, לא טעם של דבש.

הם אוהבים דווקא את התה בלי סוכר.

ולכן צריך לבחון לגופו של דבר. אין בדבר הזה כללים במאה אחוז,

כך גם לגבי התרופות.

היה עדיף לטעום לפני כן, הרב, או ש...

בדרך כלל זה בהסך הדעת ממש מברכים ושותים. כן, יש אנשים שטועמים. הרי מטעמת אינה צריכה ברכה, כמו שהגמרא בברכות יד אמרה לנו, מרן פסק את זה להלכה. הנה חנמה, יכול לקחת בכפית

ולטעום טיפה, לראות אם יש סוכר או לא, כדי לדעת אם יכול לברך.

אדם שבאמת הוא לא צמא,

אז שינשא כך.

אבל אדם שהוא בלאו הכי צמא,

אין לו את הצורך הזה לנסות, בלאו הכי הברכה תחול.

כן, חזק וברוך הוא הרב. אפשר לשאול עוד שאלה קטנה, הרב?

קצת מהר.

רק לגבי התף, האם יש לנו דגש בתף?

איך מבטאים את הדגש בתף,

פגושה ודף רפה?

תשאל את אחינו בני ישראל, הבבלים,

הג'רבאים וכיוצא בזה.

הם למדו בתלמוד תורה בכותב.

הם יודעים איך להבדיל בין תף דגושה לבין התף הרפויה.

אנחנו הצברים, לצערנו,

חלשים בהיגוי הזה, וחבל.

אבל ברור שאליבא דקולה עלמא, יש הבדל בין התף הדגושה לבין התף הרפויה.

כל הדברים האלה הם בלכתחילה, מי שיכול להבדיל, אשריו.

אבל בידי עבד זה לא נורא, זה לא מעכב.

כל הדברים האלה אינם לעיכובה.

כן, חזק וברוך, תתקרב בצוות ענות וכל הכותב.

תודה גם לך, מאזין יקר, ערב טוב. שלום למאזין נוסף שאיתנו.

שלום, כבוד הרב.

שלום. רציתי לשאול לאברך כולל, האם הוא צריך לאסר את הכסף שהוא מקבל מהכולל,

או לא.

תלוי מה המצבו של האברך.

לא כל אברך שזכה לשבת באוהלה של תורה ובחזקת עני.

לפעמים,

ברוך השם,

ההורים שלו עשירים גדולים ונתנו לו

ביד רחבה.

גם אשתו, ברוך השם, באה ממשפחה עשירה מאוד.

הוא עובד והיא עובדת, ברוך השם, לא חסר להם שום דבר.

הוא גם מקבל תמיכה מהכולל.

אז אם יש להם משכורת גדולה,

ברוך השם,

חיים ברווח.

אז למה שלא ייעשר? אין שום סיבה לפטור אותו מהמעשר הזה. זה נקרא מעשר מן המעשר. כדאי שייעשר,

וסדר העדיפות הראשונה במעלה,

שייתן את המעשרות לאותו הכולל

שהוא זוכה ללמוד בו,

הוא יונק מאותו המקום ברוחניות,

שייתן לו גם את המעשר, זה הדבר הטוב ביותר.

אני אומר את זה לאברך שברוך השם שפר עליו גורלו,

וברוך השם מצבו מצוין.

ויש כאלה בודדים.

אבל אדם שמצבו הכלכלי בכירה,

בפרט אם יש עליו חובות,

הוא משלם כל חודש משכנתה וכיוצא בזה,

או שמשלם שכירות, אולי גם שניהם ביחד.

אז בזה האדם הזה בוודאי שפטור בינתיים מחובת המעשר,

כמו שכתבו ספר החסידים והגאון חידה,

שאדם כזה שיש עליו עול של חובות,

אדם כזה בינתיים פטור מהמעשר, לא חייב,

עד שבעזרת השם ירווח לו, יהיה לו יותר,

ויוכל גם לשלם.

ויינך למסעיו, אברהם אבינו הלך לפרוח חובותיו.

יהיה לו בעזרת השם כמו אברהם אבינו, ואברהם כבד מאוד בכסף, בזהב.

גם הוא יהיה לו וייתן גם את המעשר כספים, בעזרת השם, בעתיד.

כוח נורא. שאלה קטרה מאוד.

פתיחת ההיכל, פותחים מימין שמאל או מימין לימין?

שמאל לימין.

בדיוק כמו שעושים ברכת כהנים,

בדיוק כמו שמדליקים נרות חנוכה.

בעוד חודש וחצי, בעזרת השם, נזכה למצוות הדלקת נרות חנוכה.

איך תדליק את הנרות משמאל לימין, כמו שכותבים צרפתית ואנגלית?

בדיוק אותו דין, אותה הלכה שייכת

גם בדבר הזה.

תראה תשובה יפה בנושא הזה בספר

ויעמוד פנחס.

יש ספר של הרב מוסאבי, יעמוד פנחס ויפלל.

שם בספר יש לו תשובה ארוכה בנושא הזה.

הוא כותב את ההלכה הזו בשם

הרב אלישיב, בשם חכם עין ציון ועוד מאה חכמים.

ולכן, בלכתחילה, אדם שיודע הלכה עדיף לפתוח את ההיכל משמאל לימין.

מרן בבית יוסף, בסימן תרעו, מביא מחלוקת.

לא רק מחלוקת בפוסקים, אלא גם חילוקי מנהגים

בין חכמי אוסטרייך

לבין חכמי לודין.

הדברים לא מוסכמים, אבל המסקנה של מרן השולחן ארוך,

כולנו נוהגים כדברי מרן שמדליקים את נרות החנוכה משמאל לימין,

ממילא הבעת עלייה גם בפתיחת ההיכל.

לפעמים יש נגרים שבנו את ההיכל בצורה לא מדויקת,

ואי אפשר לפתוח קודם את הדלת.

אם יפתחו בצורה כזו משמאל לימין, לא תוכל לפתוח את הדלת, כי צריך קודם לפתוח את הדלת

הימנית והפרכת תפריע.

טוב, לפעמים אין ברירה, אנחנו עושים את זה הפוכה.

אבל כשיש ברירה,

אז מן הראוי לתחילה לפתוח את ההיכל משמאל לימין,

כמו שעושים גם הכוהנים את החצי סיבוב,

כשמסתובבים בהתחלה מההיכל לעם ואחר כך מהעם חזרה להיכל.

כך גם כשמוצאים את הספר תורה מההיכל לתיבה, הולכים משמאל לימין.

כך גם לגבי הנענועים שאנחנו מסתובבים עם הלולב,

אנחנו מתחילים דרום, צפון, מזרח, מעלמת המערב,

מקיפים את התיבה בארבעת המינים, ותמיד

הולכים לפי הכלל שאמרנו,

משמאל לימין.

יפה, כוח לדבר.

תודה גם לך, מאזין יקר. כבוד הרב, ישנם גם פרוכות שהן כבר עם,

כמו שאומרים, מולבשות על דלתות ההזזה.

אז הדלתות ההזזה שאחד לימין, אחת לשמאל, אז קודם יזיז את הדלת הימנית? שם לא שייך את המילה משמאל לימין, אלא קודם מזיזים את הדלת הימנית, ואחר כך יזיז את הדלת השמאלית. כן.

נצא להפסקה עכשיו, הרב מציע? כן, כדי שנספיק ונאמר את קריאת שמע על המיטה לפני חצות לילה. בבקשה, כבוד הרב.