המדריך לערב יום הכיפורים: מחילה בין אדם לחברו, כפרות והלכות החג

- - - לא מוגה! - - -

אפילו בדבר קדימות, בכמה מקומות מספר מעשה ידוע על הצדיק רבי חיים בן עטר שפעם היה יושב בבית הכנסת ולומד וראה שנכנס לשם איזה צדיק ולקח את השולחן שצבע אותו קודם הגבאי הגבאי בראה, הגמרא, קצת יש עליה אבק וזה שם את זה על השולחן שצבעתי אותו היגש אליו, התחיל להמקיר עליו צעקות, טיפש, אדיוט, מה אתה עושה? אתה לא ראית את השולחן? צבענו אותו חדש לכבוד אחר? טוב, זה מיד ביקר סליחה, לא ידעתי, קיצר את הגמרא מיד, החזיר לו את זה. אחרי שהגבאי, האבדוק הזה, יצר, ניגש אליו רבי חיים בן עטר, אמר לו, כבוד הרב, שמחה לו. כן, הרב הזה, תסלח לו. אמר לו הרב, אני אגיד לך את האמת, אני מיד מחלתי לו, איך שהוא צועק עליי, באותו רגע אני מחלתי לו. אמר לו, איך ייתכן דבר כזה? הוא מבייש אותך, שפך את דמך, שם לך כתיסות, אתה מחלת לו? איך ייתכן? אמר לו הרב, אני משכנע את עצמי שזה לטובתי. השכינה פרוצה על עם ישראל, כנשר יאיר כינו על גודליו ירחף. ברגע שאדם חוטא, השכינה מסתלקת מעם ישראל, שמסתלקת לא רק מעליו, אוי לרשע, אוי לשכינו. אז גם אני חלילה יכול להיפגע. לכן היה לי פשוט עם טרס אישים, מחלתי לו מיד, כדי שאני חלילה לא אפגע. לא מספיק הוא ייפגע, גם אני, לכן מחלתי לו בכנות. אתה רואה אדם צדיק וקדוש שיודע להתעלות על עצמו מיד, בלם את פיו בשעת מריבה ומחל לו מחילה גמורה מכל הלב. לא כולם יודעים להתעלות בדבר הזה, אבל אשרי אדם שיודע להתעלות. זה לא רק עם אדם מישמיים, עם אדם דתי. גם עם אדם שדמי, גם כן, כדאי לערצו בפנים משורת הדין. פעמים רבות כשאתה מתנהג בצורה כזו, אתה אציל נפש ואתה מתנהג איתו כך, כשהאדם הולך לבית, מתחיל לחשוב מה היה כאן. תראה, אני אמרתי לו כך וכך וכך וזה וענבי. כל הכבוד לדתיים האלה. זה דבר שמדליק אותו. לפעמים העניין של המידות משפיע על אותם האנשים פי אלף מהעניינים אחרים. תבוא תגיד לו סיפורים, תורה מהשמיים, כל הדברים האלה. לא תמיד הדברים משפיעים עליו. הדברים האלה לפעמים משפיעים פי אלף. העניין של ההנהגה, העניין של משא ומתן באמונה. אז לכן, גם אם האנשים האלה רחוקים, אפילו אם תמצא איזה, תגיד, התורה אמרה, לא תלויש את עמיתו דווקא. עמיתו זה מי שיש אתו בצורה ובמצוות. זה רשע, מותר לגייס אותו. השינוי מותר, אבל ההיתר הזה זה מהצרייג מצוות, זה העיקר. אדרבה, תנסה לקרב אותו במתק שפתיים, ולכן תשיג מועצה מה שעשה, אתה תהיה ותרן. תבצר לו, תמחה לו, ואז בזכות זה, תחזור אליו פעם, תרצה לקרב אותו, תאמר לו, שבוע הבא ביום שלישי אנחנו פה לומדים בשעה שמונה, תבוא תשמע את הרב סופר. הוא התבייש ממך, אם הוא ככה לבוא, הוא זוכר מה שהוא עשה לך, איך הוא התנהג ואיך אתה התנהגת איתו. הוא שם לב לזה, הוא מרגיש שהוא חייב לך. הוא יבוא, וכן על זה הדרך. תמיד האדם ינצל את הדברים האלה כדי שיעשה קידוש שם שמיים. זו חוכמה לענות, כל אדם יודע לענות. גם בטפשים צעקו עליו והוא יודע לקרוא, ואני פותח את כפה שלו וצועק. אז מה החוכמה? החוכמה היא דבלומת פיו בשעת נאיבה, והוא עבד כצפי שמש בגבורתו, זה אדם שומע חרפתו ואינו משיב, וכן יהיה אדם זהיר מאוד בכל השנה כולה, ובפרט בימים הללו. אנשים רבים אומרים בשעה שהוא אומר, קראת שמה על המיטה, אני מוחל וצולח לכל מי שרחית, אבל הרוב לצערנו אומרים את כל זמן לשפה ולחוץ. הוא רק אומר, ביהודו בלימה, הוא אומר את זה כמו שהוא אומר את זה פזמון, כמו שאומר לגבי אלוקים חי, והוא לא מתכוון, אז הוא לא ברצינות, זה קראם פאדי. לכן אתה לא יכול לסמוך על הדבר הזה. אם באמת כולם היו מכוונים בזה, זה היה מצוין. בזוהר מספר על אדם שניצול מנחש, ואז שאל אותו, איך ניצול כזה? חוץ מה? הוא אמר לו, תמיד כשאדם היה חותם לי הייתי צולח לו, ואם לא סלחתי לו באותה שעה, לפני שהייתי הולך לשאול, הייתי מייד צולח לו, כמו שאנחנו עושים לקראת שמה על המיטה. אז אמר מיד, ראוי הוא זה שעשו לו נט. זה הלשון של הזוהר. אלא כמו עמוס כאלה, רבונו דוד רבי יהושע, אז יהיה ראוי לכל אדם שעושה דברים שכאלה. אם הייתי יודע שהרופא הזה אומר לי, ניתן לך כדור ובזכות זו תחיה עוד עשרים שנה, הייתי משלם לו הרבה כסף. וכאן זה לחייה ואני מוותר לו, רק לשתוק ולוותר, למחול ותחיה הרבה שנים. זה משתלם מאוד, כדאי מאוד. לכן כל אדם יעשה חשבון, לא רק חשבון שנראה לו, נדמה לו, אני אחנך אותו, אני אמנה אותו לקח. מי ממש תצליח לחנך אותו? אתה אבא שלו, תצליח לחנך אותו? איפה כתוב שתצליח לחנך אותו? תחנך קודם את עצמך, תשתוק. זהו, זו החוכמה, שיהיה גמר אמיתי ותדע על אשתו, כדי שחלילה וחס לא ייכשל בכמה וכמה דברים. אכן, הטוב ביותר שאדם ידע לשלוט בעצמו, לשלוט באמצעים שלו. נסיים לנהגות מיימוניות, ואם הוציא עליו שם רע, אין צריך למחולו. אני חייב למחול על פי הדין וכל עבוד. יש דבר אחד יוצא מן הכלל, שאין חובה זו בהוצאת שם רע. הסיבה היא הוא בא מבקש ממני מחילה, אבל כל הדברים שהוא אמר אחרי הגב שלי, דיבר עם מאה אנשים, הם לא יודעים מזה שהוא שיקר, הם לא יודעים שזה היה שם רע, הם לא יודעים שהוא בא לבקש ממני מחילה, הם חושבים שהכול אמת. אחרי שזורקים עליך בוט, קשה מאוד לתקן את זה. איך אומרים האנשים? לך תוכיח שם לך אחות. כל הדברים האלה, זה פוגע קשות באדם הזה. ולכן, מעיקר הדין לא חייב. הסיבה הכי גם בזה, כדאי מאוד, לפנים משורת הדין, אפילו בחיי גבלה, שימחלו. אבל החובה הראשונה במעלה לאדם הזה שדיבר לשם רע או הוציא שם רע, החובה הראשונה שלא היא כך. אני דיברתי איתו עם ראובן עם שמעון, אני מיד הולך עליהם ואומר, אמרתי לכם לפני שנה כך וכך, תדעו, הכל שקר. הכל שקר וחזר, היה בלי לבנו דין ודברים, אני רציתי להתנקם בו, ולכן נעלתי עליו עלילת שווא. תדעו, הכל שקר וחזר. אני הולך לכל האנשים האלה ואומר להם, ואם סיפרת את זה למישהו אחר, תגיד בשמי, שאני הייתי המקור, ואני חוזר בתשובה, תלך ותתקן את כל העניין. אחר כך אתה בא ואומר לו, תשמע, כך וכך היה המעשה. אמנם חזרתי, עביתי, פשעתי, דיברתי עליך, על לשון הרע, הרכילות, אבל אני סיכנתי. השתדלתי לתקן, הלכתי לכל אותם האנשים, והשתדלתי לתקן, לנקות עד כמה שהדבר אפשר. בזה יש סיכוי שהאדם הזה אולי יסלח לך. אבל אם האדם הזה לא נאה לו ללכת להודיע לכולם את האמת הפשוטה שהוא שיקר, שהוא אחריו ממדרגה ראשונה, את זה לא נאה לו להגיד. הוא רק בא, יודיע לבוא ולהגיד לאדם הזה, תסלח לי. מה, זה חוכמה זה? זה לא חוכמה לבקש מילה אחת, תסלח לי. אלא כמו לגבי גזל ממון, דבר ראשון חייב ללכת ולסכן, היינו התיקון היסודי יהיה ללכת לשלם את הכסף, כך גם בהונאת דברים או בהוצאת שברה וכייסד הזה. קודם כל, לך ותתקן את מה שקילקלת ורק לאחר מכן האדם הזה ושע ורעפה לו. כל מיני דברים אמורים באדם ירושמיים. כבר הסברנו בהרחבה לפני שישה חודשים שאין איסור לשון הרע על אדם שאינו ירושמיים. אני קורא סימן כרשו סעיף ב' אם אמת אשר חטא לו מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו ואומר חטאתי לאלוהי ישראל ונפלוני זה שחטאתי לו. הם נהגו לבקש מחילה בערב יום הכיפורים. אם האדם הזה שחטאתי לו נפטר והלך בעולמו ממילא לא מספיק לקחת שלושה אנשים אלא צריך להביא מניין. היות שהוא צריך להזכיר שם שם שמיים לומר חטאתי לאלוהי ישראל ולא יפה, לא כבוד להמחיר שם שמיים אם אין מניין. לכן צריך להביא קודם כל מניין, עשרה אנשים ויאמר את כל הבקשה במחילה הזו והם יגידו, יענו לו, מחו לו, שרוי לו, נקווה ששם בעולם האמת אותו האיש, אותו האמת, ימחל לו. שם תראו. ולכן אפילו אם דיבר עליו לשון הרע, נזכרנו אמש בשל מגרות מיימוניות שלא חייב למחוא לו. אפילו בדבר הזה כדאי לבקש מחילה. אנו אומרים, אולי אם היה כאן היה עושה לפנים משורת הדין, היה מוחל לו. לכן גם על דבר כזה ילך ויבקש מחילה. כל זה במין זרים אמורים כשהנפטר הזה קבור פה בירושלים. אבל אם האדם הזה אומר לך, תשמע, אני חטאתי לפני שהוא מת וקבור בטהרן, קבור שם בצרש, אני לא יכול ללכת לשם לבקש מחילה. אם הוא ילך לשם, מי יודע אם יחזור. אולי יקבלו גם אותו שם. הליכה ולא חזרה. לכן הוא אומר, מה אני אחזור? חפש. העצה הפשוטה ביותר היא שישלח מכתב לאנשי חברה קדישה שם, ישלח מכתב לראש חברה קדישה וישלשל שם בתוכו כסף או צ'ק כדי שאותו האיש יארגן מניין שילכו לשם, יקראו שם תהילים ומשניות לעילוי נשמתו של הנפטר, ובסוף אותו האיש יאמר, תלוני בן תלוני חטא לאלוהי ישראל ולתלוני זה שקבור כה. ואז יגידו המניין, עשרה אנשים, מחול לא שרוי לו, והוא העצה שיעשה שליח. הוא לא מסוגל ללכת, לפחות שיעשה שליח עשרה בני אדם ישלמו להם פיצוי לכל אחד, זה הדבר שאפשר להעביר בצורה כזו את בקשת המחילה. בדרך כלל כשיש לוויה, כשאומרים שאת הלוויה בבית הקברות, אז זה לא קשה לבקש מעשרה אנשים אחרי הלוויה שיבואו חמש דקות גם למקום עצמי. בפרט היום כשיש רכב, אפילו בתוך בית הקברות אתה יכול לסתובב אותה, זה הדבר הפשוט ביותר. אז ראש חברה קדישה, שם הוא יוכל לארגן את הדבר בהקדם. כמובן, אם הוא זוכר את העניין לפני יום הכיפורים, אם אפשר לעשות את זה לפני כיפור, זה מצוין. לפעמים יש אפילו קשר טלפוני. אדם שיש לו בעיה כזו מחוץ לארץ, אולי לא צריך אפילו לחכות למכתב, יכול לצלצל לשם ולהודיע את כל זה, ובזה יפתור את הבעיה לגמרי מכל וכול. תקנת קדמוננו זה חרם שלא להוציא שם רע על המתים. כך כותב המורדכים לבין עזב סמט ממדרש תנחומה, שם כתוב והנה קמתם פחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים. כך אמר משה רבנו לעם ישראל. ואז הקדוש ברוך הוא יעיר למשה רבנו. כך אתה אומר על עם ישראל, וכי אבותיהם היו חלילה כך וכך? אמר לו, גם אתה אמרת את נפשות החטאים האלה בנפשותם, ועשו אותם בפעיל פחים תקפוי למזבח. הוא אמר, אני אמרתי בנפשותם ולא אמרתי בנפש אבותם. אמנם סתם לא היה חרם, אבל על רקע זה נבנה דין זה. שבאו הקדמונים ועשו חרם שלא להוציא שם רע על המתים. ולכן, אם כל אדם נזהר לא לדבר על החיים, קל וחומר שבעתיים שייזהה לא לדבר על המתים. הפתגם שגור בפי האנשים והוא אמת. אחרי מאות חידושים אמרנו, האדם הזה מת. גם אם המתים אתה מתקוטט? מספיק עם החיים. גמרת עם החיים להתקוטט. גם אם המתים אלה שמתו, הלכו. ולכן, אם האדם הזה היה בחזקת ירי שמים, אפילו יש לך על הביקורת. מערב קמנה בביקורת הזו, מה יועיל? שום דבר לא יועיל, כבר האדם הזה הלך לעולמו. לכן, ייזהר מאוד, ימצור את ישונו. אלא אם כן האדם הזה היה רשע, רע בליעל, חלל שבת בפרסייה, חוטא ומחטיא. אז אם האדם הזה היה חוטא ומחטיא, והוא דיבר עליו, דיבר, דיבר. עוון אין וחרם אין. אבל אם האדם הזה ירי שמים, האם מן הראוי שיעשה בערב יום הכיפורים, כשעושים את העצרת קללות, שיעשו לו גם עצרה על החרם הזה, ובינתיים, עד שיעשו לו את העצרה, לא מצטרפים אותו במניין, כך כותב הרמה בשם הגאונים, שלא מצטרפים אותו בינתיים במניין עד כדי כך. בכלל זה גם אדם שמרים יד על חברו, שהכה את חברו, גם בזה לא מצטרף במניין עד שיעשו לו עצרה. יכול לטבול ולנקוט מתי שירצה, רק שיהיה קודם הלילה, ואינו מברך על הטבילה. פנסט נטבול רק פעם אחת בלא וידוי משום קרי. הוא הדין, בהטלה תשעק הדין מים למה, מענה. התורה נתנה לאדם שיצא ממנו שכבת זרע, שילך ורחץ בשורו במים, צריך ללכת ולטבול. זה היה בזמנם, כשהיו דיני תומאה וטהרה נוהגים, כל עם ישראל היו טהורים ממש, ולכן היה צריך גם לטבול. היום בלבכי כולנו תמיהם ביתים, אכן אין חובה מהתורה. בכל מקום, לפני 2,300 שנה, בזמן עזרא הסופר, הוא תיקן שווילה לבעלי קרעים, שאסור לאדם הזה להתפלל וללמוד תורה ולקרוא קריאת שמע עד שישבול. בא רבי יהודה בן ביתרה כ-400 שנה אחריו וראה שרוב הציבור לא יכולים לעמוד בזה, בא וביטל את זה. אומר מהריו, כל השנה לא יכולים, אבל פעם בשנה בערב כיפור זה דבר שיכולים. זה לא דבר כל כך קשה, אם כן זה נשאר על מקומו הראשון. עד שניקחת תקנה חזקה, שלפי דעת רב סעדיה גאון, שטובל, צריך גם לברך על המקווה. כמו אישה שטובלת מברכת, גם הוא, אשר שם את מצוטו בצומנו על החבילה. אלא שהראש הקשה על זה מדברי הגמרא בסוכה מ' ד'. שם הגמרא אומרת שלמסקנה אנחנו לוקחים ביום השענה רבה את הערבות, חובטים אותן ולא מברכים. חבית חבית ולא בריך. למה? משום שאין זה דין אלא מנהג נביאים. אם כן, כמו שם, גם פה. הרי אין זכר בסט לחובת הטבילה בערב יום הכיפורים, אלא כל זה מנהג. אם זה מנהג, אם כן, אין עליך חובה לבוא ולטבול, אין עליך חובה לברן. איך תאמר מסביבנו? ולכן הראש, עצור, השולחן ערוץ ורוב הפוסקים אמרו שעשו לברך. אומנם בספר שאלות ותשובות מן השמיים גם הוא הלך בעקבות רב-קעדיה גאון. גם הוא אמר שצריך לברך. אבל כאן גדול בידינו ספק ורכות להקל, ולא מתחשבים גם במה שאמרו בחלום בספר זה משום לא בשמיים ההיא. כל מקום אפשר להסביר קצת את דברי רב-קעדיה גאון. אומנם גם רב-קעדיה גאון יכול להודות שלא מברכים על כיבות ערבה. פה זה קצת שונה. פה תקנת עזרא כן הוזכרה בגמרא, הוזכר בשם. ולפי ההסבר שאמרנו עתה, כאן זה לא רק מנהג, אלא כאילו כשהפקירו את העניין של תבינת בעל קרי, הפקירו כל השנה חוץ מיום אחד. יום אחד כאילו נשאר על מקומו הראשון, נשאר על מקומו ואז זה היה דין. ולכן, משום זה הוא החמיר לברך. אנחנו תוספים כמרן, המסקנה היא שאסור לברך. בכל מקום, מזה נבין את חשיבות העניין עד כמה הקבילה חשובה בערב יום הכיפורים. לכן, גם אדם שקשה לו במשך השנה כולה, הוא לא הולך לטבול לא בבוקר ולא בערב, אף פעם הוא לא הולך למקלה. הוא פוחד מהמים או מסביבה אחרת. שילך בערב יום הכיפורים, הנה ראוי שילך. מרן הדגיש שיכול ללכת מתי שירצה. אין שעה קבועה בערב שיפור, אבל על פי הכוונה שלו הולכת אחרי חטות, ילך משעה 1130 והלאה, ירק יעשה את התפילה, כדב וכדיב. לגבי הדין מספיק פעם אחת. יש מחמירים, עושים שלושה פעמים, למה לא? מי שרוצה להחמיר, שווה על הדרפה. יש שקשה להם להיכנס, לשאת, להרים את הראש, והראש כבד. אז הם סוללים במים ומעלים ומורידים רק את העשרה כמה פעמים, וזה עולה להם סבילת רעה. עיקר התפילה היא לגברים ולא לנשים. אנחנו רוצים לדמות את עצמנו למלאכי השרת, כמו מלאכי השרת טהורים, גם אנחנו טהורים. זה אחד הטעמים. זה שייך יותר בגברים, לא שייך בנשים. ובפרט, בנשים רווקות יש חרם שלא ילכו לטבול, כמו שמזכיר ברומז הריבש את העניין הזה, שיש תקנה שעשו לרווקות לטבול. אבא הזכיר את הנושא בהרחבה לפני כשלושה חודשים, הביא את דברי הרמה בסימן קטג ביורד האב, כי הדבר הזה יכול לגרום חלילה פרצה. יהיה נדמה לה שהיא מותרת, ואדרבה ייכשרו אחר כך בייסורי קריסות וכיותר לזה. ולכן נשים בדרך כלל אינן הולכות, אלא אם כן נשים זכנות זה משהו אחר. אבל נשים צעירות מן הראוי שלא תלכנה לטבול. אדם שלא מסוגל לטבול, גם תשעה קבים מים גם כן יכול להוות החליף. כמו שאמרתי, זה לא דיון פה, אלא רק ננהג. ולכן, בזה המנהג יכול לטבול. 12.5 ליטר, זו הכמות של תשעה קבים, אמות תחת הטוש שישפך עליו הכמות הזו, ואז זה בסדר, בתנאי שזה יהיה בבת אחת. אם האדם הזה חולק, גם את זה הוא לא מסוגל, כי כך הוא קודח, אז בזה יעשה את העצה של נטילת ידיים, כמו שאומר בספר בן איש חי, יטב את ידיו כך וכך פעמים, יעשה כך וכך כבנות, שוב עצי הקבלה, הדבר יראה. כל זה במה יכול להועיל דווקא לאדם, כמו שאמרתי, בעל קרי, כל זה עניין של חסידות ומנהג. אבל אישה מזר, שבמקום שבילה ממש היא תעשה פשעה קווים או תעשה נטילת ידיים, שום דבר לא יעיל. הרמב״ם הדגיש, אפילו תשפוך עליה כל מימות שבעולם לא יוצאת מידי טומתה, נשארת בטומתה, כמו שהייתה קודם. ולכן, מן הראוי שתדע את חומר הדבר, ולא דומה אחד לשני. דבר שני שרגילים ונוהגים בו בערב יום הכיפורים, לכבן מלכות. ראינו, האיסורים מחסרים את העוונות של האדם, ועל ידי המלכות האדם מביא על עצמו איסורים. לא רוצה לחכות עד שיגיע לעולם האמת, ושם יהיה לו גיהני גיהנם, שם האיסורים הרבה יותר קשים. כי כל האיסורים של העולם הזה, כל מה שהאדם יסבול, הכל ביחד, זה לא כמו שעה אחת של גיהנם שם. מה ששמעתם בתנור שבע, או בקלפת אחרת, זה לא אחד משישים ולא אחד מאלף ממה שיש שם. למה יש הרבה יותר השם מרחם? עשרה פעמים מסתפרים עליו איסורים פה. הגיע לעולם האמת, ברוך השם, נקי, קיבס את החלוקה דה רבנן שלו, כבר לא צריך יותר איסורים. אז למה לחכות שיהיה מאוחר מדי? יותר טוב פה. אני אומר לכם, היו רגילים בדבר הזה, מקבלים מלכות, מתנו עבור החום, מתנו סרקה. רק צריך להיזהר המלכה, שלא יצא מכות בצורה חזקה. בזמנם היה בדים סמוכים, אז המלכות הייתה באמת בכל כוחו. היום אין לנו בדים סמוכים, אלא אסור לאדם לבקש מלכות. ואם נתן אתו מדי חזק, הוא צריך לבקש מחילה מאותו האיש הנמכה. הגמירה וברכות ח' דורשת וניתנת משותכם בתשעה לחודש וערב בחודש תשעה מטענים, ולא בעשירי מטענים, אלא מכאן, שיש מצויה לאכול ולשתות בערב כיפור. כל אדם שמטענה בתשעים מעלה עליו הכתוב, כאילו שם תשעי ועשירי. ערב יום הכיפורים בבוקר לא אומרים לווידוי, כמו שלא אומרים בכל ערב זרצות. הרממה מוסיף שלא אומרים גם כמנצח ומזמור דוד העלך השם ביום שרה, או את המזמור פילה לדוד. הרממה מוסיף שגם מזמור לתודה לא אומרים. בזה, בדבר האחרון במזמור לתודה, מרן בבית אסף, בשימן תקצ', מרן חולק. שידעת מרן, כן צריך לומר מזמור לתודה. המחלוקת תלויה מהו המזמור הוא מזמור לתודה. אם זה כנגד קורבן תודה, וקורבן תודה לא מקריבים בערב כיפור, כי אתה מביא חדשים מבית השרפה. הזמן של קורבן תודה הוא מצומצם מאוד. יום ולילה אב חצו. ולא יהיה מספיק זמן לאכול, שבכיפור אסור לאכול, ולכן לא יהיו מביאים קורבן תודה. גם בגדה חול המועד פסח או בערב פסח לא מביאים קורבן תודה, כי קורבן תודה מביאים עמו חמש, ואסור להביא חמש בימי הפסח. לכן, אכן ארכנזים, גם בערב פסח או חול המועד פסח או ערב כיפור, בכל אותם הימים לא אומרים מזמור לתודה. אבל מראם לבית השפט, בסימן ת״כט, חלק על זה ואומר, חשבון את תודה שלא כנגד קורבן תודה, אלא תודה ושבח לדורי העולם, ולכן אומרים את זה גם בימי חול המערב פתח, גם בערב כיפור, שככה אנחנו נוהגים, ככה היקר למעשה. מה שמייצגים לעשות כפרות בערב יום כיפור, לשחוט רנגול על בן זכר ולומר עליו פסוקים, יש במנוע המנהג. אגב, יש מהגאונים שכתבו מנהג זה, וכן כתבו אותו רבים מן האחרים. הם מאמינים בכל מדינות אלו, והן משנות שיהיו מנהג חתיקים. יש בגמרא כמה וכמה דברים שאסור לעשותם משום דרכי האמורי ותלכו בחוקות הגוי, אך שיעור לנו בהתגמות להם. מה שנאמר בגמרא, מה שמפורש לגוברי החוספים הראשונים, בוודאי שככה הלכה. מרן העתיק את זה להלכה בעברי דעה, סימן קעט. זה המקום שכם מרן מסרט את אותם הדברים שאסורים לנו משום דרכי האמורי. או משום העורכים נגע בשולחן, וכן כן יוצא בזה. השאלה היא, האם מנהג הכסרות לא נאמר לא בגמרא, לא בשום מקום? האם הוא דבר חיובי או שלילי? איף מחלוקת בראשונים בדבר הזה. דעת הרמב״ן, הרשב״א, אירוחות חיים, אמרן השולחן ערוך, שלא טוב לעשות כסרות. גם בזה יש בעיה, גם בזה יש כאם דרכי האמורי. הגרסה שהייתה בשולחן ערוך, שמרן חיבר בחייו בשני הכבישים קפה, שמה כתוב יש לבנוע מנהג ומנהג שטות הוא. זה הסוף של דברי מרן שם. או הלשון של הרמב״ם, יש לבנוע מנהג משום דרכי האמורי. ולכן, אחינו בני ישראל התימנים, להם אין מנהג כזה, לא עושים כפרות, לא בערב סיפור ולא בזמנים אחרים. אבל הרבה מהפוסקים חלקים על זה, רמז כותב, שהגאונות כבר כתבו שאפשר לעשות את הדבר הזה, לעשות את הכפרות, ואין בזה לפי דרכי האמורי. תודה. כך דעת הרבה מגדולי הפוסקים, וכך דעת רבנו הארי. גם הנקודונים קראו על המנהג הזה, אלפק. אומנם, קיבלנו מצד אחד הוראות מרן, אבל שיש לך מחלוקת ויש מנהג. אם המנהג הזה מנהג קדמון, בכגון זה לא קיבלנו הוראות מרן. מרן עצמו בהקדמתו לבית-ספר אומר שאם יש מנהג, שיישארו במנהגיו. ולכן, גם בדבר הזה אנחנו רשאים, מעיקר הדין, לעשות את הכפרות. אנחנו נוהגים לא רק הספרדים, אלא גם רוב-רובם של אחרים האשכנזים, גם הם עושים את הכפרות. כל זה בתנאי שיש לנו שוחט טוב. אם השוחק הוא יר השמיים, בקיא דלנחתו, מקצועי. בזה אתה יכול להמשיך את המנהג. אבל אם חלילה אותו השוחט הוא לא מקצוען, לא יודע להעמיד טוב את השחקים, אם השחקים פגומה, הם אלא שחיטה מבלה. מבלה, זה לא העיקר לחסוך ולהוציא דם מהעוף, אלא העיקר הוא שהסכין תהיה חלקה, שיהיה בכי בהלכות שחיטה, שידע לבצע את הדברים להנחה ולמעשה. ולכן, מן הראוי לבדוק בכל מקום ומקום בכו עניינו. אם יש לה להסבת שחפים טוב, אפשר להמזיר במנהג. אם לא, יעשו את זה במקום זה, חידיון שחרות על כסף. לפני עשרות בשנים, כמעט בכל הישיבות היו מלמדים היטב את מקצוע השחיטה. רוב רובם של הלומדים בישיבות היו יוצאים, כשמסיימים את הישיבה, היו יוצאים עם תעודה ביד, שמעט כולם עם זרוחי הזבח, היה להם את התעודה הזאת. ולכן היו לנו הרבה שחטים בשופע. אני זוכר כשהייתי ילד ברחוב שהיינו גרים, היו שם שלושה-ארבעה שחטים, כשכל אחד היה יותר טוב מהשני, כולם היו מעולים, היו להם סכינים מצוינות, סכינים חלקות וחדות. אבל עכשיו התמעצו השחטים, ויש הרבה מקומות שאין להם שחטים טובים. ואז, אם צריכים מצד אחד לקיים את המנהג הזה, מנהג הכפרות, חיצד כנראה אנשים ייכשלו לא במעשה אמורי, אלא בשחיטת אמורי. השחיטה תהיה גרועה כמו האמורים. ולכן זו הסיבה שבתור האחרון, רוב רובם של חכמים ביטלו את מנהג הכפרות, אלא במקום זה עושים את הכפרות על כסף. כמה שווה עוף? אפילו העוף הקטן ביותר הוא עשרה שקלים, אני אתן את העשרה שקלים על כל נפש ויאמר, זו חליפתי, זו תמורתי, זו כפרתי. דעת הרגועה לשחיטה ילך ויכנס על יד החיסודי ומשולם. במקום זה בכסף, זה הכסף בפדקה ילך, ויכנס עניין, החיים טובים על שלום. זה הנוסח שאומר, אז ייקחו זאת בעזרת השם, הקב' ברוך הוא, לכפר בעד כולם, כמו שכתוב, וצדקה תתחיל ממוות, ודרשו בשבת קנ״ג ואפילו ממיטה משונה, ולכן נראוי ולכתחילה להנהיג את האנשים ברוב המקומות שעשו את הכפרות אך ורק על כסף. רק במקום שהוא יוצא דופן, שאנחנו בטוחים, שיש שם שחט מעולה, שחט ירי שמיים, שבקי במלאכתו במאה אחוז. רק במקום כזה אנחנו יכולים להקל בדבר, להמשיך באותו מנהג, הלא וכי לאורו. מחלוקת גם, אדם שנהג כל החיים. שנים על גדי שנים הוא נהג במנהג הסטורות, היה עושה אשר מגולית, וכעת קשה לו. לפי דעת מרן, עשוי שהוא נהג, הוא יכול להפסיק את המנהג הזה, ולא צריך הצהרה. אבל המנהג הזה הוא לא טוב. המנהג לא טוב, לא צריך שום כתרה. אבל, לפי דברי רבנו הארי שהמנהג הזה הוא כן מנהג טוב, אין אלא אם הוא נהג שלוש שנים ולא אמר בלי נדר, כעת כשהוא רוצה להפסיק מהמנהג, הוא חייב להכרת מדרים. וככה נוספנה, אי אפשר להתיר לו שיפסיק מהמנהג הזה סתם ככה, אלא אם כן, אם הוא ילך אצל החכם ויעשה הכרה. כולנו עושים הכרה בערב כיכור, יום ראשון הבא, יום ראשון בבוקר, כולנו עושים את ההתרה. אבל ההתרה שעושים אז לא תועיל לאדם הזה. תעשילה היא, התרה יכולה להועיל רק לאדם שמפרט את הנדר. כאן הוא לא מפרט, הוא לא אומר לאף אחד, ולכן זה לא מעיל גם בדיעבד. מתי כן הדבר יכול להועיל? אם יש לך את המדחקם של אותי בהלכות ידרים. אני ניגש קודם לחכם, אני אומר לו, תשמע, יש לי מנהג, הייתי עושה כפרות על טרנגונים, קשה לי להמשיך בזה. תחזן עליי, בעל, קרה. באמת הוא מחזן עליי. חשבתי שלא אמרתי לכולם, אמרתי רק לאחר כך לבדו זה מספיק. רגע אחרי אמרתי לו, שומרים, מוכרים לכם, מוכרים לכם, אבל דבר באמת יכול להועיל לו, יכול לכפר, יכול להועיל, ומכאן עוד הבא לא יצטרך להמשיך ולעשות את הכפרות דווקא על הטרנגונים, אלא יוכל לעבור לכשרות על כסף את אותו מחיר שהיה משלם על הטרנגונים, אותו מחיר ישלם, כמו שאמרנו, פדיון כשרות בכסף. גם זה יכול להועיל. כן, כן, כן, אפשר. בזה אפשר. את הכסף של הכפרות, פדיון כשרות, מחלקים את זה לעניים צנועים. לא כל אדם מכיר, יש אנשים שלא מכירים מי זה בדיוק עני, אז יכולים להעביר לגבאי צדקה, שיעבירו את הכסף הזה לאותם האנשים שעמלים בתורה, עמלים בתורה, ייתנו להם את הפדיון כתורות, זה הדבר המעולה ביותר. הגבאים שלנו, ברוך השם, עושים לנחתם באמונם, מחלקים את זה מדי שנה ושנה. הנה יש פה על השולחן שלחת, אז מי שרוצה להקדים, לא חייבים לחכות עד יום ראשון הבא, אפשר להקדים. יש אנשים שדעתם לא מתקררת, אלא אם כן הוא יביא את התרנגול ויסובב על הראש של הילד. בסדר, אם הוא רוצה עם הכסף, בבקשה, אני לא מתנגד. שייקח את הכסף מעל הראש של הילד, ויסובב ויאמר, ואחר כך יחזיר לכאן, אני לא מתנגד. יש את שירות. כן, למה לא? יגיד שזה יהיה בינתיים פיקדון. אדם הוא לא נותן את זה, רק פיקדון. כן, הוא תעשה שם, אז... לגבי אישה בהיריון, המנהג הוא שהיו לוקחים לה שלושה עופות. שתיים תרנגולות, נקבות, ואחד זכר. למה? אחת בשבילה. עכשיו, במושהי, בהיריון, לא יודע, אם זה זכר או נקבה או מסווק, היו לקחים להם גם תרנגול וגם תרנגולות. אז זה היה יותר סם, ולכן, אם היו צריכים לעשות את הדבר הזה, פיקחים את השלוש. אז היום במקום זה, כמו שאמרנו, יכול לתת את המחיר של שלושה עופות, דוזר ומסתיים את העניין. עבירות שבין אדם לחבר. אין יום הכיפורים לכתר עד שיפייסנו. ואפילו אם לא יקניתו אליו בדברים, צריך לפייסו. כשאינו נתפייס בראשונה, יחזור להלך פעם שנייה ושלישית, ובכל פעם ייקח עמו שלושה אנשים. כשאינו נתפייס בשושה פעמים, אינו זקוק לו. המשנה במסכת יומא פהה אומרת כי ביום הזה יכתר עליכם ושאר אתכם מכל חטאתכם לפני השם תפארו. יש לנו את הכתרה ביום הכיפורים, יום הקדוש, אבל לפני השם תפארו. מה זה בפני השם? דווקא אך ורק עבירות שבין אדם למקום. דבר כזה יום הכיפורים לכתר. אדם חזור בישיבה שלמה, גם אם פעם הוא לא תפלל מנחה או הפסיד מצווה אחרת, יום הכיפורים בכוחו לכתר. אבל אם העבירות האלה הן עבירות שבין אדם לחברו, וזה אין יום הכיפורים לכתר, ולכן התורה הדגישה לפני השם תפארו, אבל אם יום הכיפורים עברה בין אדם לחברו, עדיין יום כיפור לא מכתר. הרמב״ם מדגיש, אפילו אם יעברו לא כיפור אחד, אלא כמה וכמה ימי כיפור באותם הדברים החמורים, יום הכיפורים אין בכוחו למחוק. יש לכם אדם שגזל את חברו בעשרה שנים, וזה היה לפני הרבה שנים. עברו מאז עד היום עשרה פעמים יום כיפור. תגיד, קודם יום כיפור יוריד שקל אחד, לא שקל ולא חצי שקל, אלא את מה שהוא חייב, צריך ללכת ולשלם, לתרוע את הכול עד סוף שירותה אחרונה, ורק לאחר מכן יום הכיפורים יכול לבוא ולכתר לו. אין הבדל אם זה עוון של גזל, גנבה או הונאה, בין אם היה הדבר הזה במזיג או בשודג, וכל אחד מהדברים הללו, מניעוש לאדם מראש המים, ישים לב לחסון את החסדונות עוד לפני יום הכיפורים, כדי שגם החסיד, האם הוא, מה שהוא עבר, מה שהוא חטא גם מבינינו, בין דברי עולם, שגם זה יתחתר לו ביום הכיפורים. הרבה אנשים חושבים, מה, אני גנב, אני גזלן, חס ושלום? אף פעם לא גנבתי, לא גזלתי, לא עשיתי שום רע. האנשים, בתת-הכרה, זו הרגשה שלהם, ואולי לפעמים הם צודקים, אבל לפעמים אינם צודקים. לפעמים יש הרבה אנשים שנכשלים בעוון גנבה או גבלה ביודעין או בלא יודעין. לדוגמה, הרבה אנשים גרים בבית משותף, והרבה פעמים האדם הזה עשה דברים שאינם נכונים על פי ההלכה. ואני אביא כמה דוגמאות שמציעות מאוד להרבה אנשים, ואנשים משום מה מתעלמים מהם. האדם הזה יש לו רכב. לכבוד צבת, הוא שוקף לא רק את הבית, שוקפים גם את האוטו פעם בשבוע. במוסך זה עולה כסף. חבל, בחקר של הבית יש לנו צינור מחדש. צינור מחדש, זה לא עולה לו כסף, זה על הכיסח בו. פעם זה, פותח את הצינור, שוטף יוצא את האוטו, אחרי דקה, האוטו שלו מבליץ. שאלה אם זה מותר. ממי המים האלה באים? בדרך כלל, 29% מהבניינים, צינור מחדש, הוא בא על המונה של כל הבניין. המונה הזה מתחלק אחר כך לחשבונות של כל השכנים. אז אם יש שם עשרה דיירים, לכל אחד ואחד יש רכב, לכל העשרה, ברוך השם, יש אוטו, וכל העשרה שוטפים בצינור מחדש, אז זה בסדר. איך אומרים הצעירים? פיקסיס. זה בסדר. אז בזה אין חשש גזר. אבל הרבה פעמים חלק מהדיירים אין להם אוטו. כנים הם עניים, אין להם כסף לקנות אוטו. לא רק שאין לו אוטו, הוא צריך לשלם כסף, צריך לשלם את הכסף של המים, ולאוטו שלו שחקן. מי הצהיר לו דבר כזה? גם זה בכלל גזולה וגנבה, וגם את זה הוא חייב לשלם עוד לפני יום הכיפור הזה. כדאי. לשער כמה היה המים שהוא השתמש בהם, יפעל אדם שעובד במחלקת המים בעירייה, הוא יגיד לך כמה עולה בלי מים, אתה מחשיר את זה 50 פעם בשנה, 100 פעם, תלוי כמה הוא השתמש. כך וכך שנים אתה עושה את זה, תחשבן את חשבון המים, ואחר כך תשים את הכסף בתקופה של ועד הבית. ואז לוועד הבית, תגיד אני חייב, חובר חוב, תשלם להם את מה שמגיע להם, כדי שהשכנים יקבלו בחזרה את מה שמגיע להם. הוא לא יכול להשאיר את הכשר הזה בידו, בכיסו, ולבוא ביום הכיפורים, והוא חושב שיום הכיפורים מוחל, שולח, מוחק את הכול. לא, נכתב עוונך לפניי, העוון הזה, שהוא בין אדם לחברו, עניין של ממון, לא נמחק גם כשמגיע יום הכיפורים. יש מחלוקת בין הריבה של הראשדם, אם צריך לשלם צמוד או לא, שהוא גם כאן שסופג דהורייתא ולחומרה. אז דרך התחילה, אם הוא שואב אותנו רוצה לגנור מכל הצהרות האלה, אני מעדיף שהוא ייתן את כל החשבון הזה כחשבון צמוד, כדי לגנור מכל העניין. או לגמר או לאינגל, כי זה ערך חופש, פחות או יותר, ומתקדם בנוסח השנים שנה, זה מתקדם בערך פחות או יותר אותו דבר. ולכן, בכל אחת מהדוגמאות הללו, שאדם יודע, שהוא לא נהג כהוגן בין השכנים שהוא גר עימהם, ואין פה עדיין איתם חשבון שצריך לשלם, שיקדים ולשלם ויעשה שעה אחת קודם. יש קבלנים שבונים בקומה התחתונה, בונים מחסונים. את החשמל שהם מחברים למחסן, יש כאלה מסודרים, אם הוא גר בקומה רביעית, אז הם מחברים למנה, המונד של החשמל שונה שם, והמחסן והכל ביחד, הכל מסודר. אבל יש כאלה פלחים, יש קבלנים, שהם לא מחברים כל אחד ואחד למונד שלו, אלא יש מונה אחד של חדר המדרגות, ואותו מונה של חדר המדרגות מחברים גם את כל קונת המחסנים שלה בחשבון על חשבון חדר המדרגות. מי משלם את חדר המדרגות? שוב, ועד הבית. אם זה בסך הכל להדליק את האור, אני מדליק את האור במחסן שעה בשבוע, אתה מדליק שעה בשבוע, אז סכום פעול, פחות או יותר, זה מתחזק. אבל יש אלפים שמנצלים את ההזדמנות, אם כבר, עד כבר, הוא קנה מקפיא. את המקפיא הוא לא מעלה לבית, אלא הוא מניח את זה במחסן, ומי ישלם את המאה שקל חשבל כל חודש? שוב, על הכיס סחבו, השכנים ישלמו, ומחובר הרי את החשבל של חדר המדרגות. שוב, גם כאן יש כאן גזל, יש כאן גניבה, וגם את זה הוא חייב להחזיק. אם נאמר שכולם, כל השכנים החליטו, זה אחד, כולנו קונים מקפיא, כולנו שמים את המקפיא במחסנים, מצוין, לכולם יש את המקפיא שם, אם נתקזז אחד מהשני, אבל בדרך כלל זה לא ככה. רוב האנשים לא שמים את המקפיא במחסן, רק הוא שם. אם רק הוא, ממילא הוא חייב בתשלום כחשמל יותר מהאחרים, אם עדיין לא שילם, כמו שאמרנו קודם, ילך לוועד הבית וישלם להם את מה שמגיע. כן. ברור שיש בעיה, אבל אנחנו שוקפים. אין לנו אפשרית להתמודד איתן עם סכמי החוקים, ולכן אנחנו שוקפים. אבל אילו היה בידינו, בוודאי שהיינו עושים דבר אחר. כמה שווה 24 שעות האור הזה? כל שכן, כל שכן. כמה יכול לעלות? זה עניין של שקל אחד או שני שקלים, זה ההבדל זעום, זה ההבדל של שריטות. המקפיא הוא הבדל גדול. בדרך כלל הנושאים לא מתחשבלים על חמישה אגורות או עשרה אגורות, ובדרך כלל השכנים מוחלים מזה לזה על החשבון הקטן הזה, על הכסף הקטן. אם נקדיש יותר את הכסף הגדול שמתפגר, הוא שם, כמו שאמרנו, בוודאי שצריך להקים לב, וזה בוודאי שאף אחד לא ינחל לנו. אבל הנושא של החשמל, כמו שאמרנו, זה חשבון של פרוצות. ולכן הטענה שלנו, שם מצד אחד רוצה לחסוך את החשמל, וכל פעם שהחשמל נפגע ונדלק, המנורה נשרפת. אתה חוסך מצד אחד, אבל אתה משלם אחר כך את המכסה של המנורה. אז זה מתכוון לפחות או יותר, זה לא הפרש גדול, ולכן הטענה על השכנים הדתיים היא לא טענה בכלל. אבל, כשאין כאן בדברים אחרים, כסף גדול לא התעריב בוודאי למחילה, אנשים לא מוכנים למחול על דבר שכזה, ולכן אותו אדם מן הראוי שילך ויתעשה את השכנים. הוא הדין גם אדם שבנה בחלל. מה זה חלל? כשבונים בניינים, כשדרך כלל החוק מחייב את הקבלן, חלק מקומת המחסנים, לא לעשות את זה כמחסן, אלא פשוט ממלאים את זה, זה חלל אטום. אין שם האוויר, אין שם האור, ולכן הם טענים שאסור להשתמש במקום כזה. כך בונה הקבלן את המקום, הקבלן דבר, עזב והלך. אחד השכנים לפעמים, הוא בא והיה לו מחסן קדח בקיר, ראה שיש מעבר לקיר את החלל הזה, קרץ, ניקח, הוציא את כל האפר, הוציא את הכול והרחיב את המחסן שלו. קודם היה לו מחסן עשר מטר, עכשיו הוא נהיה עשרים מטר יושב. למי שייך החלל הזה? החלל הזה שייך לכולם, בלי יוצא ממנו. גם בתחילת החוק צריך לעשות את זה, כמו שאמרתי. תמינו עוד פעם, הוא לוקח. אם אתה לוקח, אז נא לשלם. נניח שמחסן כזה שווה 10,000 דולר, ויש שם עשרה שכנים. תיגש, תשולם לכל שכן 1,000 דולר, תגיד לו, אני רוצה את המחסן הזה, תמכור לי את זה. ואז תכתוב נוסח של שטר מכירה, שלושה ערכי דין עצים במכירת בית, ותחתין אותם, תחתין את כל השכנים. שילמת להם, פיצת אותם, קנית את זה בזכות, יש לך את הכול, הכול משלך, ואז אחרי שקנית, יש לך את כל הזכויות מבחינת ההנחה. אתה רוצה, לך תעביר את זה על שמך גם בטאבו, בזה בוודאי שהדבר נותר. אבל אותם שמשתלפים בתוך הזרוע, ולוקח את החלל הזה, ומי שיעז לדבר, הוא יאיים עליו, וכן הלאה. יש אנשים שיש להם יפה גדול, לשון ארוכה, ולוקחים בכוח הזרוע ולא שואלים. כדאי שהאדם הזה שעשה מעשה כזה, גם מזה בכלל עבירות שבין אדם לחברו שאין יום הקיצורים לחסך. גם אם האדם הזה אומר לך, יש לו מרפסת, ותחת המרפסת אני עושה את זה. זה לא נכון, זה טעות. תחת המרפסת לא שייך לך. כל מה שיש בחסר, כל מה שיש בגינה, קולת מחתנים או חלל, הכל שייך לכל. זה בית משותף, וזה שייך לכולם. נכון שאני לא אבוא על זה תחת המשכרה שלך, תחת המרפסת שלך, אין לי עניין לבוא שם. אבל זה לא נכון, אם אני לא בא לשם, אם אני לא אטייל שם, שזה לא שלי, אלא בית משותף, התוכן הוא שהכל שייך לכל. כך גם לגבי הגג. גם בגג יהיה אותו כלל ואותו דין. ולכן, אדם שגר בקומת גג, לפעמים הוא הופך את הגג הזה כמו את אמצעות שלו, במה שמה, ועושה משהו ליבו חפה. ושוב, השכונים פוחדים ממנו. האדם הזה גברה על המה, אף אחד בעצם מתעסק יותר ולא רוצה לשמוח את הכללות שלו, ולכן הם שותקים. הוא בנה שמה ועשה או מחסן או דברים אחרים. לפעמים הוא מביא ושם קרוון. במקום לבנות, אין לו זמן להתעסק, בא עממו וחמש דקות שם שם את הקרוון, והוא לוקח את המקום הזה כיף שלו. שוב האדם הזה, במילה אחת, הוא גנב. ובגנב הזה גם מזכיר לאנשים. בסדר? טוב. אם בכל קומה, בכל הקומות, יש חלל, אז יכולים לעשות מיד התפקה גבעה עדיף ולומר להם, תראו, יש בכל קומה חלל, אפשר כך וכך. אני אקח את החלל של הקומה שלי, אתה תיקח את החלל של הקומה שלך, יחלקו את זה בצורה שווה, בצורה הגונית. הייתה הסכמה פה אחד של כל הדיירים, כל אחד שיבול את החלף שלו, אין שום בעיה. בזה הדבר נקח. אבל, כשהדבר לא נעשה בחלוקה שווה, כשאדם אחד לוקח, לא בגלל שהוא קרוב לזה, המחכם שלי קרוב לזה, אז אני יכול לגנוב. אין דבר כזה. מבחינת ההלכה, גם אם הוא שדק והוא לא ידע, הוא עשה את הדברים בתור לב. תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, עדיין זה יכול לתקן בעשור שעה אחת קודם. כמו שאמרנו, רצוי שיתקן את זה עוד לפני יום הכיכורים. זה לא משנה אם רואים או לא רואים, גם אם זה לא יצריע אבל הנכס הוא שלו. נכס שלו, לא, זה לא נקרא הדירה שלו, הדירה שלו זה ארבע רצפות. מה שענוק יותר, הכל שולח לכל. עוד פעם חברנו, זה יהיה כמו קומת מחסנים, כמו חלל, ולכן גם אותו האדם, עדיין צריך לפסוק את השכונים. אלא מה, הכלל כזה מתמיד, כשאדם רוצה לקנות, אין למכור ברירה, מחסן, או כל מכסה דומה מהמדר. כשיש שניים, באים שניים לקנות, שניהם מציעים אותם אחר. והוא אומר עשרת אלפים, וזה עשרת אלפים. והאחד מהם, הוא יושב דירה ליד זה, בולשם חכמים, בר מצרע, ויש לו את הזכות להסיט על יצר ואתם לתמונו שהוא ייקח. אז אם בבגללו של השאלה שלו הוא העניק, חתר, ואחר כך אנחנו עכשיו רוצים למכור את זה, עושה מחיר שכל אחד מוכן לתת, הוא מוכן, אז יש לו את זכות קדימה לדין בר מצרע. אבל בר מצרע לא יכול לקחת את המגרש השני בחינם בלי כסף. להגיד, אני בר מצרע, אין דבר כזה. הוא לא קנה את הקרקע. אני חוזר ומדגיש. האנשים לא מבינים את המושג מה זה דית משוקה. אם קנית וילה, וילה הקול שלך, מהתהום עד הרקיעה שלך. שמה תחפר למטה, תעלה למעלה, מה שאתה רוצה תעשה. לא קנית וילה, קנית בית, דירה ודית משוקה. אם לא היה הבניין, היה לו דית משוקה. כמה שבע המגרש? מיליון דולר. אז הבניין הזה היה צריך להיות עם קומה אחת מיליון ארבע מאות אלף, נכון? מי היה לו כסף לשלום דבר כזה? מה עשינו היום האנשים? במקום לבנות דירה אחת, קומה אחת, כמו שהיו בנים לפני מאה שנה, אתה בנה היום שבע שבעים מקומות, אתה בנה הרבה קומות, ואז אתה מחלק את המיליון דולר האלה בין 20-30 שכנים, אז העלות של המגרש לכל אחד שבע 40-50 אלף דולר. אנחנו יכולים למצוא במחיר הזה, ובזה המגרש הזה מתחלק בין כולם. זה המושג דירה בנייה משותפת. זה המושג. ולכן, כשאני קניתי דירה, שילמתי על המגרש לא רק בשטח של המגרש שינוי, בשטח של המגרש שינוי, אלא גם הדירה, גם החצור, גם החלאים, גם הגג. הכל שייך לכל. זה המושג דירה משותפת. ולכן, וכל אחד מהדברים הללו מרשות לקחת, עברנו לכך, כמו שאמרתי, לפצל אותם, אלא אם כן, אם הקבלן מראש עשה חוזר בצורה שונה. הוא כתב כך אני מוכר לציון קרן דירה, חוץ מהחלומים. החלומים לא שלך, הגג לא שלך. כך תעשו בכל החוזים. בכל החוזים שהוא כתב בכל הדיירים, בפירוש הוא אמר, הגג נשאר שייך לקבלן. הגומה שייך לקבלן, החקר בקבלן, החלומים שייך לקבלן. הוא כתב את זה בפירוש לכולם. אז כל החקיקה מה? חלק הדירה שלו יוצר בו זול, ואז ייתן על המקומות האלה. שם עושה עוד מעל התיר הקבלן, האפנדי הזה, למכור את החלם הזה? זה שלא, והוא יכול למכור את מה ששלח לו. אבל אם בשעה שמחר לי את עבודה, הוא לא אמר את זה, אלא אני התכוונתי, אני קראתי גם את המחצנים, את החללים, גם את הדב, את הכול. אחר כך הוא מרמה אותנו, הוא בא ומוכר את מה ששייך לכל השכנים, גם לקבלן אסור לגנוב. וגם מי שקמה בטעות מגנב, הכסף שהוא נתן לגנב, שילך ייקח את זה חזרה ממנו, אבל אין לו כוח, אין לו סמכות להוציא ממנו בגלל שהוא שילם לאיזה גנב מעל כסף. כך שאפילו הקבלן יש לו סמכות למכור בגלל. הוא צריך להדגיש את זה בכל חוזה וחוזה שהוא מוכר לכל הדברים, וכולם יצליח להדגיש. את החלם הוא לא מוכר לכל, את הדב הוא לא. אבל אני נשאיר, זה שייך לי, הוא אומר, הקבלן זה שייך לי. ואז הוא נותן, אז לא הפסק למכור, זה כן. אבל כשהוא מרמה את האנשים, לא אומר להם כך, אלא אחר כך הוא מעמיד אותם בפני העוגמה קיימת כאילו הוא הדואלי, כאילו הגג שייך לו, כאילו הוא שייך לצד עצמו, זה בוודאי לא הוגן, בוודאי שהקבלן נותנת את הדין, וגם מי שצנן ממנו זאת היית, זמור אמינו לתת את הדין אם לא יתקן את הדברים עד לפני יום הכיפורים. אדוני היושב-ראש, כאן כל קבלן של השנים האלה, כל הסוף שיש לו על הגג. ולא נגיד לדבר איתו על זה, יש לי פעמים אנשים שובי לב, לא אכפת לי, זה לא מפריע לי. בפיבור שיוצאים את הקלשים שאולי במקום כזה או במקום אחר, יש אנשים שלא אכפת להם. אני בטוח במאה אנחנו שכולם מסכימים, אין בעיה. אבל אם יש חלק של מחמת אימה אמית הם שוטטים, עדיין יש בזה בעיה עבה כגבר. כך כותב חוכנת מנוח, כאובן תשיעה כג. שמה מעשו של הגמרא, מעשו המפורטם, המימר מר זקרא ורדשה, תקראו מבשכנא במריא בריסק. בהארי, הגיש לפניהם תורות כדי לכבד את החכמים. בשיעת הגיע מריא בריסק עצמו ואמר לארי, למה לא עוזרת על החכמים מהתורות הטובים יותר? למרות האמירה הזו, מר זקרא, לא נגע ולא ידחן. שאלו אותו רב עונה ורב עשר. אף פעם, למה עכשיו אתה לא הולכים? הרי למדנו שם בבוגמה של תרומה, אם נמצאו לו לעשות מהם תרומת התרומה. למה חלק אמרכם? אמר להם, נאמרו, כך יצאו לעשות, אין לנו עניין תרומה, שם איזה מצווה. אבל כאן, מחמת כיסופהו דאמר אחי. האמירה מחמת אבישה, ובין כזו מצאת ברצונות. אומר שם רבנו מנוח. כל מקום שאדם מחמת בושה, שתיקה, הוא שותק, אז הוא לא אומר שהוא ויתר, והאדם, יש בזה גזם. אתה יודע את המעשה הזו פרוקם שרבנו ארי, מסתכל בנפח של מארם גלנתי, אמר לו, ראשון על המצח כולך יש אבה גדל. איפה אני גלח? אני לארם הגדול הזה, ואיך הוא גלג ואיך הוא גזל. היה לו מקצרה. הם היו תשרות, היו רוקמות. הלך לפעם הרב ושאל, מסתכל בחשבונות, אולי שהוא שימן לכולם הכל בסדר, ושאל אותם, אולי אני חייב למישהו ואיזה כפר? שתיקה, אף אחד לא אומר. מה עשה הרב? חוטפי את הכפר מהרמק כאן על השולחן. אמר, מי שחושב את זה מגיע לכפר, שתיקה. אישה, אישה אחת, ואמרה, אני תופרת יותר יוצר, יותר מדועק, אני רוקמת יותר טוב מכונה, מגיעה לי עוד קצת, אם אפשר לקחה מה שמוגיע לה. היום בבית שלנו, אולי היו אחרים מקחים, ראו, אם תביא עוד. טוב, אבל אתה רואה, אז היו גם צדיקות שבין בין נבואו בגלל שלא מגיעה להם. אחר כך חזר לרבינו להארית, רבינו להארית, אמר לו, עכשיו אני לא ככה לך נקי, עכשיו נמחק העזון הזה. אתה רואה שהלשא מהשתיקה, נחמת בושה, כדי שום מקווה ברעב לבוא ולגנות את הדברים האלה. אבל בלוב שלה היא לא מחלה. אז כך גם בדברים אחרים, זה היסוד של רבנו מממה של חוכמת ממה, ולכן במאה זה ייגער בדברים האלה. גם כשיש שתיקה, לא נוצר את השתיקה הזו, חוט השתיקה הזו לא תמיד היא סועמת את ההלכה בימינים שבממון, ולכן הם אמראים שהאדם ישאל, יברר את הדברים בצורה ברורה, כדי שהוא ידע אם מה שהוא יעשה, אם זה מוצדק או לא. אדם שגנב מחברו לפני 60 שנה, עבר גם היובל, אפילו שעבר היובל והיה שביטת כספים, הוא רואה אין חזקה, לגנבים אין חזקה. כל מה שיש במשנה חוזקת הבתים המשמעותית, קנותי, שילמתי במחיר מלא. ואני אומר, היה לי שטר, שטר קנייה. איפה השטר הזה? והאדם הזה מתארץ עד שלוש עמים אדם שמר את השטר, אחרי שלוש עמים אדם לא שמר. זה נקרא חזקה שיש אימה טענה, הטענה היא קנותי. אבל כאן, מה שהוא גנב, מה שהוא גובר זה נקרא חזקה שאין אימה טענה. ולכן, גם אם הוא החזיק בזה 50 שנה ו-60 שנה, עדיין הגנב יבוא, אם נשאר עליו הצוהר גמל, יש גנב חדש שגנב לפני חמש דקות, וזה הגנב יבוא, גנב ישן, בנת בן 60 כבר. 60 שנה הוא גנב. אז מה זה אומר? אם עברו 60 שנה, אז הגנבה נמחקת? אין התיישנות. בהלכה אין התיישנות בדברים האלה, ולכן, מוצע בהלכה הוא עדיין חייב לפצוע ולשלום להם. לכן אמרנו אדם הגון, אדם ירושלים, בכל דבר שאוהב. אני מבין, כמה גדולות של נושאים, הבעיות היום הן בהרבה בתים משותפים, ואנשים לא מודעים לזה. לצערי, אנשים אוהבים ללכת לשמוע סיפורים. אתה אומר, יש כעת במקום זה וזה סיפורים, הוא יריד, הוא יריד, מעשרה רצינות שנה. ההלכות חש ומשפט הראשונים לא לומדים, לא לומדים ונחשמים, בדברים האלה הם מפעמים נחשמים לגבי. ולכן אמרנו, יוצא שעה הקוראים, עד לפני יום הכיפורים, הוא ילך ויתקן את הדברים האלה, ואז הוא עשה את שובר, גם הקב' ברוך הוא ימחר לו בעברת השם ביום הכיפורים, גם את החמישים אחוז המטרים בעברת השם, ושם ורסה לו. אם יש להם ספק, יכול להיות שהוא צודק, יכול להיות שהוא לא. אדם מגיע בדבר, אדם לא מרגיש לכעמי, הוא חושב שהוא מגיע לו. נכון להיות שהוא באמת נשמר, נכון להיות שלא. הגעת, נשאל שאלה, תבקש עם מרחב מוועד הבית, בואו נתאים ללכת יחד לגבי, מה שהבדינות מסתכלו, הוא צריך לעשר. אין הבדל, לפי דעת מרן, בכל מיני טוב יש חובה מרחוב שמות העבודות, גם ביום יום זה וגם ביום יום זה, במלח. נושא בלעד מערת סוכות, אהרת שמחת תורה, בעוד שלושה שבועות ביום שמחת תורה, פעמי בונים הם צריך לאכול כזית, להם אם לא אכל ביום שמחת תורה בקיומת המצוותיה, ואם אכל ושכח ולא אמר לעמד העולם, זה המפלח שימש בין הישרים והפסקים. ומחת תורה בקיומת המצוותיה, ובמלמוד הם יהיו כזית. תודה. האם כזית דת כנחם, אם תאכל טיבי, אם תאכל עוגה, האם זה יוצא מבחינה או חייב לעשות דת כנחם, זה הוויכוח. אם תורה דת כנחם, כמו ביום שבת, מלמלה, אם שכח ודאי לאללה, הוא חייב לחזור. זה הוויכוח, אין לכם אמרנו שכל אחד עושה מלט כדי שלא יבוא לידי כנחם. אם שכח ביום שבת זה, או ביום שבת זה, שכח ודאי לאללה את כל החליצונות. חוזר וחוזר, לאללה, אני בלילה חוזר, ביום זה, אמרנו את זה בשום ספר תאומים לביינו. היא נוחנקת לה על היום, לא על הלילה. כך אומר הנגן הבא. אדם שחטא לחבר, ואותו האדם הוא, הוא לא יכול לבקש ממנו סליחה כאן, צריך ללכת לעוד הקבל. שם הוא צריך למוצח את בקשת הסליחה עד סיגדון כזאת. חטאתי למהל ישראל ולעובדם גם ליעקב שקבוע כאן, ואז אמינו לו, כל המניין, כל האנשים, מחון בחייו שאומרים לך. אי אפשר להזכיר שממשלה היום אם אין מניין. ולכן לא מספיק שהוא ייקח אתו שלושה, הוא לא צריך לקחת משם, לא בקבר, עשרה אנשים, יחלף את הנערים, יעמוד בחייו ויאמר את הדבר הזה, וגידו שמה תורכי תהורים מעולים משבטי. אז אנחנו אומרים, אם הוא היה חם, הוא נוסף על רע המוחם, אולי הכל רצו יהיה. חוץ מזה, הוא מוצא שחטא לו גר, פה, בהר המוחם, גר בהר הזוטובה ואין המוחם, גר כאן. אז אפשר לקחת ממיין משם, אין בעיה. תיקח ממיון, תלכו ויחזרו. אבל אם נתן אמון שהוא חטא לו גמל ומכביר וטרס, בטרס אפשר להגיע בקומית, כרטיס חד-סקרוץ והליכה בלא חזרה. יגיע לזה מבין מגדרות, ספק מימיון. אז מה יעשה? במקרה הזה לא צריך להצליח להצליח, אלא שיתמצאו מאנשי חברה חדושה. קוראים דרך אדם איש חברת חדושה, רבי דובר תשמע ככה מכך הבעיה שהוא יעשה מימיון שנה, ייקח מימיון הראשון ויגיד כך ראובן גמל יעקב שגר בירושלים, אתה לא גומר את השם של הנפקר, מבקש מכולם שיחה וחצרה, כלומר תגיד אם נכון לא שירוי בו, כדי שיהיה להם ספר קרחה, נשלח להם כמה תשובה. המטבע שם הזו תובן, נשלח להם קצת כסף, רבי דובר, תודה אם נשלחו אותם שהם הולכים לישון צרכים בשבילות, אז גם בזודי ועבד נושא ידי חזרה. איך? תקראו את הכבד. המשימה, הנפש של הנפטר נמצאות לעם המסלולה. קרבן בקום לנהלן, קרבן עצובות קברן. הנפש, ממוחת הנפש, נמצאות לעם המסלולה. ולכן צריך ללכת שם ולבקש שם נכונה על ידו. בירושלים אתה אומר, מי אם משהו שמע אותך, אולי הוא לא נמצא כאן בהוצאה להרגיע, הוא לא שמע אותך, אבל הוא נחל. ולכן, צריך שם שתאמר ליד המצורה, שתממין זהו תממין, חתר וכך וכך. אם הוא גילה דעתה, אם הוא גילה דעתה, הוא גילה דעתה, וכן, אין בעיה. אני לא רוצה להגיד, אבל אתה רוצה להגיד על זה. אה, סלימפי. כתוב שם, מי שחברו מאמץ מגדלו, לא מכינס למחיצותו, שמה מעשות במוות, שבמצב הוא סליח לאחאב, לא רק בשבחות סלום מחיצותו, וכו' שמה, אבל גם מביאו שקרים, וכו'. ולכן, אם האיש הרב דב נקי, למרות שמשרד הדין לא חומר במחול בשם רע, הוא מתחיל את עבודת הילדים בשנה הקודמת, הוא נמחה לו. כל זה בטבעה שיותר אדם באמת חוזר בתשובה של דומה, ולא עשו את זה על צביעת העמבה. ראוי אם האדם לא עשו את זה על צביעת העמבה, בארבע העמבה הוא אומר, תסכח לי. אבל כלפי חוף, כשהוא צעק ברבים לאנשים איננו, שאני אומר ששיקרתי, אז לא משנה שום דבר. אתם שיקרו לי, מהאדם הזה הוא מצלם. והאיתם הזה, יש לי עוד קבוצה של מאה אלף חמישים אלף, וכשאומר אבי גדולה שמרו יותר הרבה אנשים. אני חושב שגם בזה אפשר להביך להבין תשובה באותו פרק, באותו מקום, שרק בזה מן הראוי שיעשה את מה שכנראה. לא, לא. אוקיי. זה יעשה שוויה, כן. טוב. אם הדבר הזה היה בפקן קביעת העם מהשאלה, לא שומרה ולא לשומרה, אלא סתם חטא לו, תניח גזל מימון. והחזרתי בית הכסף, ועכשיו הוא ירצה למחולה על הצפר, וזה לקח איתו משלחה של שלושה דמי אדם, הולכים אצלו שלושה פעמים. אם מחל כן, אם לא מחל, חי דאבה אבה, אמן חקוק ביותר. אבל אם זה שומרה או לשומרה, שם רצו לו אמץ פעם מחיים ברכב, עד שיתרקע, עד שיתכין למחולו. שאלת המחקר, מה הוא אמר, מה הוא אומר, אני לא בוגר לך. בסדר, עשו דאחי, שייקח איתו את המשלחת ויילך לשם. אנחנו טובנים בערב יום הכיפורים אחרי הצהריים, כמו בערב ראש השנה, גם בערב כיפור אנחנו רוצים להיות טהרים כמלאכי השרת, משום צהרה, לכן טובנים בערב כיפור. גם אדם שטובל בבוקר, כדאי שיחזור ויגבל, שתיים ושתיים וארבעים, חצות היום, יחזור ויגבל. אבל אין ברכה. רצת עבד גאול בן גרחון, אבל מרן פוסק שעל מנהג בן גרחון ספק ברכות לעכב, כי זה לא דבר שנאמר בגמרא אלא זו תקנת הגאונים המקובלים וכו', ולכן אין ברכה עבדיהם. אמרתי הרגע, לא שמעת? אדם שלא יבוא ובוא ובוא, התחיל לשבת היום שבעה. אמנם, אם לא היה כיפור, מתי היה גומר את השבעה? רק ביום שלישי. אבל כאן כמובן שיש לנו ערב כיפור, ערב כיפור אחר הצהריים. קיבלנו לעשות מוניין, קפילה אחרונה בבוקר, לעשות מוניין בערב יום הכיפורים, בשעה ארבע, שהסתובבים ממחה, מייד אחרי הממחה, בארבע וחצי, יגידו לו את הפסקים ולא יעלה עד שהמשך, ואז נוכל ללכת למקווה, נוכל לטבל, מביא ולהסתובב את השבעה, אלא בין גזור, בין אנשים לנשים. לא צריך לעלות לקבר אחרון צהריים, אלא אם הוא רוצה ללכת לבית הכפרות במקום ביום יום א' הוא רוצה ללכת בו יום ט', שילכו ביום ראשון בדוקר. לא מאוחר מהצהריים. אדם שחזר בתשובה צריך גם להתבדות, ולכן יש לנו סדר דיבורים ביום הכיפורים. זאת אומרת, גם אדם שחטא או מביא קורבן, אדם שמביא את הקורבן, כתוב, והוא מתבדה אשר חטא עליה. יש גם דיבור, בסדר, גם ביום הכיפורים, לא מספיק שאנחנו חוזרים לתשובה, אלא גם אנחנו אומרים את הדיבור, יש לנו חדישת סיבות ביום הכיפורים, ערבות שחרית, נוסעת, מנחה ומעודה, ולא רק בתפילת הנחש, אלא גם בחזרה. בתפילת החזרה אדם יוכל מעיקר לבין השמת, ואיך שמגיעה החזרה לביבוי ושם נתבדק בו, אנו חייבים להמר מרצו הקטע עד סוף הביבוי. סוף הביבוי שיאמר על חטאים שאנחנו חייבים להמר אדם את הגיבוי, כמעט הוא יוצא הרג וחומר ובין שיש גם סוף הביבוי שם, והקטע הזה, בו סוף הביבוי, ואחרי זה הוא רשאי לשבת. אמו חייב לשרת את החטא, אבל אם הוא רוצה, כדאי שבינו לבין עצמו בלחש ישרת את החטא כדי שתהיה לו כפרה יותר מושלמת. בכפרת העמונות יש מקום שאוהבים ליצור את נבקות הרברים לאחר תפילת מנחה. בדרך כלל הוא מתניעת על שום הובה, קובל להראות החמאה שמקמר על עצמו מסורים, שאם הוא נכשל באותה מעבירת החמורת שיש על היום כרת או מיטב מודו, שבזכות זה, בזכות המסורים האלה והשבויים יקבלו את המכות, שגם בשמים ימחנו לו על מה שעצה. יש מקום שמקמים את המכות האלה בחינם, אבל יש מקום שלא בחינם. מי שילך לבין התאמה, שם צריך לשלם כסף על המכות. אכן, מצב מסובב, אתה לא נמדת? אפשר גם בכבוד, אין בעיה. מי שרוצה גם היום להקדים גם היום, הוא צריך גם היום, אין בעיה. איסורים, איסורים מכפרים אדמות. אשרי הגבר אשר תעצרם הים, ומצורתך תלמדנו. אל תפריעו מצורתך אלא, אבל הבוזרום, הרי אנשים ראו אותו, שהוא מקבל מכות על הגב וכו'. הבושה, אפילו שהמכות לא כואבות הרבה, יש כאן גם בושה. ובמקום זה, בוודאי שהאיסורים האלה מחסרים אבנות. ולכן, כל היום שבאים מעליו איסורים, ממי הם איסורים? לכל אחד יש את החביבה שלו. לא מבעט באיסורים, נדע שהכל דמי השמים בה תקדם את הכל באהבה. כך אומר ביום מדינה, אלממה איסורים, והאם הם נוצאים ידונו ויגדונו בעולם הבא. ככה בעולם הזה היו להוצרות, היו להם איסורים, כיפר את כל העוונות, נגיע לעולם האמת, וזה איזה משהו נכיר. ולכן, כל אדם שיש לו בעיה, לפעמים בעיה כלכלית, או בעיה רצונית, או בעיה אחרת, שיקבל עליו את הכל באהבה, והקדוש ברוך הוא, בשביל זה, מי רחום ישפר עבוד. איך יחסית בגמרא, מי שיש לו משאלה, ברור את מגניביו. למה? היה נקוד, הוא תגמר אותו כאן, בגניביו היה, רק מגניב את המים הייתם מקבלים כזאת עליו החדש. מתחילה לצעוק עליו, או לקנא עליו דברים אחרים, אז אתה יודע, זה אשרה ואשרה חלקו, ומי על העולם האמת, זך ומכיר, היא חיבסה מאותה דגד ומולד ריז על הדגד הרחמי שלו, היא חיבסה מאותו, עשתה מאותו כל מה שצריך, ואז הגיע לעולם הבא, יהיה שלום. לכן דרך ארץ במצוות, כמו שאמרנו, כל אחד יקבל את המספרים באהבה, לדעת שהכל גם איתו יגדרך. המקודמים לא הסתפקו בכל זאת, ולכן הם מביאים מעל עצמם את המספרים. יורד שלג, היו הולכים עושים דרגורו שלג, עלים על הגן ועושים גלבולי שלום. לכן עזרה ברית, בא מברש ובאמר, יש סידרה של תיקונים לפי הקבלה. קושרים לעצמם את היבא ומאבנה ומשמשו ברית ובדרך ואין, וכן זה אומר, שרשרת כאילו ציבופים, כדי לחצר עוונות. למה אין כוח לעשות ציבופים וטענות, אז אם בא על האדם מזה צרות אחרות, מישהו ביזה אותו. הוא אמר איזה משהו בבית הכנסת, והוא ביזה אותו, שטח את בנו. שישתוק. והעמל יקבל את האישורים האלו באהבה. איך אמר בגוד למלך ששמעית במדירה ביזה אותו? זאת אומרת, השם אמר לו כאלה. טוב, קיבל עליו את הדברים, את האישורים האלו באהבה. קל וחומר אנחנו, ואז בוטחו זיעק ושברכו ימחל לו על הכול. זה מפר ייבם. כן, ודאי. אז האישה תלך לגן הידיהן, והוא... כן, לפחות שם יהיה לה מנוחה. אוכלים ומפסיקים קודם בין השמשות, שצריך להוסיף מחול על הקודש. ביומת א', הגמרא דורשת את הפסוק, והניתן את נפשתיכם בתשעה לחודש בערב. וכי בתשעה מטעמים, ולא בעשרים מטעמים, אלא מכאן שצריך להוסיף מחול על הקודש, זאת אומרת שגם ביום התשעי צריך לצור. זו הדרשה דין גמור מדאורייתא. מה שלמדנו, דרשה מעין זו למעלה, בזרחות חטא, שצריך לא לאכול ולשתות ביום תשעי. אדם שאוכל ושותה בתשעים מעלה עליו הכסף כאילו צם תשעי ועשירית, שם זה הצמחתה. טוב, כאילו, זו הדרשה מדאורייתא. כך מסביר לנו מרם וככה הלכה. כמה זמן צריך להוסיף מחול על הקודש. יש לנו כמה וכמה דעות. המתחלה, דעת שהייתה מקובצת בשם רי, במסכת בצד דף ל', שהזמן הוא חצי שעה לפני השקיעה. וכך פוסק להלכה, בסופו של השולחן הגבוה סימן תרח. המחדוש של השולחן הגבוה חי פה בירושלים, עיר הקודש, לפני 350 שנה, והוא מספר שכך הוא המנהג. אז אם המנהג הוא חצי שעה, והם ראוי שהאדם יקדים, תקדים את תעודה המצוותקת בשעה שש ורבע יצחקע שיניים, יגמור את הכול, יחלוף את המעליים מעל רגלו ויאמר אני מקבל עליי תוספת מחול על הקודש. ואם האישה רוצה לקבל עליה תוספת מחול על הקודש, לא מספיק שתחלוף את המעליים אלא תקדים ותברך וציוונו להדליק נוח של יום הכיפורים רק אחרי שתדליק, אחרי זה תקבל עליה תוספת מחול על הקודש. אין יותר בהערכה הזו בין אנשים לאנשים, כמו שהיא חייבת בתום יום הכיפורים, גם התוספת היא צמודה לה ולכן גם הנשים חייבות. אלה דברי הגמרא בביתה ל', וכך ההלכה, כך פוסקת לנו כאן ברעב. הגמרא עוסקת בסוד נשים, בזמנם היו חלק מהאנשים, לא ידעו לקרוא ולכתוב. מה היו ערכות בבית הספר? היו מזלזלות במצווה תוספת מחול על הקודש. אנחנו בטוחים, גם אם אני אוכיח, גם אם אני אומר לה, היא לא תשמע לה. האם נקודה תוכיח, תוכיח את עמיתך, האם היא שייכת בה או לא. זה הדיון של הגמרא, שהיא המסכמה היא, מוטב שיהיו שוגגות ובו יהיו מזידות. זה הלשון של מרן כאן. נשים שאוכלות בשוגות על שחשיכה והן אינן ידעות שמצווה ברציף מחול על הקודש, אין ממחין בידן כדי שלא יבואו לעשות בזדון. זאת אומרת, על ידי התוכיחה, לא אף שלא הצלחת, אלא גם קילקלת. כל אומיה הייתה שוגגת. כאר תוכיחת אותה, היא יודעת ומזידה, והיא ממשיכה לאכול. ולכן לאנשים כאלה שאתה יודע מראש שהם לא ישמעו, אין לך למה, בזה אנחנו רשאים לשתוק, בזה אנחנו לא חייבים להוכיח, אבל כגון זה לא נאמרה מצימת התוכחה, לא יודעים גם בדברים אחרים. הגמרא בשבת דנה לגבי אותם שהיו רוקדים ומוחאים כפיים. אתה יודע שהדבר אסור, גזירה שמתקן כדי שיר. אבל אני יודע שהאנשים האלו לא ישמעו לי. האם אני חייב להוכיח אותם או לא? הגמרא עונה על זה, כיוון שאני יודע שלא ישמעו לי, מותר שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים. וכך פוסק הרמב״ס, למעלה בסימן ש״לט, שאם אני יודע שאנשים מעבר שירוקדים ולא ישמעו לי, לא חייב להוכיח מותר שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים. פה הדין גם לגבי יציאת נשים עם תכשיטים. ביום שבת אסור לאישה לצאת לכרמלים, כאילו לראשות הרבים, בתכשיטים. כך למדנו במשנה, יש פרק שלום על זה במה אישה יוצאה. גמרם מספר לנו באורח חיים סימן ש״ג׳ סעיף י״ח״ והאי דמי אנחנו רואים שהן נשים יוצאות. למה? יש שם כמה הסברים. אחד ההסברים אמרנו אומר, בפי רבים נשים. למה אנחנו שותקים? מותר שיהיו שוגגות ולא יהיו מזידות, כי בין כל דבר תשמעו לנו, ולכן אנחנו שותקים. לפי זה, שאם אדם מכיר את אשתו, ברוך השם, לאישה יראת שמיים, היא בוודאי תשמע. היום הנשים שלנו יודעות לקרוא ולכתוב, למדו בסמיניה אחרי שניהם יראת שמיים. אתה אומר לה תוספת מחול על הקודש. צריך להבליק את הנורות בשש ובעבע ולקבל תוספת כיפור. היא תעשה את זה. אז בוודאי שצריך לומר לה. או רוצים ללכת לכותל. רוצים ללכת ביום שבת, יחד לכותל המעורבי. אמרנו לו, שילכו, מותר ללכת ברגל בכיסים ריקים, כי אין שם עירוב. אז לא רק שבכיסים ריקים, אלא יש לה עגילים, צמידים, טבעות. את כל זה תשאיר בארון. הולכים בלי תכשידים כדי שלא יבוא החני לדבר עבירה. מה תגיד מרן אמר מוצא את שיווי שדודות ולא יהיו מזידות? זה ואישה אמת הארץ שאין לה יראת שמיים. אבל כאן הוא יודע, ברוך השם, שאשתו והילדות שלו יש להן יראת שמיים. אם הם ישמעו לו, אז ממלאוי שיורידו את התכשיטים ויילכו ללא תכשיטים. לא רק לעיר העתיקה, אלא כל מקום שאין להם הוא של הבגר, תמרנו את ההזהרה הזו. רוצים ללכת להתפלל ממך במערת שבעה מקודית. לא רחוק נמצא לנו, מקום קרוב יחסית, רוצים ללכת לשמה, גם שמה יש את הבעיה הזו, ולכן תשאיר את התכשיטים בארון. הגמרא ממשיכה ואומרת שם, שלא רק בדאורייתא דרבנם, אלא גם בדאורייתא אומרים את הכלל מוטל שיהיו משוגגים ולא יהיו מזידים. שהרי, הגמרא מדאיתא ההלכה שלנו, שהרי נשים שאוכלות ושוטות ולא מקדמות עליהן תוספת בשש ורבע, אפילו לא שאנחנו שותקים. זה הראייה של הגמרא, שגם בדאורייתא. אלא שכותב הרם, שדבר דאורייתא דווקא בדבר שינו מפורש ופירוש בתורה. דבר שינו מפורש ופירוש בתורה, בזה לא נאמר הכלל הזה. ולמה? האדם הזה אוכל חזיר או נבלה. כולם יודעים, כולם קראו בתנ״ך, כולם יודעים שאסור לאכול נבלה. אז בן קור הוא מביד. כשאתה מוכיח אותו, אין לך מה להפסיד, ולכן יש שחורה להוכיח אותו. כך גם אדם שילח את הבן שלו לבית ספר דוק. זאת אומרת, גם אם אני אגיד לו, הוא לא ישמע לי, בין כה הוא לא ישמע לי. אבל הנושא הזה, חינוך הבנים, זה לא דבר שכתוב בזוהר או כתוב באיזה מדרש. זה כתוב בפירוש בתורה, ושינמתם במעניך. כל אבא חייב לחנך את הבן ליראת שמיים בתורה. כיוון שזאת בין כה מפורש בתורה, בין כה הוא מבין, ולכן כאן לא נאמר הכלל הזה מתי שהם שוגגים, כאן אין מה להפסיד. ולכן, כל פעם שאנחנו רואים אותו, אתה פוגש אותו, או שהוא יתקשר אליך בטלפון ואומר לך, נהיה בקצר, תבוא מהר, תעזור לי, יהיה כל הבית חושך. אז תגיד לו, אני מוכן להעיר לך את הבית, אבל מה יהיה עם האור של התורה של הילדים שלך? מר המצווה זו תורה אור. מה יהיה עם הילדים? יהיו חלילה חילונים, ילכו לצבא, יהיו גויים. זהו, תתחיל מיד, תתחיל בטלפון, ושתגיע לשם, תמשיך, תזכה וברך על המוגמר. זהו, כל אחד צריך להשתדל, ושם כבר אין את החשבון, אני אצביח, לא אצביח. בכל מקרה, אדם חייב לנסות עד או יקללני או יקלני. מחלוקת בגמרה במסכת ערכים טז. במחלוקת אותי, איך ללמוד מהפסוק. בסופר שמואל א' מסופר שיומתן בן שאול הוכיח את האבא שלו. כששאול המלך רצה להרוג את דוד המלך, שאל אותו יונתן, למה יומת מעשה? הוכיח אותו, ואז הוא קילול אותו בהתחלה בין אהבת המרדות וכולי, ואחר כך גם, ויצבת החנית, רצה לפגוע ביונתן. השאלה היא, האם כבר בקללה פתום או בקללה עדיין חייב עד שיקלנו? זו המחלוקת בגמרה. הזוהר פוסק בהלכה הזו עד שיקלנו. גם הרמב״ם, בחלק א' בהלכות דעות, גם שם הרמב״ם כתב, עד שיקלנו. נפקא מינה, פעמים האדם הזה לא יעיז להרים עלי יד, ויודע שאני יותר חזק ממנו. אם הוא ירום יד, אני אשבור לו את היעד, ויודע שאני יכול לסרק אותו. אז להרים יד הוא לא יעיז, אבל יש תוצאות גדול, לא יכול לקנות. האם אני חייב להוכיח אותו? כן, אני חייב. אפילו אם הוא יקנות, אל תפחד מהקללות שלו, הקדוש ברוך הוא יברך אותך, ולכן יש חובה, כל פעם שאתה רואה אותו, צריך להוכיח. אתה הולך להתפלל מנחה. לא כתוב בצורה להתפלל מנחה. מנחה הלווה לכול עמלה, המצווה היא רק בראזנה. אבל אם ראית את הכוכב הזה, הכוכב הזה הגיע לבית הכנסות, תגיד מיד בשום ריחוד של ישראל וריבו, אני בא לקיים יצרה תעשה דאורייתא, הוכיח תוכיח את עמיתיך, תיגש אליו, תגיד לו, הילד שלך עדיין לומד במקום לא טוב, הבית הספר הזה יקלקל אותו, כל פעם תחזור, עד שישנה, עד שיעביר אותו לתלמוד תורה, עד שירשום אותו לישיבה. אין גורם את זה בעמנית, בספרון, לא משנה, בכל מקרה, צריך להוכיח. כשאנשים חושבים, תוכחה זו מצווה של הרבנים, הרבנים צריכים לומר לא. הם באים לרב, אומרים לו, פלומי אלמוני, כך וכך, תגיד לו. כך הם מבקשים מהחכם. עד שאתה אומר לחכם, תעשה את זה אתה בעצמך. מצווה בו יותר מזה שלוחו. ידוע מה שאומר ספר חסידים, שאם האדם הזה הלך והוכיח אותו, זה לא הצליח. נפתע ולא הצליח. כל העבירות שיש לי, הולכים עליו. כל המצוות שלו, חיים אצלו. בשנייה אחת נהייתי צדיק גמור. זהו. אז ממה נפשך? אם הוא ישבע לך, יעביר את הילדות שלו לבית ספר טוב, לתלמוד תורה, אתה שותף. בשמיים לא נותנים לשרצור, למתווך, חצי אחוז. כמה נותנים בעין תורה? בזכות מי הילד הזה אומר תורה? בזכות מה הוא עושה כל החיים שבאמת תורה, מצוות ומעשים טובים? בזכותך. אתה שותף, ייתנו לך הרבה גני עדן. אם חלילה לא שמע לך, אז עדיין יש לך רווח ממקום אחר, ממה נפשך. הגאון קיבל בספרו חומת תנ״ך, מביא דברי ספר חסידים ומסתיים. הוא אומר בדרך דרוש. הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא על הר חטא. מה זה ולא תישא? אל תתכוון בשעה שאתה הולך להוכיח אותו שלא ישמע לך ותלביש עליו את כל העוונות שלך. לא תישא על הר חטא, אלא תשתדל לדבר במתק שפתיים כדי שישמע לך ויביא את הילד שלו למקום טוב וכן כל כיוצא בזה. הבאתי דוגמה, הבאתי משל על נושא חינוך הבן. עכשיו דווקא יש לנו תרייג מוצלות בכל אחד מהדברים. אם הראוי שכל אחד בלשון יפה, בבית אקספתיים, יאמר עוד פעם ועוד פעם, עד שבעזרת השם ישמע לנו אותו האדם. אם כל אחד יבוא ויעשה לו את הדבר הזה, הוא יבוא להתקלם מנחה. שניים הוכיחו אותו לפני, שניים אחרי, שניים הלכו איתו בדרך, וכן הלאה, כל יום הוא יושב בזרה עם האש כהן, לא יהיה לו ברירה, עד שיעביר אותו לתלמוד תורה תואר אדם. לא, אמרנו שלא. אמרנו, כאן זה מפורש בתורה. זה מה שקראנו רגע בדברי הרם והרמה. טוב שזה מפורש בתורה לשנייתם לדמיך, לכן בזמן הם הכלל מותר שיהיו שוויים ב... זה בעיה שלא. אם אשתו הייתה לוקחת את המשכורת, היום הוא קיבל משכורת 5,000 שקל. היא לוקחת את כל המשכורת, הולכת, קונה בזה נעליים. יש נעליים שוות 5,000. מה הוא היה עושה? היה שותק? היה אומר שלום בית? היה קולה ארצה עם הנעליים, נכון? הוא הייתה קונה שמלה. הוא היה שותק? לא, לא היה שותק. מה, את משוגעת 5,000 שקל קנתה שמלה? מה היה לנו לאכול? שם הוא לא עוזר שלום בית. אם היא תעשה דברים כאלה, שם הוא יגיב. למה על הבן שלו הוא לא מגיב? את הדברים האלה אתה צריך לומר לו. זאת מאוד. אם באמת הבעיה עם האישה, אפשר להוכיח גם אותה. היא יהודייה, נכון? כמו שמוכיחים גבר, מותר להוכיח גם אישה. אני אספר לך מעשה שהיה. היה איזה אברך אחד, הלך לאיזה אישה, התחיל לדבר איתה. תכניסי את הבן לישיבה, הבן שלך ילד טוב וזה. בעלה היה אדם צודק, בעלה הסכים. אבל הוא פחד ממנה, הייתה אישה קשה מאוד. ודיבר איתה ולא עזר. למה? התחילה לצעוק עליו. בישיבות אין כסף, עוד 20 נדבות. מה, הבן שלי יוכל מהנדבות? אני לא מסכימה. צעקה צעקות וזה, ואותו אדם עזב אותה והלך. אחרי שנתיים, איש אפשר אותו. אפשר אותו, איפה האברך צלוני? הוא מצא אותו, תראה, יש לי בן, עכשיו הוא גומר כיתה ח', אני רוצה שתיקח אותו לישיבה טובה. טוב, האברך לא יוכל לשתוק, לא יוכל להתעסק. אמר לה, גברת, אבל בישיבה שאת אומרת, שם רוצפים נדבות. את לא מתביישת, יהיה הבן שלך יקבל כסף על המדבות? הוא לא יוכל לשתוק. יענתה לדוגרי, האישה הזו. אמר לה, תראה, לא שמעתי לך בבן הגדול, הבן ההוא כבר יצא לתרבות רעש. אני רוצה לפחות שהבן הקטן יגיד עליי קדיש. דוגרי, קצר ולעניין. אמר, בסדר, לקח אותו, באמת נכנס לישיבה, וככה זה היום, אותה אישה כבר עליה שלום נפטרה, והבן הקטן אומר עליה קדיש. הגבר לא אומר קדיש, הבן הקטן אומר קדיש. היא יודעה את האמת. אז לפעמים שלח נחמכה על פני המים, כי ברוב הימים תמצא אלו. אמנם בפעם הראשונה שהוא הלך, והוצא משכן בבוסת פנים, היא צעקה עליו, עשתה לו פדיחה, הייתה אישה, היה לה קול רם במצרף. היו שמים את הקול שלו במרחק אמש ועוצר. אבל זה עבר בשביל אדון השני, ולכן אסור לנו להתייאש בדברים האלה. אז גם אם הוא אומר לך את התירוץ הזה, אין בעיה. לפעמים, אם לנו קשה להתווכח, אישה עם אישה, תשעה קדים וחצי, אם תשעה קדים וחצי זה הולך טוב. אז תלך ביחד עם אשתך, תגיד לו, אני אבוא לבקר אתכם, תלך במוצאי שבת, תעשה להם ביקור, ותלשכו. לפעמים אפשר לשכנע. אנשי ערכים אומרים שיותר קל לשכנע נשים מאשר גברים. יותר קל להדלוק את המצוות הקדוש אצל הנשים, הם אומרים שזה הרבה יותר קל מאצל הגברים. ולכן, שיהיה נושא, יהיה נושא ויהיה ביציעתא דשניא, תתפלל בברכת שמע הקולוני, תוסיף בפפילה שהקדוש ברוך הוא ייתן לך חן, חן וכבוד ייתן השם, שאותה האישה תסכים לשמוע לנו, ילך יחד עם אשתו, ובעזרת השם יצליח שאותו הבן ייכנס לתלמוד תורה, לישיבה. פעם הייתה בעיה בירושלים, לא היה לנו מספיק תלמודי תורה, לא היו ישיבות. היה קשה מאוד. היום 88% מהילדים לומדים ברוך השם בבתי ספר דתיים. היום רוב הנוער שלנו כבר הולך לישיבות. כשאני הייתי נער, היה לנו בכל ירושלים, בכל הארץ הייתה ישיבה אחת, רק פורת יסף, מה היה עוד? היום בירושלים יש יותר מ-35 ישיבות קטנות, כן ירבו, גם פורת יסף. חוץ מהשירות שהולכים לתנחם לאשכנזים, יש 35 ישיבות של ספרדות. אז הוא לא נוצר חן בעיני בישיבה של הרב ראובן. תלך לישיבה של הרב שמעון, של הרב רבין, יהודה, יששכר, יש ברוך השם שפע, זה קל מאוד היום לסדר את הבנים, את הילדים, בישיבות כזו. ישיבות גם לבעלי בתים. ישיבות גם לבעלי בתים, כן, בעזרת השם. אבל זה לא מתאים לילדים. תביא כאן ילד בן 14, לא ימצא את מקומו, כן, כן. זה לא שייך להביא את הילדים מפה. הילדים צריך את החברה שלהם, הם צריכים את המסגרת שלהם. יבוא כאן בחופש, בחופש תביא אותו בחום המועץ פסח, תגיד את הנכדים שלך לכאן, אהלן וסהלן, מקבל אותה. אבל הם צריכים את המסגרת כל השנה ללמוד, להתקדם בצורה אחרת, סיגנון לימוד אחר, וכמו שאמרנו, כל אבא חיה בדברים האלה, ואם הוא לא מקיים את חובתו, אנחנו צריכים, יש לנו אחריות קולקטיבית, המשתרות לעשן אלוהינו. והמגלול, לנו לבנינו, דבר שהוא גלוי. אין לך דבר גלוי יותר מזה שהוא שולח את הבן שלו למקום תועבה כזה, מקום שכולם פושעים, פועלי עזה, לצערנו. היה לו מזמן סקר, סקר עולמי. מי נמצא בראש הרשימה, האלימות של הנוער? מספר אחת בעולם, איזו מדינה נמצאת? החינוך החילוני של מדינת ישראל, אוי לאותה בושה. הם כותבים את זה, כותבים סקר ואומרים את האמת, אבל לצערנו לא כולם מסיקים מסקנות. טוב שאורין זוהר וחבריו עושים את זה פעם ראשית דרך הרדיו, ושם הם מספרים את הסיפורים האלה ומתארים איך בני נוער החילנים מגיעים לבתי הספר. חלק באים עם סכין, חלק עם אגרופן, ויש מחמירים, הם לוקחים גם את זה וגם את זה. זאת אומרת, אנחנו צריכים להתגונן, התגוננות וכו'. ותראה, איזך דיל גמור, מי שיעמוד בחדר מימין יום אחד בבית חולים וראה כמה נערים כאלה מגיעים, השם ישמור. חלק אתה רואה נגמר, פותחים אותם להר הזיתים, להר המנחות, בפרט בשבתות. שבתות אין בית ספר, הולכים לבתי מרווח, ואתה רואה את ההידך דילגמו. אז אם האדם הזה נורמלי, האדם הזה שפוי, רוצה שהבן שלו יישאר חי, לא יפצע, ויישאר בריא ושלום במפשיע בגופו, הדרך היחידה היא שישלח אותו לישיבה. אבל לפעמים המוח שלו מעטן, המוח שלו לא תמיד צולום, אז צריך להאיר לו את העיניים ולומר לו את הדברים, כדי שבעזרת השם, לשם ורפא לאום. אם אתה מדבר מבחינה מסחרית, אם דיברת כסחר, אין לי הרבה מה לענות לך. אני עכשיו אור. הלכה, הגמרא אמרה, בריאה מציאה ל״א, תוכיח תוכיח אפילו מאה פעם, אפילו אלף פעם. זהו. וכאן הוא לא יכול להעיז לעקוף אותך, הוא יודע שהוא לא שווה מכה, אז אין לך פחד של מכות, ולכן כל פעם שאתה רואה אותו, מאה פעם, אלף פעם, עד שיתקן. כל זמן שלא תיקן, צריך להמשיך ולהוכיח. חולה שיש בו סכנה, התורה נתנה לנו חובה שאותו אדם ירחק וישתה, כמו שכתוב, שיעשו אותם האדם וחי בהם, דרשו חכמים וחי בהם, ולא שימות בהם. כל חולה, אנחנו לא יודעים מה מצבו, הרופא אומר מה מצבו. ולכן, כמו כל חולה, אולי יש בו סכנה, שואל את הרופא. גם כל אישה בהיריון, קודם שתשאל את הרופא, אחרי שהרופא יענה, אחר כך ילכו לחכם וישאלו כדי שהחכם ינחה אותם מה לעשות. ולכתחילה, כל חולה שאולי יש בו סכנה, שואל רופא דתי, רופא ירושלים. בשעת הדחק שלא מוצאו רופא דתי, בשעת הדחק, גם רופא שאינו דתי, גם כן טוב, אבל. אמרתי את זה רק בשעת הדחק. יש אנשים הולכים לשאול רופא, מתי? ערב כיפור בשעה שבע הוא יחפש איפה הרופא, איפה הרב, ברגע האחרון אין הוא מחפש. רק שוטה עושה דבר כזה. אלא אם מוצליח לשאול רופא, כבר מחר ייגש וישאל את הרופא. הרבה פעמים הרופא עצמו מסופק, הרופא לא ידע. מה הוא רוצה? הוא עושה את כל הבדיקות של החוץ. מביא את הנכשיר במדידת לחץ דם, רואה מה לחץ דם. לפעמים חוץ מהלחץ דם יש גם בדיקות סוכר או בדיקות אחרות. אם זה דם, בדיקת דם, בדיקת שתם וכן כאלה יוצא בזה. אז אם אתה הולך מחר, מחר המעבדה פשוחה, תעשו את הבדיקות וביום שישי יקבל תשובה, ידע בדיוק. הרופא יוכל לומר בצורה וודאית כיצד ענו לנהוג ולעשות. אבל כמו שאמרתי, יש שוטים שאף פעם לא הולכים מוקדם. הם באים להצטלם מנחה עשר דקות אחרי השקיעה וגם לרופא הם הולכים מאוחר בערב כיפור המעבדה שגורה. תודה רבה.