אבילות החורבן בהלכה: מדיני זכר למקדש בבית ובשמחה ועד להלכות קריעה בראיית המקומות הקדושים, סימן תקס' זכר לחורבן - כלי נגינה

- - - לא מוגה! - - -

הגמרא במסכת דבר בתרא בדף ס, הגמרא אומרת לנו שיש חובה, יש צורך לעשות זכר לחורבן בית-המקדש בכל השנה כולה, ולכן כשאדם מסייד את ביתו, מול הכניסה, מול הפתח, יישאר אמה על אמה, היינו 48 סנטימטר על 48 סנטימטר, שלא יהיה מסוים. הגמרא מסיימת שמה לגבי דעבד. יש מחלוקת בין גדולי האחרונים איך לפרש את הגמרא. הלשון של הגמרא הוא הלוקח חצר מסוידת ומכוירת הרי זו וחזקתה, והן מחייבים אותו לקלוף בכותלים. חירוש הדבר. קניתי בית ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. הגוי שבא לסייד, האם הגוי צריך לעשות אמה על אמה זכר למקדש? שלגוי אין את החיובים האלה. אם כך, מה שהוא סייד לפני חודש, הוא סייד בהיתר. כעת אני נכנס לדירה שלו, מחר אני עובר דירה. גם אני לא חייב, כיוון שהיה בהיתר, כיוון שסייד בהיתר, אין אלא גם אני לא חייב לקלף, אני יכול לשבת באותה הדירה, למרות שהדירה מסוידת היתר. בדוגמה הזאת, אין ויכוח, הלבד לכול עלמא, כולם, כל הפוסקים פה-אחד אומרים, אני לא חייב לקלף. הבעיה תהיה שאני גר בבית ואני הבאתי סייד, והסייד טעה וסייד את הכול, ולא שיהיה רמה על המע. האם במקרה הזה חייב לקלף או לא? לפי המגן אברהם ורוב הפוסקים, חייב לקלף. רק לדוגמה, שקניתי בית אצל הגוי, קניתי בעיר העתיקה, שם, ושם היה הסיד והיתר, רק בזה יש מקום לומר שבדיעבד לא צריך לקלל. אבל כשאני עכשיו מביס היד, אני בוודאי חייב בזה, לא עשיתי את הדבר, לא רק מלכתחילה, אלא גם בדיעבד יש חובה לקחת ולקלל. אלה דברי המגן אברהם, וככה העתיקו כל הפוסקים האחרונים, אשנה ברורה, כף החיים ועוד. אבל לעומת זה, הרדב״ז לא מפרש כך. הוא אומר רק בדוגמה של מלכתחילה, חכמינו חייבו, תעשה, אבל הדין הזה לא קיים בדיעבד. אפילו אם אני סיידתי ושכחתי מזה, תודה. גם בזה אין צורך לקלף. כדבריו, כך פוסק להלכה גם הגאון רבי יוסף מולכו, וספרו שולחן גבוה. אנחנו יודעים כלל שיש מחלוקת בענייני אבלות, הלכה כדבריה מקל באבל. זו הסיבה שאנחנו מעלימים עין ולא צועקים על האנשים למה אתה לא מקלף ולמה אתה לא משאיר רמה על המה. אנחנו שותקים, ונשנח לכל העם בשגגה. אבל כל זה, כמו שאמרנו, לגבי דיעבד. מלכתחילה אין ספק שכולם חייבים בדבר הזה. אפילו אם אני לא גר בבית שלי, אלא זו דירה שכורה. גם בדירה שכורה, גם שם יש חובה לשייר אמה על אמה. כך גם לגבי קבלן שבונה בניינים ומגיש לי מחר את המפתח, גם הוא חייב בדבר הזה לתת הוראה לסיידים לשייר אמה על אמה. מה שכתב הרב אינשטיין באגרות משה, הוא מתכוון בעיקר לקבלנים באמריקה. שם הקבלן לא יודע מי יקנה, אולי יקנה ממנו איזה גוי. ולכן, שם הדבר קל יותר. כאן, אם מישהו בונה בניין, אם מישהו יבוא ויבנה בשכונה שלנו כאן בניין, כאן בוודאי במאה אחוז הוא בונה את זה בשביל יהודי ופועל כיד בעל-הבית. ולכן, בוודאי שגם הקבלן חייב לדאוג לדבר הזה. בכל דירה מן הראוי שיהיה, כמו שאמרנו, אמה על אמה, מול הכניסה, כדי לזכור את עניין החורבן. יש מחייבים בכל חדר, לפי דעת היעבץ, ועוד. כך היה מחמיר גם האדמו״ר מבלז הקודם. גם הוא היה עושה בכל חדר כדי לזכור את עניין החורבן. אבל קשה לנו לחייב, כי גם זה מחלוקת, וגם בזה מעיקר הדין, ספק דה רבנן לכולה. גם בזה אין את החיוב בכל חדר, אלא מספיק שיהיה לנו בכניסה לדירה, מקום אחד, זכר לחורבן, שבכניסה לבית, ביציאה מהבית, יראה את זה. זה לבד מספיק. שוב, החילוני הזה יהודי, יהודי שהיה חייב. עזבו מילא, לפי דברי מגן אברהם, כיוון שהיה חייב ולא עשה, עדיין יש חיוב לקלף. ולכן, אדם שרוצה להחמיר על עצמו ולקלף, למה לא? כדאי מאוד, המחמיר תבוא על הברכה. כל זה בבית פרטי. אבל בית-כנסת, בית-מדרש, תלמוד תורה, ישיבה, מקומות כאלה, זה בית-השם, שם אין את החיוב שיהיה המה על המה, אלא כל החיוב הזה שאמרנו, אך ורק במקום בית פרטי וכיוצא בזה, כולל גם חנות. אם יש לי חנות, צרכנייה וכיוצא בזה, גם שם יש חובה לשייר אמה על אמה. מן הראוי שגם שם ישים לב, כשהוא קורא לסיידים, נותן להם הוראות, כדאי שיאמר להם. הבעיה היא שרוב הסיידים היום, בזמן הזה, או שהם רומנים או תאילנדים, אינם בני ברית. אתה מדבר אתם, הם גם לא מבינים, הם לא יודעים עברית, הם לא מבינים מה אתה אומר. לכן, הפתרון היחיד הוא, תעלה על הסולם, תיקח סרגל, תיקח עיפרון, תשרטט להם. תשרטט להם, כשהם יראו את השרטוט, אולי, יכול להיות שאולי לא יסייד את המעלמה, תלוי אם הוא שתה על שני בקבוקי בירה או ארבע. איך? לכן, שוב, או לא ראינו את זה? לא ראינו, כי אנשים לא שמים לב, שוב. אבל אין שום הבדל עם האדם. לא יודע, לא שמתי לב, אבל גם שם מן הראוי היה לעשות. יכול להיות שאולי אם יעשו בחדר המדרגות, אולי זה כאילו גם זה כניסה, כניסה ויציאה. לא חייבים דווקא בתוך האולם, יכול להיות גם בכניסה, בדיוק שם, בחדר המדרגות, אולי גם זה יכול להיות טוב. צריך להעיר באמת את תשומת לבו לידיעור השמים, בן הסתם שהוא יעשה את זה. כן. לא, אל תצבע את המקום, זה מה שצריך לעשות, להקפיד מכאן ולבא. כמו שאמרנו, תסמן להם אמה על אמה וזהו. לא טוב, לא טוב. בספר הלבוש, שני לוחות הברית, המגן אברהם, בערב, סעיף קטן ב', המשנה ברורה, כפחים, כולם הדגישו. לא לצבוע שם את אותו המקום שחור, קל וחומר, לא לצייר שם לא קבר רחל ולא כותל המערבי ולא דברים אחרים. הדברים הללו רק מייפים, עושים את הכול שיהיה יפה, ואנחנו רוצים שייראה חרב כמו שבית-המקדש, לצערנו, חרב. ולכן כל הפוסקים, דעתם לא נוחה מזה. אומנם יש מי שרצה לסמוך על דברי האגודה, אבל האגודה לא התכוון לומר שייקח צבע שחור וייצבע את זה בצורה היפה הזאת, אלא שהוא הושחר. זה הכוונה, זה הפירוש של האגודה, כך שאין הכרח שהאגודה חולק על דברי הלבוש והשנא. ולכן עדיף יותר שאניח אותו כמות שהוא, לא לכתוב בפנים אם ישכחך ירושלים שום דבר, אלא, כמו שאמרנו, להשאיר אותו כמות שהוא. זה מה שצריך לנהוג ולעשות בלכתחילה. אפשר, כן. אם אין לו אפשרות מול הפתח לעשות את המעלמה, ישמע ארון קיר וכיוצא בזה. עשה את זה בצד השני, גם בזה יוצא ידי חובה. דבר שני, יש מי שרצה לומר את הדבר הזה, הגאון רבי יעקב קניאבסקי, בעל הקהילות יעקב, הוא רצה לומר שכל הדין הזה הוא בשעה שמסייד. בסיד הוא קיים את ההלכה, הוא השאיר המעלמה. מה שאחר כך עושים אחר כך תמונה, זה לא מקלקל מבחינת ההלכה. אבל שאר החכמים לא הסכימו אתו. אם הוא שם תמונה, לא רואים את זכר לחרבן, ולכן עדיף יותר שלא יעשה כן. מלכתחילה כן. מלכתחילה כדאי, כן. מלכתחילה כדאי להחמיר מדבר. ככה אוי לנהוג ולעשות. הגאון רבי חיים פלאצ'י מביא בשם אביו, רבי יעקב. הוא אומר שבית שמקיימים את ההלכה הזו, יש שם מעלמה. אותו הבית יהיה נכון הוא והתושבים שלו, יהיה להם, בעזרת השם, כמו ביטוח. אותו הבית יהיה קיים לעולם. לא יהיו שם לא שריפות, לא רעידת אדמה. היום אנשים הולכים לחפש חברת ביטוח. שמעו שאולי תהיה רעידת אדמה. הולכים לשלם הרבה כסף. יש לך כאן חברת ביטוח בחיני חינם, מה שמבטיח לנו הגאון רבי חיים פלאצ'י, אז למה שלא לקיים את הדבר הזה? כל כך קל בקלות, ולכן, למרות, כי לימדנו זכות על אלה ששכחו ולא עשו, אפילו הכי כדאי בלכתחילה להחמיר בדבר. דבר שני, שאנחנו עושים זכר לחורבן כל השנה, כשאדם עורך שולחן צריך לשייר מקום ריק. כאן יש לי צלחת, אני משאיר את הצלחת הזו ריקה, לא סמכן, לא סלטים ולא אוכל אחר. כל זה כדי לזכור את עניין החורבן. ולכן צריך ללמד את המלצרים, אלה שאמורים להכין שבכל שולחן, גם בשמחות, ברית מילה, חתונה וכיוצא בזה, תמיד לעולם יישאר מקום ריק, כדי שאדם יסתכל באותו מקום, יביט ויזכור את עניין החורבן. הלשון של הרמב״ם ומרן, העורך שולחן לעשות סעודה לאורחים, אפילו לאורחים. יש לך מצווה גדולה מזו, שאדם מכניס אורחים זה יותר מקבלת פני שכינה. אפילו שם צריך לזכור את עניין החורבן. קל וחומר, כשאני אוכל לבד עם בני-הבית, קל וחומר שצריך להיזהר בדבר, חוץ משבתות וימים טובים שפטור מזה. אלא שיוצא מן הכלל פסח, ליל הסדר, תמיד חל ליל תשעה באב. היה לנו השנה הזאת ליל הסדר שני בלילה, ליל שלישי. כך גם היה שלשום, גם כן היה אותו דבר. ולכן, שם כן עושים זכר, לאבילות הזאת, על-ידי ששמים בתוך הקערה ביצים, כך גם לגבי זה. אבל ככה סתם בשאר שבתות וימים טובים, אין בהם עניין של אבילות, ושם לא צריך לשייך. דבר נוסף, האישה שמתקשטת לא תיקח את כל התכשיטים, אלא לעולם יישאר משהו זכר לחורבן, שלא יהיה תכשיט שלם. דבר אחרון, לגבי החתונה, כשהחתן נושא אישה, לפי דעת מרן צריך לשים אפר מקלה. אלה דברי הגמרא, וכך כתבו כל הפוסקים. הרמ״ה חולק, הוא אומר, ויש מקומות שנהגו לשבר כוס בשעת חופה או לעשות מפה שחורה או שאר דברי האבילות בראש החתן. בדרך כלל אנחנו הולכים כמרן והאשכנזים כהרמ״ה. פה להיפך. האשכנזים והתימנים, הבלדים, עושים כדעת מרם ואנחנו עושים כדעת הרמה. ולמה? מה קרה? יש לנו כאן מנהג, והמנהג הוא, כמו שאומר הקולבו, שהיום בזמן הזה שוברים כוס ולא שמים אפר. בזמנם היו מניחים תפילין כל היום, ולכן לשום לאב אלי ציון פאר תחת אפר, לכן היה צריך לבוא ולהניח אפר לפני החופה. היום בזמן הזה, שלא מניחים תפילין כל היום, לא שייך כל זה. בזמנם הייתה חתונה באמצע היום. עד לפני 50 שנה לא היו מחכים עד תשע בלילה לעשות חתונה. בצהריים היו עושים שתיים, שלוש, ולכן זמן הנחת תפילין עדיין הוא קיים. תזיז לו את התפילין, תשים אפר. היום עושים את זה בלילה. בלילה מן דכר שמה? בכלל אין, לא תפילין ולא, ולכן זו הסיבה שאנחנו רגילים לשבור כוס, על-פי דברי התוספות ממסכת ברכות בדף ל״א, שם הגמרא מספרת על רב השם. חיתן את בנו, מור ברב השם, וראה שהחכמים, יש שם יותר מדי שמחה. שכחו את חורבן בית-המקדש. והרי הפסוק אומר, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, ולכן משום זה לקח כוס ושבר, ואז העציבו. זו הסיבה שגם אנחנו עושים כן. יש מי שרצה לומר שאפשר לשבור כוס חרס, אבל יותר טוב, כוס זכוכית. החתן, הקלה, גמטרייה, כוס זכוכית. ולכן, בגלל זה אנחנו רגילים לקחת דווקא את זה. חרס שנשבר, אין לו תקנה. זכוכית, תיקח את השברים, תחזיר לבית-החרושת, ועוד הפעם אתה יכול להחזיר את זה כוס כמו שהיה. כך גם עם ישראל. אמנם נשבר, היה חורבן, היה מה שהיה, אבל בעזרת השם יבוא משיח, יתקן עונה במלכות שדית, יחזיר עטרה לי ישנה במהרה, ולכן אנחנו לוקחים דווקא את הכוס הזכוכית. אבל, רשדה-חמד מאיר ואומר, היום בזמן הזה, לצערנו, אנשים לא מקיימים את ההלכה הזאת בצורה נכונה. הוא שובר את הכוס אחרי שבע הברכות, ואז האנשים צועקים כולם ביחד מזל טוב. במקום להצטער על החורבן, כולם שמחים, ולפעמים גם התזמורת, גם הם צועקים את המזל טוב. המנחה שם, איזה עם הארץ, איזה כוכב, וכן, לא מקיימים את התכלית של המצווה הזאת. זו הערה של הסדחנדה. ולכן המסקנה תהיה לא חלילה לבטל את המנהג, אלא להחזיר עטרה ליישנה בצורה נכונה, שהרב שמסדר את החופה והקידושין, שבידו הרם כל המיקרופון, שיודיע קודם, לפני ששומר החתן, יאמר לכל האנשים מה אנחנו באים לעשות, יסביר להם את הסעיף שלמדנו ויבקש מכל הציבור ביחד, תגידו יחד עמי את הפסוק, אם אשכחך ירושלים, יגידו את כל הפסוק, אם לא אעלה את ירושלים על ראו שמחתי ואחר כך החתן ישבור את הכוס. בזה באמת יעשו את התקנה כהלכתה. אחרת, אם לא יעשו את זה, נצטרך להביא את האפר. כן, גם שם צריך להביא להם את ה, שיא השמחה, שיא השמחה זהו לגבי חתן וכנעה. ולכן, לא מספיק שאני משאיר צלחת ריקה, צריך נוסף גם את האפר או שבירת הכוס. מה שאין כן לגבי שאר שמחות, ברית מילה, בר-מצווה, פדיון וכיוצא. בזה מספיק לזכור את החורבן, כשמשאירים צלחת ריקה בשולחן, גם זה לבד יכול להיות מספיק. תרשום למה לא. תתפיס, תשים, כן, זכר לחרבן, כדי שהמלצר לא יטעה וישים שם משהו. וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמעי קול של שיר, לשמח בהם. אגב, יש אומרים, דווקא מי שרגיל בהם, כגון המלכים, שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית-המשתה, ואסור לשומעם מפני החורבן. ואפילו שיר בפה על היין אסורה, שנאמר, בשיר לא ישתו יין. עוד גזירה של חכמינו, וגם היא זכר לחורבן, לא לנגן ולא לשמוע כלא נגינה בכל ימות השנה. הדין הזה קדם, זה היה עוד לפני החורבן. המשנה הגמרא במסכת סוטה בדף מ״ח אומרת משגלתה הסנהדרין, זאת אומרת, 40 שנה עוד לפני החורבן כבר הייתה הגזירה הזו, קל וחומר אחרי החורבן, שכולנו נזהרים לא לנגן ולא לשמוע את אותם כלי נגינה. כל זה מפני החורבן. אלא אם כן יש לנו צורך של פיקוח נפש. כגון. לא יבוא ולא יהיה אדם שיש לו דיכאון. אתה שואל את הפסיכיאטר שלו, תגיד לי, מה התקנה? הוא אומר, תראה, את כל הכדורים ניסיתי, שום דבר לא עזר. אבל האדם הזה אוהב הרבה מוזיקה, הוא בקיא טוב במקמה. תנגן לו, תעשה לו כמה מוולט, בעזרת השם הוא יצא מזה. אם לא, הוא אומר לך, תראה, הוא יכול לקפוץ פתאום מהגג. מרוב שהוא מדוכא, האדם הזה, חלילה, יכול לשלוח יד בנפשו. טוב, פיקוח נפש, אין לך ברירה. דוחה את ההלכה הזו, את האיסור דה רבנן הזה. יהיה מותר לך לקחת את הכינור, את האוד, את הגיטרה, ולנגן לו. כך גם עושים היום פיקוח נפש רוחני. מה נקרא פיקוח נפש רוחני? כגון. הדוגמה מצויה היום. כשרוצים לעשות כנס בשביל החילונים, לקרב אותם, להחזיר אותם בתשובה, להביא את אותם האנשים שישמעו דברי אלוקים חיים. תכתוב מיליון מודעות ותביא את המרצים הכי טובים. לא כולם יבואו. יהיה בית-הכנסת חצי מלא, חצי ריק. אתה רוצה שכולם יבואו? תביא תזמורת טובה, תביא את משך הבושה, אתה תרם בית-כנסת מלא, ובעזרת נשים אין מקום להיכנס. איך הגמרא אומרת על הנשים, הן כל כך אוהבות לשמוע כלי נגינה, הגמרא אומרת עליהן כמשל, אפילו אישה בת שישים רצה כמו ילדה בת שש לשמוע כלי נגינה. הלשון של הגמרא, בת שיטין כבת שיט, לקל טבלה ראתה. זה האופי שלהן. אז אתה רוצה שיבואו, ואז בין שיר לשיר הדברים יכולים להשפיע מאוד. הראשונים שהתחילו בזה לפני 50 שנה היו החבדניקים, וזה הצליח מאוד. ולכן, גם פה, במקומות שלנו, גם בארץ-ישראל, בכל מקום שעושים כנס בשביל לקרב, להחזיר, עושים את הפטנט הזה, מביאים תזמורת. אז אם פיקוח נפש בשביל אותו האדם שהוא בדיכאון, איתרנו, אותו דבר גם זה, זה פיקוח נפש רוחני. ולכן שם מותר. אבל פה אצלנו, כאן, ברוך השם, כולם דתיים, פה אין לנו אנשים עם סערות ארוכות לעשות להם חלקה, אין פה, עם עגילים, לא זכינו שיבואו לכאן. לכן, פה אין יותר לבוא ולהביא תזמורת בשום אופן. אבל אותם המקומות, יש להם על מה שיסמוכו. איך? כן, אבל הם בסדר, הם, ברוך השם, דתיים. אצלם גם בלי תזמורת התורה שהן באות. ולכן אין הווה אמנה במקומות שלנו, בשכונות שלנו, להתיר בדבר, אלא, כמו שאמרתי, רק כשעושים כינוסים מסוימים. בכלל זה גם עושים הילולה לאיזה צדיק. גם שם, בהילולה גם כן, היה צריך במקום ההילולה והתזמורת, היה צריך לעשות צום, כמו שכתב מרן בסימן תקפ, ימי פטירת הצדיקים, צריך לצום בהם. אבל גם שם עושים את ההילולה כדי לקרב את אותם האנשים. אתה מביא איזו תזמורת לפי הרוח של האנשים. אם זו שכונה שכולם תימנים, אתה מביא להקה תימנית, אתה מביא תזמורת כדי לקרב את האנשים האלה. לא אכפת לי מי החכם ואם הוא היה מסכים או לא היה מסכים. ודאי שהוא היה מסכים לדבר אחד, שכולם יחזרו בתשובה בזכותו. ולכן, בחיי גוונה, שוב אנחנו מעלימים עין, גם בזה יהיה הדבר מותר. כך גם בשאר סעודות מצווה, חתן וכלה, כל שבעת ימי החופה מותר, כך גם סעודת ברית מילה, הפוסקים הקלו אפילו בליל המילה, מה שנקרא ברית יצחק, פדיון הבן, סעודת סיום מסכת, בר-מצווה, אם זה באותו היום, יום המדויק, הקפות שניות, מוצאי שמחת תורה, כל אותם הזמנים יש מקום להקל, כיוון שהן סעודות מצווה, בהן לא גזרו חכמינו, יש מקום להקל בהן. או חול המועד פסח, חול המועד סוכות, יום פורים, גם ביום פורים למה לא שייקח את הגיטרה, ייקח את העוגב וינגן, יעשה מה שהוא רוצה, אבל ימים אחרים מן הראוי להחמיר בדבר. בספר ציצי לעזר נשאל לגבי אדם שלומד נגינה, והרב פוסק לו שמותר. והסיבה היא, כשאדם לומד הוא לא שמח. תראה את התלמיד הזה, אחרי שעתיים שהוא יוצא משם, הוא מזיע ועייף בלא שמח. למה? הוא מתחיל לנגן. תמיד יש איזו טעות. אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם. ואז מה המורה אומר לו? תחזור עוד הפעם. הוא חוזר פעם שנייה, אתה חושב שבפעם השנייה הוא יגמור את השיר טוב? עוד הפעם יהיה איזה קטע אחר שיטעה, עוד הפעם תחזור, עידה. ולכן זה מוציא את הנשמה, זה לא משמח. ולכן ללמוד מותר. אבל שיר שהוא כבר יודע אותו, אלה שמתחילים ללמוד בדרך כלל מלמדים אותם שירים קלים בהתחלה. קודם מלמדים אותם הווה נגילה הווה. אז את הווה נגילה הוא כבר יודע, ונחה עליו הרוח כבל מוזה, והוא רוצה כעת לשיר. אסור. זה אתה יודע כבר. רק דבר שהוא לא יודע הוא פותח את ספר התווים, ומתחיל לנגן את השירים שעדיין הוא לא יודע אותם, בהם יש מקום להקל. זה הפסק של רציתי לעזר. אבל שירים שהוא כבר יודע אותם, שינן אותם, רק באותן אסמחות של מצווה, רק שם יהיה הדבר מותר. הלאה וכי, הדבר אסור. כך הוא הדין גם כשעושים פדיון פטר חמור, או ראשית הגז. גם שם מן הראוי לא להביא כלי נגינה. אני שמעתי שהביאו לשם כלי נגינה, וכשעילו את החמור, העלו אותו לבמה, עשו פדיון פטר חמור, כשעילו אותו יחד עם הכבש, שרו לו, התזמורת נגנה כמו שמנגנים בשעת החופה. איך מנגנים כשהחתן והכלה מגיעים? כך הם עשו. אני חושב שאין להם על מה לסמוך. סימן תקס״ס ג׳. מרן ממשיך. לא רק תזמורת עם כלי נגינה אסור, אלא ואפילו שיר בפה על היין אסורה, שנאמר בשיר לא ישתו יין. אלה דברי הגמרא במסכת גיטין ודף ז'. אל תשמח ישראל ואל גלקעמי. הגמרא מסיימת בפסוק הזה, בשיר לא ישתו יין, שאפילו בלי כלי נגינה, אם האדם הזה לוקח כוסית יין, מברך הגפן, שותה ומתחיל גם לשיר. היין מדליק את האדם, משמח מאוד, ולאחר החורבן אנחנו אסורים בשמחה יתרה, ולכן גם בלי כלי נגינה השירה הזו אסורה לגמרי מכל וכל. אם כן, יש לנו שני דברים. תזמורת אפילו בלי יין אסורה, יין, לשיר עם היין, גם בלי תזמורת כל מה שיש לנו, שני דברים נפרדים שכל אחד בפני עצמו עשו מדרבנן מאז החורבן. כמובן, מרן מסיים. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזיכרון חסדי הקדוש-ברוך-הוא על היין. זאת אומרת, כל זה כשאתה אומר סתם מילים לעלמא. אבל אם אתה אומר פסוקים שהם דברי שבח לבורא עולם, בזה הדבר מותר. שני פירושים יש לנו במה שמרן מסיים. לפי הפירוש הראשון של אורחות חיים, כל המנהג הזה הוא אך ורק לגבי שירה בפה, בלי תזמורת, בלי כלי נגינה. אלא אתה רוצה לשיר עם כוסי עין, סתם ככה אסור. אבל אם אתה שר שירות ותשבחות דבורא עולם, בזה הדבר מותר. על זה מרן מספר שהמנהג לעכל. אבל אם הוא רוצה להביא תזמורת, גם אם הוא שר שירות ותשבחות דבורא עולם, הדבר אסור. זה הפירוש של ארחות חיים. אבל מדברי המאירי שם, בגיטיל זין משמע, שההיתר הזה, כשהוא אומר דברי תשבחות, שיר של הודאות וזיכרון חסדי הקדוש-ברוך-הוא, זה לא רק בדוגמה של היין, אלא גם אם יהיה הדבר הזה, גם אם יהיה עם תזמורת, גם כן יהיה הדבר מותר. זה לא כתוב בפירוש במאירי, אבל כך משמעות המאירי. יש עוד מאחרונים ששמחו להקל בדבר. ולכן אנחנו מעלימים עין מאותם האנשים שעושים ערב שירה חסידית, ערב שירה מזרחית וכיוצא בהם. אנחנו מעלימים עין מהם למרות שהם מביאים תזמורת, והרבה פעמים אין שם לא סיום מסכת, לא חתן וקלה, והשאלה לשמחה, מה זו עושה. אבל לפי כן, אם השירים שהם שרים באמת, הכול זה פסוקים וכיוצא בהם, יש להם על מה לשמוח. אנחנו מעלימים עין. הבעיה היא, כשעושים ערב שירה מזרחית, לפעמים מתחילים לשיר פסוקים, מתחילים לומר פתיחה, בן-אדם, למה תדאג על הדמים וכו', מתחילים יפה, אבל אחר כך חלק מהם מתחילים להשתגע, מתחילים לשיר בערבית. לא פעם אתה רואה הם גולשים בערבית, אם זה אינתא עומרי או שירים אחרים, ואז התזמורת שמנגנת ושרים בערבית, אליבא דכולה עלמא, זו הבעיה העיקרית. כשהזמרים הם אנשים בני תורה, אתה יודע מראש לאן זה הולך, הם יודעים את ההלכה, ואז יש הווה אמנה לסמוך על דברי המאירי, כיוון שהמחלוקת היא בדרבנן, ספק דרבנן היא כולה. אבל יש הרבה זמרים שאינם בני תורה, אני אומר בלשון נקייה, אינם בני תורה, והחשש שמא יגלשו ויתחילו לשיר בערבית, החשש הוא גדול מאוד. ולכן אדם חכם ונבון, ראש בריא לא מכניס את הראש שלו למיטה חולה, לא ילך לקנות כרטיס ב-50 שקל ואולי יצטרך לעזוב את המקום. אם יתחילו לשיר בערבית, כל מי שנמצא שם, אדם ירא שמים, צריך לקום וללכת. האיסור, מה שקראנו עתה, אמרנו, מאז החורבן בית-המקדש, המשנה במסכת סוטה מ״ח אומרת שאסור לנגן בכלי נגינה. כל השנה כולה יש האיסור האמור, ומי יתיר להם לשיר בערבית? הרבה פעמים אותן המילים בערבית, יש בהן ניוּל פה וכיוצא בזה. אני לא מבין ערבית, אבל אלה שכן מבינים ערבית, איך ישמעו דברי נבלה, דברים שכאלה? ולכן, כל זה, איך אומרים, סיכון, הימור. אדם הולך למקומות כאלה, לפעמים הזמרים, חלק מהם חשישניקים. אנחנו מכירים חלק מהם, לוקחים או כדורים או דברים אחרים. יש גם בקטע הזה, גם לצערנו. ולכן, למה לאדם ללכת לשם, ואולי פתאום הוא יתחיל לשמוע ששרים בערבית, ויפסיד את הכסף של הכרטיס, הוא יתחיל לחשוב, אני אקום או לא אקום? למה להביא את עצמו לידי ניסיון? ולכן, עדיף להימנע, שאדם חכם לא ילך לאותם ערבי שירה. איך אמרנו? אותם חסידים, אין רוח חכמים נוחה מהם. ימי חול המועד מותר. כמו שאמרנו, לצורך שמחת מצווה מותר. גם ימי חול המועד מותר. לכן, בעוד חודשיים יש לנו שמחת בית השואבה. כולם עושים בשמחה, בשירים, בתורף ובכינור, עושים את זה אין שום בעיה. הוסדר הדבר בלכתחילה. לא בערבית. לא, לא בערבית, חס ושלום. מה שאיתרנו, איתרנו בעברית. הנושא רק של הכלי נגינה, מה שעשינו בכל השנה, כאן יהיה מותר. אבל מכאן ועד להתיר בערבית, חס ושלום, מה לנו ולהם? מה, אתה צריך לשמוע שירים מה מוקעטה? אתה חסר לך? אתה מתגעגע לשמוע משם שירים? מה לנו ולהם? יש לנו, ברוך השם, ספר שירה וזמרה, ספר מלא וגדוש, שירי קודש, הכול בעברית, מילים יפות שתיקנו אותם תלמידי חכמים. מה, אותי עזבו מקור מים חיים, לחצוב להם בורות נשברים? אבל אין קושיות על אותם האנשים. כמו שאמרתי, זה לא הם, זה הכדור שהוא בלע. זה הוא שר, זה לא הוא. אבל אדם בן תורה, אדם שהוא מתורבד, לא כדאי שיגיע לניסיון הזה, למקומות שכאלה, שעלולים להגיע לשירה ולזמרה בצורה כזאת, בצורה של הוללות. ברגע שמתחילים לשיר בערבית, זה לא רק המילים המטונפות שיש בערבית, אלא, ואידך, זיל גמור, זה בוודאי הוללות לשמה. הגאון רבי יעקב הלל, ראש ישיבת אהבת שלום, יש את הספר ויש שב הים, הוא דן בנושא שדיברנו עד עתה לגבי שמיעת שירים בכל השנה כולה. והבאנו חלק מהפוסקים שהביאו היתר. אם זה דרך קלטת, אתה לא רואה את הכלים, יש מקום להקל. אבל הרב אומר, אם זה שירים בערבית, הדבר אסור. אפילו אם אני לא מבין אף מילה בערבית, אבל במציאות יש שם ניבול פה. דמי, כשאני שומע את ניבול פה זה פוגם בנשמה של האדם, האוזניים של האדם ששומעות דברים כאלה, זה פוגם והדבר אסור. הרי נאמר שם, ונשמרת מכל דבר רע. דרשו בספרי המילה דבר מלשון דיבור. מכל דבר רע, מכל דיבורה, אסור לאדם לשמוע ניבול פה. הקדוש-ברוך-הוא ברא אותנו באוזן למטה. העלייה, אפשר לכפוף אותה בקלות, זה דבר עדין ורך. לא כמו החלק העליון, שהוא קשה יותר. והגמרא מסבירה למה הקדוש-ברוך-הוא ברא אותנו כך, שאם אדם שומע דברים לא טובים ואין לו פקקים, אין לו הטמים, שיוכל לסגור בקלות את האוזניים כדי שלא ישמע על דברי נבלה. ולכן, לפי דעת הרב, אפילו אם אני לא מבין אף מילה בערבית, אין יותר לשמוע את אותם השירים בשום אופן. אדם שמבין ערבית, על זה אין שאלה, ודאי שאסור לו. הוא כן מבין את דברי הנבלה, את דברי הנבול פה, ודאי שאסור לו, אין הווה מנה. אבל הוא מחדש שגם כשאדם לא מבין, גם בזה הדבר אסור, כי זה פוגם בנשמתו. אני לא מקובל, לא יודע קבלה, אבל אם לדין יש תשובה, מחילה מכבודו החכם לא צודק בדבר הזה. הסיבה היא, יש לי פה קלטת. הרב משה חבושה אמר לנו את המגילה לפני שנה. עכשיו אני אשמע את המגילה. אני אצא ידי חובה מהקלטת? לא, זה כלום. אתה אומר שזה פלסטיק. אין בזה דין שומע כעונה, זה כלום, זה אפס. אם כן, גם בצורה הפוכה, כל מה שפוגם בנשמה של האדם, מה זה? אם הוא שומע מאדם חי שאמר, קילל, אמר דברי נבלה, אמר נבול פה, רק זה מה שפוגם. הפלסטיק הזה, אין לו שום דבר. אין לו שום כוח לא לפגום. כמו שאין בכוחו לתקן בקריאת המגילה, אין בכוחו גם לפגום. מי אמר לו? מי גילה לו רע זה? מה הוא היה בשמים? הוא יודע אם זה פוגם בנשמה או לא פוגם בנשמה? שגם הקלטת פוגמת? זה מנין לא. וראינו תלמידי חכמים ששמעו, היו שומעים גם את אותם השירים בערבית. אני חושב שחכם אל ציון לא היה מבין כלום ערבית. הוא היה יודע את הערבית המדוברת שלנו, אבל לא את הערבית הספרותית שלהם. חכם אל ציון, עד כמה שאני זוכר, כן היה שומע מדי פעם, היה שומע בערבית דרך הרדיו, כן היה שומע. לא רק חכם אל ציון, גם שאר החכמים היו רגילים לשמוע מהסיבה הזאת, מהטעם שאמרנו, כי ברדיו זה לא שידור חי, תמיד יש את המברנה וכן הלאה. ולכן, אלה ששומעים ולא מבינים, יש להם על מה לשמוח, אנחנו לא יכולים למחות בידם. והטענה של וישב הים, הטענה איננה מוכרחת במאה אחוז. מי שלא ראה אותה אף פעם, ממילא, בזה יהיה מותר. אבל אם האדם הזה זכה לראות על התקליט את התמונה, ממילא יהיה אסור לו, גמרנו. אפילו ראה פעם אחת, לכתחילה אסור. גם בזה יש מי שרצה להקל בגלל שהיא כבר מתה. אפילו, אחי, לא כדאי, עדיף יותר להימנע. מי שראה את התמונה, עדיף יותר שימנע, מצד הנקודה של קול באישה ערווה. לא מצד הנקודה הקודמת, של נבול פה, כי האדם הזה לא מבין שום דבר. אבל מצד הנקודה השנייה, מצד קול באישה ערווה, אם הוא ראה את התמונה שלה, מן הראוי שימנע בדבר. בסדר. בסדר, אם זה יהיה כך. אבל לא תמיד זה כך. יש אנשים, יש להם זיכרון. מחלוקת גדולה בפוסקים בין הרב קוק לשאר האחרונים לגבי מוצאי שמחת תורה, מה שנקרא הקפות שניות. האם מותר להביא כלי נגינה או לא? המסקנה היא גם במחלוקת הזאת. ספק דרבנן נקולה, ולכן אפשר להביא כלי נגינה גם במוצאי שמחת תורה. כך גם ליל המילה ברית יצחק. אצל האשכנזים עושים את זה תמיד בליל שבת. אנחנו עושים את זה לילה לפני הברית. גם שם, אם הוא עושה סעודה ורוצה להביא כלים, גם שם, עיקר הדין, הדבר מותר. גם זה נחשב בסעודת מצווה. כך גם מסיבת אירוסים. בזמנם היו נותנים טבעת, היום בזמן הזה אין טבעת, אבל יש הסכם ממוני, שידוכים. גם השידוכים נחשבים מבחינה זו כסעודת מצווה, וגם שם, עיקר הדין, מותר להביא כלי נגינה. הפוסקים דנו בדבר הזה בהלכות פסח, סימן תמ״ד. שם הדוגמה שהפוסקים הראשונים דנו, שם כף החיים ישנברו, ציטטו את הדברים של הראשונים, והמסקנה היא, גם זה נחשב בסעודת מצווה, ולכן גם באירוסים מותר מעיקר הדין להביא תזמורת וכיוצא בזה. אין איסור בדבר. אדם שהמקצוע שלו, הפרנסה שלו, לנגן, כל פעם שמזמינים אותו כדאי שישאל. לשמחה, מה זו עושה? בשביל מה אתה עושה את זה? אם הוא אומר לך, יש לי יום הולדת, נהייתי בן 48, בן 49, שהיא עד 120, אבל יום הולדת זה לא סעודת מצווה, יאמר לאותו המנגן, אומנם אני רוצה לקבל ממך את הממון, אלף דולר בערב אחד זה משתלם, יביא את הלהקה ויענו וישמחו, אבל יגיד לו, יסביר לו שהדבר הזה הוא, אלא ישתדל ללכת אך ורק לשמחות של מצווה. ואם אותו אדם מתעקש, אמר לו, תראה, אני כבר הזמנתי אנשים וכבר עשינו הזמנות וכו', או שזה חתונת הזהב, 50 שנה הם כבר נישואים יחד. והם עושים מסיבה. איפה כתוב בהלכה? חתונת הזהב, חתונת הכסף, חתונת הזינגו. איפה יש דברים כאלה בהלכה? אין דברים נטילים, לא הזהב ולא הכסף. כל זה דברים שאין להם שום יסוד בהלכה, ולכן כל זה אסור לו מעיקר הדין, אלא אם כן התחבולה היחידה תהיה שיעשו סיום מסכת. יביאו איזה אברך שיסיים להם את המסכת. בימים האלה זה קל מאוד, בכל הישיבות כמעט גמרו את המסכת לקראת סוף השנה, ימים כאלה. אתה יכול למצוא איזה אברך שיבוא, יעשה שם את הסיום, ואז יהיה אפשר להקל בדבר. אבל בלי זה, אם אין להם את הסיום מסכת, שום דבר, כמו שאמרנו, יש בדבר הזה בעיה, לא יום-הולדת ולא חתונת הכסף ולא הזהב, כל הדברים האלה, דברים שאין להם שום מקור, בוודאי שאינם חשובים כסעודת מצווה. ולכן, גם המנגן כדאי שיסביר להם את הדברים, יגיד להם, אני רוצה לבוא, לשמוח, לשמח אתכם, אבל ההלכה היא כך וכך, יעדכן אותם מבחינת ההלכה, כדי שהכול יהיה בהיתר ולא באיסור. גם בראש חודש אסור לנגן, אין היתר. יום ראש חודש לא נחשב כיום טוב לגבי זה. אסור לצום, אבל לא כל יום שאסור לצום מותר לנגן, ולכן גם בראש חודש הדבר אסור, אלא, כמו שאמרת, ההיתר היחיד, אם תהיה להם סעודת מצווה, כגון סיום מסכת. גם לסיום מסכת זה לא מוסכם, גם שם יש מחלוקת בדבר. אמרנו קודם את דברי הגמרא בשבת קייח, תתי לי דכי חזינה צורמה ברבנן דשלי מסכתיה עבידה יומת הבא לרבנן, אבל שם מדובר שהם למדו לשמה. היום, בזמן הזה, מי יכול לומר שאני למד במאה אחוז לשמה? ולכן יש מחלוקת בין גדולי הפוסקים, האם סעודת סיום מסכת נחשבת לסעודת מצווה וממילא אפשר להביא כלי נגינה, או שאיננה נחשבת לסעודת מצווה ועדיין יהיה אסור גם בה. שוב, גם בזה המחלוקת היא בדרבנן, לכן גם בזה אנחנו יכולים לומר, ספק דרבנן לכולה, ולכן בדיעבד, בשעת הדחק, יהיה אפשר להקל בדבר. ובפרט אם המגמה, המטרה היא להכפיל ולשלש את לומדי התורה. הרבה פעמים אנשים לא מודעים לחשיבות של לימוד התורה. יש אנשים דתיים באים, מתפללים, תפילה, הם יודעים מה זה שצריך להתפלל. לימוד התורה הם לא מבינים. כשאתה עושה לא רק סיום מסכת אלא גם תזמורת, זה מושך באופן טבעי קהל גדול. ואז שם הרבנים דורשים, מסבירים, אומרים את חשיבות העצומה ותלמוד תורה כנגד כולם, על-ידי זה יהיו עוד כמה אנשים שיתחילו את המסכת החדשה. אם במסכת הישנה הוא לא זכה ללמוד, רק לאכול בסיום, בחדשה הוא גם ילמד בעזרת השם. אז אם זו המטרה, לקרב את אותם הרחוקים, בוודאי שאפשר להקל להם מלכתחילה, שיעבירו כלי נגינה, אין שום בעיה, יכולים להתיר, יכולים לסמוך על דברי המקלים בדבר הזה. רבנו הארי הובא בספר שער הגלגולים, כותב. הוא אומר, אומנם אנחנו בדורות האחרונים, אין לנו את אותם המצוות והמעשים הטובים, אותה התורה בעמקות שלמדו התנאים והאמוראים, אין לנו. אבל מצד שני, הכוח של הקליפה גובר מאוד, ואדם שמתגבר היום על הקליפה יושב ולומד, עושה מצוות, מעשים טובים, לפעמים שכרו אתו, פעולתו לפניו, השכר שלו, המעלה שלו, לא פחות מאותם התנאים והאמוראים. ולכן אנחנו לא מזלזלים באותם האנשים שזכו לסיים מסכת שלמה, אפילו אם תאמר, לא היה מאה אחוז לשמה, גם אם לא היה מאה אחוז לשמה, אבל גם הניסיונות שיש לנו היום זה פי כמה וכמה ממה שהיה פעם. פעם, מה היה לו לעשות? לפני 200 שנה. אדם גומר את העבודה, מה היה לו לעשות? לא היה, לא טלוויזיה, לא אינטרנט, לא שום דבר. היו הולכים לישון, או מי שהיה לו קצת שכל היה בא לומד תורה. לא היו תאוות, לא היו דברים אחרים. היום, לצערנו, הים של התאוות, כמו שאני קורא לזה, ים, ויש להם הרבה דברים, חלילה תחליף, או תעזבו מקור מחי חיים, לחצוב להם בורות נשברים. יש הרבה בורות נשברים. ולכן, אדם שברוך השם זוכה, מתגבר על הכול ומגיע ולומד, וזכה לסיים מסכת שלמה, בוודאי שאנחנו כן נחשיב את כל זה כסעודת מצווה. ולכן, התרנו להביא כלי נגינה. מה שמנו עושים לגבי מבחינה, כסף נגידה, לגבי חצובה, יהיה מותר? שוב יהיה מותר, כן. אם התרנו כעת להביא, אתה לוקח טפ, אתה מדליק. אם התרנו מותר, אז גם התקליטן הוא גם אותו דבר כמו התר. מה ההבדל? שם התיבה ששרה, התיבה יותר גדולה. התר הוא קטן, ושם זה יותר גדול. מה יש שם? מנורות עם עשן? בגלל מה תאסור? העשן אסור? המנורה אסורה? לא. אלא, אין איסור בדבר אם הכול מתנהל על-פי רוח ההלכה, על-פי רוח התורה, ובפרט אם יש שם תלמיד חכם שבין שיר לשיר אומר דברי תורה, דברי אלוקים חיים, אין שום בעיה בדבר. אדם שהוא בר-מינן נמצא בדיכאון, והרופא, הפסיכיאטר שמטפל בו אומר, תראו, האדם הזה אוהב מאוד כלי נגינה, הוא מבין טוב במקמת, וזה יכול להציל את החיים שלו. אם לא, הוא ישקע בדיכאון, יכול לקפוץ מהגג, יכול להתאבד, לך תדע מה יהיה אתו. אז כאן זה נקרא פיקוח נפש, בוודאי, שמותר לנגן לבוא לביתו, לנגן לו בעוד, בכינור, בנבל, הכול מותר, אין שום בעיה. כך גם לגבי הצלת נפשות מסוג אחר, שגם היא מותרת. לפני כ-50 שנה, החב'דניקים, שהתחילו לקרב רחוקים, באמריקה הם התחילו בדבר הזה, בשיטה הזאת, והצליחו מאוד. כל מקום שהם הולכים, הם לא הולכים רק עם הרב שאומר את ההרצאה. יבוא הרב, אולי יבואו מניין, אולי לא. כשאתה מביא תזמורת, כולם רוצים, לא רק בית-כנסת מלא פה לפה, גם עזרת הנשים אליה, כמו שאמרנו קודם, בת שיטין כבת שיט לקל תבלה רעתה. ואז, בין שיר לשיר, הרב אומר דברי תורה, דברי אלוקים חיים, וממילא יכולים לקרב אותם, וזה הצליח מאוד. אלפים ורבבות חזרו בשיטה הזאת שם, כשראו פה בארץ שזה עובד טוב שם, גם בארץ למדו מהם, והתחילו גם לעשות כאן את הדברים הללו. הרב אמנון יצחק או הרבנים האחרים שעוסקים בקירוב רחוקים, כולם משתמשים בדרך הזאת. כאן, כולם דתיים, פה אין היתר בשום אופן. אבל אלה שהולכים לרמת אבים הולכים להרצליה-פיתוח או מקומות אחרים כאלה, ושם יש אנשים שצריך לעשות להם חלקה כדי שיסכימו שיעשו להם חלקה. לפעמים הילד מסרב, הוא לא מסכים, ולכן צריך לעשות לו את המנגינה, כמו שאמרנו, והרבנים ידברו בין שיר לשיר, לאט-לאט יפרטו אותם כדי לקרב אותם לאבינו שבשמים, ודאי שכל זה בגדר פיקוח נפש, ולכן שם הדבר מוטע. אבל אם האדם נחשפה וגם כנתה נפשו, אוהב לשמוע שירים, הוא הולך לשם כדי לשמוע. מה לך ולשירים האלה? אתה כבר דתי, לך עשו חלקה כבר בגיל שלוש, אתה לא צריך היום לעשות חלקה. זה היתר, כמו שאמרנו, לשעת-חירום, להם, אבל לדתיים אין היתר להשתתף שם. לנו הדבר אסור, וכל כיוצא בזה. האגרות משה דן לגבי מגבית. אנחנו יודעים היום מה המצב של הישיבות. עולם התורה מקרטע מבחינה כלכלית בגלל מלכות יוון הרשעה שהשתלטה עלינו, ולכן הם עושים מגבית כדי לאסוף מעט כסף, כדי שהישיבה לא תיסגר. שוב, אנשי מקצוע, איך עושים מגבית? אם תאסוף את האנשים, תגיד להם, אנחנו רוצים כסף, אולי יתרמו לך חיל שקלים, והשני אולי ייתן 26, חזק ורוך, בקושי תוציא מכולם ביחד 500 שקל, תעשה לכולם מי שדרך אבותינו, הוא יברך את הקהל הקדוש הזה, נגמר הסיפור. מה תעשה עם 500 שקל? החשמל לבד עולה 5,000 שקל בחודש, מה זה ייתן לך? אבל אלה שהם בעלי מקצוע יודעים. איך עושים מגבית? קודם כול, מביאים תזמורת יפה. אתה מביא את פילוני ואלמוני, ובאים ומנגנים טוב, ובין שיר לשיר אתה מטרים את האנשים, לזה אתה נותן פמוטים, לזה אתה נותן משהו אחר, עושה לו מי שברך, והקצב של המנגינה, יש להם מנגינות מיוחדות שפותחים לא רק את הלב, פותחים את הכיס, ואם הם לא יוצאים מהכיס הם יוציאו להם מהאוזניים את הכסף. יודעים לעבוד טוב, ובלי התזמורת העסק לא עומד. שאלו את האגרות משה, האם מותר או לא? האם כאן אין לנו לא סיום מסכת ולא סעודת מצווה? האם לצורך ההתרמה יש יותר בדבר או לא? דעת האגרות משה לאסור. נכון שזה צורך מצווה, אף על-פי כן דעתו של הרב לא נוחה מהדבר הזה. הוא אומר שאין כאן סעודת מצווה ולכן הדבר אסור. אם כן, מה הפתרון? מה התקנה? שוב, לבקש מהמנהל של הישיבה שרוצה לעשות את אותו הערב, אותו הדינר, להגיד לו, אדוני, תדאג שיהיה אחד מהאזרחים שלכם שיעשה לנו סיום. יתחילו את הערב קודם כול עם סיום, ואז לכבוד הסיום יהיה להם שם האפשרות לנגן. אבל סיום מסכת צריך גם קצת אוכל, צריך להביא להם גם קצת מלא מופת. למה לא? תעשה סיום, אני לא מתנגד. הנה, יש לנו, ברוך השם, חכם. החכם יושב כאן לצד ימין, תבוא כל יום, בית-הכנסת פתוח, אנחנו לא גובים כסף, דמי כניסה על הכרטיסים, הכול חינם. תבוא, תשב כאן, תיהנה, כל יום בשעה 17, יהיה לך מעין, העולם הבא, אוכל בפירותיהם בעולם הזה. הקרן קיימת לא על העולם הבא. בכבוד. כל יום, ההלכה הזאת לגבי האיסור עם תזמורת זה בכל העולם כולו. ולכן התשובה של האגרות משה הייתה לא רק פה, על אמריקה, הוא דיבר בעיקר על מקומו. וגם שם הרב היה בדעה לאסור, שגם לצורך המקביל הדבר עשור. עד כדי כך הדבר חמור. אבל כמו שאמרנו, מצאנו פתרון קל בדבר הזה, בצירוף דברי המאירי שאמרנו קודם, שאם השירים האלה הם שירות ותשבחות לשורר לכבוד הקדוש ברוך הוא, אז בחיי גוונה יש מקום להקל בדבר. אבל כמו שאמרתי, תמיד רצוי שיהיה להם סיום מסכת. לכן, כל אותם האזרחים שמתקרבים ליד הדף האחרון, תגיד להם ראש הישיבה, אל תסיימו את הדף האחרון. כל אחד אני צריך אותו לערב אחר, ואז אוכל לעשות מגביעות כמה שהוא צריך בכל ערי הארץ. תיקח עמו כל ערב אברך אחר, יעשו את הסיום, ואז יהיה הדבר מותר. אבל בלי סיום מסכת, רצוי להחמיר בדבר. רק אם אתה מאפים את דמל אורח, בואו נתן לי סיום ונתן לי סיום. אתה אף פעם לא היית באולפן, ולכן הם מצליחים לעבוד עליך בעיניים. אתה חושב שהזמר נמצא באולפן, והכלים יחד עמו, הם מזמינים אותו שינגן, והוא מנגן עכשיו בקנון. כך נדמה לך. כל זה לא היה ולא נברא, אלא משל היה. אלא, מטלפנים לבית שלו והוא מדבר כמה מילים. יש להם את הקלטת שלו, הכל מוכן ומזומן. עם הקנון, עם הכל, הכל מוכן ומזומן. הם מדברים איתו כאילו הוא נמצא באולפן, כדי לעשות רושם על האנשים שזה לא הכל ישן, הכל ענתיקה, אלא הכל שידור חי, הכל דברים אותנטיים, כך הם רוצים לעבוד ולהסביר. אז לכן הם מטלפנים לו לבית, והוא מסכים לדבר אתם כמה מילים, ואחר כך אומרים לו, עכשיו תנגן לנו, מכניסים את הקלטת שלו, אין שם לא תזמורת ולא כלום. מי ילך לך ביום שישי בשעה 1700, מי יביא לך תזמורת לשבת לנגן באולפן? לא היה ולא יהיה דברים כאלה. בדרך כלל 99% כל זה, כמו שאמרתי, זה שידור מת, זה לא שידור חג. ויש שם את ה-mobrena ברדיו, כך שאין לך בעיה, אתה יכול לשמוע מהרדיו את כל הדברים האלה. אנחנו מכירים את התרגילים האלה, מה שרגילים כל תחנות הרדיו לעשות, ולכן אנחנו לא צריכים לחשוד בהם שהם שילמו כל כך הרבה כסף, 2,000 דולר, להביא תזמורת לאולפן. זה עולה הרבה כסף. ואתה יודע, הם מסכנים, הם בוכים שהם עניים מרודים, הם עושים כל יומיים מגביד, אז הם יעשו לך תזמורת בחינם? בעניין כתוב רחובי אב, כשהיו יוצאות המחוללות לכולל, כן. האם כתוב באיזה מקום הנושא הזה? ואם כן, איך יצאו לפני כרמי מחולל? הגמרא במסכת הענית ודף כו אומרת את הדברים שאמרת, אבל מי אמר שהן היו עושות את זה ליד הבנים? אלא היו ליד הכרמים, שם הבנות לבד והבנים לבד, ולא ליד, חס ושלום, לא הייתה שם שום תערובת כלל ועיקר, אלא היו שם גם שדחנים וכו'. והשדחן היה ניגש שאומר, יש לי הצעה, בחור, שמה עיניך, זו שהיא יפה, אז היא מתהדרת ביופייה. זו שיש לה ייחוס, הייתה אומרת, אין אישה אלא לבנים, ואם היא מיוחסת, יש לה ייחוס טוב, אז הנטיעות יהיו דומות לשורשים וכו', אז כל זה היה, לא חלילה, עם תערובת, כמו שהיום מנסים לתאר את זה, אותם הפושעים מנסים כאילו לקרוא לזה שמות משונים לאותו היום, חס ושלום, הכול היה בקדושה, בטהרה. אל תשכח שאז גיל הנישואין לא היה כמו היום, אז היו מתחתנים בגיל עשר, אחד עשרה, אלה שהיו בגיל 12 היו כבר קצת מבוגרות. הגמרא אומרת, על 12 וחצי ביטח בדרה שחרר עבדך והב לה, אפילו תשחרר את העבר כדי שיהיה לך מה לתת לה, נדוניה, לגמור מהר. זה היה כבר זקנה, בגיל 12 וחצי. ולכן, עם הילדים, עם הילדות האלה, היה, כמו שאמרתי, הווה אמנה, היו יוצאות וכו', היו שם השטחנים, היו גומרים את העסק, היו חוזרים הביתה, כבר משודכים, הכול היה בסדר. אבל היום, לצערנו, זה לא נערים בגיל 12, 13. היום אלה פרות הבשן שהולכות לשם, וחלק מהן כלות דעת, לא דת ולא דין ולא יראת שמים, ויתייצב גם השטן בתוכם. אולי הם עצמם השטן. אני יודע איך אדם מרשמים ילך להסתובב באותם הגנים. אדם חכם ונבון צריך לשמור את עצמו, לשמור את הילדים שלו, שלא יסתובבו באותם הגנים, באותם המקומות, לא בטובעה ולא בזמנים אחרים. עכשיו ימי החופש הגדול, כל אבא צריך להיות אחראי על הילדים שלו. גם אם הבן שלו נמצא בישיבה, אז מה, יש לו חסינות? בחור ישיבה, אין לו יצר הרע? אדרבה, השטן מנסה דווקא אתם, כל הגדול מחברו, יצרוק גדול ממנו, שידאג שהבן שלו ילך ללמוד. יש, ברוך השם, ישיבות בין הזמנים וכיוצא בזה. ידאג שהילדים יהיו במסגרת הבנים והבנות ולא יסתובבו ברחובות. הרחוב, לצערנו, לא נקי. אני אומר את זה גם על ירושלים, עיר הקודש, קל וחומר במקומות אחרים. בסדר, זה היה הזיווג שלה, היא ידעה שזה הזיווג שלה, היא ידעה את הכול, והוא היה ביישן, שיא הבושה, ולכן היא יזמה את המהלך וזכתה, זכתה לקחת אדם צדיק יסוד העולם, כמו שאול המלך וכו'. אחד היה פורסומו הכתוב, זה היה אחד יוצא מן הכלל, בדרך כלל. כמו שאמרתי, זה היה בשיטה, בדרך האמורה. אני עובר לסעיף ד', שאחרי החורבן, הגמרא אומרת שם בב״ו עתרא ס׳, גזרו על עתרות חתנים שלא להניח כלל, ושלא יניח החתן בראשו שום כליל, שנאמר, חסר המצנפת והסר העתרה, והרמא עתה. וכן גזרו על עתרות הכלה, אם היא של כסף, אבל של גדיל מותר לכלה, ודווקא לחתן וכלה, אבל בשאר כל האנשים ונשים לא גזרו. גם בזה, מאז החרובה אנחנו צריכים למעט אפילו בשמחת חתן וכלה, ולכן אסור לשים לחתן את הכתר, את העתרה הזאת, כך גם לגבי הכלה. אלא הגמרא מדגישה, בכסף, ולכן למדו הפוסקים שאם זה לא עשוי מכסף, יהיה מותר. גם היום, בזמננו, כשהנרוסטה היא דומה, דמוי כסף, גם בנרוסטה יש היתר בדבר, אבל כתר שעשוי מכסף טהור, ובזה יהיה הדבר אסור. אצל אחינו בני ישראל התימנים, לפני החתונה, או יומיים, או יום לפני החתונה, הם עושים חינא, ולחינא הזאת הם מלבישים את אותה הכלה מיועדת, מלבישים אותה בכל אותם התכשיטים שהביאו עמם מתימן. כל התכשיטים כולל גם כתר. אז יכול להיות ששם יהיה צד היתר, צד כולה בדבר, כי היא עדיין לא קלה. כשיש לך חתונה היא גם קלה, ועל זה גם יש הכתר, ביחד זה מדליק את השמחה וזה מה שנעשה. אבל כאן היא עדיין לא קלה, ולכן יהיה הדבר מותר לכתחילה. רוצים לעשות את החינא, אין לי שום בעיה, מותר, בתנאי, בבלתי היות שם ערוב. מסיבה כזאת צריכה להיות נשים נטו. אף גבר לא יכול לבוא לשם, מה לנו ולמסיבה הזאת? אפילו את החתן אסור להזמין לשם. אלה שהם עמי ארצות, לא יודעים, מזמינים את החתן וכו', ואין רוח חכמים לחמם. הגמרא במסכת ברכות מביאה את דברי רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי. אסור לאדם שימלא פיו צחוק בעולם הזה, שנאמר אז ימלא צחוק פין. והגמרא שם בברכות ל״א מספרת שתלמודו של רבי יוחנן, ריש לקיש ששמע את ההלכה הזאת, את המימרה הזאת. כל ימיו נזהר, לא מילא פיו צחוק מאז ששמע את ההלכה הזאת. ולכן כל אדם ריש שמים. גם אם הוא שומע איזו בדיחה טובה, לפעמים יושב לידו איזה ליצן. הלץ הזה אולי לא לובש כובע של ליצנים, אבל יש לו כישרון, ולפעמים הוא אומר איזו בדיחה, כולם מתגלגלים לצחוק, אבל הוא צריך לשמור על איפוק, אדם שזוכר את ההלכה הזאת, לעתיד לבוא, אז ימלא שחק פינו. אבל עכשיו, בזמן הזה, אסור. השמחה יתרה, ההוללות, משכחת את המצוות, ולפי דעת הפרישה והתורה זהב, אפילו בשמחה של מצווה, אפילו בפורים או בחתונות, אפילו אז ההוללות אסורה לגמרי מכל וכול. הגאון חידה, בספרו יעיר אוזן, דן, האם הלשון הזה שנאמר בגמרא אסור זה דין גמור, או שזה בגדר חסידות? כל מקום שנאמר אסור, תמיד זה דין גמור. למה הגאון כאן מסתפק בדבר? מה השאלה בכלל? הסיבה היא, דבר שהוא נאסר מעיקר הדין, הגמרא לא אומרת לך שריש לקיש, כל החיים שלו לא אכל בשר עוף בחלב. שיטא, ודאי, זה אסור, גם אני נבהר. למה צריך לספר דבר כזה? כאן הגמרא משבחת את ריש לקיש, משמע שהדבר הוא לא מעיקר הדין, אלא ריש לקיש הצליח לעשות את החומרה הזאת כל ימיו. זה הדיוק מההמשך, מהסיפור. רוצים לדייק שהאיסור הזה הוא דבר שהוא בגדר חומרה שקרובה לדין, אבל לא דבר שהוא דין ממש. מה תגיד לי, כתוב לשון של אסור? בכמה מקומות יש בש״ס לשון של אסור, וגם שם הפוסקים נחתו לפרש שאין הדברים האלה בגדר דין, אלא בגדר חומרה. זו השאלה שהרב מעורר שם. גם אז בחמד עוד רבים מחכמי הדורות דנו בשאלה הזאת. במקום שני, הגמרא דנה לגבי שנת בצורת. שנת בצורת בזמנם, פירוש הדבר, אין לאנשים מה לאכול, אנשים יכולים למות ברעב, בר-מינם. ואז אסור לאדם לשמש מיטתו כדי לשתף את עצמו יחד עם צער הציבור. גם שם הלשון נאמר, אסור, האם האיסור הזה הוא דין עברו אלו ולא נענו. כל אותן הטעניות עזבו את הכול וכו', ועדיין הבצורת נמשיכה. מה שנאמר שם, אסורים, גם זה דין או שגם זה בגדר חומרה. תודה. אסור לאדם לעמוד על שדה חברו, יש שם שדה מלאה, שיבולים וכולי, שלא יעשה עין הרע. האם האיסור הזה זה דין גמור, או אם הוא רוצה לראות, ליהנות ולהגיד ואין פירת היסב בלי עין הרע. האם יהיה מותר או שגם זה הלשון אסור גם שם. צריך להחמיר, או אסור לאדם להלוות לחברו בלי שטר ועדים. הלשון הזה נאמר בגמרא במסכת דבא מציעה דף ע״ה. האם הלשון הזה דין גמור או שגם זה בגדר חומרה שעצה טובה כדי שהאדם הזה יפרע לו, ישלם לו ולא יכפור. אחרת אם אין לך שטר, אין לך עדים, בסופו של דבר האדם הזה יכול בקלות רבה להגיד לך, לא היו דברים מעולם, לך תחפש אותו. ולכן הגמרא אומרת לך את זה כעצה טובה, אבל הניסוח הוא בלשון אסור, אבל לאו דווקא אסור. והחקירה גם שם. המסקנה היא, דעת מרן, להחמיר. מרן העתיק להלכה את הלשון הזה, משמעות מרן בסתם, שהדבר אסור הוא מעיקר הדין, ולא רק חומרה ועלמא, אלא דין גמור. כמו שאמרתי, כמה מקומות בשס, ועל כולם יש לנו סימני שאלה, תראו בספר בני הוא ידע, של הגאון רבי יוסף חיים, שם, בברכות ל״א, גם הוא דן בחקירה הזו בשאלה הזו, ולכן אם שם החמרנו, אמרנו שהלשון שאסור לאדם להלוות לחברו ללא שטר ואלים, שם הביטוי הוא אסור, אסור מעיקר הדין, גם פה יש מקום לפרש כך, ולכן מן הראוי שאדם יהיה מאופק וישתדל גם כשהוא שמח, ידע את הגבולות ולא יגיע חלילה לידי הוללות, ולכן התרחק מאותם הליצנים. אפילו להימלץ על זה, לא לובש כובע של ליצנים, אבל יש לו פה גדול, וכל חמש שניות זורק חמש בדיחות. כל רגע עוד בדיחה ועוד מילה ועוד מילה. ויש אנשים שאוהבים להידבק, הוא נכנס לבית-הכנסת, מרים את העיניים, איפה הליצן נמצא? אם הוא יושב בקרן מזרחי דרומית, הולך נדבק לידו כדי לשמוע את הבדיחות שלו. אדרבה, צריך להתרחק מהאנשים האלה. אנחנו יודעים, כת ליצנים לא רואים פני שכינה. ארבע כיתות הן, ראשי תיבות שלהן, חשמל, חנפנים, שקרנים, מספרי לשון הרע, ליצנים, כל אלה, ולכן מן הראוי להתרחק מאותם האנשים. היא גופה, כשאנשים יתרחקו ממנו, זה יגרום לו שהוא יחזור בתשובה ויפסיק מהליצנות שלו. כשיראה שאנשים נזהרים ממנו, גם הוא יחזור בתשובה. מי גורם, לאו עכברה גנב, אלא חורה גנב, מי גורם לו לליצן הזה להגיד דברי ליצנות כשהג'מאר נמצאים לידו והוא אומר את הבדיחה וכולם מתגלגלים מצחוק, כשיש מי שישמע אותו אז הוא אוהב גם לומר את הבדיחות. אם אין מי שישמע אז הוא גם כן יימנע, הוא גם ישתוק. אז אותם האנשים ששומעים, הם גם גורמים לו את התקלה והמכשול, ולכן הם שותפים בכל העניין. אתה יודע, מה ההבדל בין הליצנים שאתה רוצה להזכיר לבין הבדיחנים שזה היה סיפורים שמי היה מגן עליהם? אור, הלשון של הגמרא, בטחנים? לא כתוב ליצנים. מספרים להם את הסיפורים של המגן מדובנה וכיוצא וזה, דברים שיש בהם דברי אלוקים חיים, זה משעשע מאוד, משמח מאוד הסיפורים, סיפורי חסידים, וכיוצא בהם דברים מתוקים מדבש. תראה איך האנשים נוהרים לשמוע את החכמים, אלה שיודעים לספר. למה לא? דברים כאלה יש בהם תועלת, גם אוכל מפירותיהם בעולם הזה. אז כל זה בגדר בדחנה, כמו שאמרת, ולכן זכו אותם האנשים להיות בני העולם הבא. אבל יש הבדל בין בדיחה, בין בדחן לבין ליצן. ליצן, ובפרט אם הוא אומר את הליצנות על חשבון אחרים. פעם יעשה ממך מסחרה, יעשה על חשבונך את הבדיחות. אותו אדם, אתה רואה אותו מסכן, נהיה אדום כולו, אזין סומכה ועטה חברה, וכל החברים כולם צוחקים על חשבונו, וכן הלאה. זה לא בסדר, כל הדברים האלה זה בגדר שפיכות דמים, מה שעושה אותו הליצן, צריך היה להשתיק אותו. אבל ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות. אני יכול להוכיח אותך, אותי, את כל העולם אתה יכול להוכיח. אבל לא תהיה ליצן. אם הליצן הזה, אין מה לדבר, הוא יענה לך בליצנות, ולכן אנחנו מתרחקים מהאנשים האלה. זו הדרך, זו העצה, זה הפתרון היחיד לאותם האנשים. הגמרא אומרת, הגמרא אומרת, כל ליצנותה אסורה חוץ מליצנותה דעבודה זרה. אז על המן בין המידת הגגי, על העבודה זרה, אבל חוץ מזה, ככה באופן כללי, בכל השנה, כל זה אסור, ולכן אותם האנשים שמתפרנסים מזה, מתפרנסים מהעבירה הזאת, אנחנו יודעים כבר לאן הם יגיעו. הרואה ערי יהודה בחורבנן, אומר, ערי קודשך יהיו מדבר וקורע. אגב, אינו חייב לקרוע אלא כשמגיע סמוך להם, כמו מן הצופים לירושלים. הגמרא, במסכת מועד קטן כו, אומרת לנו את ההלכה הזו, שאדם שרואה ערי יהודה שהם חרבים, צריך לבטא את הכאב, את השיברון לבב, כשרואים עיר חרבה, ולכן צריך לקרוע. אין ברכה, לא מברכים דיין האמת, אבל במקום זה אומר את הפסוק, ערי קודשך היו מדבר, ואז קורע את החולצה. חלק מערי יהודה, אנחנו מכירים אותם בוודאות, חלק לא. ולכן, על כל אותן ערים שאין לנו ידיעה ודאית, בוודאי שספק דרבנן נקולה אנחנו לא קוראים. אפילו אם יבואו היום ארכיאולוגים ויגידו לנו, זו העיר שילה, זה בית-אל, וזה ביתר, וזה וזה, כל הדברים האלה הם בגדר השערות וניחושים. על-פי שברי אבנים או שברי חרסים אנחנו לא יכולים לקבוע עובדות בוודאות. לחייב אדם שיקרא את החולצה שלו, אתה מחייב אותו מכוח ודאי, ולא מכוח ספק, כי כל זה דרבנן, וספק דרבנן נקולה, ולכן אין לנו היום חובה לקרוע על אותן הערים החדשות. יש לנו רק שלושה ערי יהודה שאנחנו יכולים לזהות אותן בוודאות. השלושה ערי יהודה הן ירושלים, בית-לחם, חברון. למה על ירושלים אין שאלה? אתה רואה את הר-הבית, אתה רואה את הכותל המערבי, שזה דבר שהוא ודאי, וליד זה היו הערים ירושלים וציון. זהו. אז היום, אין לך ספקות, אתה יודע, זו ירושלים. גם העיר בית-לחם, לפי מה אנחנו מזהים את המקום, נאמר שם, בפרשת וישב יעקב, שם מסופר, בדרך רחל התקשתה בלידה, ואקבריה שם בדרך אפרת היא בית-לחם. והרמב״ן על התורה שם אומר ומספר, בין קבורת רחל, בין קבר רחל לבין בית-לחם היה פחות מאלפיים אמה, פחות מ-960 מטר. הזקנים שהיו בבית-לחם לפני 60 שנה, לפני שנכבשה בית-לחם בידי הלגיון, סיפרו לנו שכך היה באמת, בין בית-לחם לבין קבר רחל, כל הבתים שאנחנו רואים היום לא היו אז. היה המקום כולו שומם. להבדיל, הם עשינו גם את הקברות שלהם, את הנבלות שלהם, כל זה היה מחוץ לעיר. אחר כך העיר גדלה והם התפשטו לאותו הכיוון של קבר רחל, היום זה המשך. אבל למעשה, על-פי הזיהוי של קבר רחל אתה מזהה גם את העיר בית-לחם. כך גם לגבי חברון. גם חברון היא בוודאי חברון הקדומה, יש לנו את קברי-האבות, מערת המכפלה, וליד זה יש לנו את חברון. אלה הן שלושה ערים שהן בוודאי ערי יהודה. והשאלה היא, האם צריך לקרוע על הערים האלה כשאדם בא לשם? 30 יום הוא לא ראה את ירושלים. הבני-ברקי הזה סוף-סוף זוכה כעד, והוא נכנס לירושלים מיר הקודש. האם הוא חייב לומר, הרקוד שלך היו מדבר, ולקרוע, או לא? מחלוקת גדולה בין הפוסקים. והמסקנה היא, על בית-לחם צריך לקרוע, על ירושלים וחברון לא צריך לקרוע. הבעיה הראשונה בחברון, מי אומר שהיא מערי יהודה? הרי היו שלושה ערי מקלט, קדש נפתלי, שכם וחברון. עיר מקלט לא התחלקה לשבטים. את הפרברים של חברון נתנו לכלב בן אפונה, שהיה משבט יהודה, אבל לא חברון. לכן הגאון חידל בברכי יוסף בשם האחרונים, ורבים מגדולי האחרונים נחלקו האם צריך לקרוע על חברון עבר. אבל היום, בזמן הזה, ברוך השם, יש שם יישוב יהודי. הרב דוינגר, לפני 37 שנים הקים שם את היישוב היהודי. זה היה ליל הסדר, תשכח, ומאז, ברוך השם, החזירו העטרה ליושנה. יש שם יישוב, יש שם יהודים שגרים. אז הלשון, הרואה ערי יהודה בחורבנן, אבל כאן יש, ברוך השם, יהודים, ובעזרת השם יתרבו עוד כהנה וכהנה. אומנם יש אנשים צרי עין, לא יכולים לראות יהודים גרים בארץ-ישראל, במקום קדוש, ולכן מנסים בכל מיני תחבולות לגרש אותם. היו עשרות פעמים שהממשלה החליטה, אבל ההחלטות נשארו על הנייר. הרב דוינגר וחבורתו, ישיבת שווה-חברון, המקום שם, ברוך השם, שוקק חיים, יש שם תלמוד תורה מצויין, הכול בסדר. ולכן, או בגלל שזה, באחת מערי המקלט, או בגלל שהיום יש לנו, ברוך השם, יישוב יהודי, לכן אין לנו מקום לחייב מעיקר הדין לקרוע. מחלוקת שנייה גם לגבי ירושלים. אמרנו שכאן המקום הזה הוא בוודאי ירושלים, אבל ברוך השם, היום חלק מירושלים היא בנויה. יש למעלה מחצי מיליון יהודים גרים פה בירושלים. אפילו אם תאמר שהמפה ההיסטורית של ירושלים, כפי שאומר הרדב״ז, הייתה בצד דרום לאזור כפר השילוח, הסילואן. גם באזור ההוא, גם שם, ברוך השם, יש עשרות משפחות שגרות, קוראים לזה הם עיר דוד, כך הם מכנים את זה מבחינה היסטורית, כנראה זה ככה היה פעם, וגרים שם גם יהודים. אז גם בצד הדרומי, גם שם בסילואן, כפר השילוח, גם שם יש יהודים. ולכן, אין ספק שמצד זה זה לא יכול לקרות לירושלים שהיא בחורבנה. זו הטענה. אבל לא כל הפוסקים הולכים בדרך החשיבה הזאת. הגאון הרב ואירבך, דעתו, ושלא ראה את ירושלים, ובא לכאן, חייב לקרוע, כיוון שלא ראה את המקום חודש, טעמו ונימוקו. נכון הדבר שיש פה חצי מיליון יהודים, אבל מה כוחם של החצי מיליון האלה כשיש פה כנסיות, יש פה עובדי עבודה זרה בתוך ירושלים, ואנחנו מנועים מלקיים בהם את מה שקראנו אתמול, אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים, מתעצתם את מזבחותיו אשריהם תשרפון באש. אין לנו הכוח לבצע את הדברים האלה. אז עדיין ירושלים היא חרבה, השפלה ובזויה, שיש בתוכה עובדי עבודה זרה, ואין לנו הכוח לבער אותם. ולכן, לפי דעת הרב, גם מי שלא היה בירושלים חודש ומגיע לכאן, עדיין הגזרה הזאת כהנה. אני חושב שבחברון אין כנסייה. יש שם מסגדים, אבל אין שם כנסיות. אז אולי שם יהיה יותר קל, גם לפי שיטתו של הרב. אבל בירושלים, קל וחומר בית-לחם, בית-לחם, לצערנו, גם שם מלאה כנסיות. ולכן קשה לנו לבוא ולומר שהדברים הם מכוח ודאי. אבל כיוון שיש חולקים וספק דה רבנן לכולה, לכן קשה לנו לחייב אדם שבא לירושלים, שיקרא כשרואה את העיר ירושלים. ואללה, מסתכל על ההוא אומר מקבלים את השולטים על הערים האלוהיים. או. השאלה היא שולטים. השאלה היא איזה שלטון? שלטון אמיתי או שלטון בערבון מוגבל? היא גופה שהממשלה כבשה על מנת להחזיר. הכיבוש הזה היה בערבון מוגבל, ולכן הכיבוש הזה הוא לא 100%. כיבוש, פירוש הדבר, אני הוא בעל-הבית, אף אחד לא יגיד לי מה תעשו ומה תפעל. אין לי מה על הראש, לא את האמריקנים ולא את האו״ם ולא שמום ולא אף אחד. זה נקרא כיבוש אמיתי, ומאן דה אמר זה טוב, אבל הכיבוש שלנו, כמו שאמרתי, הוא בערבון מוגבל. אתה לא יכול לעשות מה שאתה צריך לעשות. יכלו לרסס את כל המחבלים האלה, לגמור מכולם, שלא יהיו לא טילי קסאם ולא דברים אחרים, מבחינה צבאית אין לצבא בעיה. יש לנו חיל אוויר שבחצי שעה יכול לגמור את כל הבעיה הזאת. לחיל האוויר יש להם כושר עצום, כל פצצה שם, 500 זה מינימום, כן, וכו', ואידך זה לגמור. לאמריקנים מותר להפציץ אולם שמחות בשעת החתונה, לרסס, לרסק, לגמור. לנו אסור? למה? אנחנו צריכים למות על קידוש השם? ההיגיון לא אומר כך, אבל אין היגיון בדברים האלה. הממשלה שלנו היא ממשלה פחדנית, ולכן הם לא עושים את העבודה. אתה רואה שידיהם כבולות, אתה רואה בכל השטח הזה, מתחיל בזה ונגמר בסיפור של הכנסיות. גם בנושא של הכנסיות, אפילו אם תהיה ממשלה דתית, הם יפחדו לעשות משהו כנגדם בגלל הדברים האלה. ולכן, בגלל המגבלות האלה, הכיבוש שלנו הוא לא כיבוש גמור. אם היה כיבוש גמור, אין לנו יותר קל ללכת בדרך הזאת. אבל היא גופה, גם הכיבוש, כשעדיין יש כנסיות ויש כיבוש, גם הוא לא מוסכם. דנו בזה הגאון הרב סריה דבילצקי, הרב אוירבך, וכמו שאמרתי, רבים מחכמי דורנו מאז מלחמת ששת הימים דנים בהרחבה בנושאים האלה. ולכן, המסקנה היא, סיכמנו ירושלים וחברון, לא צריך, גרים כאן, אבל על בית-לחם. אדם שלא ראה את המקום חודש, מן הראוי לקרוע. אין לנו ברירה, אין לנו מנוס, אלא לקרוע. מי שרואה את העיר בית-לחם, לצערנו, שם אין יישוב יהודי. אומנם יש מעל בית-לחם, יש שם את ההר הגבוה שנקרא בשם הר גילו, אבל כנראה שזה לא בית-לחם. מבחינת המרחק הוא לא מרחק גדול. בקו אווירי מהר-גילו לבית-לחם זה סך הכול מאות מטרים. גם שכונת גילו, גם היא מאות מטרים. אבל בית-לחם הייתה יותר דרומה, ואילו שכונת גילו היא צפונה יותר, היא קרובה אלינו. ולכן קשה לשער ולומר שזה נקרא יישוב יהודי, זו בית-לחם, זה לא בית-לחם. ולכן, בית-לחם עצמה, השטח בפנים כולו ריק בינתיים מיהודים. מסביב היקפנו אותה יהודים. יש שם את העיר אפרת, יש שם רבבה של יהודים, יש שם את העיר ביתר, יש שם 25,000 יהודים, בן-פורת-יוסף, כן ירבו. מסביב לבית-לחם, הקפנו אותם, ברוך השם, יש למעלה מ-100,000 יהודים מסביב לה. אבל בתוכה לא העזו להתנחל. הממשלה, לא היה לה אומץ לתת רשות. שם הרב דוינגר לא שאל את הממשלה. הלך, עשה עובדה כאמת, נכנס לתוך חברון ליל הסדר והצליח, ברוך השם. טוב, שם היה לו נס, היה לו סיעתא דשמיא. בבית-לחם לא היה חלוץ כמוהו שיעשה מעשה כזה והתנחל בתוך העיר. ולכן, למרות שאנחנו שולטים היום מבחינה צבאית, יש לנו שליטה מסוימת בבית-לחם, אבל כמו שאמרתי, השליטה היא בעירבון מוגבל, זה לא 100%. ולכן קשה לנו להקל בדבר. לפחות לגבי העיר בית-לחם אנחנו עדיין חייבים, מי שלא ראה את המקום חודש, צריך לקרוע. אבל כל אדם שנוסע לגוש-עציון, לביתר, לאפרת וכיוצא בזה, הוא חייב לראות את בית-לחם. למה? הוא נוסע בכביש, צד שמאל של הכביש, והוא רואה את בית-לחם. אז אם הוא ראה את זה בתוך חודש, בזה אין את החיום, כמו שמרן מסיים לנו כאן, תקסא, סעיף ה' היה הולך ובא לירושלים, הולך ובא בתוך 30 יום, אינו קורע קרע אחר. לא צריך לקרוע. ולכן, אלה שגרים שם באותו אזור, להם אין את השאלה הזאת, אין את הבעיה הזאת. אבל אדם שלא היה באותם המקומות יותר מחודש, ודעתו לנסוע הלילה לביתר וכיוצא בזה, הנה חנמיה, כשהוא רואה את בית-לחם, מן הראוי שיקרא, ובעזרת השם נזכה לביאת גואל לצדק, ולא נצטרך בכל זה. רבי חנמיה, סימן, תקסא, סעיף ב'. הגמרא, במסכת מועד קטן בדף כו', אומרת לנו, אדם שרואה ירושלים בחורבנה אומר, ציון מדבר הייתה שממה. וכשרואה בית-המקדש אומר, בית קודשנו ותפארתנו, אשר הילדוך בו אבותינו חיה לשרפת אש, וכל מחמדנו היה לחורבה וקורע, ומהיכן חייב לקרוע? מן הצופים. ואחר כך, כשיראה המקדש, קורע קרע אחר, וכל קריעה טפח. ואם בא דרך המדבר, שאז רואה המקדש תחילה, קורע על המקדש טפח, ואחר כך, כשיראה ירושלים, נוסיף על קרע ראשון כלשהו. בית-המקדש על הר-ציון ששמל, שועלים הילכו בו. כשאנחנו רואים את מקום הקודש והמקדש, שלצערנו מטמאים אותו עד היום, כשיש להם מת, הם מביאים את הנבלה שלהם לתוך הר-הבית. אדם צריך לבטא את הכאב הזה לא רק במס שפתיים, לא רק באמירה, אלא גם במעשה. ולכן הגמרא אומרת לנו שחייב לומר את הפסוק, בית קדשנו ותפארתנו, אשר הלידוך בו אבותינו היה נשרפת אש וכל מחמדנו היה לחורבה, ואחרי זה קורע את הבגד, צריך לקרוע את החולצה. אצל אחינו האשכנזים נוהגים לקרוע גם את המעיל. הקריאה הזאת דומה. כמו שהאדם קרא לו אסון, האבא או האימא מתו, לא מספיק לקרוע בגד אחד אלא קורע את כל הבגדים, והאשכנזים נוהגים שם לקרוע גם את המעיל, אז כך הוא הדין גם פה. הרי מרן, בהמשך, בסעיף ד', הביא לנו את דברי הגמרא שאסור לאחות את הקרע הזה. תודה. אדם שקרא לו אסון ואחיו מת, אחרי שנגמרו שבעה ימי אבלות, יכול לתקן את הקרע, לעשות מזה תיקון אומנותי. אבל אם האבא מת או האימא וקרא את הקריעה, הגמרא אומרת שם, אי אפשר לתקן את זה, אינו מאחה לעולם. לעשות תיקון אומנותי שיתקן את זה בצורה כאילו אף פעם לא היה כאן קרע, אסור לו... לעשות דבר כזה. הגמרא מביאה אצל אלישע שליהו הנביא, הסתלק עליו שערה השמימה, תפס את בגדו וקרא את זה לשניים קרעים, שלעולם זה יישאר שניים ולא יתאחה, כך גם לגבי אבא ואימא וכך גם לגבי הקריעה על בית המקדש, קורע בצד השמאל עד שמגלה ליבו ולכן, אכן האשכנזים, כמו על אבא ואימא קורעים את המעיל, גם פה קורעים גם את החולצה וגם את המעיל. אבל לפי הרמב״ן אין צורך לקרוע את המעיל, כך כותב בספר אבילות החורבן, כך אנחנו נוהגים. גם על אבא ואימא אנחנו לא קורעים את המעיל, כך גם פה, גם על קריעה לראיית בית המקדש, גם שם לא קורעים את המעיל. והסיבה היא כך, החולצה זה בגד שנעשה, אדם לובש את החולצה לכסות את גופו. אבל המעיל לא נעשה בשביל לכסות את הגוף, אלא נעשה רק לכבוד. כעת בחוץ חם. בשביל מה אתה בא לובש מעיל, אתה עומד מתפלל עם מעיל? מה קרה לך? 30 מעלות בחוץ. בשביל מה אתה לובש מעיל? המעיל הוא דבר שהוא מכובד. אדם עומד בתפילה לפני המלך, לכן אדם לובש את המעיל, אז זה לא נעשה בגד לכסות את גופו כשקר לו כסות בקרה, אלא כל זה עניין של כבוד. ולכן, אפילו על אבא ואמא אנחנו לא נוהגים לקרוע את המעיל, ממילא גם פה כשאדם הולך ורואה את מקום הקודש והמקדש וקורע, יקרע רק את החולצה, ואינו חייב לקרוע את המעיל. אבל קורע את החולצה עד שיגלה לבו, כן, שם, גם פה, אומר לנו מרן, קורע כל כסותו שעליו עד שיגלה את לבו. הלב נמצא בצד שמאל, ולכן הקריאה כאן דומה לקריאה לאבא ואימא, שגם פה צריך לקרוע בצד שמאל. יותר מטבע זה עד שקריאה מטבע. יותר מטבע. כאן, בדוגמה שלנו, יותר. לגבי ירושלים בחורבנה, בית לחם בחורבנה, שם צריך לקרוע טפח. אבל כאן, קצת יותר, כדי להראות את הכאב הנורא על חורבן בית-המקדש. אדם שלא זוכר את הפסוק, חמי מגיע לשם, לכותל, את הפסוק הזה, בית קודשנו ותפארתנו, הוא לא זכר את זה. שיקרא. אין חובה דווקא לומר את הפסוק ולקרוע. גם אם לא אמר את הפסוק, וקרא, גם בזה קיים את חובתו. אדם יודע מראש שהוא צריך להגיע לראות את מקום המקדש ולקרוע, הוא יכול מעיקרה לקחת חולצה פשוטה. הוא לא חייב לקחת את החולצה הכי טובה, הכי יפה שלו, אלא יכול לקחת איזו חולצה ישנה, יש לו איזו חולצת האקי או חולצת ריקו וכיוצא בזה, יכול לקרוע גם את הבגד הישן. אחרי כמה דקות הוא יכול ללכת לשירותים ולהחליף, ללבוש חולצה אחרת. יכול להביא אתו בתיק חולצה שלמה, עוד חולצה אחרת, ואחרי שהוא יקיים את חובתו הוא יקרע את החולצה, יעשה את הכול. אחרי זה ילך לשירותים ויחליף. הוא לא חייב להישאר עם החולצה הזאת כל היום, אלא רשאי להחליף. את היסוד הזה כותב הר-צבי, הרב פרנק, בשם האחרונים, שאדם שקרה לו אסון ואחד מהמשפחה מת, הוא לא רוצה להפסיד את החולצה היקרה, יש לו חולצה ששווה 200 שקל ויותר, הוא אומר, רשאי להחליף וללבוש חולצה פשוטה. אז קל וחומר כאן, מיקרה, האדם הזה יודע שהוא צריך להגיע לשם ולראות את מקום מקדש חרב, על הר-ציון ששמהם שועלים מלכו בו, אז ייקח ויקרא את החולצה הפשוטה ויקרע. כך הוא הדין לגבי נשים. אין הבדל בהלכות האלה בין גברים לנשים. האם החורבן של בית-המקדש זה רק אסון לנו, לגברים? האם הנשים לא סובלות מהצער הנורא של השכינה, אמו אנוכי בצרה? גם הן סובלות לא פחות מאתנו, ואין זו מצווה שהזמן גרמה שנשים פטורות. כולנו שווים, ולכן גם האישה חייבת. מרן, ביורה דעה בסימן ש״מ, הביא לנו את המחלוקת בגמרא, האם הנשים פטורות כדי שלא ייראה מבשרה משום צניעות או לא, והמסקנה היא להחמיר, מרן פסק, שגם הנשים חייבות בקריעה על כל הכרובים. אלא מאי? אנחנו הגברים, אצלנו אין את הבעיה של הצניעות כמו לגבי הנשים, ולכן אצלנו, אם הוא קרע, הוא לא חייב מייד לסבור את זה בסיכה. אצל הנשים, מצד הצניעות, היא צריכה להכין קודם כמה סיכות, תכין כמה סיכות סגורות, ומייד אחרי שקרעה תוכל להניח את אותן הסיכות הסגורות כדי שלא ייראה אפילו משהו מבשרה. ושוב, גם לגבי האישה, אם היא רוצה מעיקרה להביא אתה בתיק עוד שמלה. אחרי שקרעה, עשתה את מה שהיא חייבת, אחרי כמה דקות הולכת לשירותים ומחליפה שם את השמלה, גם לה יהיה הדבר מותר. ואין הבדל מדוע ולמה הם באים לשם, לכותל. האם הם באים בגלל שיש שם ברית מילה, פדיון הבן, בר-מצווה או דברים אחרים? זה לא משנה לנו מה הסיבה, מדוע הם הגיעו לשם. סוף-סוף, כמו שאמרנו, חכמינו תקנו לנו את החיוב האמון שכל אדם שרואה ברגע שהוא רואה את מקום המקדש, אפילו אם הוא רחוק, עדיין לא הגיע לכותל המערבי. הלשון של הגמרא, מהצופים. ניקח דוגמה, האדם הזה בא מהכביש של הר-הצופים מלמעלה, ליד הדסה הר-הצופים, משם התצפית, הוא רואה את מקום בית-המקדש. בוודאי שגם שם חייב לקרוע. היום, במקום הר-הצופים, יש לנו עוד הרבה הרים כאלה בתוך ירושלים, בפרט הבניינים הגבוהים. מעל כל בניין גבוה בשכונות האלה, בניין של שבע-שמונה קומות, אתה מרים את העיניים לצד מזרח, אתה רואה את מקום המקדש חרב, רואים את הכיפה המוזהבת, הכיפה המוכספת, מה שנקרא אצלהם אל-אקצא. בוודאי שהראייה הזו כבר מחייבת לקרוע. כמו שאמרנו, יש עליו את החיוב מדרבנן בכל ימות השנה לקרוע. אלא שי ירושלמי מספר שהיה יהודי שהמקצוע שלו היה חמר, עגלום, כמו שהיום נהגי מוניות, נהגי אוטובוסים נוסעים, הולכים ובאים, גם הוא היה נוסע והיה מגיע מדי פעם לכאן. ושאל, האם אני חייב לקרוע או לא? ענו לו. היה הולך ובא לירושלים, הולך ובא בתוך שלושים יום, אינו קורע קרע אחר, ואם נאחר שלושים יום, חוזר וקורע קרע אחר. דברי הירושלמי, העתיק אותם מרן כאן בסימן תקסא לסעיף ה', ולכן ההגדרה היא גם פה אצלנו, כמו כל ברכות הראייה. לא ראיתי חודש את הים התיכון, אני הולך כעת ורואה את הים, אני מברך ברכה בשם המלכות, עושה מעשה בראשית. אבל אם ראיתי את הים לפני 20 יום, לפני 25 יום, אם ראיתי את הים, עוד פעם אני חוזר ורואה, בזה אני לא חייב, אני פטור. כך הוא עדין, אדם שרואה את הפיל, את הקוף, כל אותן ברכות הראייה שיש עליהן ברכה, שם מברכים עליהן, משנה הבריות. גם שם, אם הוא רואה את זה כל יום, הוא גר ליד גל-החיות, הבית שלו גבוה מאוד, ומהבית שלו הוא מרים את העיניים, רואה את הפיל, רואה את הקוף. אז האדם הזה לא שייך לברך משנה הבריות, כיוון שהוא רואה את זה כל יום. כך גם פה, אדם שגר ברובע היהודי, מדי פעם הוא מרים את העיניים, רואה את מקום המקדש חרב. כשאדם נמצא בחניון של הרובע היהודי, בצד ימין שם, משם אתה מרים את העיניים, אתה רואה את הכול. ולכן, בכל מקום שרואים, אם האדם הזה רואה מדי פעם, אין שום ספק שהוא לא חייב. אבל אם יותר מחודש לא ראה את מקום הקודש והמקדש, ועכשיו הוא רואה, וכהגוונה יש מקום לחייו. הרדבאז, שהיה גדול האחרונים, לפני 500 שנה, הוא הרב שנולד פה בירושלים, אחר כך נסע, כשהיה צעיר, נסע למצרים, שם כיהן עשרות בשנים כאב בית-הדין, היה הרב של מצרים עשרות שנים. לעת זיקנה, הרב זכה לזיקנה מופלגת. כשהיה זקן למעלה מגיל 90, חזר לארץ-ישראל, חזר לצפת. מרן רבי יוסף קארו היה אב בית-הדין, אבל כשהגיע הרדבאז, משום כבודו, היה גם קשיש מאוד, פינה את הכיסא ונתן את הכיסא, אב בית-הדין, נתן את זה להרדבאז. ושם מנוחתו כבוד בצפת. הוא דן לגבי הירושלמי. האם ירושלמי שלא ראה את מקום הקודש והמקדש חודש, האם הוא חייב לקרוע או לא? הרב מספר ואומר, הוא לא ראה את המקום הקודש.