הלכות ומנהגי תשעה באב: הנחת תפילין, סדר ההבדלה ומעלת פיטום הקטורת

 

- - - לא מוגה! - - - 

קסח, שקס קס קס קס קס קס פי הארץ ודלקי יוסף קדמו שאף אם יושב בארץ ישראל ולפשו איזתה להשתטח על כזרת צדקים מחוץ לארץ או יושב בירושלים ורוצה לארץ אותה על כזרת צדקים של ארץ ישראל שרא ללך הדרתה לחזור ולכן גם בזה יש קצת קולות, כמו שאמרתי, צריך שיהיה לשם שמיים אבל אם המטרה שלו העיקרית היא לא לשם שמיים צריך להיזהר, צריך להימנע בדבר

הנזלי אין קברים בארץ ישראל כל הקברים כאן הוא היה, גמר, עכשיו הוא צריך ללכת לשם, לבעל שם טוב, לרם נחמן יש כאן קברי אבות, יש הרבה קברות שאנשים לצערנו לא פוקדים אותן תשאל אותו, מתי היית בקבר שמעון הצדיק?

תשאל אותך, איפה זה שמעון הצדיק? הוא בכלל לא יודע איפה זה רבע אחר שילך מכאן ברגל ומוצא את קבר שמעון הצדיק

לשם הוא אף פעם לא הולך, ומגיע לקבר של הבעל שם טוב.

מי אמר לך שקבר שמעון הצדיק פחות טוב מהקבר של הבעל שם טוב?

התפילה בקבר שמעון הצדיק לא תתקבל, רק שמה, אלא מה? כמו שאמרתי, קורץ לו, תיסע,

טוב, מי שקורץ לו, תיסע, זה סיפור אחר.

בדרך כלל, כן, הם יודעים לעשות את הפרסומת.

עדיין אין סוכני נסיעות לשמעון הצדיק, עדיין אין קו ש...

כן.

עמל, עמל שצריך להיעץ בצטע של הבית. עכשיו, מול החזיב יש 42 סטימטר.

כן. ובצד,

מחוב לא כל כך מרכזי,

שם אפשר לעשות 48 על 48. האם עדיף לעשות 42 וקצת יותר מה... עדיף, עדיף שזה יהיה מול הכניסה. עדיף שזה לא יהיה מרובע ממש.

שאלו אחי, עדיף.

כדי שהנכנסים והיוצאים כולם יראו את זה לטוב יותר.

אני קורא בהלכות תשעה באב, סימן תקנ״ה.

נוהגים שלא להניח תפילים בתשעה באב שחרית ולא תלית.

הנושא שנוי במחלוקת הראשונים. יש לנו שלושה דעות בראשונים איך להשוות את נושא זה לנושא אבלות חדשה.

אבל בתוך שבעה ימי אבלות, ביום הראשון לא מניח תפילים.

יום השני מניח כלל.

יום השני מניח רק לאחר הנץ החמה, מקצת היום ככולו.

יום השלישי מניח רגיל.

השאלה היא כאן,

אבלות תשעה באב האם דומה ליום הראשון, שני או לשאר הימים?

זה הוויכוח שיש לנו בראשונים.

דעה ראשונה, דעת מהרן,

שלא מניחים תפילים ביום תשעה באב בכלל,

לא בשחרית ולא במנחה.

ואחריתה כיום מר, אין לך יום מר יותר מתשעה באב,

שנקבעה בו בחיייה לדורות.

ולכן, לפי דברי מהרן,

לא מניחים תפילים כלל, כך דעת שיבולי הלקט והתניא.

יש את ספר תניא, ספר חסידות המפורסם,

שחבר אותו האדמו״ר הזקן, אבינו זמנן.

כאן ספר תניא זה לא זה, אלא

אחד מהראשונים, זה בדרך כלל קיצור ספר שיבולי הלקט.

שם כתוב את ההלכה הזו, לפי דעתן,

בכלל לא מניחים תפילים.

אבל דעה שנייה, מניחים, אלא כמו שביום השני אתה אומר, לא מיד אלא דוחים את זה אחרי הנט, גם פה דוחים את זה למנחה.

זו הדעה השנייה,

כך מביא הטור בשם הראש ועוד,

ומרן מעיד שככה מנהג.

רוב העולם היום כך נוהגים, כל האשכנזים,

גם חלק מהספרדים.

בעירו של מרן צפת כך נוהגים עד היום, להניח תפילים במנחה.

אבל,

אנחנו כאן בירושלום נוהגים להניח תפילים, כרגיל,

גם בשחרית. וככה מסקנה שאנחנו מניחים גם בשחרית את התפילים, ולא משנים כלל ויקרא.

המרוקאים מניחים אחרי הצהריים.

נכון, המרוקאים מניחים רק אחרי הצהריים במנחה, נכון. אבל הירושלמים, כמו שאמרתי, מניחים כבר בבוקר בשחרית.

כך כתבו רבני ירושלים, משנת רס״ט מלפני 492 שנה.

כך נהגו וכך הנהיגו חסידי בית אל.

לא עכשיו, אלא ברוב הבתי כנסיות בירושלים, כך הנהיגו.

כך כותב גם ברכות המים,

כאן בסימן תקנז, הוא אומר,

וכך כותב גם רבי חיים פלאצ'י.

איך אריב אמן?

לא כתוב בפירוש,

אבל כנראה שהוא הניח בשחרית. כנראה.

כי הרשש הנהיג כך,

חסידי בית אל הנהיגו כך פה,

להניח כבר בתפילת שחרית.

הרי יש לנו כלל, כל מקום שיש מחלוקת בפשטנים,

דברי הקדלה המקובלים הם שמטים את הכף.

וכאן, כמו שאמרנו, המקובלים,

חסידי בית אל נקטו שצריך להניח תפילין כבר בשחרית.

ככה מספרים על מנהג ירושלים,

כך כותב חסד לענפים וכף החיים.

אומרים שרק בית הכנסת, רבי יוחנן בן זכאי,

רק שם היו נהגים להניח במנחה.

אבל חוץ ממנו כל בתי הכנסת היו מניחים בשחרית.

היו בירושלים אז 55 בתי כנסת בתוך העיר העתיקה.

רבי יוחנן בן זכאי, יש שם ארבעה בתי כנסת. מי שמכיר את בית הכנסת, זה מקבוצה לארבעה.

שם היו הרבה יוצאי טורקיה,

ולכן כנראה המשיכו במנהגם.

אבל רוב הבתי כנסת נהגו, כמו שאמרנו,

כמנהג רבני ירושלים, להניח בשחרית,

ולכן גם אנחנו משתדלים ללכת על פי הקבלה,

ליישר את הקו לחזיר עטרה ליושנה,

ולכן אנחנו מניחים דווקא בשחרית.

הוא שואל לא לגבי תשעבי אב, אלא יש הרבה בתי כנסיות,

הרבה עדות, שמניחים תפילים בצום גדליה,

לא רק בשחרית אלא גם במנחה. הוא שואל למה?

המקור הוא בדבריו בתוסף ובסימן מ״ו. שם מרן עוסק בשאלה שלך ואומר שהמטרה היא כדי להשלים מניין מאה ברכות,

ולכן ננהיגו כך.

בכל יום אתה מגיע למאה ברכות בקלות רבה,

על נטילת ידיים, המוציא,

ארבעה ברכות ברכת המזון, עץ אדמה שהכל מזנות,

בורא נפשות על המחיה, ותמיד גם יש הרבה אשר יצר.

אבל יום צום אין אכילה ושתייה, אין גם הרבה אשר יצר, חסר לו מהמניין של מאה ברכות.

איך משלימים?

עוד פעם מניחים תפילין,

אתה מברך עוד פעם להתעטף בציצית להניח תפילין ומנחה, יש לו עוד פעם עוד שני ברכות.

ולכן הנהיגו באותם המקומות שהניחו תפילין גם בתפילת המנחה.

אבל אין הדבר בגדר חובה, אלא בגדר מנהג.

פה השאלה, כמו שאמרתי, מצד האבינות של תשעה באב,

אם יכולים להניח בבוקר או לא, ואנחנו בירושלים נוהגים להניח בבוקר,

וכך ראוי להנהיג בכל מקום.

אם הציבור הם בני תורה,

ובאים ושואלים,

אפילו אם עד היום הם היו מניחים אחר הצהריים במנחה אפילו הכי, כדאי לשנות להם את מנהגם.

זה לא נקרא שאני עוקר מנהגים.

מנהג שאני משכלל אותו ועושה אותו מנהג יותר טוב,

אז אין לזה שום בעיה,

ולכן יהיה כדאי להגיד להם שמכאן ולבא שאני חוטפילין בשחרית.

אבל לפעמים הם לא רוצים לשמוע, רוצים להישאר במנהגם.

אני, אם הולך לשם, אסור לי לשנות.

כמו שנרמז ביבמות יג, לא תתגודדו,

לא תעשו אבודות אבודות. זה לא טוב שאחד יניח ואחד לא יניח, זה גרוע מאוד.

אלא כולם צריכים להיות שווים, וכיוון ששם מניחים רק במנחה,

לכן גם הוא יניח כמותם.

כדי שלא יהיה קורא קריאת שמע בלי תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו,

וכן כתבו רבי משה גלנטי והלקט שאני החותם קודם בביתו,

יקרא בהם קריאת שמע,

אחר כך יחלוץ את התפילין וילך לבית הכנסת.

אבל עדיף שהעתיד זה טוב?

יש מקילין בגלל שהעתיד, אבל זה לא מוסכם, לכן עדיף יותר להדר בדרך הזו,

בדרך הזו ואליבדיקו לעלמא, זה בסדר.

אבל רק כמו שאמרתי, זה אם הם לא רוצים לשמוע.

אם הם מוכנים לשמוע, כדאי לייעץ להם שיניחו כבר בשחרית,

זה עדיף יותר.

אם האדם הזה יתפלל פה בשחרית,

הניח פה תפילין,

אחרי הצהריים הוא הולך להתפלל אצל המרוקאים.

אז כדאי שיניח עוד הפעם,

אין עוון בל תוסיף.

כמו שאמרתי, ישלים לי הברכות, יש בזה רק דבר טוב.

שוב, לא כדאי לשנות.

כולם מניחים תפילין והוא בולט.

יש אנשים שאוהבים את זה, יש אנשים שמחפשים תשומת לב.

צריכים לדעת שהוא חי וקיים, איך זה?

לא ידעו שהוא נמצא בבית הכנסת?

חייבים לדעת שופוני העלם,

כך אומרים בערבית.

ולכן מן הראוי להגיד לו לאדם הזה,

זה לא סדר בחיים, זה לא סגנון חיים, ומן הראוי שיהיה זהיר לא לנהוג בשיטה הזו, זו שיטה עקומה,

ואולי הוא יגיע בזה, כמו שאמרנו, לאיסור לא תתגודדו.

ולכן גם פה,

מראש הוא שואל מה עושים, וינהג לפי מנהג מקומו,

זה לא ישנה.

הוא יכול להניח לרבנותם למניח.

כן, נכון, אפשר.

לפי הקבלה יותר טוב רבנותם, נכון. אז אם הוא לא יניח בבוקר רבנותם, אז הוא יכול להניח במנחה.

יש מחלוקת בין הגאון חידה והרשש,

האם אבב בתוך שבעה ימי אבידות מניח צפילין ורבנותם?

ב.

הווה א-תליא, אם תאמר שם, מניח גם פה.

אם תאמר שאבב בתוך שבעה לא מניח, גם פה לא יניח.

זה אחד קשור בשני.

והמסקנה היא, בשני המקומות אנחנו עוסקים כדעת הרשש.

שיניח תפילין, גם אבד בתוך שבעה וגם כאן ביום תשעה באב יניח תפילין גם תפילין דרבנותם.

יש עוד דבר שקשור בזה לפי הקבלה,

האם יש ברכת כהנים?

והמסקנה היא,

אנחנו נוהגים שיש ברכת כהנים גם ביום תשעה באב,

הן בשחרית והן במנחה,

ולכן גם בביתם של האבלים,

גם שם, יש ברכת כהנים.

אלא אם כן, האבל עצמו הוא כהן,

אתה אומר לו שהוא עצמו לא יכול לעלות לדוכן.

אבל האחרים בוודאי,

כהנים אחרים שאינם אבילים,

גם בביתם של האבלים עולים לדוכן ומברכים ברכת כהנים.

מה הסיבה של האבלים?

אני אומר, לפי הקבלה, לפי הפשט אין סיבה, לפי הפשט בוודאי שצריך.

הוויכוח ביניהם הוא אם לפי הקבלה צריך או לא.

אני חוזר לסיכום.

יום הראשון האבל לא מניח תפילין, זה מוסכם על היבא לכולה עלמא.

כל זה אם זה יום ניטה וקבורה.

אבל אם אתמול האבא שלו מת לפני השקיעה,

וכעת קברו אותו, כשהוא חוזר מהלוויה,

האם יניח תפילין או לא, יש בזה מחלוקת. לדעת מה ראיתת

מניח תפילין,

המאמר מרדכי והאחידה אומרים שלא יניח.

מחלוקת בחוזקים,

והמסקנה היא,

כותב הגאון רבי אהרון עזריאל,

שהמינז ירושלים להניח תפילין,

אבל לעניין דרכה, ספק ברחוקה כן, לא יברך.

למחרת, כמו שאמרנו,

בוודאי הלבדי כולה עלמא, כבר צריך להניח תפילין.

הרבה פעמים האבל עצמו מבולבל. הוא חוזר בבית הקבעות,

הראש שלו לא במקום, הוא לא שם לב בכלל.

כדאי להדריך אותו כדי שיעשה את מה שחייב לעשות.

אני עובר לסימן תקנ״ה, סעיף ב',

יש מי שנוהג לשכב בליל תשעה באב ומוטע על הארץ ומשים אבן תחת ראשו.

כך היה נוהג

מערש מעברא.

היה מחמיר,

הלשון הוא, היה מחמיר לנהוג לשכב מוטע על הארץ ולשים אבן תחת ראשו.

מה זה מחמיר?

כי זה לא דין אלא חומרה,

ולכן גם רן כתב את זה בלשון יש.

אגב,

יש לאדם להצטער בעניין משכבו בליל תשעה באב,

שאם רגיל בשני קרים לא ישכב כי אם באחד,

יש בני אדם מסיימים אבן תחת מראשותיהם,

זכר למה שנאמר ויקח מאבני המקום,

שראה החורבן.

מיהו מעוברות שאינן יכולים להצטער,

אינן חייבות בכל אלה.

ימעט אדם מכבודו ומהנאתו בתשעה באב בכל מה שאפשר.

הלשון הזה, למה זה חומרה ולא דין?

כי אמנם אנחנו משווים את כל דיני אבלות

לדין תשעה באב,

אבל כל זה דווקא במה שאסור.

כל מה שאסור לאבל בשבעה ימי אבלות,

אסור לו רחיצה, הפיכה, נעילת הסנדל, תשביש המיטה, רחיצה או שמחה,

זה גם אסור ביום תשעה באב מעיקר הדין. אבל יש שני דברים שהם בגדר עשה.

עשה נוהג רק באבל ולא נוהג בתשעה באב.

מהם הדברים שהאבל עושה אותם?

הוא קורע את הבגד בתשעה באב, אנחנו לא קורעים.

דבר שני, האבל כופה את המיטה, כפיית המיטה יש רק באבל,

לנו אין דין כפיית המיטה ביום תשעה באב. שומם אלא,

שם כשהוא כופה את המיטה הוא יושב על הרצפה או ישן על הרצפה.

ראינו שאין דין כפיית המיטה, ממילא מעיקר הדין היה צריך להיות

שמותר לשבת על הכיסא, מותר לשבת על המיטה.

אבל נהגנו מצד המנהג לשבת על הרצפה,

ולכן בזה הקלו לפחות במנחה אחר הצהריים לשבת על הכיסא.

אבל בדברים שהם דין לאכול ולשתות,

גם אחר הצהריים, גם במנחה אסור לאכול ולשתות, וכן כיוצא בזה.

ליל תשעה באב שחל באחד בשב״כ,

כשרואה הנר אומר בורא מעורי האש,

ואין מברך על הבשמים,

ובליל מוצאי תשעה באב מבדיל על הכוס, ואינו מברך

לא על הנר ולא על הבשמים.

מוצא שבת זה אם לא יבוא משיח,

וליל תשעה באב.

והשאלה היא,

מה עושים במצוות הבדלה?

דבר ראשון, ברכת בורא מעורי האש. אנחנו מברכים מיד אחרי העמידה.

אי אפשר להמתין לדחות את זה ליום ראשון בלילה,

כי ברכת שבח והודאה זו זמנה רק בליל מוצאי שבת, ותו לה.

אם אדם היה אנוס ולא בירך בורא מעורי האש

בליל מוצאי שבת,

לא יכול לברך ביום ראשון.

אין לה תשלומים.

ולכן מיד אחרי העמידה, אחרי העושה שלום עם רוביו,

מדליקים את הנר, מברך בורא מעורי האש.

לפני שהתחיל ליהנות מהנר, מברכים, ומיד הוא יושב על הרצפה ומתחיל לומר איכה וקינורת.

גם הנשים בביתן,

גם הן יכולות

לברך את ברכיו בורא מעורי האש.

גם שם אין בעיה.

זה לא חייב להיות דווקא בבית הכנסת,

אלא גם בבית את יכולות לברך את ברכת בורא מעורי האש.

סדר התפילה,

אחרי צד הכוכבים מתחילים על נהרות בבל,

אחרי זה האזינו על שמיים ואדברה,

אחר כך תפילת ערבית רגילה,

ואתה חונן הוא אומר,

אתה חוננתנו.

הוא התכוון ואתה חוננתנו לקיים מצוות עשה מן התורה, מצוות הבדלה.

אחר כך הוא אומר, בברכת תשכון נחם,

בברכת שמע קולנו עננו,

אחר כך הוא מסיים את התפילה ומברך, כמו שאמרנו,

בברכת

בורא מעורי האש.

מתי אומרים את ההבדלה?

מצוות ההבדלה מתי היא מקיים?

יש שלושה דעות בפוסקים.

דעה ראשונה שקראנו כעת, יום ראשון בלילה,

מוצאי תשעה באב.

למה הוא לא יכול להבדיל בליל מוצאי שבת?

כי אסור לשתות את היין.

בגלל איסור שתיית היין, לכן,

דוחים את ההבדלה למוצאי תשעה באב.

הדעה הזו הראשונה, כך כותב בעל הלכות גדולות,

כך כתבו רוב הפוסקים,

מבהם הרב נטרוני גאון,

התוספות בפסחים קז, הראש, את סמג הרוקח, הגעות השירי,

הגעות מרדכי, אורחות חיים, הכל בו מארי, לטור בשולחן ערוך,

כך דעת רוב האחרונים, והעידו שכך הוא המנהג.

כדעת מרן, כך העידו

יד הארון, שולחן גבוה, רוח העלול, יפה ללב.

כולם העידו שכך הוא המנהג פה, ובמקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקהיל.

אבל זה לא מוסכם.

הרמב״ן אומר, בשנה כזו אין בכלל מצוות הבדלה.

למה?

מוצאי השבת אתה לא יכול לקיים את ההבדלה בגלל

שזה תשעה באב אסור לשתות,

ממילא גם ביום ראשון, כיוון שנדחה יידחה,

ואין בכלל תשלומים. כך כותב הרמב״ן בסוף מסכת הענית,

כך כותב תלמידו הריטב״א בהלכות ברכות פרק ח, תעיף יד,

וכך דעת אורחות חיים, אוהל מועד ועוד.

הרדבז גם הלך בשיטה הזו. הרדבז היה גדול רבני מצרים, רבו של רבנו ארי,

וגם הוא הלך בשיטה הזו.

כן, מה אומר?

לגבי יום כיפור שנולד ילד,

עושים קידוש ונולדים לילד קטן לשתות את היעל.

אז מה, למה ביום תשעה באב ירצו עבדלה וייתנו לילד לשתות את היעל? הגמרא עוסקת בשאלה שלך לגבי כיפור שחל בשבת או תשעה באב, למה לא תקנו כך חכמים?

והמסקנה היא

אנחנו חוששים דילמה תלם אסטרך.

זאת אומרת, אם תיתן תמיד לילד,

במקרים כאלה לעשות את שתיית היין,

גם כשהוא יגדל, היום הוא כבר בר מצווה,

אבל אני זוכר, תמיד נתנו לו לשתות,

אז הוא ייקח השנה כוסי יין, בליל תשע באב

יעשו הבדלה וישתה.

שמא יתרגל לעשות כך,

ולכן אסור לנו לעשות את הדבר כתקנה קבועה.

זו הסיבה שאין אף דעה שיגידו שבמוצאי שבת יעשו הבדלה על ידי ילד. אין אף דעה כזו.

בגלל החשש, דילמה תלם מצחק.

אלא כל השאלה היא,

אם לא זה, אז מה כן?

אז דעה ראשונה, כמו שאמרתי, יום ראשון בלילה.

דעה שנייה, בכלל לא.

דעה שלישית,

יקדים,

יתפלל ערבית או יעשה את ההבדלה מפלג המנחה.

בשעה שבע, גמר סעודה המפסקת,

ייקח כוסי יין בשעה שבע ויברך שתי ברכות על גפן ועל מפדיל.

הרי אפשר גם בפלג המנחה לקדש,

כך גם בשעת הדחק אפשר לומר את ההבדלה מפלג המנחה.

ואין לך שעת הדחק גדולה מזה.

בעיקר הדין אפשר.

אלה הן שלושה הדעות.

כמו בכל מחלוקת, איך אתה הולך לפי המנהג?

אמרנו שהמנהג הוא שצריך לעשות את ההבדלה במוצאי תשעה באב, יום ראשון בלילה.

גם מי שלא עשה את זה צבת, הוא עושה צבת רגיל, נגיד, היה עלול,

אז עד יום שלישי הוא יכול לעשות את זה.

מה שאמרת עד יום שלישי זה נזכר בדברי מרן בסימן רצ״ט אבל יש חולקים שבמחלוקת ההיא שם אנחנו אומרים

ספק ברכות להקל.

ולכן אדם שהיה אמוץ ולא עשה הבדלה הוא בא ביום שני או שלישי ורוצה לעשות הבדלה לא יעשה.

הוא לא רשאי לברך אלא רק על ידי הרהור שם ואלוקנו ייקח כוס יין ויאמר כך ברוך ה...

יהרהר שם לאלוקנו, מלך העולם,

המביא בין קודש לחול, יגמר את הכול עד החתימה.

שוב בחתימה, ברוך אתה,

יהרהר שם השם, ויחתום, המביא בין קודש לחול.

ואחרי זה,

יברך בורא פירי הגפן וישתהה.

למה אני הופך את הסדר?

למה הגפן בסוף?

זה יהפך.

שלא יהפך. אם נאמר שלא צריך,

נמלה בין הגפן לטעימה, יש כאן הפסק. ולכן, הופך את הסדר,

אבל לא רשאי לברך בשם השם. כך כותב הבן איש חי,

וכך כתבו הרבה פוסקים,

ספק ברכות להקל אפילו נגד מראן.

אלא,

סוף זמן אמירת ההבדלה הוא יום ראשון בלילה.

למה? כי בזה יש מנהג.

בזה שיש מנהג, לא אומרים ספק ברכות להקל נגד מראן.

מי אמר שיש לנו מנהג?

זו הדוגמה אצלנו כאן, מה שאמרו,

יד אהרון,

שולחן גבוה, ושאר האחרונים,

אז כאן יש לך מנהג, עד ראשון בלילה אפשר.

אבל אם הוא בא לשאול שני בבוקר,

האדם הזה הכיר את גוראו,

חזר בתשובה יום שני בבוקר.

לפני זה הוא היה עולם אחר.

אז הוא אומר, כל מה שאני חייב אני מוכן.

ואז אחד מהאנשים נזכר,

הוא אומר לו, מראן אמר לעשות הבדלה.

אז הוא יביא לו עכשיו כוס יין, יום שני בבוקר?

כן, זה טוב, אני מסכים איתו,

אבל בלי שם השם.

אם הוא רוצה לעשות כמרן, יש עצה. הלקט נותן עצה כזו.

תביא ילד בן חמש,

תגיד לו, תשמע, הוא רוצה ללמד אותך איך עושים הבדלה.

אם תלמד, הוא ייתן לך בסוף ארטיק.

ותביא את הילד לידך,

הוא יגיד יחד איתו מילה במילה עם הכוס יין,

יאמר את ההבדלה רגיל.

הגפן, שם השם,

המבדיל בין קודש החול עם שם השם.

בסוף,

אחרי שיגמור המבדיל, נשתה את היין.

תגיד שבוע אחרי שעה באב, אני חלום לך.

בסדר, אם הוא בן שבע, הוא יודע מה זה שעה באב.

אבל אם הוא ילד בן חמש, עדיין הוא לא יודע מה זה שעה באב.

בסדר.

אז תביא לו, כמו שאמרנו את הילד, ואז כמו שהמורה בתלמוד תורה,

מותר לו למורה ללמד את הילד כל ברכה.

ברכות השחר, קידוש, הבדלה.

הוא יכול להזכיר שם שמיים, אין בזה שם שמיים לבטלה.

כי אני צריך ללמד את הילד.

אז כאן הבעל תשובה הזה נהיה באותו רגע המורה שלו.

זהו, אז לכן לא מדין הבדלה מדין מורה,

ואז אין כאן ברכה לבטלה, הוא מבטח את עצמו.

יש כאן חברת ביטוח מברכה לבטלה שנקראת תינוק, ילד,

ואז הוא יכול לברך חגית.

אבל אם אין ילד,

תגיד לו שיאמר בהרהור שם ואלוקינו, זה הפתרון, זו ההתברה.

רגע אחת.

אדם שכח ולא אמר אתא חוננתנו במוצאי שבת. האם חוזר או לא?

מחלוקת בפוסקים. דעה ראשונה,

שלא חוזר, שהרי יש לו אפשרות להשלים,

לומר את ההבדלה במוצאי תשעה באב.

אבל לפי הרמב״ן שאמרנו שאין הבדלה,

ממילא צריך לחזור, אביה תליא.

ולמסקנה,

אם האדם הזה רגיל לכוון באבות,

כדאי שיחזור על ידי תנאי לינדבה.

תראו בזה תשובה ירוקה בספר דברי שלום של הגאון רבי שלום מזרחי,

חלק ג', סימן סא',

האם זה דומה לאדם שאין לו בכלל כוס,

שימשכח ולא אמר אתא חוננתנו חוזר, כמו שכתב מרן, או לא?

זה הוויכוח גם פה.

ולכן אמרנו שאם האדם הזה רגיל לכוון באבות,

כדאי להיעץ לו שיחזור,

אבל על ידי שלפני כן יאמר תנאי לינדבה.

עם ההלכה כהרמב״ן והרצבא אני חוזר לשם תפילת ערבית,

ואם לאו,

תהיה לשם נדבה.

נקווה שבפעם השנייה יזכור ויאמר, אתה חונן תנאי.

הוא יוצא ידי חובה על מישהו שיש לו יותר יכול.

אין לך נאמר.

גם זה פתרון.

בבוקר אתה יכול לומר לו פתרונות כאלה. שחרית במנחה יש תפילת חזרה, אבל ערבית הרי אומרים אותה בלחש,

אז איך הוא יוכל לצאת ידי חובת ערבית מאדם אחר?

הבדלה, הבדלה.

אדם שחרר הוא לאכול בתשעה באב. כל חולה, אפילו חולה שאין בו סכנה, מותר לו לאכול בתשעה באב, אבל צריך להזכיר לו, שלא ישכח.

לפני כן הבדלה. אישה בהיריון רוצה לאכול, בבקשה תאכל, אבל גם היא חייבת במצוות הבדלה, שקודם כל תבדיל ואחרי זה תוכל לאכול ולשתות.

כן, למה לא? למה לא? כן, אין שום בעיה.

אני יכול לקחת את כוס היין, היא צריכה הבדלה.

אני בא כעת להוציא אותה ידי חובה,

אני לוקח את כוס היין,

אני מברך שתי ברכות.

סיימתי, אני עובדי בן קודש לחוב,

אני נותן ל... או לילד הקטן, ילד בן שמונה, שהוא ישתה את כוס היין או כוס מיץ ענבים,

בזה גם אני יוצא ידי חובה.

אדרבה, כדאי שיעשה כן,

כי אם הוא יחכה ליום ראשון בלילה,

שם זה רק תשלומים, אם זה מדי רבנן.

כשהוא יעשה את ההבדלה בדוגמה הזו במוצאי שבת,

אז הוא מקיים את המצווה מן התורה.

אבל איך אפשר לפתור אותה? לא, לא, לא אמרתי שהאישה תפתור. שהוא יעשה את ההבדלה ויפתור אותה.

הוא יעשה את ההבדלה. אלא מה, הוא לא יכול לשתות? ייתן לילד.

יגיד קודם לילד, אני...

אנשים פוחדות לשתות מיין של הבדלה. אתם לא יודעים מזה? יש להם...

הרב, הרב, איך אתה רוצה לשתות?

יש ילד, נו. על ידי ילד, זה בסדר.

כך גם לגבי כוס ברית מילה.

תינוק שנולד ביום ראשון, מתי הברית? יום ראשון הבא תשעה ביה, ואסור לדחות.

מה עושים עם הכוס?

שרן כתבי סימן תקנט סעיף ז',

שמתאימים לילד קטן. לא מוותרים על הכוס, מביאים כוס, כיוון שזה ברכת המצוות,

מברך שתי ברכות הגפן וקורא את הברית,

ומפסיק, נותן קודם לילד שישתה.

אבל צריך להגיד לילד קודם שלא ידבר, להגיד לו שאנחנו מתכוונים עליך.

לא לחפש את הילד אחרי קורא את הברית,

אלא להקדים, להקדים, להקריב את הילד, שיהיה קרוב,

שלא ידבר שום מילה.

אחרי שגורם קורא את הברית ייתן לילד שישתה,

ואחר כך ימשיך המוהל.

אלוהינו ואלוהי אבותינו קיים את הילד הזה לאביו ולאמו, יקרא שמו בישראל,

משיח.

מנחם, יש מנחם, יש משיח, או שניהם ביחד,

זה השם שרגילים לתת לילד, לתינוק שנימול בתשעה באב. לא חובה, אם רוצים שם אחר מותר, אבל כך הנוהג, כך רגילים.

לפי הקבלה, מנחם שמו. יש בגמרא כמה דעות מה שמו של המשיח.

דעת רבנו הארי ומערכו שמנחם שמו.

גם כן, אחד השמות.

יש בגמרא חזקיה, מינון, מנחם, כל השמות האלה שמות שנחלקו בגמרא,

וכנראה, לפי הקבלה, מנחם שמו. ככה, כמובן, מקובלים.

העתיק אותם כף החיים, זה כמובן. טוב, אני חוזר לשאלה שלו.

אישה שלא הבדילה במוצאי שבת.

האישה הזו בהיריון, ביום ראשון בבוקר היא רוצה לאכול, מותר לה,

וסכנה לעובר.

השאלה היא אם תבדיל או לא.

יש בזה מחלוקת עצומה.

בעיה מסובכת מאוד, אם יכולה להבדיל, ביום ראשון בבוקר.

ולמה לא?

למדנו מחלוקת בהלכות הבדלה בסימן רצ״ו סעיף ח׳.

אורחות חיים והרמה אומרים שאסור לנשים לברך על ההבדלה משום שהיא מצווה שהזמן גרמה.

מצווה שהזמן גרמה לא רק שהיא לא חייבת,

אלא אם היא מברכת על הלולב, הברכה לבטלה.

גם פה, אם היא לא חייבת,

הברכה המבדיל בין קודש לחול, ברכה לבטלה.

זו הבעיה הראשונה.

מה תאמר לי?

בכל מוצאי שבת היא עושה הבדלה.

למה כאן לא?

ההבדל הוא עצום.

שם יש לנו ספק ספקה במצווה שלמאן דאמר דאורייתא.

הספק ספקה הוא כך.

אולי ההלכה כדעת השאילתות הרמב״ם ומרן,

שמצוות הבדלם היא דאורייתא.

כך הם גורסים בגמרא במסכת פסחים קב.

זכור את יום השבת הקדשו אין אלא בכניסתו ויציאתו מנין,

תלמוד אמר את,

את יום השבת.

עת בא לרבות גם הבדלה מן התורה.

אם זה דאורייתא, פשוט שגם האישה חייבת.

זכור ושמור, מי שחיה בשמירה חייב גם בזכירה.

האישה הזו חייבת בשמירת השבת,

חייבת גם בשכירת קידוש והבדלה. שניהם אותו דבר.

אסורים לומר שמצוות הבדלה אינה דאורייתא אלא דרבנן, וכל זה אסמכתה?

אולי גם מדרבנן חייבת. כל זה תקון רבנן, כי אין דאורייתא תקון,

כמו שאמרו הרב המגיד והמאירי.

ולכן, על פי ספק ספקה במצווה של דמאן דאמר דאורייתא,

הנהיגו חכמינו כדעת מרן,

שגם הנשים חייבות בהבדלה. כך יעידו על המנהג.

אדון רבי יוסף חיים, שואל ומשיב, ועוד.

זה טוב בלילה במוצאי שבת.

אבל כשאתה מגיע ליום ראשון, אין לך את המצווה דאורייתא.

הרי כתב הראש בברכות יח בשמיר בנו יהודה.

יום ראשון תשלומים למצוות הבדלה של מוצאי שבת, והוא רק מדרבנן.

אז אם זה רק מדרבנן יום ראשון,

אז חזרנו אולי לגבי האישה, ספק ברכות להקל.

מה תגיד לי, ספק ספק ספקה? ספק ספקה בברכות, לא עבדנה.

ולכן, יש כאן בעיה.

לכן היה יותר טוב שאותה האישה היא מחכמה שלא תחכה ליום ראשון אלא עדיף יותר שכבר במוצאי שבת תקרא לילד בן שמונה,

תעשה את ההבדלה כבר במוצאי שבת.

אז יש את הספק ספקה במצווה דאורייתא,

בזה יש מנהג ובזה היא יכולה להקל.

אבל ביום ראשון, כמו שאמרתי, יש לה בעיה.

גם בעיה יכולה לעשות לה, כמו שאמרתי, הבהא תליא.

אם אתה אומר שהיא יכולה להבדיל כבר ביום,

במוצאי שבת, אז אם היא לא חייבת להמתין ליום ראשון,

אז בעלה יכול לקחת את כוס היין להבדיל ולתת לילד כדי שהיא גם... אל תגידי לו בבוקר, בבוקר להבדילה אם האישה הזו לא הבדילה בלילה, באים לשאול ביום שאינה מה לעשות בעלה לא יכול להבדילה, יש כאן גם בשבילו ספק אלא אם כן הוא יוצא ידי חובה לעצמו אם הוא יוצא ידי חובה לעצמו אז אפשר, כן

אם הוא יוצא ידי חובה לעצמו אז אפשר ואם בעלה לא נמצא בעלה הלך להתפלל והיא לא יכולה לחכות עד שהוא יחזור, הוא יחזור מאוחר עד שיגמור את ספר איוב ויהיה שתיים לעצמו בצהריים

אז היא רוצה כבר לאכול, מה תעשה? תביא ילד, כמו שאמרנו, העצה היא במחלוקת הגדולה הזו

תביא ילד, אם הילד שלה כבר יודע להבדיל, אז תחפש את הילד של השכן ותלמד אותו על ידי הלימוד הזה, מותר לאישה להיות פעם מורה אפילו אם המקצוע

שלה היא תופרת היא לא מורה פעם אחת תהיה מורה ובזה תינצל מספק ברכה לבטלה, זה הפתרון לשעת חירום. אבל אם היא יודעת מראש את הבעיה אז כמו שאמרנו עדיף יותר להקדים במוצאי שבת כך כותב הכנסת הגדולה בספרו בעיה חיה הוא אומר שחולה וכיוצא בזה כיוון שהותרה האכילה בשבילו לא צריך להמתין עד למחרת אלא יכול להקדים ולהבדיל במוצאי שבת.

כל אישה בהיריון היא בחזקת ספק, אולי יהיה לה הפלה ולכן צריכה לאכול ולשתות. תודה.

אפילו שהצלחת להם איזה חודש. לא משנה איזה חודש מההתחלה עד הסוף ואם היא לא שמעה לדברי חכמים,

צמה ואחרי זה הפילה דינה כדין רוצח נפש בשגגה.

צריכה אחרי זה תיקון,

מה התיקון?

קראנו לפני ארבעה ימים אדם שערה גנטית בשגגה, קראנו שצריך ללכת לעיר מקלט יש לנו שלושה ערים מקלט, קדש נפתלי,

שכם או חברון, אבו סנינה תלך לשם, גלות,

אבל גם בעלה אבל גם בעלה צריך לגלות יחד איתה זה מה שהקימו עכשיו החדש בחברון, הכנסת אורחים כך שמבחינת אוכל יש שם אוכל, יש לה איפה להיות

להחמיר בערב אם כמו שאני יכול, בסדר, שתחמיר, אני לא מתנגד אבל עקרונית היא צריכה לדעת

שעשרים וחמש שעות להישאר בלי שתייה היובש

גורם התכווצויות, היינו הפלה.

רק הלילה,

עצום גם ככה לא קל מאוחר,

הלילה לא מוציאות, בסדר, בסדר, בסדר. עד הבוקר אני ככה, בסדר, בסדר, אני לא מתנגד, עד הבוקר אני לא מתנגד, אבל יום שלם זה סכנה להפלה.

זה לא אומר שבמוצאי כיפור ובמוצאי תשע באב יש הרבה יולדות.

זהו, זה הסיבה.

זה הסיבה, בגלל היובש,

חוסר נוזלים גורם חוסר משפיר,

ואז יש ברבינן, הפלה וכיוצא בזה.

כן.

אין דווקא מינה, אין דבר כזה חצי לחצאים.

כאן או שהיא צמה או שהיא לא צמה.

אלא מה, לא תאכל מעדנות,

לשתף את עצמה בצער הציבור,

שלא תאכל גלידה, לא תאכל דברים,

אבל עקרונית היא חייבת לאכול ולשתות בגלל העובר.

אין חובה. כל החובה הזו רק בכיפור שזה באורייתא.

כאן הפוסקים אמרו שאין את החובה כיוון שהיא הותרה.

שמה דחויה.

פה זה הותרה, ולכן אצלנו כאן אין את החיוב האמור.

אישה אחרי לידה או אחרי הפלה עד חודש דינה כחולה שאין בה סכנה ויכולה לאכול ולשתות כרגיל.

אחרי חודש,

אז זה תלוי אם היא מניקה או לא.

אם התינוק רק יונק ואין לו תוספות, אוכלת בשביל התינוק,

אבל אם הוא מקבל תוספות אסור לה לאכול ולשתות,

אלא חייבת לסוף, והתינוק ייקח מאותן התוספות,

מוטרנה, סמילק וכיוצא בזה.

מהו, והספר נתן,

בא בו ראשי שכח,

כדי לדיבור.

כן.

מה שהוא אומר ברוך המליאו, עם קודש לחול, זה כדי להתיר לו לעשות מלאכה.

אבל, יש לנו הרי מצוות עשה מן התורה הבדלה.

באדם רגיל שלא שכח, אז אמרנו שהסדר הוא כך.

כשהוא אומר הצוות חולנתנו בתפילה,

אני מתכוון לקיים מצוות עשה מן התורה של ההבדלה.

מה יש מדרבנן על הכוס? מדרבנן על הכוס מחר בלילה.

זה הסדר.

אבל האדם הזה בכלל שכח ולא אמר.

לפי הרמב״ן שאין מחר בלילה,

נראה לה אם לא אמר חוזר לפי הרמב״ן.

יש אומנם חונקים, אבל אם יכול לחזור על ידי תנאי דידבה,

טוב יותר ועדיף יותר.

סתם כל שנה אפשר להכוון שאתה חולנתנו,

זה לא יחידה של בית האבדלה הזאת של הגבירה איתה?

כן, כך אומר רבי עקיבאיגר, זאת העצה שלך.

הוא אומר, כדי שהמצוות תהיה מושלמת על הכוס

במוצאי שבת, הלבד לכול עלמא על הכוס מדאורייתא,

אז ממילא התכוון באתה חוננתנו, הוא מתכוון כוונה נגדית שלא נצא את ידי חובת מצוות הבדלה מדאורייתא,

אלא הוא מתכוון רק על הכוס אחר כך, אחר כך זה יהיה מדאורייתא.

לא יבוא ולא יהיה,

הדוגמה הזו יכולה להיות גם כשקרה אסון במוצאי שבת.

האוננים, אסור להם להבדיל, לא עשו הבדלה.

חוזרים ביום ראשון אחרי הקבורה,

צריך להנחותם לדרך,

שלפני שיתחילו לאכול סעודת הבראה, קודם כל שיקחו כוס יין ויעשו הבדלה.

גם שם יש מחלוקת, אבל כיוון שיש מנהג, אמרנו שלא אומרים ספק ברכות להקל,

ולכן לפני שיאכלו סעודת הבראה ייתנו להם כוס יין,

אם האבל הזה לא יודע להבדיל, או עם הארץ,

אחד מהאנשים שם ייקח כוס יין ויברך בשבילם את ברכת

הגפן והמבדיל בשם ומלכו.

אבל אם אין שם אבלים, יש שם רק אבלות,

לא יבוא ולא יהיה, בר-מונן, יש שם רק כמה נשים אבלות,

אי אפשר לברך בשבילן.

יש לנו כאן בעיה,

כמו שאמרתי קודם, ספק ספקה בברכות לא עבדנה,

אלא אם כן תביא ילד, תביא ילד,

תגיד לו אני אלמד אותך,

ואז דרך אגב תוכל גם להוציא אותן לידי חובת הבדלה למען דאמר.

אם לכן אמרי אנגל, זרע האמת, הם שדנו בשאלה שלך אם אפשר לומר שעשו את ההבדלה מפלג המנחה, או שממה נפשך?

אם הוא עושה את זה חול אז הוא אונן ואסור לו.

יש בזה מחלוקת.

אם עשו, יוצאו לידי חובה,

אבל זה לא מוסכם שם באותו העניין.

אם הם לא ידעו מזה,

לפעמים נודע להם רק במוצאי שבת.

הם לא ידעו מזה. איך שיצאה השבת קיבלו טלפון והודיעו להם,

ואז הם נשארו בלי הבדלה.

ולכן השאלה ביום ראשון, אם מותר להבדיל לאותן אנשים או לא,

בגלל חשש,

ספק ברכות לעכם.

אני עובר לסימן תקנז.

בתשעה באב אומר בבוני ירושלים,

נחם השם אלוהינו את אבלי ציון ויענינו בשומעי התפילה.

אם לא אמר לא זה ולא זה, אין מחזירין אותו.

צריך להזכיר מעין המאורע ביום תשעביהו.

מהו מעין המאורע? איך אדם מזכיר,

אומר בברכה תשכון, מחם,

וחותם בסופה, ברוך אתה השם,

מנחם ציון בבניין ירושלים.

אם אמר במקום זה, מנחם ציון ובונה ירושלים בדיעבד יצא.

אם אמר במקום זה, סתם כך, ברוך אתה השם, בונה ירושלים, גם בזה בדיעבד יצא ידי חובה.

דעה ראשונה רק במנחם.

דעה שנייה אומר אותה בכל שלושת התפילות.

גם לגבי טעניות אחרות יש מחלוקת.

תיקח צום גדליה. דעה ראשונה, התוספות אומרים,

בצום גדליה צריך לומר בכל שלושת התפילות עננו.

ערבית, שחרית ומנחם.

דעה שנייה, אנחנו נוהגים לומר עננו בשחרית ומנחם.

האשכנזים נוהגים כדברי הרמה,

אומרים עננו רק בתפילת המנחם.

והמחלוקת היא כך.

התוספות אומרים, זה יום צום.

כיוון שזה יום צום,

לכן גם בלילה, למרות שאתה אוכל,

אחרי שאתה גומר ערבית,

בליל ג' תשרי אתה הולך לאכול אחר כך.

בלילה מותר לאכול.

תשמעי, אחי, זה יום צום,

ולכן צריך לומר גם בערבית עננו.

וכך נהגו התוניסאים הג'רבאים.

מנהג ג'רבה כותב זכרי כהונה,

לומר עננו גם בלילה,

גם בליל צום גדליה או בליל עשרה בטבת.

אבל כל עם ישראל לא נהגו כך, אלא אנחנו נוהגים כדעת מרן שגם בשחרית,

אבל לא בערבית.

האשכנזים חוששים אולי יאחזנו בולמות.

מי אומר שהוא יצליח לקום?

ולכן רק במנחה, שזה סמוך לערב,

אתה רואה שברוך השם הצום עבר לו,

רק אז הוא אומר את עננו.

אלה דברי הרמה, וכך נוהגים האשכנזים.

אז כמו שאמרנו, אנחנו נוקטים את הדעה הממוזעת ואנחנו אומרים עננו גם בשחריה.

כל הוויכוח הזה הוא לגבי שאר טעניות.

אבל לגבי תשעה באב, גם בלילה אסור לנו לאכול ולשתות.

ממילא,

הליבא דמרן, הפרי חדש ועוד,

גם בלילה, בליל תשעה באב,

צריך לומר, עננו.

כך דעת

רשיב בשם הגאונים,

הריף בשם הירושלמי, הראש, הטור, הרמב״ן, הרן,

וכך המסקנה, כך הוא המנהג פה בירושלים,

כדעת הפרי חדש לסיעתו,

ולכן, ולכתחילה, צריך לומר עננו בכל שלושת התפילות.

לגבי הגל זה יחטפון אברמות, אז זה לא ברכה, זה

זה מדובר במי אחי, לא? כן.

נראה כאילו משקר, לא ברכה לבטלה, אבל כאילו משקר.

ולכן התוצפות, בסדר, אנחנו לדידן אומרים,

כיוון שהניסוח בענינו הוא לא בלשון יחיד,

ענינו ביום צום תעניתי,

אלא ביום צום התענית הזה,

וזה היה יום תענית, אפילו אם הוא לא צם, אבל אחרים צמו.

ולכן בגלל הניסוח שלנו הדבר קל יותר,

ולכן אנחנו לא חוששים, ואנחנו כן אומרים,

ענינו בתפילת שחרית.

מה עם ילדים?

אין צורך.

הילדים לא חייבים בצום.

נראה להם, אם הוא לא צם, הוא לא אומר ענינו.

נחם כן, נחם הוא יכול לומר, אבל ענינו הוא לא צריך לומר,

כיוון שהוא לא שם, אם הוא לא שם,

הוא לא יכול לומר.

אפילו עם סומית,

כמו אומרים, ביום שום התענית הזה.

תודה, ילדים על יצואר.

ערבות ערבים יש תחרות אחרלאומית. תודה. כן, אני שומע.

מולכים מלאם סומית,

והם אומרים בערבית, אפילו.

כן. יום שום התענית הזה.

כן.

במחגשים הם רוצים לאכול,

הרבה עסק מסודר, אבל הם אומרו בצריפו,

בסדר, מחר הם שמים.

אז מחר יום שום.

כיוון שביום הזה יש צום, זה בסדר, הוא צם, למחרת הוא צם.

התוספות שם הביאו כמו חידה.

הם שאלו שאלה, איך ייתכן אדם אוכל ואומר ענינו?

או הפוך,

הוא צם, הוא לא אוכל ולא אומר ענינו.

איך ייתכן? התוספות אומרים, הדוגמה היא כך.

בדוגמה הזו, ליל ג'

יש מחלוקת בראשונים, הן לגבי ענינו והן לגבי נחם. בשניהם יש מחלוקת

באיזה תפילות צריך לאומרם.

דעה ראשונה רק במנחם,

דעה שנייה אומר אותה בכל שלושת התפילות.

גם לגבי טעניות אחרות יש מחלוקת.

וכך צום גדליה.

דעה ראשונה, התוספות אומרים,

בצום גדליה צריך לומר בכל שלושת התפילות ענינו.

ערבית, שחרית ומנחם.

דעה שנייה, אנחנו נוהגים לומר ענינו בשחרית ומנחם.

האשכנזים נוהגים כדברי הרמה,

אומרים ענינו רק בתפילת המנחם.

והמחלוקת היא כך.

התוספות אומרים, זה יום צום.

כיוון שזה יום צום,

לכן גם בלילה, למרות שאתה אוכל.

אחרי שאתה גומר ערבית,

בליל ג' תשרי אתה הולך לאכול אחר כך.

בלילה מותר לאכול.

אפילו, אחי, זה יום צום,

ולכן צריך לומר גם בערבית ענינו.

וכך נהגו

הכוניסאים הג'רבאים.

מנהג ג'רבא כותב זכרי כהונה,

לומר ענינו גם בלילה,

גם בליל צום גדליה או בליל העשרה בטבת.

אבל כל עם ישראל לא נהגו כך, אלא אנחנו נוהגים כדעת מרן שגם בשחרית,

אבל לא בערבית.

האשכנזים חוששים אולי יאחזנו בולמות.

מי אומר שהוא יצניח לצום?

ולכן רק במנחה, שזה סמוך לערב,

אתה רואה שברוך השם, הצום עבר לו,

רק אז הוא אומר את ענינו.

אלה דברי הרמה, וכך נוהגים האשכנזים.

אז כמו שאמרנו, אנחנו נוקטים את הדעה הממוצעת,

ואנחנו אומרים,

ענינו גם בשחריה.

כל הוויכוח הזה הוא לגבי שאר טעניות.

אבל לגבי תשעה באב,

גם בלילה אסור לנו לאכול ולשתור.

ממילא,

חליבא דמרן, הפרה חדש ועוד,

גם בלילה, בליל תשעה באב,

צריך לומר, ענינו.

כך דעת

רשיב בשם הגאונים,

הריף בשם הירושלמי,

הראש הטור הרמב״ן הרן,

וכך המסקנה, כך הוא המנהג פה בירושלים,

כדעת הפרה החדש וסיעתו.

ולכן, ולכתחילה, צריך לומר,

ענינו בכל שלושת התפילות.

נראה כאילו משקר. הוא לא ברכה לבטלה, אבל כאילו משקר.

ולכן התוספות,

בסדר, אנחנו לדידן אומרים,

כיוון שהניסוח בענינו הוא לא בלשון יחיד,

עניני ביום צום תעניתי,

אלא ביום צום התענית הזה,

וזה היה יום תענית, אפילו אם הוא לא שם, אבל אחרים שמו.

ולכן, בגלל הניסוח שלנו, הדבר קל יותר,

ולכן אנחנו לא חוששים, אנחנו כן אומרים,

ענינו בתפילת שחרית.

מה עם ילדים?

כל הזמן שחרית?

בכל הזמן שחרית?

אין צורך.

הילדים לא חייבים בצום.

ממילא, אם הוא לא שם, הוא לא אומר ענינו.

נחם כן, נחם הוא יכול לומר, אבל ענינו, לא צריך לומר, כיוון שהוא לא שם, אם הוא לא שם,

הוא לא יכול לומר.

אפילו אין צורך, הם אומרים, לתת מתן התענית הזה. תודה. יתקן לנו את זה. עבדוך ערבים ישתחררות לכלאומית. תודה. כן, אני שומע.

נכון, אם הם שמו תענית הזה.

כן.

ואחר כך הם רוצים לאכול.

איך, איך זה שם? אבל הם אמרו מצרים, למה הם שמו תענית הזה?

בסדר, מחר הם צמים.

אז מחר היום צום.

כיוון שביום הזה יש צום, זה בסדר, הוא צם, למחרת הוא צם.

התוספות שם הביאו כמו חידה.

הם שאלו שאלה, איך ייתכן

אדם אוכל ואומר ענינו?

או הפוך,

הוא צם, הוא לא אוכל ולא אומר ענינו.

איך ייתכן? התוספות אומרים, הדוגמה היא כך.

בדוגמה הזו, ליל ג' בתשרי,

למרות שהוא אוכל, הוא אומר ענינו.

אבל במוצאי הצום,

הוא מתפלל ערבית מיד עם צדק הכוכבים.

הוא עדיין לא אכל.

הוא מתפלל ערבית, ואפילו אחי הוא לא אומר ענינו. למה? כי תכף הוא הולך לאכול.

כי למחרת זה לא יום צום.

זה מה שהתוספות אמרו שם.

אבל כמו שאמרתי, כל עם ישראל, חוץ מהג'רבאים,

לא נהגו במנהג הזה, במר ענינו,

אלא רק הם. זה מנהג יחיד ומיוחד של אחינו הג'רבאים.

זה מבין שהם אומרים ענינו ב... רק במנחה.

אז גם בתשעה באב יגיד ענינו רק במנחה לפי שיטתם.

אנחנו, רבי עידן, פוסקים כדעת מרן,

שבכל התפילות אומר ענינו. למה הם לא אומרים שהתפילות אחרי מנחה?

מנחה סמוך לערב. יש לך עוד כמה דקות, נגמר הצום.

על כמה דקות אין חצה.

את העיקר כבר עבר.

אם הם מצטיינים אתכם בלילה, לא אגיד. יכול להיות.

יכול להיות שאם הוא מתפלל באחד וחצי והוא מרגיש את עצמו חלש,

עדיין יש חשש כזה? יכול להיות שיש אבה ענינה. אבל בדרך כלל מתפללים מנחה סמוך לשקיעה. בדרך כלל עבר רובו ככולו, אז כבר אפשר לבוא ולומר ענינו.

אז בשחרית, רק החזן,

השליח הציבור שלהם, אומר, ולא האחרים.

הם מתאים לשמור כתבים, הם מתחזרים.

לא, לא נכון.

רוב ככל הפוסקים אומרים שאין נשיאות כפיים,

כמו שכתב מרמבי סימן קכט,

החזון איש חולק,

וחלק מהחזונאישניקים עושים כך.

אבל יודעי ההלכה יודעים שרוב ככל הפוסקים לא פסקו בזה הלכה כדעת החזון איש,

ולכן גם לאשכנזים צריך לפסוק שלא לברך ברכת כהנים במנחה גדולה,

אלא רק מתפללים מנחה אחרי שעה שבע,

ואין הבדל בזה בין 17 בתמוז ועשרה בטבת לבין תשעה באב,

כולם שווים מבחינה זו.

מחלוקת שנייה לגבי נחם.

הרמ״א כותב,

כדברי הרוקח ואבו דיררם,

שאומרים את נחם רק בתפילת מנחה,

ולא בתפילות הקודמות.

ולמה? מדוע לא נאמר בפניכם?

המשנה אומרת באבות, אל תנחמו בשעה שמתו מוטל לפניו.

עם ישראל היו בסכנה?

אולי הקדוש ברוך הוא ישמיד אותם.

מתי הסכנה חלפה? כשהקדוש ברוך הוא החריב את ביתו,

שרף את ריכלו, שפר חמתו על העצים והאבנים,

ואז עם ישראל ניצלו.

ולכן, אז זה שייך לבוא ולנחם, אז שייך לומר נחם.

אין לדברי הרמה,

ומעיד הרמה שכך הם נוהגים.

לא רק האשכנזים, גם חלק מהספרדים גם כן נהגו כך.

הבבלים,

התוניסאים, המרוקאים, כולם נוהגים רק במנחה

לומר את נחם.

אבל דעת מרן לא כך.

דעת מרן, כדברי הגאונים,

שצריך לומר את נחם בכל שלושת התפילות,

ערבית, שחרית ומנחה, ולכולם אנחנו אומרים את נחם.

כי זה מדין מעין המאורע.

כמו שאתה אומר, מעין המאורע יעלה ויבוא על הניסים בכל התפילות, ערבית, שחרית ומנחה,

כך הוא הדין גם ביום שעה באב, זה הטעם,

וככה מנהג, כמו שאמר הקרי חדש,

ולכן אנחנו נוהגים בלכתחילה לומר את נחם בכל התפילות, ערבית, שחרית ומנחה, וכך ראוי לעשות בלכתחילה.

שכח ולא אמר נחם.

יש לו עדיין תקנה.

יכול לומר את זה באמצע ברכת שמע קולנו.

יסיים את ענינו בכל העת צרה וצוקה,

במקום להמשיך כי אתה שומע תפילת כל פה, ימשיך ויאמר את נחם.

אבל ישים לב, כשהוא גומר את נחם,

ולכבוד אהיה בתוכה,

לא ימשיך ברוך אתה השם מנחם ציון, הוא כבר ברך קודם ברוך אתה השם,

אלא ימשיך ולכבוד אהיה בתוכה,

כי אתה שומע

שומע תפילת כל פה, ברוך אתה השם, שומע תפילה.

לא נזכר גם שם, באמצע הרצה נזכר,

יכול לומר את נחם באמצע ברכת רצה.

במקום שאומרים את יעלה ויבוא, שם יכול לומר את רצה.

היינו,

בגלל שכל דבר שהוא לעתיד, כמו יעלה ויבוא, גם פה, נחם, אתה מבקש על העתיד,

אתה יכול לשבץ את זה שם.

אבל אם גמר, המחזיר שכינתו לציון,

אין לו מה לעשות, הפסיד.

לא יכול לומר את זה באמצע התפילה, אלא רק בסוף, באלוקי נצור.

זה הדין בכל שלושת התפילות,

שלגבי אמירת נחם יש תשלומין, כמו שאמרנו, אם לא בתשכון,

בשמע קולנו או ברצה.

במקום שאומרים על הניסים, בברכת מודים,

שם לא שייך לבוא ולהשלים.

אי אפשר לעשות תשלומין לנחם שם.

והסיבה היא,

ברכת מודים היא הודאה על העבר.

נחם זו בקשה על העתיד,

ולכן לא שייך לשבץ שם את נחם,

אלא כל מה שכן, אמרנו, רק באמצע ברכת

שמע קולנו, או באמצע רצה, רק שם.

אבל במודים אינו רשאי.

הרמב״ם מוסיף, אדם שהוא חולה,

אוכל, ובסוף מברך ברכת המזון.

לפי דברי מהריד והרמה,

צריך לומר בברכה השלישית ברכת רחם.

בסופה, במקום שאומרים את יעלה ויבוא,

לומר שם מעין המאורע, לומר נחם.

למה הדבר דומה?

לא יאמר ולא יהיה אבלין, אבל בתוך שבעה ימי אבלות,

אומר שם את נחם.

אבל יש חולקים.

לא על אבל, אלא על תשעה באב. יש אומרים,

שחכמינו לא תיקנו בשביל החריגים, בשביל החולים, אמירת נחם.

ולכן, בגלל המחלוקת,

המסקנה היא שווה אל תעשה עדיף.

יותר טוב שלא יאמר את נחם בברכת המזון באמצע איתה,

אלא לפני שיאמר רחמנו, יחיינו ויזקנו,

שמה יאמר את נחם,

ללא חתימה.

יסיים ולכבוד יהיה בתוכה, רחמנו, יחיינו ויזקנו.

בתשעה באב לעת הערב הציתו אש בהיכל,

ונשרף עד שקיעת החמה ביום עשירי.

ולפני כך מנהג כשר שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל העשירי ויום העשירי.

אגב,

יש מחמירים עד חצות היום ולא יותר.

נדחם תשעה באב בשבת ונדחם ליום ראשון.

מותר לאכול בשר ולשתות יין ביום שני,

אבל בלילה היינו בליל י' אלקס מוצאי הצום אסור מפני אבלות של היום.

לכן אדם בריא, אדם שיכול,

כדאי שייזהר גם ביום שני הבא שלא לאכול בשר.

כל אדם חלש, אדם חולה,

יכול לאכול בשר מעיקר הדין.

אבל יש לו פטנט, יש לו עצה.

יש מאות סיומי מסכת קידושין ביום שני.

הדף היומי של סדר נשים, קידושין נגמר ביום שני,

שיחפש איפה יש

סיום מסכת.

אתה רוצה סיום?

הוא יוכל להביא את הבשר אצלו, יביא שם את הבשר,

יהיה רשאי לאכול.

ולא חייב להיות הבשר על חשבונו,

שהוא יתרום לו את הבשר.

שיביא את הצלחת עם הבשר,

וקודם ישמע את הסיום,

ישמע את הקדיש,

ואחרי זה יוכל לאכול שם, שעודת מצווה,

יהיה לו את...

איפה אתה עושה את הסיום?

כאן?

הם גומרים כעת את סדר הנשים, מתחילים כעת סדר נזיקין. מתחילים ביום שני מסכת בבא קמה. מי שיכול,

שטוב מאוד, ללמוד כל יום דף

גמרא וראשי, זה לא קשה הרבה.

יש היום הרבה ספרים שמסבירים יפה, בצורה קלה.

כפי שיכול, כדאי.

אני עובר הלאה.

סימן תקנט נמחל תשעה באב במוצאי שבת, כמו השנה.

לא אומרים וידוי ביום תשעה באב, קרה עליי מועד,

רמז שלעתיד לבוא יהיה מועד,

לכן לא אומרים וידוי.

כך גם בתפילת מנחה של יום שבת, ערב תשעה באב,

לא אומרים פזקתך.

ומבדילים בלילה בתפילה,

תחוננתנו כשאר מוצאי שבת.

אם שכח להבדיל עיין לעיל.

מה זה עיין לעיל? דעת הרמה שכן יצא ידי חובה בדיעבד.

נכון שאם אין לו יין צריך לחזור.

כאן יש לו יין, בדעתו להבדיל, מחר בלילה.

לכן הרמה סובר שלא צריך לחזור.

אבל אמרנו שהליבה די הרמב״ן והרדב״ה כן צריך לחזור, לכן אמרנו שיעשה תנאי לנדבה.

אף אחד הדברים נראה בכל בלילה עשוי בשר, אף אחד לא נתן?

לא.

ראשון בלילה עדיין אסור לאכול בשר.

כן, חוץ מבשר הכל מותר. שני תבשילים, דגים, הכל מותר.

מוזיקה, הדברים... שוב, לגבי רחיצה, מוזיקה וכיוצא בזה, מחלוקת.

האם רק בבשר הנהיגו או גם בדברים אחרים?

יש מחלוקת.

אדם שיכול להחמיר על עצמו,

כדאי שיחמיר גם בדברים האחרים.

לפעמים קשה לו, יש אדם שהוא מביא הרבה,

קשה לו להישאר כך יומיים בלי להתרחש.

רוצה מיד במוצאי תשעבעה ולהתקלח, מעיקר הדין מותר.

אבל אם הוא יכול להחמיר,

החומרה היא שיתקלח במים קרים.

זו החומרה.

שלא יתקלח במים חמים. אם הוא יכול להחמיר,

האוויר חם, זה לא קשה,

כי גם המים הקרים הם לא קרים ממש.

אז אם הוא יכול להחמיר, תבוא על ההדרכה.

מתפללים בנחל ודרך בכי כאבלים, וכן עושים בקריאת איכה,

ובכל איכה מגדיר קולו יותר.

וכשמגיע החזן לפסוק השיבנו, אומרים רקו הקהל בקול רם.

ואחר כך מסיים החזן, וחוזר הקהל ואומר,

השיבנו בקול רם, וכן החזן.

פילל תשער דעה ומתפללים ערבית, ואומרים איכה וקינות, ואומר אחר קינות ואיכה

סדר קדושה. הוא מתחיל מביאתה קדוש.

נמחה במוצאי שבת,

אין אומרים שובה השם עד מתי והיא נועם.

למה לא אומרים אומר הסמ״ק?

כל אמירת קדושה, כל אמירת שובה השם עד מתי, נתקנה בגלל שאז הקימו את המשכן.

ברך אותם משה רבנו שויה נועם השם שיצליחו בהקמת המשכן.

אבל אותו לילה זה לילה חורבן,

ולכן לא מתאים לומר שובה השם עד מתי ויה נועם.

מדלגים את כל זה, אלא מתחילים ישר ואתה הקדוש.

לא אומרים גם וייתן לך אלוהים.

מדלגים את אותם הפסוקים.

ומצרין הפרוכת מלפני אהרון, על שם בצע אמרתו. המדרש אומר,

הוא שאל לקדוש ברוך הוא את מלאכי השרת,

מלך שמת בינו מה עושה?

אמרו לו מכבה פנציל שלו.

זה מה שנרמז,

שמש וירח אצפו נוגהן,

וכן גם אנחנו מכבים חלק מהאורות,

או הדבר השני,

מוציאים את הפרוכת על שם בצע אמרתו.

מרן אומר, אין מדליקים נרות

בלילה כי אם נר אחד,

לומר לאורו קינות ואיכר.

אין אומרים תחנון בתשעה בים ולא נופלים על שיניהם, שמודיעים לקרם עוד,

וקוראים בתורה כי תוליד בנים, מפטירים לירמיה אסוף אסיפם.

יש לנו קריאת התורה הן בשחרית והן במנחה.

הקטע של קריאת התורה בשחרית הוא פרשת בית חנן,

כי תוליד בנים, עולים שלושה עולים, העולה השלישי גם מברך וקורא את ההפטרה.

ההפטרה היא בספר ירמיהו אסוף אסיפם.

כל אותם השלושה עולים חייבים להיות מאותם שסמים.

אדם שהוא לא יכול, אדם חולה שלא מסוגל לצום,

יכול לו לעלות לתורה,

ואפילו אם יש לו אזכרה באותו יום, אינו רשאי לעלות לתורה.

אלא אם הוא חולה ואוכל,

יקנה את העלייה השלישי ויכבד את החכם. החכם כן שם, ייתן לחכם שהוא יעלה לספר תורה. כך הוא עדין גם לגבי מנחה.

בתי כנסת שמחלקים את העליות, לא מוכרים,

אז רגילים לתת

אותם שעלו לתורה בבוקר, עלו בתוכחה,

עולים גם בנחמה אחרי הצהריים ומנחה.

אם הוא עלה שלישי, נותנים לו שלישי.

אבל היום רוב הבתי כנסת מוכרים את העליות בגלל מחלוקת.

אם תתחיל לחלק, כל אחד יגיד אני רוצה.

אין סוף, עדיף יותר למכור.

בזה אין מחלוקת. אתה רוצה? בבקשה, תקנה.

ואז אם אתה מוכר, אין התחייבות גם לגבי מנחה.

במנחה עוד הפעם אנחנו מוכרים. מה אתה רוצה? בבקשה.

שיתרום עוד 101 שקל, יקנה עוד הפעם את העלייה השלישי, ויעלה עוד הפעם. אין בעיה.

גם הגבאי מסכים, גם הקהל מסכימים, אין שום בעיה. זה הפתרון.

וכל מה שהנהיגו, כמו שאמרתי, לגבי אותם שמחלקים את העליות.

אבל לא לנו. לנו, כשאנחנו מוכרים, אין את הדבר הזה.

יש מחלוקת גדולה בראשונים,

מתי אומרים את הקדיש.

והמסקנה היא, עדיף שיאמר את הקדיש רק אחרי שיסיים את ההפטרה.

זה טוב יותר, מהודר יותר.

אבל אם טעם היה מה לפני כן, בדיעבד יצא.

אני אצטט את הראשונים שדנו בזה.

רבנו יוסף הלוי בן מיגס אומר שאין להפסיק בין ברוך אתה השם נותן התורה לבין הברכה אשר בחר בנביאים טובים.

לכן, קודם כל לגמור,

מסיים את ברכות ההפטרה מגן דוד, ואחרי זה אומר קדיש.

כדבריו, כך כתבו

רב עמרם גאון, המרדכי התשווה סמי עירי רבי עקיבא איגר בדעת הרמב״ם,

וכך כתבו גם הרבה האחרונים.

אבל יש חולקים. הגאות השירי אומר שאפשר לומר את הקדיש בין ברוך אתה השם נותן התורה לבין ברכות ההפטרה.

כך דעת הרוקח מעשי הגאונים, ספר הפרבש, שיבולי הלקט, התניאר ודוד אבו דירהם,

הכל בו מארם מאוטנבורג, טור הרוקח ועוד.

גם באחרונים יש מחלוקת, אבל

מספר בספר שדה הארץ,

שרבני ירושלים פסקו

שאת הקדיש טוב יותר לומר אחרי שיחתום, ברוך אתה ה' מגן דוד. לא כדאי להפריד, להפסיק

בין ברכת התורה לבין ברכות ההפטרה.

זה מה שהוא אומר שכדאי להנהיג כדעת רבנו יוסף הלוי אבן מיגף,

וכך באמת המסקנה בלכתחילה.

אבל הרבה פעמים זה שעלה מפטיר לא שם לב, והתחיל לומר את הקדיש.

אמר יתגדל ויתקדש שמרבה, והציבור אמרו אמן.

ברגע שהציבור אמרו אמן, כבר הקדיש תפס.

ממילא, אל תפסיק אותו. תן לו, שיגמור.

אבל לא יאמר עוד פעם קדיש, לא צריך לומר פעמיים, אלוהד יכאו לאלוה מספיק פעם אחת.

הדין הזה נפקא מינה גם לגבי מנחה של יום הכיפורים.

גם שם יש את אותו ויכוח, אותה הבעיה.

וגם שם, כמו שאמרנו, שווה אל תעשה יותר טוב,

אחרי שיגמור את ברכות ההפטרה.

מלך מוחל וסולח ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה, מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ביום הכיפורים,

אחרי שיגמור את הברכה האחרונה,

אחרי זה יאמר את הקדיש,

זה טוב יותר, ועדיף יותר.

כי יש לך מיד אחרי זה חצי קדיש. אתה אומר תיקון תפילתי,

ואין צורך לכפול פעמיים.

שם רגילים לומר,

אחרי שהוא גומר את הספר תורה,

בדרך כלל יש לו השקבה לאיש, לאישה, מי שברך,

עוברים גם באמצע המזמור שיר ליום השבת,

אז רגילים לומר פעמיים.

אם נכון אני אומר, גם שם אין חובה במקרא הדין לומר פעמיים.

אם הוא ירצה להימנע שלא לומר קדיש,

היה יותר טוב שלא יגיד את הקדיש, טוב יותר שלא ירבו בקדישים.

אבל האנשים לא מוכנים לוותר.

מה, הוא קנה,

שילם על ההפטרה של יונה אלף שקל.

תגיד לו, אין קדיש?

אז על מה אלף שקל שילמתי? ככה הוא ישאל אותך.

הראש של האנשים לא יתפוס את ההלכה.

אבל אם הוא בן תורה, אין לכן הוא אומר, רשאי להימנע מאמירת הקדיש,

והחזן יאמר את זה מיד אחרי מזמור שיר, כמו שעושים במנחה של יום שבת, זהו העיקר.

אם הקדיש קשה לשכנע אנשים, אפילו הגאון רבי יוסף חיים,

כמה היה נערץ על בני עדתו, על הבבלים, כמה אהבו אותו.

כל מה שהיה אומר, הכל היה קודש קדשים.

דבר אחד הוא מספר, תראה בבן איש חי ורב פעלים, שלא היו שומעים לו לגבי הקדישים.

מתכנס לבית הכנסת של העיראקים,

שמה חוץ מתתקבל, כל הקדישים, כולם אומרים ביחד.

כולם מלווים את החזן.

כמו שאומר הרב, הם חושבים שהוא יגיד את הקדיש,

הוא מחיה את המתים, מחיה את האבא שלו וכו'.

יש בזה מצד אחד תועלת, אבל מצד שני הם מגזימים באמירת הקדיש,

אבל לא הייתה שליטה בדבר הזה. הרב נלחם איתם שלפחות שני קדישים לא יגידו, ייתנו את זה רק לחזן,

שישמעו לו באותם שני הקדישים. אבל כמעט כל הקדישים,

אחרי שגומרים שומר עמות ישראל עד.

אנחנו אומרים את הקדיש, רק החזן לבדו,

שמה לא, שמה כולם ביחד.

ואידך זיל גמור.

הרמב״ם ממשיך, כל הקדישים שאומרים אחר איכה,

עד שיוצאים למחר מבית הכנסת, הם אומרים תתקבל.

גם כי אזעק ואשבע שתם תפילתי.

ולכן, לא שייך, לא מתאים לומר,

תתקבל בליל תשעה באב.

במקום זה אנחנו אומרים, אחרי הערבית,

אומרים את הקדיש שאומרים בלוויות,

תתקלח ארבע ומותנה וכפנה ומראים בשין יעדי מיננו ומנכון מעל כל עמו ישראל למרוא אמן.

אומרים את הקדיש הזה, אחרי זה יהיה שלמה.

אבל בבוקר בשחרית אנחנו אומרים תתקבל.

אמנם הרמב״ם אומר שגם בבוקר בשחרית, גם אז לא יגידו תתקבל.

אבל בזה אנחנו נוהגים כדעת רבינו הארי והמקובלים,

שכן אומרים קדיש תתקבל בבוקר יום תשעה באב. בבוקר בשחרית כבר אומרים.

יש ארבעה דברים, הבדל בין הספרדים לאשכנזים.

גם הספרדים עצמם, חלק מהם עושים כמו האשכנזים בזה.

במקום שירת הים אומרים שירת האזינו.

במקום נקדישך ונעריצך אומרים לקדש את שמך בעולמך.

במקום שים שלום אומרים שלום רב על עמך ישראל תשים לעולם, כי אתה המלך אדון לכל השלום.

אבל שוב, גם בזה אנחנו נוהגים כדברי המקובלים.

המקובלים סוברים שלא טוב לשנות.

אלא גם ביום תשעה באב חייבים לומר כרגיל את שירת הים אז ישיר משה,

נקדישך ונעריצך עם שלום טובה וברכה,

ולא כדאי לשנות, וכך המסקנה למעשה לא טוב לשנות כהוא זה.

עוד דבר נוסף,

הרמ״ה כותב

אין אומרים מן ערך יפיים ולא למנצח ולא פיתום הקטורת.

מה זה פיתום הקטורת?

הרמ״ה מתכוון,

אחרי כווה אנחנו אומרים פיתום הקטורת,

כי לאשכנזים לא כל יום אומרים את פיתום הקטורת.

ממ״ה אם לא כל יום הוא אומר את זה, זה לא מסדר היום,

ולכן ביום תשעה באב האשכנזים לא אומרים את פיתום הקטורת אחרי כווה.

אבל אנחנו לא נוהגים בזה כדברי המקובלים. שוב, גם לזה אנחנו הולכים כפי המקובלים,

ולפי דברי המקובלים צריך לומר פיטום הקטורת שלושה פעמים בכל יום, כולל גם ביום תשע באב.

לכן אומרים גם אחרי קווה את פיטום הקטורת כדת וכדין ולא משמיטים,

כיוון שאתה רגיל בזה מדי יום ביומו, זה לא משמח את ליבו של האדם,

ולכן יאמר כרגיל את פיטום הקטורת, ככה אנחנו נוהגים לספרדים וככה הסקנה לפי הקבלה,

אמירת פיטום הקטורת יכולה להגן מאוד על עם ישראל בפני המגפה.

כשפרצה המגפה, אהרון לקח את הקטורת

ועמד בין החיים ובין המתים, ותעצר המגפה.

היום אין לנו בית המקדש,

אבל לפחות

ונשממה פרים שפתנו.

ולכן כדאי לומר את זה,

גם אם הוא לא יודע לומר על פי הכוונות הארי,

אבל לפחות כן יאמר את פיטום הקטורת.

בזמנו, לפני 60 שנה,

כשעבר מלחמת העולם,

היטלר הגרמני כבש מדינה אחרי מדינה במהירות עצומה,

הגיע עד פה,

הגיע עד מצרים.

הקרבות היו במצרים,

והיה חשש גדול שיכבוש את הכול, גם את ארץ ישראל.

לא היה צבא שיעמוד כאן כנגדו.

כל הצבא שהיה כאן, הבריטי והיהודי,

היו 30,000-40,000 חיילים סך הכול,

והוא היה לו צבא אדיר של טנקים, מטוסים, מחפיצים,

והיה חשש גדול שמא.

ולכן חכמי הדור והמקובלים מאז עשו כך.

לקחו 40 מקובלים ושמו אותם בארבע רוחות העיר של ירושלים,

צפון, דרום, מזרח, מערב.

בכל רוח עשרה מקובלים אמרו את פיטום הקטורת,

כל הפרשה עם כוונות רבנו הארי.

ועם ישראל אז היו בכותל, החזן היה הגאון רבי יעקב עדה,

אבא של חכם ישראל, הוא שעמד לפני התיבה,

החיות, החנונים,

ובאמת, ברוך השם,

ובהר ציון תהיה פליטה, ברוך השם, עם ישראל פה ניצלו.

אתה רואה את כוח הקטורת, פיטום הקטורת,

ולכן גם אנחנו לא נפסיק מלאומרה,

לא נחדל מלאומרה, גם ליום שעבעם, אין הראוי לומר ולא להחסיר.

אחד מחכמי אשכנז אז טען ואמר,

אם שם באשכנז היו אומרים פיטום הקטורת אחרי כווה,

אם היו אומרים כל יום לפני מנחה, פיטום הקטורת,

אולי זה היה מגן עליהם ולא היו נהרגים שש מיליון.

טוב, אנחנו לא יודעים מה היה, מי יעמוד בסוד השם,

אבל בלי ספק שפיטום הקטורת יש לו כוח רע ועצום,

ולכן חבל להפסיד את זה.

אפילו ביום תשע הבאה הדגשנו, מן הראוי לומר את פיטום הקטורת,

קל וחומר בשאר הימים.

יש אנשים,

תלמיד לעולם הוא יגיע מאוחר.

תיקח קלטת וידאו,

תיכנס למוסאיוף כל יום בעשרה לשמונה.

זה לא במקרה איזה אדם בא מאוחר. זה אותם האנשים, ותמיד איך הוא מתחיל,

או אשרו יושבי ביתך, לפעמים גם זה לא, תיקון תפילתי, ומתחיל מייד להתפלל.

איפה פיטום הקטורת? למה הוא מפסיד את זה?

במקרה, פעם בחיים אדם איחר, נו, אני מבין.

אבל כאן הם עושים את זה כמעט קבוע, אותם האנשים מזלזלים,

וזה בוודאי דבר לא טוב, חבל.

תגיד להם, מלאך המוות מסתובב, כל יום אחד או שניים נהרגים בתאונות דרכים, בדברים אחרים.

אם הוא רוצה לחיות,

הביטוח החיים האמיתי זה לא הביטוח החיים שהוא משלם.

זה הביטוח החיים הזה, לומר את פיטום הקטורת,

ראוי להרגיל את אותם האנשים.

לא יקרה שום אסון אם הוא יבוא חמש דקות קודם ויאמר את פיטום הקטורת.

בדיעבד כן.

בדיעבד כן. אשרי לא, אבל פיטום הקטורת כן.

הרמב״ם מסיים, אין צריך לשנות מקומו בתשעה באב.

האבל שלושה שבועות הראשונות משנה את מקומו.

היה רגיל לשבת פה,

צריך לשבת במקום אחר, רחוק 400. אבלות של תשעה באב זו אבלות ישנה,

ולכן בזה לא תקנו ולא הנהיגו.

אדם שמתאבל על ירושלים, יזכה ויראה בשמחת ירושלים.

כך אומר גם הזוהר,

מביא את הפסוק,

כל צופייך נשאו קול, יחדיו ירדנו. אדם שמרים את קולו בבחייה ביום תשעה באב,

בעזרת השם יזכה לנבואה, יחדיו ירדנו.

יהי רצון שנזכה לראות בנחמת ציון וירושלים בבהרה.

רבי חנניה בן עקשי האומר.

אדוני חפץ מעם חזקו, יגדיל תורה והאדיר.

אדוני חבר הכנסת