הלכות גזל בחפצי מצווה, שואל שלא מדעת ודין תשמישי עבודה זרה

- - - לא מוגה! - - -

אני קורא בסימן תקפ״ו סעיף ב׳ הגוזל שוחר ותקע בו יצא ואפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו. יש לנו איסור לתורה לגזול ולא רק בלכתחילה אנחנו מוזהרים אלא גם בדיעבד אדם שגזל מחברו לולב אתרוג וכיוצא לזה עובר על יסוד דאורייתא ולא יצא ידי חובת המצווה כמו שאומרה התורה ולקחתם לכם לכם בשבילכם. אם זה גזול גם בדיעבד לא קיים את המצווה, ייקח לולב אחר ועוד פעם יחזור ויברך כדי לקיים את המצווה. גם פה אצלנו מלכתחילה בוודאי שאסור לגזול שופר גם כדי לקיים את המצווה, אבל ההבדל הוא לגבי דיעבד. כבר עשה מה שעשה, לקח את השופר ותקע בו בלי רשות, למרות שהיה כאן איסור גזל, בדיעבד כן יצא. כך לומד הראש מדברי הירושלמי. מה ההבדל? למה שם לגבי הלולב לא יצא ולמה כאן יצא? שם הוא יוצא בחפצה של הלולב בעצמיותו של הלולב והאתרון. וכיוון שזה גזול, הקדוש ברוך הוא שונא גזל ועולה, לכן גם בדיעבד לא יצא. כאן הוא לא יוצא מהשופר עצמו, אלא מהקול שיוצא מהשופר. ובקול אין ממשות כדי לפסול את הקול בדיעבד. ולכן בדיעבד, מאי דיעבד אבה? בדיעבד יצא ידי חובה. אבל מלכתחילה בוודאי צריך להיזהר מאוד בדבר. הנפקא מילה, גם לגבי לקיחת שופר בלי רשות בלשון חכמים. שואל שלא יודעת, גזלן. הוא רוצה ללכת לתקוע לאיזה חולה או לתקוע לאשתו או לכל אדם אחר. יש כאן על השולחן שופר. מה ההלכה? לפי הדין, קודם כול תבקש רשות מבעל השופר. אם הוא לא עשה את זה, אפילו שבסוף הוא מחזיר את זה, לאחר מכן הוא החזיר, אחרי שעה, את השופר. אבל בינתיים מה שהוא לקח בלי רשות דינו כדין גזלן, שואל שלום ידעת גזלן. וכמו שאמרנו, יש כאן יישום. גם בשופר שאמרנו שבדיעבד יצא, אבל יש כאן בעיה חמורה על הברכה, אולי ברכתו לבטלה, כמו שכתבו, חפרי מגדים, בית השואבה, כף החיים, משנה ברורה ושאר אחרונים. ולכן ניזהר מאוד שלא ייעשה כדבר הזה. אלא תבקש רשות. נמצא כאן שופר, לשופר הזה, מן הסתם, יש בעלים? הוא שייך למישהו. תבקש מאותם הבעלים רשות, ייתנו לך רשות, תיקח ותתקע, אם לא, לא. תודה. כך גם לגבי שופר של בית-כנסת. מי אחראי על בית-הכנסת? הגבאי. ייגש לגבאי ויאמר לו, אני רוצה לקחת לשעה את השופר, ובעוד שעה אני אחזיר את זה, אני אתקע על החולה ואני אחזיר. אם ירשה לך, הננה טוב, אם לא ירשה, לא. יש אנשים לפעמים, הוא הולך לבקש רשות, מדבר עם הגבאי. הגבאי אמר לו, לא, אל תיקח, אני פוחד שתשמע את זה. והוא לא שומע, הוא לוקח. אתה אומר לו, אבל הוא אמר לך, לא. הוא עונה לך, למה מי הוא שאני אשאל אותו? למה מי הוא שיגיד לי מה לעשות? אז למה שאלת? והאדם הזה חוש שם? האדם הזה טיפש? מה? אם האדם הזה, בחרו אותו על שביעי הגבאי, הוא אחראי על כל מה שיש בבית-הכנסת והוא החליט שלא, אז לא. הרי השופר הוא דבר עדין מאוד. כשהשופר נופל, הוא נשבר, הוא דבר שביר. ואז לך תשלב עוד 500 שקל כדי למצוא אולי שופר כמו זה, אולי לא. אולי לא תמצא שופר מעולה כמו זה. ולכן, גבאי בית-הכנסת שמכיר את האנשים, הוא יודע עם מי יש לו עסק, הוא יודע אם האדם הזה יחזיר את זה שלם או שיחזיר את זה סדוק או יותר מזה. ולכן, אם הוא החליט שלא, אז לא. ולכן גם בזה וגם בדברים אחרים לא אומרים את הכלל, נוח לו לאדם שיעשו מצווה בממונו. הגמרא אמרה את הכלל הזה במסכת פסחים ד' לגבי מצוות בדיקת חמץ. או, יש לי כאן סידור, מנחה בערבית. כמה שווה סידור כזה? 5 שקלים? 4 שקלים? לא יקר. אני לוקח, מתפלל בזה, אחרי התפילה אני מחזיר אותו לאותו המקום שהיה מונח קודם. הוא יבוא למחרת, בעל הסידור, ימצא מייד את הסידור. אז מה היה כאן בלאי? איזה בלאי יכול להיות בסידור הזה? דבר שהוא זול מאוד, דבר שמחירו לא יקר, שם, על כגון זה אמרו בגמרא, נוח לו לאדם שיעשו מצווה בממונו. ולכן, גם בלי שאלה, אפילו אם לא שאלתי אותו, הוא לא נמצא פה ואני לא יודע את מספר הטלפון שלו. אתה רשאי, אתה יכול להתפלל בסידור הזה במנחה או ערבית. אבל השופר, כמו שאמרתי, הוא דבר יקר יותר, והבעיה היותר-חמורה שזה דבר עדין, דבר שבנפילה הוא נסדק או נשבר, לך תחפש אחר כך שופר טוב, שופר קל, שיהיה נוח לתוקע לתקוע. שופרות, יש הרבה בארץ, יש הרבה בעולם, עשרות אלפי שופרות. הבעיה היא שחלק מהם קשה לתקוע, קשה להוציא מהם קולות טובים. כאן השופר הזה היה נוח, היה קל לתוקע, ולכן היה מוציא ממנו קולות שופר, משהו מיוחד לעילא ולעילא. אז מי אומר שהדבאי יסכין, ירשה? לכן לא אומרים בזה, נוח לו לאדם שעשו מצווה בממונו, אלא בין אם זה שייך לאדם פרטי או שייך לבית-הכנסת, לעולם, חייבים לבקש את רשותם של הבעלים. בלי זה אסור לקחת, עבר ולקח ותקע לאיזה חולה, זה מה שקראנו עתה, בדיעבד אותו החולה, אותו האדם ששמע את קולות השופר, בדיעבד כן יצא. זה לא דומה לדוגמה של עלילא, כיוון שכאן אין ממשות בכל, ולכן בזה בדיעבד יצא ידי חובתו. הוא עדין גם לגבי דברים אחרים. יש הרבה אנשים שלומדים מדיון ביומו, דף יומי. כשמתחילים מסכת חדשה, עוד תקופה קצרה, בעוד חודש וחצי, יתחיל עם מסכת ערובין. ואז כשמתחילים מסכת חדשה, לפעמים חסרות להם גמרות. יש חלק מהאנשים שעושים דין לעצמם. בלי לשאול, בלי כלום, נכנס לבית-כנסת, נסתכל איפה יש בש״ס מסכת ערובין, לוקח. פעם היה כאן איזה אדם אחד, ראיתי אותו אסף מכל הש״סים את הגמרות, עשה ערימה של גמרות, בא לצאת. ושמעו לו, מה זה? הוא אומר, אנחנו למדים דף יומי. אמרתי לו, תלמדו, תזכו למצוות, אבל מה אתה לוקח את הספרים? הוא אומר, אנחנו למדים לזה, עושים מצווה. אמרתי לו, גם פה לומדים. מי אפשר לך לנגוע בגמרות האלה? והוא התעקש, הוא לא רצה לשמוע. איך אומרים? הוא לא רצה לעשות לי חשבון. אמרתי לו, אם אתה לוקח, אני מזמין לך מייד משטרה. אין בעיה, אתה יכול לקחת, אני לא ארביץ לך מכות, לא ארים עליך יד. אבל תדע, המשטרה תבוא, תיקח אותך, אתה תבלה במגרש הרוסים, לא כדאי. אז הוא עזב את הספרים והלך. כעס עלי נורא. יש אנשים חסרי דעת, חושבים שהם עושים מצווה, זו מצווה הבאה בעבירה. הגאינו יעקב קנייבסקי, האבא של רב חיים, ייבדל לחיים, הוא דן בדברים מעין זה ואומר שאם אדם עשה את התועבה הזו, עשה גזל בעולה, לא יקבל שכר של תלמוד תורה על מה שלמד בספרים האלה בגזל. פעמים רבות החכם בבית הכנסת, בבית המדרש, רוצה לקרוא להם, לצטט להם משהו מהגמרא, ואחר כך המסיף את הגמרא. אין, הגמרא הזו נלקחה. אז הוא רוצה ללמוד, וכאן, בבית הכנסת, שהם הבעלים של הספר, הם יישארו בלי, מה זה? לא ייתכן כדבר הזה. ולכן צריך לגעור באותו האדם ולא לוותר לו, אין שום היתר לקחת ספר בלי רשותם של הגבאים או הבעלים. אתה רוצה ללמוד בספר הזה, לא צריך לבקש רשות. אתה רוצה לשבת כאן, פה אתה יושב, פה אתה לומד. בשביל מה קנו את הספרים האלה? לא בשביל שיהיו מנחים בארון. אלא כדי שישבו וילמדו בהם. אז אם אתה יושב כאן ולומד בספר, לא צריך לשאול את אף אחד. תשב, תלמד. גמרת ללמוד, אתה מחזיר את הספר הזה למקום, הכול בסדר, הלבד כולה עלמא, כשר למהדרין, תקבל על זה שכר מעולה בעולם הבא. אבל כשהאדם הזה רוצה להוציא את הספר למקום אחר, בזה הוא צריך הסכנה רשותם של הבעלים או הגבאים. לפעמים יש אזכרה. רוצים לארגן מניין בביתו של המנוח. לצורך העניין צריכים ספרים, צריכים 20 סידורים. ושוב, אנשים נכנסים לבית-כנסת, לוקחים סידורים בלי לשאול, וכן כיוצא בזה. כל הדברים האלה, ודאי שאין רוח חכמים נוחה מהם, כל זה אסור לכתחילה, וכן כל כיוצא בזה. ההשלכה, ההמשך להלכה הזאת, לגבי אם השופר התקלקל, מה הדין בדיעבד, אם צריך לשלם או לא. כותב רבי יעקב מולכו. הוא אומר, אם השופר נסדק תוך כדי תקיעה, כיוון שהאדם הזה קיבל רשות, ממילא אין כאן בעיה, מתה מחמת מלאכה פטור, ככה העתיק להלכה הגאון חידה בברכי יוסף. אבל אם האדם הזה לא ביקש רשות, לקח איתו שופר בלי רשות, תקע בו, ותוך כדי תקיעה השופר הזה קיבל צדק והתקלקל, למרות שזה נקרא לכאורה מתה מחמת מלאכה, אבל גזלן גם במתה מחמת מלאכה חייב לשלם עד סוף רותה האחרונה, הוא לא יכול להתחמק ולא יכול לפטור את עצמו מהתשלום. כך גם לגבי ספרים או כל דבר אחר. האדם הזה ממהר בבנק, צריך להגיע מהר. אם ילך ברגל לא יספיק. הוא יוצא החוצה, רואה יש כאן אופניים. הוא לקח את האופניים ואמר, אני אחר כך אחזיר לו, אני לא גונב את זה חלילה. הוא לקח את האופניים, רץ מהר לבנק ושוב בחזרה עלה על איזה מסמר או דבר אחר ונהיה פאנצ'ר, טקר. בא האדם הזה, מחזיר את האופניים ואמר לו, תראה, אני לא אשם, אני נסעתי בכביש ונהיה פאנצ'ר ומתה מחמת מלאכה. אם האדם הזה היה מבקש רשות, אני מבין. כאן הוא לא מבקש רשות, הוא לקח את האופניים בלי רשות. הוא חייב לשלם עד סוף פנותה אחרונה. הוא לא יכול לומר, מתה מחמת מלאכה, כי הגזלן, הגנב, חייב בכל הדברים הללו, חייב לשלם. כמה עוד היום לתקן פאנצ'ר? 20 שקל? גם אצל יצחוק? שוב, בכסף קטן, בדבר שהוא מועט, כן. אבל ככל שהדבר יקר יותר, עדין יותר, ובפרט באופניים, לפעמים הבעלים של האופניים, הוא עצמו צריך את זה. יוצא החוצה, אין אופניים. אולי בינתיים ילך למשטרה, בינתיים אתה משגע אותו. אז מי ייתן לו רשות לקחת דבר כזה, שהוא כל כך שימושי, בלי רשותם של הבעלים? לפעמים האדם הזה השאיר את המפתחות של האוטו, את השלט השאיר פה, הלך רגע לשירותים. האדם הזה ראה את המפתחות, לקח ונסע באוטו. אומר, אני אשלום לו על הבנזין. מי ירשה לך לנגוע במפתחות? מי ירשה לך לקחת את הרכב? גם זה בגדר שואל שלא מדעת הוא גזלן, ואם בדרך, בהליכה או בחזרה, הרכב התקלקל. הדרך הייתה קשה או מסיבה אחרת, והאוטו עלה בלהבות, המנוע נסרט, האוטו הלך לאיבוד. ולא היה ביטוח, אין ביטוח. אותו אדם חייב לשלם 10,000-20,000, כמה היה שווה רכב כזה, וישלם עד סוף פרוטה האחרונה. הוא לא יכול לומר, תראה, אני נסעתי בצורה זהירה, כולם ראו שאני נסעתי לאט ולא נסעתי מהר, וזה מתה מחמת מלאכה. אבל הוא לא ביקש רשות, הוא לקח את המפתחות בלי רשות, ולכן באמתה מחמת מלאכה בחיי גוונה חייב, אם זה פאנצ'ר, אם זה הגיר הלך, המנוע הלך, נשרף או כל דבר אחר, חייב לשלם עד סוף פרוטה האחרונה. רק אם היה דבר שהוא על-פי רצון השם, ביקשתי רשות והאדם הזה הרשה לי, נתן לי את המפתחות, הכול בסדר, ואז אתה בא ואומר לו, מתה מחמת מלאכה, אז באמת ההפסד כולו של בעל הרכב, אם נשרף האוטו, תגיד, ברוך דיין האמת, הקדוש-ברוך-הוא ימלא חסרונו של בעל הרכב, אותו האדם שלקח בשאלה את האוטו לא חייב לשלם כלום, לא חצי ולא רבע, הוא פטור. כך אמרה התורה בחומש שמות פרשת משפטים, בזה הוא פטור. אבל כשהאדם הזה לקח בלי רשות, חייב לשלם עד סוף פרוטה האחרונה. כך הוא הדין גם בדברים אחרים. גם בחפצים האחרים שאדם לוקח בלי רשות שייך את החילוק שאמרנו, את היסוד האמור. הגמרא דנה לגבי פיקוח נפש במסכת דבק אמה ס', שם הדוגמה הייתה, היו הפלישתים, לא רק היום הפלסטינים יש אתם בעיות. הפלסטינים במהדורה הקודמת קראו להם פלישתים, עיין ספר יהושע, שופטים, שמואל א', שמואל ב' וכו', תראה את כל הסיפורים אתה. הם היו מתחבאים, היו אורבים בתוך שדה הסעורים. וכל מי שהיה עובר, לא היה רואה אותם, ואז היו הורגים, רוצחים. דוד המלך רצה לשרוף את אותה חלקת שדה הסעורים. ואז התצפיתן, יכול להיות, אין כאן במה להסתתר, עומד התצפיתן, אם יש שם איזה רשעים, מזהיר את האנשים, ועל ידי זה מצילים נפשות. והשאלה הייתה, האם להציל את עצמו בממון חברו, האם צריך לשלם על שדה הסעורים או לא? לעשות את המעשה, לשרוף. ודאי שיש סמכות למלך. השאלה גם לגבי התשלום. והחכמים שרצה להתייעץ איתם היו בבית לחם. בינו לבין בית לחם היה מוצב של פלישתים. אי אפשר היה להתקרב ולשאול אותם. הגיבורים הלכו, סיכנו את החיים שלהם, הלכו ושאלו והחזירו תשובה. שם הלשון של הפסוק בשמואל ב' דוד המלך התאווה מי ישקני מים מבור בית לחם. אין מים אל התורה, הוא רצה לדעת את ההלכה הזו. באו הגיבורים, כתוב שם, ובא ודוד לשתותם וייסח אותם להשם. הם החזירו בתשובה, אמרו לו שכל אדם שמציל עצמו בממון חברו צריך לשלם. אתה יוצא מן הכלל, לך מותר לשרוף את השעורים ולא לשלם. אתה מלך, ומלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין מוחים בידו. מה זה, ולא עבד דוד לשתותם? תמיד אנחנו אומרים דבר בשם אומרו, כאן הוא לא אמר בשם אותם הגיבורים, כיוון שהם סיכנו את חייהם. כך מקובלני, מי שמסכן עצמו על דברי תורה, לא אומר דבר שמועה מפיו, אלא אמר את ההלכה הזו בסתם, ולא אמר אותם בשם אותם הגיבורים. אבל עקרונית ההלכה הזו נכונה, כך פוסקו כל הפוסקים, מרן וחושן משפט, שיש היתר בגלל פיקוח נפש. רש״י לא פירש כך את הסוגיה, לפי רש״י, גם במקרה של פיקוח נפש, קודם תשלם ואחר כך תיקח. בלי לשלם קודם, אסור. אבל רוב הפוסקים חכו על ראשי, אין כאן דין של ייהרג ואל יעבור בגזל, אלא אתה יכול לעשות את מה שצריך ואחר כך תשלם לו. נניח היה כאן רכב והייתי צריך להסיע באופן דחוף חולה שיש בו סכנה. עשית מצוין, תבוא עליך ברכה, אבל אחרי הברכה צריך גם לשלם. כמה בנזין, שמן, כמה היה התשלום עבור זה, 40 שקל, 50 שקל, צריך לשלם לבעלים, אם זה לאמבולנס, אם זה לרכב. נכון שיש לך היתר לקחת במקרה של פיקוח נפש, אבל זה לא פוטר אותו מהתשלום, בוודאי שחייב לשלם. זה נקרא בלשון חכמים, נקרא שואל שלא נדע, למרות שדעתו הייתה אחר כך להחזיר, אפילו אחי הוא נקרא גזלן. ולכן יש עליו את החיובים של הגזלן, שגם במתה מחמת מלאכה, גם באונסין, קרה מה שקרה, הוא חייב לשלם את הכול, ולכן מן הראוי, עצה טובה, שהאדם לא יסתבך ישאל רשות. היום כמעט לכל אחד יש בכיס טלפון. אפילו אם הוא לא נמצא כאן, תשאל את החבר מה המספר שלו, תחייג אליו, תגיד לו כך וככה העניין, אני צריך את הרכב שלך, ויש כאן המפתחות, אתה מרשה לי? אם שומעו כולם שהוא אומר לו, כן, אני מרשה לך, תיקח, תפדל. אז אין בעיה, ייקח, ואחר כך ימלא לו בלזין, ימלא לפי מה שהוא השתמש, אין שום בעיה. ואז אם חלילה יקרה משהו, איזו תקלה, הוא יהיה פטור. אבל לקחת ככה כמו איזה פלח, לקחת בלי רשות, כמו אלה האנשים, הפלחים, שאין להם לא תרבות ולא דת ולא דין, בוודאי שהאדם ירא שמים אסור לו לנהוג ולעשות כך. מה עושים? מה עושים? מי שעשה א' ייתן את הדין, גם על ב', ג', ד', אתם ייתנו את הדין. ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו, כך קראנו שלשום ביום שבת, אנחנו עשינו את שלנו. מי שעשה את כל הדברים האלה ייתן את הדין, אוכל מפירותיהם בעולם הזה, עוד מעט הבוחר יגיד את דברו וישלחו אותו למקום אחר, והקרן קיימת לא לעולם הבא. הם ייתנו את הדין על כל מה שנעשה בדברים הללו. אם ליבנו כואב על דברים קטנים, אנחנו מדברים כאן על סידור, על ספר, קל וחומר בדברים הגדולים האלה, שמי שעשה את כל הדברים האלה לא יודע שם סלח לו, בוודאי שהם ייתנו את הדין על הדברים האלה. אבל לצערנו אין עם מי לדבר, אתה מדבר עם הקיר, עם מי אתה מדבר? לצערנו, אוזניים להם ולא יאזינו, לא שומעים לנו לצערנו, יבוא המשיח, יטפה אותם, יתקן עולם במלכות שדאי במהרה. חבר הכנסת אורן ראה כזאת, שומעים בחדסות שהיה כבר הייתי גדול אי-אפשר לברך? כן, היה צריך לברך, כן, אבל עבר, עבר כבר. כן, אני עובר לסעיף הבא, תקע בשופר של העבודה הזרה של ישראל, לא יצא. יש שיעור לכל שופר ארבעה גודלים מינימום. אופיר רבנו גרשון, שלושה טפחים, 24 סנטימטר, ולכתחילה אנחנו מחמירים כך, אבל בידי עבד אפילו היה לו ארבעה גודלים, גם כן יוצאים ידי חובת מצוות תקיעת שופר באותה השופר. אבל אדם שלוקח שופר של עבודה זרה, מה צריך לעשות בשופר הזה? לשרוף את זה, לקלקל את זה, לשחוק את זה. כתותי מכתת שיעורי ואין כאן שיעור המינימלי ולכן גם בדיעבד לא יצא ידי החובה. מה שמצוי כאן בארץ ישראל, בשנים האחרונות הרבה מהערבים הנוצרים עוזבים את הארץ. שנה שעברה עזבו כ-50,000 מהם. היו פעם הרבה, פעמים היו מאות אלפים. בשנים האחרונות הם הולכים, מקפלים ציוד והולכים למקומות אחרים. קנדה או מקומות אחרים, קולטים אותם ועוזבים אותם. ואז אחרי שהם עזבו, הכנסייה נשארה שוממה, נשאר הכומר והשמש נגדו. מה יעשו? אין להם עניין, אין להם אף אחד כמעט, אז הם עושים מכירת חיסול. זה מה שהם רגילים לעשות. אדם עובר שם ליד הכנסייה, רואה, נוכלים שם כל דבר בשקל. ראה, יש שם שופר, מצא חן בעיניו, שופר מצוין, עושה רושם נפלא, תקע בו, נישא, ראה שהוא טוב. שקל אחד זה שווה. מה, במקום 500 שקל כדאי לשלם שקל אחד? קנה את זה ובא. אם הוא רוצה לתקוע בזה בראש השנה, גם לדיעבד לא יוצאים בזה ידי חובה. למה? זה שופר של עבודה זרה, צריך לשרוף את זה, צריך לקלקל את זה. אין כאן שיעור, כתותם מכתת שיעורי, ולכן גם בדיעבד שתקעו בשופר כזה בראש השנה לא יצאו ידי חובה. גם כן אסור. עבודה זרה אסורה בהנאה. אפילו אם זה לא בשביל ראש השנה, אלא יש כאן כעת קונצרט, תזמורת כלי נשיפה. והוא רוצה ללוות את התזמורת כלי נשיפה עם השופר. הוא יודע, גם זה אסור, אין יותר. כמו שאמרנו, צריך להשמיד את זה. אבל אם האדם הזה למד הלכות, מה הוא עשה? הוא היה פיקח, לפני שקנה, לפני שעשה קניין, לקח פלייר, נתן לאותו השמש. אמר לו, תשבור חתיכה. מהצד הרחב הלך ושבר חתיכה. זה נקרא ביטול של העבודה זרה. הגוי, יש לו סמכות, יש לו אפשרות לבטל את העבודה זרה. ברגע שהוא שבר חתיכה, זה כבר לא עבודה זרה, אתה יכול לקחת ולהשתמש בו, תשלם על זה את השקל ותיקח ואז אתה יכול להשתמש בזה, תזמור עוד כדי משיפה או דברים אחרים. הוא רוצה לתת לילדים שלו שילמדו איך תוקעים, נותן להם להתאמן. גם כן יהיה מותר, אין בעיה בדבר. אבל, כתבו לנו התוספות, נכון שהיתרנו ליהנות מזה, מותר בהנאה, אבל אתה לא יכול לתקוע בזה בבית הכנסת ביום ראש השנה. שופר כזה שהיה בתוך הג'ורה הרוחנית, איפה היה קודם? היה בכנסייה. דבר כזה תאמן, תבוא עכשיו, תכניס פה. נכון שמותר ליהנות, אין כאן בעיה של כתותי מכתת שעורי, אבל בלכתחילה, שופר כזה ולתקוע בו ביום הדין, ביום ראש השנה, ולכן בלכתחילה לא, רק בדיעבד יוצא בו ידי החובה. מרן כתב הלכה מעין זו, גם באורח חיים סימן קנד וגם ביוראי דעה סימן קנט, הדוגמה של מרן שם לגבי נרות. אני עובר ליד הכנסייה, הם השמשים, יודעים, תן להם ולא ידברו, עניים להם ולא יראו, כמויהם יהיו עשיהם, כל אשר בוטה חוויהם, הם יודעים את הכול. הוא ראה אותי עובר שם, שואל אותי, אתה רוצה נרות? יש שם נרות גדולים, כל נר גבוה יותר ממטר. אני אומר לו, אדש, כמה אתה מוכר? הוא אומר לי, כל אחד בשקל. אמרתי לו, כן, אני רוצה. הוא נכנס לפנים לכנסייה, חיבה את כל הנרות, כשהוא מכבה, זה נקרא הביטול של העבודה הזרה. חיבה את הכול, נתן לי את זה בסלים, יש כאן עשרה נרות, אין בעיה, אני יכול לקנות ממנו, נותן לו עשרה שקלים, קח את הנרות הביתה, מותר לכתחילה. אבל, כותב מרן, שם ביורד ההר סימן קלט, אתה לא יכול להדליק את הנרות האלה בכבוד שבת. אתה לא יכול להביא את הנר הזה כאן ולהדליק את זה בבית-הכנסת. איפה הנר הזה בלאק? זה היה בתוך הג'ורה, בתוך הכנסייה. איך אתה יכול לעשות דבר כזה? נכון שהיתרנו, ברגע שהוא גיבה, מותר להינות מזה. אתה רוצה להדליק את זה בכבוד יום הולדת, שם אין חובה, אין מצווה, מותר. אבל לא בבית-הכנסת, לא נר אבדלה ולא נר שבת, לא נר חנוכה ולא נר אזכרה, וכל הדברים האלה אסור. יש לך מחר אזכרה, יורצייצ'ן, איזה צדיק. אסור לך להדליק את זה בעיינו נשמתו, זה לא טוב. אבל אם יש יום הולדת, הבן שלו נהיה בגיל חמש. היום, איך המנהג בכל גני ישראל, מה עושה הגננת? זאת אומרת, אתה תביא חמש נרות, הוא בן חמש. אז הוא רוצה שיהיה נר גבוה, כמו הגובה של הילד. חמש נרות אדומים, ירוקים, דבר יפה כזה, מותר והנה, אין שום בעיה. אם יש איזה מצווה מן התורה להדליק נרות ביום הולדת, איפה כתוב בתורה בכלל יום הולדת? יום הולדת פרעה. לנו אין בכלל מצווה לעשות יום הולדת ולא להדליק נרות. זה כל זה בשביל הילדים הקטנים, שהילד ישמח. אז תביא לו את הנרות האלה, תדליק חמש נרות לכבוד היום הולדת. אין שום בעיה כשר למהדרין מן המהדרין. אמרנו שהעבודה זרה של הגוי שביטל אותה מותר, ולכן תדליק את זה לכבוד היום הולדת. אבל לנר מצווה, כמו שאמרנו קודם, הדבר אסור, אין היתר להדליק את הנרות האלה בבית-הכנסת, פיגול הוא לא יירצה. או נאמר, אותה גלימה שהכומר עומד בשעת הפולחן. היה בד קטיפה יפה, וגם זה היה בשקל אחד. קניתי את זה, עכשיו אני רוצה להביא את זה לבית-הכנסת, לעשות מזה פרוכת, תראה איזה בד יפה, בד א'-א', איפה תמצא בד כזה? ונצאתי את כל זה בזין הזול בשקל אחד. אין דבר כזה, לעשות מזה פרוכת, לשים דבר כזה על ההיכל, חס ושלום. אתה רוצה לתת את זה לתופרת, תגיד לתופרת, צריך בשביל הבנות שלנו בחורף, צריך לעשות רנינג, צריך תחתונים. תגזור את זה, תעשו מזה תחתונים, אני מבין. אבל לא חלילה להביא דבר כזה לבית-הכנסת, לשים על ההיכל דבר כזה, זה לא יפה, פיגול הוא לא יירצה, וכן כל כיוצא בזה. גם כאן שייך אותו כלל ואותו דין. כשהם מוכרים מכירת חיסול, יש להם שם את הצלם, את הצלב הגדול, שהמשוגעים האלה משתחווים לו. ושוב, נתתי לגוי פלייר, הוא שבר את זה, ואחר כך קניתי את זה. כולו זהב טהור, קניתי את זה בזין הזול. אין בעיה, ברגע שהוא שבר, העבודה זרה בטלה, אתה יכול לקחת מהזהב הזה לעשות תכשיטים. תעשה מזה צמידים, תעשה מזה מה שאתה רוצה, תמכור לאנשים, הכול מותר, אין שום בעיה, ניבדי כול עלמא, הכול מותר. כך עשה יוסף הצדיק, כמו שכתוב בתורה, בשבר אשר הם שוברים. הרי יוסף יודע בשביל מה כל הכסף הזה מגיע למצרים. לא בשבילם, זה בשבילנו, ואחריכם יוצאו ברכוש גדול. אבל כיוון שהיה עבודה זרה, צורת עבודה זרה על המטבעות, ישראל לא יוכלו ליהנות מזה. לכן, לפני שהיה נותן להם את האוכל, קודם היה אומר לו, תשבור, זה הרמז בשבר אשר הם שוברים, ואחרי זה יהיה הכול מותר בהנאה. אז גם פה, גם הצלב הזה, אם שברו אותו, מותר לך בהנאה, אין שום בעיה בדבר. אבל אם האדם הזה, אחרי שמצא את המציאה הטובה הזאת, אמר, אני אתן מעשר עכשיו, מעשרות שלומה, זאת אומרת, אני אעשה רימונים מזהב טהור על הספר תורה. הוא לוקח מהזהב הזה שפעם היה טלב, מטיך אותו ועושה מזה פעמון זהב ורימון. זה אסור, גם זה לא יפה. מה, זה דבר שהיה במקום הטינופת, בג'ורה הרוחנית, תבוא ותעשה מזה רימונים לספר תורה, אין הבה אמנה לעשות מדבר כזה. דברי חול, צמידים, טבעות, תעשה מזה, לאנשים תמכור. אבל דבר שבקדושה לספר תורה, מצפות את הספר תורה או להניח עליו רימונים וכיוצא, בזה גם אין לנו היתר לעשות מזה דבר קדוש. כמו שאמרנו גם לגבי השופר, כך הוא עדין גם בדוגמאות האחרות. בעוד חודש וחצי יש לנו חג הסוכות. לקח משם פעמונים, יש שם הרבה קישוטים בתוך הכנסייה, שרשראות, פעמונים, את הכול הוא קנה בשקל אחד או שניים. רוצה לקשט בזה את הסוכה שלו? גם זה לא טוב. הסוכה, צילה דמיין לנוטה. אתה מזמין, אומר, אולו אשפיזין עילאין, אברהם, יצחק, יעקב. יבואו האבות הקדושים האלה, מה יראו? הבאת להם מהכנסייה, הבאת להם את הפעמונים האלה? גם זה לא יפה, לא מתאים. אם אתה רוצה ביום חגיגת היום הולדת להביא את זה לגן של הילדה שלך, לסדר את הגן שיהיה מקושת יפה, כדי שהתמונות גם יהיו יפות. מצלמים את הילדה עם הכתר, למה לא? שמה ביום הולדת הכול מותר, מותרים לכם, מותרים לה. אבל להביא את זה לבית כנסת ביום שמחת תורה, או לצפות בזה את הסוכה של הבית או של בית הכנסת, אין שום היתר, גם שם את הכלל שאמרנו, פיגול הוא לא ירצה. מורנו ורבנו הרב סופר צהוד, נתרי הקול קצת נפגעו, לכן יבוא במקומו החכם. בכל זאת, כבוד הרב, יעלה ויבוא.