הלכות התרת נדרים ומנהגים טובים

- - - לא מוגה! - - -

ישראל, במשך השנה חתן אבינו פשענו. מתקרב ראש השנה, ערב ראש השנה, חסידים ואנשי מעשה צמים, ובזכותם הקדוש ברוך הוא מוחה לנו על שליש. מגיעים עשרת ימי תשובה, גם הבינוניים, גם הם משפרים את המעשים שלהם, מוסיפים מצוות, מעשים טובים, מטענים, ובזכותם הקדוש ברוך הוא מוחל עוד שליש. מגיע יום הכיפורים, יום אדיר בימי שנה. כל עם ישראל, גם הרקנים שבך מלאים מצוות כרימון, גם הם יוצאים כדי לשמוע, כדי לקבל את פני אבינו שבשמים, ולכן הקדוש ברוך הוא מוחל באותו היום, יום הכיפורים, את הכול, כי ביום הזה יכפר עליכם. אם כך, כיפור מוותר לנו הקדוש ברוך הוא על שליש. תראה את החשיבות של ערב ראש השנה, שגם בו הקדוש ברוך הוא מוותר על שליש, ולכן אדם שהוא בריא וחזק, כדאי שינהג לצום בערב ראש השנה, כמובן לא יהיה ממש דמע, אלא מ-5 בבוקר, מעמוד השחר, עד הלילה. אדם שהוא חלש, לא כדאי שיצום. צריך להביא בחשבון שיש לו צום ערב ראש השנה, אחרי זה יש לנו צום גדליה אחרי ראש השנה, ובסוף יום הכיפורים. אם האדם הזה יצום שלושה צומות בתוך 11 יום, יכול להיות שביום הכיפורים הוא לא ירגיש טוב, ואז הוא יצטרך לאכול ולשתות. אז הוא עושה חומרה בידי רבנן, ובסוף עלול להיכשל בנושא של הצום, יום הכיפורים, שהוא דאורייתא, שיש בו כרת. ולכן, אדם חלש, לא כדאי שיצום. לפעמים הוא יכול לעשות כעין פשרה לצום חצי יום. יום שלישי, כח באלול, כשהוא מתפלל מנחה, מגיע לקטע אלוהי ניצול לשני מרע, יימר בפירוש שהוא מקבל עליו את הצום עד הצהריים, חצי יום. יצאו מעמוד השחר מ-5 בבוקר עד הצהריים 12 ו-40, יהיה לו כבר מותר לאכול ולשתות. זה לא יזיק לו. בקלות רבה הוא יוכל לעשות את זה וישתף את עצמו בצער הציבור. זה מה שרצוי לנהוג ולעשות. אדם צעיר לימים, שברוך השם היה לו כוח וצם, הכול היה בסדר, הגיע לגיל זקנה. ובגיל 90 אי-אפשר לעשות את הצומות האלה. הוא בא לרב ושואל, מה אני עושה? הרב אומר לו, אתה צריך להפסיק מהצום של ערב ראש השנה, אבל צריך לעשות התרה. מרן פירט לנו את הנושא ביורד הער סימן ר' יד. כל מנהג טוב שאדם נהג ועשה שלושה פעמים, חייב להתיר. לא יכול להפסיק מאותו המנהג בלי התרה, חל עליו הדבר כנדר מדי רבנן, ולכן ילך לרב שיעשה לו התרה. כאן הוא רוצה להפסיק את המנהג לגמרי. בשנה הבאה הוא יהיה בן 91. הוא לא יהיה יותר צעיר, הוא הולך ומזדקן, ואם השנה הוא לא יכול, כה וחומר שנה הבאה. ולכן כאן, כשהוא רוצה לחדול להפסיק לגמרי מהמנהג, הוא חייב במקרה הזה לעשות התרה. אבל אדם צעיר דיימים בן 30. בשנה הזו הוא לא יכול לצום בגלל שהוא לא מרגיש טוב ויש לו שפעת. אתה שואל אותו, מה יהיה שנה הבאה? שנה הבאה הוא עדיין צעיר. הוא אומר לך, בעזרת השם אני אצום. כאן הוא רוצה להפסיק את המנהג שלו באופן זמני. האם צריך התרה או לא? דנו בזה, חשך המגן אברהם, דגול מרבבה, שפת הים ועוד. והמסקנה, אומר הדגול מרבבה, כיוון שכאן האדם הזה דעתו להמשיך, הוא לא עוקר את כל המנהג. רק השנה באופן זמני הוא רוצה להקל? דעתו של הרב שאין צורך בהתרה. כך גם אם יש ברית מילה, נולד לו בן, ובדיוק ביום ערב ראש השנה הוא רוצה לאכול ולשתות בסעודת המילה. האם צריך ללכת קודם לעשות התרה, או שיכול לאכול בסעודת המילה בלי התרה. שוב, השנה הזו יש לך ברית מילה. מי אומר ששנה הבאה תהיה לו עוד פעם ברית מילה בערב ראש השנה? גם זה דבר לא צפוי. ולכן, לפי דברי הדגול מרבבה, בשני הדוגמאות, גם בזה וגם בזה, לא צריך התרה. אבל הגאון רבי יוסף מאיו, בספרו על שפת הים, הוא אומר שצריך התרה גם בזה. הרב חי ופעל לפני כמאתיים שנה בטורקיה. היה חברו של הגאון רבי יוסף חזן, בעל חקרי לב, סבו של רבי חיים פלאצ'י. הם היו יחד שם, היו לומדים הרבה שנים, אלא שהחקרי לב בסוף ימיו עלה כאן לארץ-ישראל ובחרו אותו, הוא היה כאן הראשון לציון וישראל. אבל הרב נשאר שם. ספר פאת ים רומז את השם שלו. ים ראשי תיבות, יוסף מאיו. ושם, בסימן ח' באורח חיים, הוא דן בשאלה הזו. והרב לומד מדברי מרן בית יוסף שצריך התרה. גם הדגול מרבבה וגם הגאון רבי יוסף מאיו בשפת הים, שניהם מתמודדים איך ללמוד מדברי מרן בית יוסף בסימן קסא. שם הדוגמה של מרן היא כך, כשאדם בא לאכול לחם חייו לנטילת ידיים. האם חייב ליטול את ידיו עד סוף כף היד, או מספיק ליטול את הידיים עד סוף קשרי צבאותיו. יש לנו מחלוקת שקולה בפוסקים בנושא הזה. ומרן מסכם, יש לנו, ברוך השם, מים בשפע. אנחנו מחמירים. איך נאמר שם? אנם משהי מלוא חופניים היה, יהבו לי מלוא חופניי טבעותה. אני שופך הרבה מים, בשמים גם יתנו לנו שפע, ולכן אנחנו מחמירים. אבל מרן מסיים, כשאדם בא להחמיר, פעם ראשונה כשהוא בא להחמיר בגיל הבר-מצווה יגיד כך, אני מחמיר, נוטל את הידיים עד סוף כף היד, בלי נדר. למה? בשביל מה צריך להדגיש בלי נדר? מרן מסביר, שאם אי-פעם, באיזה מקום, לא יהיה לו הרבה מים, ייאלץ ליטול את ידיו עד סוף קשרי צבאותיו, יוכל לעשות כן. אלה דברי מרן. הגאון רבי יוסף מאיו בשפת הים, הוא אומר לך, שמה זה מקרה חד-פעמי, מקרה יוצא מן הכלל שאין לו מים. מחר יהיה לו מים. כל החיים הוא ימשיך לטעון את ידיו עד סוף כף היד. בשביל מקרה אחד מרן מחייב לומר בלי נדר. משמע, אם לא יאמר בלי נדר צריך יהיה לחפש רבנים שיעשו להתרה. ולכן הרב לא מחלק בין אם הוא לגמרי מבטל את המנהג או שזה רק באופן זמני. גם בזה וגם בזה הרב מצריך שיהיה התרה. אבל לעומתו, הדגון מרבה לא מפרש כך את מרן, אלא הוא אומר, אם לא יאמר בלי נדר אז הוא יצטרך לחכות לפניו ארבעה מילים, אחריו מיל, אבל לא יצטרך לעשות התרה. זה הוויכוח, איך לפרש את דברי מרן שם בבית יוסף, הוויכוח מסתעף לנושא שלנו. להלכה, כמעט כל עם ישראל עושים מטרה בערב ראש השנה. עושים עטרה, למה שלא יעשה גם הוא עטרה ויכוון על הדבר הזה? ילך מראש לחכם, יגיד לו, הייתי נועה כל השנים לצום בערב ראש השנה. אני מתחרט שלא אמרתי בלי נדר. ישו כאן חרטה דמעיקרה שלא אמר בלי נדר, וכשהרב אומר יחד עם כולם מותרים לך, מותרים לכם, מכוון גם על האדם הזה, מכוון בפירוש עליו, ואז הוא עשה את העטרה, לבד לכול העלמא, גם לדעת שפת הים, גם כן הדבר הועיל וטוב, בלאו הכי עושים מטרה, למה שלא תעשה את זה? מרן בהלכות נדרים מדגיש, במקרים כאלה אין צורך לספר לכולם, להודיע, היה לי מנהק כזה ואני רוצה, לא, לא צריך להודיע. מספיק שאמרת לרב, הודעת לרב, הרב עשה לך את הפתע החרטה במעיקרה על שלא אמר בלי נדר, הרב אמר יחד עם כולם מותרים לכם, זהו, מספיק. אז כאן בלאו הכי עושים את העטרה, כדאי מאוד שיחמיר כדעת הרב שפת הים, זו העצה, היא עוצה מלכתחילה. יש לנו גם דוגמאות אחרות מעין זה, וגם שם תחול המחלוקת שאמרנו, כגון אישה מניקה, מניקה בפועל. קשה לה לחכות אחרי אכילת בשר שש שעות לאכול מאכלי גבינה ולשתות חלה. מה הדין? אומר הגאון רבי עבדאללה סומך בספרו זבחי צדק יורד העסימן פטט, הוא אומר, לא צריכה לחכות שש שעות אלא מיד אחרי ברכת המזון תצעצח את השיניים ואחרי זה תוכל לאכול מהגבינה, תוכל לשתות מהחלב. אלה דברי הזבחי צדק. כותב על זה הרב אוירבך בסבר נשמת אברהם, יורד העסימן פטט, נכון, התארנו לה, אבל צריך במקרה הזה שתעשה עטרה. מגיל הבת-מצווה, מגיל 12, היא נזהרה, תמיד היא חיכתה אחרי אכילת בשר שש שעות. פתאום עכשיו היא רוצה להקל, אי-אפשר לעקור את זה סתם כך, אינה צריכה את הרעה. כמו מי הרב הולך, כמו שפת הים. הרי כאן היא לא באה לעקור לכל החיים. רק בתקופה הזו, כמה חודשים, היא מניקה בפועל, היא רוצה להקל ולשתות חלב. אחרי שהיא תגמול את בנה, תפסיק להנהיג והיא תחזור עוד הפעם לעיקר הדין, כמו שאמרו לנו הרמב״ם והשולחן הארוך, להמתין שש שעות. גם היא תמתין, גם היא תחכה שש שעות. אין ספק בדבר. אלא מה? כל זה באופן זמני. אם לפי דברי הדגול מרבבה לא צריכה שום עטרה, שום דבר לא צריכה אם זה דבר זמני. הרב חשש למה שאמר הרב, שפת הים, ולכן גם במקרה הזה תיעץ לה שתעשה עטרה. לפעמים האשה הזו ביישנית. אני אלך לרב לעשות עטרה? אני מתביישת. יש לה עצה אחרת. תאמר לבעלה, תמנה את בעלה שליח, שהוא ילך, יעשה בשבילה את העטרה. ושוב, היא מתחרטת שלא אמרה בלי נדר, זה חרטה דמעיקרה, ואז הרב יעשה את העטרה. רק שהרב צריך לשים לב, הוא לא יכול להגיד מותרים לך. הרי הבעל לא הוא מניק. לא הוא צריך את העטרה, אלא יגידו אותם השלושה שעושים את העטרה, מותרים לה, מותרים לה. זה הניסוח שיגידו, כדי שבאמת מכאן ולבא תוכל להקל בדבר. כל זמן שהיא מניקה בפועל תוכל לאכול מהגבינות, תוכל לשתות מהחלם, מיד אחרי שגמרה ברכת המזון, תחסכה שיניים, יהיה לה את ההיתר, תהיה לה את הקולה הזו, כיוון שהיא מניקה בפועל. גם שם נסתעף את המחלוקת וגם שם אנחנו נחמיר בלכתחילה. כאן בירושלים, עיר הקודש, יש לנו בן פורת יוסף, הרבה רבנים. לא קשה לך למצוא חכם שלמד מסכת נדרים, שבקיא בהלכות נדרים, שיצרף יחד עמו עוד שניים כדי שיעשו את העטרה? בקלות רבה אפשר לעשות את העטרה, וכדאי מאוד לנהוג ולעשות כן בלכתחילה. אבל, יש דברים שאתה אומר את זה לא רק כעצה אלא עיקר הדין, כגון אדם שהיה רגיל לעשות כל שנה כפרות עם תרנגולים. האדם הזה היה קונה תרנגולים לפי מספר הנפשות שיש בביתו. לא רק לעצמו, גם על הילדים. היה לוקח לכל אחת תרנגול, זה חליפתך, זה תמורתך, זה כפרתך, זה התרנגול לשחיטה תלך, ותיכנס אתה לחיים טובים ולשלום. הוא היה עושה כך כל השנים. עכשיו כבר אין לו כוח. קשה לו לרוץ אחרי זה לשוחט, אחר כך למרוט את הנוצות, זה כאב ראש גדול. שהאנשים האלה בערב כיפור יעשו את כל העבודה הזו, זה קשה. אז הוא הולך ואומר, במקום לעשות כפרות בפועל, אני אתן את הכסף. יש לי עשרה נפשות, עשרה תרנגולים. כמה עולה עשרה תרנגולים? 200 שקל. הוא הולך לגבאי, הולך לדוד רבין, נותן לו את ה-200 שקל על כל העשרה נפשות וגומר את העסק. אבל לפי הקבלה זה לא מספיק. לא מספיק שאדם ייתן את הממון. צריך ממש נפש תחת נפש. התרנגולים מכונים בשם קרא גברא, כאילו זה במקומו, ואז זה אדמה יכול להועיל. אם זה לא תרנגולים, זה לא טוב, זה לא שווה. לפי הקבלה, יום ערב כיפור, יום שישי בבוקר, באשמורת, עושים את הכפרות וכו'. יש סדר, יש כל דבר ודבר, צריך להיות בדיוק ולא בערך. ושוב, האדם הזה נהג יותר משלושה פעמים. צריך לעשות התרה. כאן שנה זו קשה לו. השנה הזו הוא לא יעשה את הכפרות האלה על תרנגולים. בשנה הבאה הוא כן יעשה, הוא מפסיק לגמרי. ולכן גם כאן מן הראוי שיעשה התרה כדי שלא ייכשל בעוון של איסור נדרים דרבנה. כך גם בדברים אחרים. יש הרבה אנשים, מגיע הפסח והם יודעים את ההלכות, יודעים את ההלכה, יודעים את הדין, אבל מחמירים. הכוס הזה עשוי מזכוכית, להשתמש בו כל השנה כולה בחמץ. מגיע הפסח, לפי דעת מרן בסיוון תנא סעיף כו', לא צריך שום הכשר, שום דבר, לא הגעלה, לא שום דבר. תשטוף אותו, זה מספיק. הדור אלקס הזה, זכוכית חזקה, לא בולע ולא פולט. זה הדין. האדם הזה החמיר. רוצה להחמיר על עצמו, למה לא? רוצה לחשוש. הרממה אומר, הזכוכית זה כמו כלי חרס, בולע ואינו פולט. מה הוא היה עושה בכל ערב פסח? היה קונה זכוכית אחרת, היה קונה כוסות חדשים. את אלה היה משאיר לאחר הפסח. רוצה להחמיר, למה לא? אחרי שהחמיר כך שלושה פעמים, עכשיו הוא רוצה לבטל את המנהג. גם בזה יצטרך ללכת לחכם שיעשה לעטרה. אבל אם הוא בא אצלי לבית, מתארח אצלי, הוא מחמיר והמשיך להחמיר בבית שלו, אבל אני מגיש לו בכוס הזה, מגיש לו בפסח, כוס תה. הוא רוצה לשתות. כאן ההיתר הכולה שהוא רוצה, חד פעמי, סך הכול פעם אחת שהוא מתארח אצלי, אבל הוא לא מתכוון לעקור לגמרי את המנהג שלו. מה שהוא נהג להחמיר בכלי סלוחית, הוא ימשיך להחמיר בבית שלו. רק אצלי הוא רוצה, מעוניין לשתות כוס תה. האם מה שהוא עושה פעם אחת, חד פעמי, גם בשביל זה צריך עטרה או לא? זה הוויכוח שיש בין הדגון מרבבה לבין שפת הים וכיוצא בזה. או, יש אנשים רבים מחמירים בפסח, חומרה שקרובה לדין, לא אוכלים מצות רגילות, אלא הוא אוכל מצות שמורה משעת קצירה. זה מה שהוא עושה, לא קונה לבית מהיקרה מצות, אלא רק מצות המיוחדות האלה. הזמינו אותו לברית מילה. הגיע לשם, הוא רוצה גם לזכות לאכול סעודת מצווה, הוא שואל את אבי הבן, איזה מצות אלה? הוא אומר לו, מצות רגילות, אני לא מחמיר. עכשיו, הוא רוצה לאכול שמה סעודת מצווה. האם מותר לו? או, יש שם חכמים, תלך קודם לחכמים, יעשו לך אתרה מיוחדת ורק לאחר מכן יוכל לאכול מהמצות הרגילות. כאן הוא לא עוקר לגמרי את המנהג. מה שהוא יחמיר הוא ימשיך להחמיר בביתו, לאכול אך ורק מצות שמורה משעת קצירה. באופן חד-פעמי, בשביל הברית מילה, סעודת המילה, הוא רוצה להקל. גם בזה, לפי דעת הדגול ברבבה, לא צריך אתרה. לפי דעת שפת הים, גם בזה צריך אתרה. ולכן, אם הוא יודע מראש, האדם הזה, שהוא רוצה גם לאכול בסעודת המילה, יש לו עצה, שלא יצטרך לחפש רבנים שעשו להתרה. העצה היא, יביא יחד עמו מצות, משארותם צרורות בסמנתם על שכמה. יביא איתו שניים-שלושה מצות שמורה משעת קצירה ויאכל שם. מה, חייב להיות שיאכל על חשבון אבי הבן? שיהיה מלא מופת? לא, יכול לאכול גם על חשבונו הפרטי. גם זה נקרא סעודת מצווה למהדרין. אז יכול בקלות רבה לעקוף את המחלוקת, יביא איתו שניים-שלושה מצות בתיק, זה הפתרון הכי טוב. מתי הוא מסתבך? כשהאדם הזה לא שם לב, שכח, הגיע לשם, ושם הוא רוצה לאכול מהמחצות הרגילות, כאן הוא נכנס לסלע המחלוקת. וכן, כל כיוצא בזה, כל דבר שהוא בגדר חומרה וחסידות, אם האדם הזה נהג שלושה פעמים עשה כך ולא אמר בלי נהדר, כשהוא רוצה להפסיק מאותו המנהג לגמרי, כאן כבר אין מחלוקת, הלבדי כולה עלמא, צריך שהחכם יעשה לו התרה. ולכן, אדם שהיה נוהג בכל מוצאי שבת לא לעשות מלאכה בשעה שמונה, שמונה ורבע, אלא היה מחכה עד צאת הכוכבים דרבנותם. עד תשע, עד תשע וחמישה, רק אז היה עושה מלאכה. עכשיו הוא אומר, קשה לי, אני רוצה להפסיק מהמנהג הזה, אני רוצה בשמונה ורבע להתחיל לעשות מלאכה. קודם כול תבחן אותו, תשאל, למה נהגת? אם הוא לא ידע את הדין, היה נדמה לו שעיקר הדין הלכה כרבנותם. כאן זה נקרא מנהג בטעות. הוא טעה. על טעות לא צריך התרה, יכול להפסיק מהמנהג בלי שום מטרה, אבל אם הוא יודע את ההלכה, ידע שההלכה כהגאונים נגד רבנותם ומרן, ואפילו אחי הוא החמיר, ברגע שהוא רוצה להפסיק מהמנהג שלו, חייב ללכת לחכם שיעשה לו את הרע. אבל אם האדם הזה מחמיר כרבנותם ודעתו להמשיך להחמיר הלאה, אלא מאי? הילד שלו לא מרגיש טוב. הוא רוצה לקחת את הילד בשעה שמונה ורבע, לקחת אותו לחדר מיון או למגן דוד. אין בו סכנה. אפילו אחי, הוא לא רוצה שהילד הזה יתייסר עוד שעה. הוא רוצה מייד לקחת אותו. כאן הוא לא בא לעקור לגמרי את החומרה, אלא הוא יחמיר, ימשיך להחמיר בכל מוצאי שבת האחרים. באופן זמני, חד-פעמי, הוא עושה את הדבר הזה. האם במקרה הזה צריך התרה? צריך קודם שערב יעשה לו התרה או בלי התרה? גם שם יש לך המחלוקת האמורה. לפי דעת דגול מרבבה, קבע שדעתו להמשיך, הוא לא צריך התרה. הוא יכול בשמונה ורבע לקחת את הילד לחדר מיון, קח אותו, תעשה מה שאתה צריך, כיוון שלפי הגאונים יצא השבת, הכול מותר, ולא חייב לחפש את הרבנים שיעשו לו קודם התרה על המנהג הזה. אבל יש דברים שאינם בגדר חסידות וחומרה, אלא הדברים האלה, חומרה שקרובה לדין. שם צריך להיזהר בדבר. יכול להיות ששם הרב לא יסכים לעשות לו התרה. כגון, האדם הזה ראה, אנשים לומדים דף יומי. כל יום דף, כל יום דף. שבע שנים גומרים את כל השאס. מצא חן בעיניו, זה דבר יפה מאוד. והתחיל, הלך כמה ימים, שם לומדים מסכת שבועות. המסכת קצת קשה, הוא לא מבין הרבה, נמאס לו. דן הרב, תעשה לי התרה. אני לא רוצה ללכת יותר לדף היומי, אין לי חשק. הרב לא יעשה לה התרה, אסור. האדם הזה עשה מצווה גדולה, תן לו שימשיך. אסור לנו לעשות לאדם הזה התרה, אומר הרדב״ז, אדם שעושה התרה לאדם כזה, אותו הדיין נהיה חלילה בנידוי, כיוון שהוא עשה התרה על דבר של מצווה. אלא תגיד לו, זה קשה? יש היום הרבה ספרים, הרבה מפרשים. עם הפירוש של הרב עדין, יש גמרא חבותא, יש כמה סוגי גמרות שמפרשים בלשון יפה. תכין, לפני שאתה בא לחכם לשמוע את השאות, תכין קודם, ואז תוכל להבין, תוכל ליהנות מזה. אבל לעשות לו התרה על דבר כזה, אי-אפשר בשום אופן. וכן כל כך יוצא בזה. אדם שאמר, אני אלמד, אפילו אם לא אמר בפה, נהג כך שלושה פעמים, זה נהיה כמו נדר על האדם הזה. בנדר של מצווה, לבוא ולהפקיע דבר כזה, אין סמכות לחכמים לבוא ולעשות כן. אלא אם כן, אם האדם הזה אומר, תראה, את הגמרא אני לא מבין. אבל יש בית-כנסת ליד זה, שם הרב אומר דברי ההלכה. אני לא אלך הביתה, חס ושלום. אני קבעתי ללמוד משעה 20 עד 21 אני אמשיך ללמוד. במקום גמרא אני אלך ללמוד הלכה. בזה אין שום בעיה. הוא לא עוקר חלילה את המצווה. אדרבה, הוא עולה כיתה. קודם הוא למד גמרא, עכשיו הוא לומד דבר יותר טוב, דבר שנחוץ לו, לומד הלכה למעשה. אז בזה הוא לא צריך עטרה מעיקרה. אדם שהיה רגיל לתרום 100 שקל, עכשיו הוא רוצה לתרום מכאן והלאה 200 שקל. תגיד לו, תעשה עטרה? עכשיו אתה לא נותן 100? עכשיו הוא נותן 200. אז אותו דבר גם כאן. גם בדבר הזה, ברוך השם, הוא ממשיך במצווה. על זה אין שאלה מעיקרה. אבל אם האדם הזה, אחרי שהוא יפסיק מלימוד הגמרא, הוא ילך הביתה. הוא הולך לעזור לאשתו, להשכיב את הילדים ועוד דבר אחר, כאן בחיי גוונה הוא מפסיק ממה שהתחייב, מהנדר דרבנה, וכאן בלי ספק שאסור לו לנהוג ולעשות כן. יש את הבעיה הזו גם לגבי מעשר כספים. ברוך השם, אשר עם ישראל נתבעים ונותנים, רובם נותנים מעשר כספים. איך מחשבנים את המעשר? האם ברוטו או נטו? גם בדבר הזה יש מחלוקת גדולה בדברי הפוסקים. ואני אמחיש דוגמה. האדם הזה מרוויח כל חודש 5,000 שקל. היה נותן מדי חודש בחודשו, היה מוציא 500 שקל, היה מחלק את זה, נותן את זה לישיבה, הכול היה בסדר. עכשיו הוא התחתן, משלם גם משכנתה, גם שכירות, וקשה לו הדבר מאוד. הוא אומר, במקום ברוטו אני רוצה לתת נטו. מה זה נטו? הוא לקח את ה-5,000 שקל את המשכורת, וחלק מזה אכל, חלק מזה שילם חובות, נשאר לו חיסכון בסוף החודש 100 שקל. וה-100 שקל מהחיסכון הוא רוצה לתת 10 שקלים. זה נקרא נטו. האם זה מספיק? זה נקרא מעשר כספים או לא? מרן בתשובה באבקת אוכל מביא אחד מדברי הפוסקים, שכן, שגם זה נקרא מעשר כספים. אבל האדם הזה נתן שלושה פעמים ברוטו נתן חמש מאות, עכשיו הוא רוצה להפסיק? אחרי שאדם התחייב ונתן, חל עליו הדבר כנדר. איך האדם הזה יוכל להפסיק מהמנהג הטוב הזה? ללכת לחכם שעשה לו עטרה, אולי זה דומה לדוגמה הקודמת, יש בעיה. ולכן נייעץ לו עצה אחרת. נגיד לו, תראה, אתה לא מפסיק מהמנהג לתת ברוטו. אמרת ברוטו, תמשיך לתת חמש מאות מהברוטו. אלא מאי? קודם היית נותן את זה לישיבה. כעת תעשה את החמש מאות שקל האלה גמ״ח. גמילות חסדים. גמילות חסדים, לא רק להלוות לאחרים. גם הוא יכול לקחת לעצמו הלוואה. בינתיים המצב שלו דחוק, בינתיים ייקח את זה כהלוואה. יום מן הימים או שיזכה בפיס או דבר אחר, תהיה לו כסף, יחזיר את כל מה שלקח. אז במקרה הזה הוא ממשיך לתת מעשר כספים מהברוטו. אלא מאי? בינתיים, כיוון שמצבו הכלכלי לא טוב ודחוק מאוד, שיעשה את הכסף הזה כגמ״ח. ביום מן הימים יוכל, בעזרת השם, להחזיר, לפרוע את הכול. כאן יש לו עצה, כאן הוא לא צריך להגיע לחכם שיעשה לו עטרה, שיעשה לו פתח, למה לא אמרתי בלי נדר, כן אמר, לא אמר. כל הדברים האלה מיותרים. יוכל לנהוג בדרך האמורה. אבל יש דברים שאין לך הרבה עצות, אין לך הרבה מה לעשות, וקשה מאוד יהיה להתיר, לעשות לו התרה. כגון, אדם שנהג לא לטלטל ביום שבת לרשות הרבים. לא היה מוציא בכיס שום דבר, לא פיצוחים ולא דברים אחרים. זה היה המנהג שלו. יותר משלושה שבתות נהג ועשה כן. עכשיו הוא אומר, קשה לי. האדם הולך ביום שבת, מטייל בלי סוכריות, בלי מלבס, וקשה. אז הוא הולך לרב, כבוד הרב, תעשה לי עטרה. מי אמר שהעטרה תועיל לו? הרי בגוש-דן יש שני מיליון תושבים, יותר מ-60 ריבוע. גם כאן, גם בירושלים, יש יותר מ-700,000 תושבים, יותר מ-60 ריבוע. ולמדנו בעירובין ז' שהעירוב, צורת הפתח, יכולה להועיל במקום שאין רשות הרבים. פה גם הכביש והמדרכה הם רחבים יותר מ-8 מטר, יותר מ-16 רמות. גם יש 60 ריבוע, זה הלבדי כול עלמא כמעט, רשות הרבים דאורייתא. כן, מי אמר שצורת הפתח הזו יכולה להועיל? אתה עושה לו אתרה ואתה אומר לו כן. אתה יכול עכשיו ללכת ולטלטל. מי אמר שהוא יכול? גם אחרי ההתרה ספק אם האדם הזה רשאי לטלטל. אם האדם הזה גר באיזה מושב, יכול להיות שבמושבים, בעיירות הקטנות שאין שם 60 ריבוע, אולי שם יכול להיות שההתרה כן טועל. אבל בירושלים שיש 60 ריבוע, לגבי תל-אביב כולה נחשבת כעיר אחת מבחינה זו, גם שם יש יותר מ-60 ריבוע. ספק גדול אם ההתרה טועל. ולכן, אדם כזה שבא לחכם, תגיד לו, נהגת מנהג מצוין, מנהג טוב, תמשיך עם זה. אל תפסיק מהמנהג הזה. לא כדאי, לא רצוי שאפסיק, אלא ייזהר גם הלאה, לא נטלטל שום דבר. כמו שאמרתי, יש מקומות בודדים שהעירוב הוא טוב. אם זה במושבים, כל המושבים הם אנשים דתיים, הרב של המקום מפקח על העירוב. הכול נעשה ב-100%. גם בירושלים יש שכונות בודדות שועד השכונה דואג שהעירוב יהיה מהודר, משוכלל, כמו שכונת גבעת-משה, גוש-מונים וכיוצא בזה. יש מקומות בודדים שהעירוב הוא טוב, אבל ככלל, ברוב המקומות בעולם העירוב הוא חלש. הרבה פעמים לא עונה על דרישות ההלכה. פעמים רבות יש שם גויים או מחללי שבת שדינם כגויים. הרבה פעמים יש שם תקלות, ואתה מתיר עכשיו, עושה עטרה לאדם הזה, ספק אם העטרה תועיל. כאן זה לא סתם חומרה, זו חומרה שקרובה לדין, ולכן החכם לא ימהר לעשות לו עטרה על הדבר הזה, אלא טוב יותר שייעץ לו שימשיך בחומרה הזו, וכן כל כיוצא בזה. כל דבר שאדם רוצה להתיר צריך לפרט לחכם. הוא לא יכול להגיד לחכם, אני חייב לשמור על זכות השתיקה. אני לא יכול לגלות לרב, זה סוד הנדר שלי, וכבודו יעשה לי עטרה. אין דבר כזה. התקנה של חכמים בכל נדר ונדר חובה לספר לרב מה זה. והירושלמי ממחיש לנו את הדוגמה. כלומר, היה אחת כזה שלא רצה לגלות לרב מה הנדר. הרב אמר, לא, אם ככה אני לא אעשה לך עטרה. אתה חייב לגלות. ואז הוא גילה, אמר, הנדר שלו היה שיותר לא ישחק בקובייה. הוא רוצה שהרב יעשה לו עטרה כדי שיוכל ללכת עכשיו לבית-קפה לשחק בקובייה. אז ענה לו הרב, ברוך הבוחר בהם ובמשנתם. אם לא היה הדין הזה, היה טועה, היה עושה לה עטרה, היה מכשיל אותו בעוון הזה שילך לשחק בקובייה. טוב שחכמינו תיקנו, חייבו אותנו קודם כול לשמוע שיפרט את הנדר, ויש נדרים שלא מועיל להם. כמו שאמרנו, שום דבר לא יעזור לו, לא יועיל לו, גם אם ירצה להתיר, חכמינו יגידו לו, אסור לשחק בקובייה. אדם כזה פסול העדות מדרבנן אם הוא ימשיך לשחק. איזה אבא אמנה שנעשה להתורה. כך גם, כמו הדוגמה שם של הירושלמי, כך גם בדוגמאות אחרות. הרב ישמע, יתבונן, יראה אם בדבר הזה יש חומרה דעתה לידי כולה או לא. לפי זה הרב יתבונן אם יעשה לו את העתרה, אם לא. אנשים רבים נהגו, החמירו על עצמם, אולי גם הוא אמר בנדר, שלא יקנה טלוויזיה לבית. ועכשיו הוא נשבר. הוא הולך לרב, כבוד הרב, אני נדרתי כך וכך, שלא להכניס טלוויזיה. עכשיו הוא רוצה שהרב יעשה לו עתרה. אבא אמנה, מה פתאום? הרב יעשה לו עתרה כדי שיכניס את המכשיר הטמא הזה לבית, כדי שיכשיל את עצמו ואת בני ביתו במראות נגעים ועיניו אמנה שיעשה כדבר הזה. ברור הדבר שבחיי גוונה אין על מה לדבר. הרב אסור לו לעשות עתרה על דברים שכאלה. אין היתר בחיי גוונה. וכן כל כיוצא בזה. כל מה שאמרנו עתרה, על מה מועיל עתרה? דבר שהוא מותר לגמרי. חומרה, חסידות, כל הדוגמה שאמרנו, צום בערב ראש השנה, צום בגדר חומרה, חסידות. לפי הדין מותר לאכול ולשתות בערב ראש השנה. בחיי גוונה, היה לו מנהג, אם הוא רוצה להפר את המנהג על-ידי עתרה, יועיל. היה נוהג לצום בשובבים או נוהג לצום בערב ראש חודש. עכשיו קשה לו. שוב, ילך לרב, יעשה עתרה. אבל דברים שהם דין, בוודאי שגם אם יעשה עתרה לאכול חזיר, לא יעזור לו שום דבר. עתרה זו אפס. גם אחרי עתרה אסור לו לאכול חזיר. עתרה לא תועיל לעקור את מה שהתורה אסרה או מה שחכמינו אסרו. על זה, על כגון זה, לא מועילה עתרה. כל מה שאמרנו, צריך עתרה על מנהגים טובים. מנהג שיש בו תועלת, דבר כזה שהוא מנהג טוב, הוא נהג שלושה פעמים. אבל דברים שאינם מנהגים טובים, גם אם הוא נהג אותם שלושה פעמים, בוודאי שלא צריך עתרה. קל וחומר אם זה עוון. פעם ישב לידי איזה ליצן אחד, הוא אומר לי, אני הלילה בלי נהדר הולך לקולנוע. מה זה בלי נהדר? ואם הוא ילך שלושה פעמים... אז מה זה יהיה נדר? ילך לקולנוע? לעוון. ודאי שעל זה אין הווה מנה. טוב, אבל הליצנים, יש להם שפה מיוחדת. אין קושייה על הליצנים, הם מדברים איך שהם רוצים. מכל מקום, בדברים שההלכה מחייבת אותנו, בדברים כאלה אין הווה מנה להתיר, אלא על דברים שהם בגדר חומרה. האחרונים דנו על מה שאנחנו אומרים בליל יום הכיפורים. אנחנו עושים כאין תנאי, אומרים כאן נדרה, ומיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים שיבוא עלינו לשלום. נדרה נא לה נדרה, אשרנא לה ישרה וכו'. האם הדבר הזה מועיל או לא? המסקנה היא. על דברים שהאדם עשה ונשכח ממנו, לא שם לב, על זה באמת מועיל כאן נדרה. על זה יועיל מה שאנחנו נאמר בערב ראש שנה או בערב יום הכיפורים, ההתרה שם תועיל. אבל כשאדם יודע, יודע שהוא היה צם בכל ערב ראש שנה וכעת הוא רוצה להפסיק מאותו המנהג. על דברים שאדם יודע אותם, על כגון זה אתה לא יכול להסתמך מלכתחילה על מה שאנחנו נאמר כאן נדרה. אי-אפשר להסתמך על אותם הדברים. תראו בספר שולחן שלמה על כיפור, שם יש קונטרס מיוחד שכתב הרב אוירבך על הנושא הזה. הוא מסביר קודם את העניין של כאן נדרה, מבין לנו את דברי הגמרא והראשונים, ומזכיר בסוף את דברי האחרונים. גם שאר חכמי הדורות דנו בהרחבה בנושא הזה, ורק על הנשכחות מאתנו הדבר יכול להועיל. אבל על אותם נדרים ומנהגים שאדם יודע בוודאי, זוכר אותם ורוצה להפסיק, רוצה לחדול מהם, אין לו יותר, אלא אם כן יעשה התרה. בלי התרה לא יוכל לחדול מאותם המנהגים, כיוון שהוא יודע וזוכר אותם, לכן ילך לחכם, כדי שיעשה לו התרה. אדם שהיה רגיל בימי חג הסוכות לא לשתות אפילו מים מחוץ לסוכה, שום דבר לא עושה אלא הכול בסוכה, אכילה ושתייה אפילו כוס מים, ועכשיו קשה לו. אני נוסע לפעמים, אני רוצה באמצע הדרך לשתות מים, וקשה לו להחמיר, למצוא בכל מקום סוכה כדי לשתות מים. שוב, גם כאן, החומרה הזו הוזכרה במשנה, בגמרא. נכון שזה לא דין, אבל זו חומרה. ולכן, אם הוא רוצה להפר את המנהג הזה, ילך לחכם שיעשה לו התרה, גם זה בכלל. אבל אם האדם הזה נהג ורוצה להמשיך במנהג, בעזרת השם עד 120 שנה, כל האכילה ושתייה אפילו מים יהיו רק בסוכה. רק פעם אחת, חד-פעמי, רוצה מחוץ לסוכה. עשו כאן ברית מילה, ואחרי המילה נותנים לו לשתות כוס יין. אומרים לו, בכבוד תברך על הכוס. אחרי שהוא גומר, ברוך אתה השם, קורא את הברית, רוצה לטעון מהיין. ולא עשו את הברית מילה, הפסוקה, עשו את זה כאן, בבית-הכנסת. לא יטעם מהיין, זה ספק ברכה לבטלה. טוב, גם כאן, הוא לא בא לעקור לגמרי את המנהג. גם זה, לפי דברי הדגול מרבבה, לא צריך לבוא ולעשות התרה, יכול גם בלי התרה להקל בדבר. מה שאין כן, כשהוא רוצה לגמרי לעקור, אין לו כוח להמשיך במנהג הזה. ויש לו כוונה, בעזרת השם, כל השנים הבאות ילך רק על עיקר הדין. לחם עוגות בסוכה. אבל מה אם הוא רוצה לשתות מחוץ לסוכה? אם הוא רוצה לעקור לגמרי, שם באמת התחייב ללכת לחכם. והיום אין לנו חכם אחד שיעשה התרה, אפילו אם הוא מומחה, אלא לעולם צריך שלושה. החכם הזה לוקח אתו עוד שניים, מוצא לו פתע חרטה דמעיקרה שלא אמר בלי נדר, ואז יוכל להקל באותו עניין, להקל בדבר. כמו הדין גם בחומרות אחרות, בכל הדברים יוכל לנהוג ולעשות כן. הרמ״ה כותב, אדם שקשה לו לא מסוגל לצום בערב ראש השנה, אלא אם כן, לפני שהוא הולך לישון הוא עושה תנאי, אני רוצה לקום בשלוש ולאכול. על-ידי שהוא יאכל בשלוש יהיה לו כוח לצום. הרמ״ה מקל בדבר. עוד מכוני אשכנזים נטו להקל בדבר כדי שלא יהיה דומה לחגים של הגויים. אבל על-פי דברי הזוהר, הדבר הזה אסור לגמרי. לפי הזוהר, על אף שנאמר לא תאכלו על הדם, לא תנחשו ולא תעוננו, הכוונה היא אדם שישן, שנת קבע, וקם אחרי זה רוצה לאכול בשעה שתיים-שלוש בכל ימות השנה, הדבר אסור. אין לו יותר לעשות כן, עד שיגיע זמן התפילה, יתפלל שחרית, ורק אחרי שחרית יהיה מותר לו לאכול ולשתות. מי שלא עושה כן, לפי דברי הזוהר, חייב מיתה בר מינם. עד כדי כך, הדבר חמור, חייב מיתה בידי שמים. אם כך, אומר רבנו יוסף חיים, האדם הזה רוצה לעשות חומרה, לצום בערב ראש השנה. תשכון את הדברים. מצד אחד, חומרה, לצום בערב ראש השנה. מצד שני, לפי הזוהר, חייב מיתה. לא רק שאסור לאכול, אלא אם יאכל יענש חלילה מיתה בידי שמים. ולכן הרב ממליץ שיוותר לגמרי על החומרה. מוטב שלא יצום בערב ראש השנה ממה שיצטרך לקום מוקדם ולאכול. לא רק לגבי הצום של ערב ראש השנה. הוא הדין גם הצומות של ימי השובבים, או הצום של ערב ראש חודש, וכיוצא בזה, לכולם הרב אומר שיוותר ובלבד שלא יעבור על דברי הזוהר, כך דעת רבים מגדולי האחרונים. האדמו״ר הזקן, רבנו זלמן, לא אומר כך. הוא נמשך יותר אחרי דברי הרמה. לפי דברי רבנו זלמן, מוטב שיצום ויקום מוקדם ויאכל. להלכה, אנחנו נוקטים שם ואל תעשה. יותר טוב שיוותר לגמרי על הצום ולא יאכל בשעה 2-3 לא יעבור בקום ועשה על דברי הזוהר. לפעמים האדם הזה אומר, תראה, אני לא צריך לאכול. לאכול, אני אכלתי ארוחת ערב טובה בשעה 10. אלא הוא רוצה לקום בשעה 3 רק לשתות. האם גם בשתייה הזוהר אוסר או לא? לדעת רוב הפוסקים, רוב המקובלים, בשתייה אין את הבעיה הזאת. אתה אומר, לא תאכלו על הדם, האכילה מוסיפה דם. או אתה שותה משקה מתוק, יש שם סוכר, יש שם הרבה קלוריות, זה מוסיף דם. אבל אם הוא שותה רק מים, במים אין שום קלוריות, בזה אין שום בעיה בדבר. אומנם רב נחמן מברסלהב חולק, לפי דעתו אפילו מים על איבא די הזוהר אסור, אבל רובה דרובה של הפוסקים והמקובלים אמרו שלגבי מים הדבר מותר. ולכן, אם האדם הזה רוצה לצום בערב ראש שנה, הוא אומר לך, אני לא צריך לאכול. הוא רוצה רק לקום ולשתות בימים החמים האלה, כדי שיהיה לו נוח יותר לעבור את הצום, לעבור את הצום הזה ולא יהיה כל היום צמא, אין חנמה, נוכל להתיר לו, אלא שצריך בכל הדברים האלה להגיד בפירוש שדעתו לשתות. לא רק לגבי האכילה צריך להתנות, אלא גם לגבי השתייה, ובעזרת השם יזכה גם אותו האדם ואנחנו לכתיבה וחתימה טובה. אמן, כאן יהי רצון. רבי יחנניה בן הקשר, אמן. חייב לבדוק שמא, אולי חלילה, המצוות האלה נפסלו, כך שאתה לא יכול לתת הגדרה, להגיד, מרן אמר פעמיים בשבע שנים, אני בודק פעמיים בשבע שנים. אתה בודק פעמיים בשבע שנים, אבל אם נשפך על זה מים, אם טפטף לתוך זה צבע, כאן הייתה רעותם, ומייד צריך לשלוח את אותם המזוזות להגהה. גם אם לא היה לא זה ולא זה, במזוזה יש רעותה, ואמרנו שצריך לבדוק אותה פעמיים בשבח שנים. לגבי התפילין, זה יותר קל אם מעיקרה הוא קנה אותה מסופר טוב, סופר ירא שמים, שמדקדק במצוות האלה, קלה כבחמורה, ואתה סומך עליו שלא ימכור את העולם הבא שלו בשביל כסף. שם אמרנו שאין הדבר חובה, מעיקר הדינים בחזקתן, אלא חסידות לבוא ולבדוק בכל שנה בחודש אלול. מרם בסעיף ב' מעתיק לנו את דברי המדרש. המדרש אומר מצווה להתענות מצווה לצום בערב ראש השנה. הסיבה לדבר, המדרש מביא לנו כמשל עיר שמרדה במלך. המלך אסף את הצבא, בא לקראתם בחיל כבד וביד חזקה. היום, אם הם מרימים דגל לבן, לא עושים להם שום דבר, אבל לעשות היה כך. דגל לבן, דגל שחור, לא אכפת להם, היו שוחטים את כולם. האנשים האלה הבינו שקלטה עליהם מראה. ולכן, מייד, איך ששמעו שהמלך הזה אסף את הצבא, נתן צו שמונה לכל הקצינים שלו. מייד אספו משלחת נכבדה, הלכו אליו אותם האנשים בשם כל הקהל, בשם כל הציבור, מבקשים מחילה וסליחה וכפרה. המלך ענה להם, סלחתי שליש. אגב, התקרב יותר, הוסיפו משלחת גדולה יותר, משלחת נכבדה, התקרבו אליו, וגם הם ביקשו את הסליחה. אמר להם, סלחתי עוד שליש. כשהתקרב לפתח העיר, יצאו לקראתו כל בני העיר, כולם באו לבקש את הסליחה, ואז מחה להם לגמרי. גם אנחנו, עם ישראל, חטאנו, אמינו, פשענו במשך השנה, היה מה שהיה. עכשיו מגיע ראש השנה, כיפור, ושם אתה יודע, ספרי חיים וספרי מתים פיתוחים לפניו, מי יודע מה יהיה בשנה הבאה. האנשים האלה פוחדים, מי יודע אם נזכה להיחתם לספר החיים והשלום. ולכן החסידים ואנשי מעשה כבר בערב ראש השנה מקדימים ומטענים, עושים את הצום כדי לכפר על העוונות. ואז בזכות זה הקדוש-ברוך-הוא מוחל שליש. מגיעים עשרת ימי תשובה, שוב האנשים מוסיפים מצוות, מעשים טובים, תענית, בזכותם הקדוש-ברוך-הוא מוחל עוד שליש. מגיע יום הכיפורים, יום אדיר בימי שנה. כל עם ישראל בלי יוצא מן הכלל, כולם, גם הרקנים שבא אח מלאים מצוות כרימון. כולם באים לבית-הכנסת להתפלל ביום הכיפורים, ובזכותם הקדוש-ברוך-הוא מוחל גם על השליש האחרון. במדרש הזה אתה למד, תראה את המעלה הגדולה של הצום בערב ראש השנה. כיפור, מוחלים שליש, ועידו ערב ראש השנה גם כן שליש. אתה רואה את היחס, ולכן אדם בריא, אדם שיכול, כדאי מאוד שיצום בערב ראש השנה. אבל אדם חלש, לא כדאי שיעשה את החומרה הזו. אנחנו אומרים את דברי המדרש, אומרים את דברי מרן השולחן ערוך, אבל זה לא דין, זה לא צום שבחובה כמו צום גדליה או שבע עשר בתמוז. אלא מרן אומר, נוהגים להתענות ערב ראש השנה, כל זה בגדר מנהג בלבד. ולכן, על מותו אדם חלש הוא צריך להביא בחשבון את התחנה הסופית, את יום הכיפורים. תתאר לך, הוא צם בערב ראש השנה. אחרי זה צם צום גדליה, מגיע יום הכיפורים, בתוך 11 יום הוא צם שלושה ימים. לפעמים באמצע הצום הוא מגיע בצהריים, מרגיש לא טוב, מזעיקים רופא. הרופא אומר, הוא חולה שיש בו סכנה, צריך מייד לתת לו לשתות. האם היה כדאי, מה שצם בערב ראש השנה, תראה את התוצאה, האדם הזה נאלץ לאכול ולשתות ביום הכיפורים. הפסיד את צום דאורייתא בשביל לעשות חומרה, אז חומרה זה יתן ידי כולה. ולכן, בחי גוונה תאמר לאדם, לא כדאי, אל תעשה את הצום. אלא אם כן יש אנשים צעירים, בלי עין הרע, האדם הזה, גבר בגורים, איך נקרא לו במקום אדם? הר-אדם. בלי עין הרע. יאכל יום אחד, לא יאכל, יש לו הרזרבה, יש לו בלי עין הרע הרבה רזרבה בתוך הגוף, אז הוא יכול בקלות לצום בערב ראש השנה, צום גדליה, יום הכיפורים, והכול לדלך בקלי קלות. אדם כזה, בוודאי, שמצווה שיצום בערב ראש השנה. אדם שהוא קשה לו, אדם שהתענית קצת קשה לו, יכול לעשות קשרה בין שתי הקצוות. השנה יחול ראש השנה ביום חמישי, יום שלישי בתפילת המלאכה, שיקבל עליו את הצום, הוא יגיד בפירוש, אני רוצה לצום חצי יום. גם לזה יש ערך לתועלת, כיוון שיקבל עליו את זה במנחה, ואז, במחרת ביום רביעי, יצום עד 12.40. 12.40, חצות היום, יעשה נטילת ידיים ויאכל. גם לזה יש ערך לתועלת, לשתף את עצמו בצער הציבור. אבל עקרונית, יום שלם, אם לצום או לא, לא נוכל לומר לכל האנשים בצורה דורפת שכולם יצומו. צריך להביא בחשבון גם את יום הכיכורי שבא לקראתנו לשלום, ולכן ניזהר, לא לעשות חומרה, חומרה דעתה לידי כולה, אלא יהיה זהיר. אבל אדם שמכיר את עצמו, גדר וגוברים, אין בעיה בדבר, יעשה את כל הצומות ותבוא עליו ברכה. אדם זקן אומר לך חמישים שנה אני צם, ברוך השם, בערב ראש השנה. אבל, עכשיו כמו זקן, בן תשעים, אין לו כוח, רוצה להפסיק. האם אני צריך התרה או לא? תשאל אותו האם בשעה שהוא התחיל הוא אמר בלי נדר או שלא אמר בלי נדר. אם הוא אמר מעיקרה בלי נדר, לא צריך שום התרה. אבל אם הוא לא אמר בלי נדר, מרן פסק באורי דעה סימן ר' ד', אותו הזקן חייב התרה, כיוון שלא אמר בלי נדר, והרי האדם הזה רוצה להפסיק לגמרי מלצום. השנה הוא בן תשעים, הוא לא יכול לצום. בשנה הבאה יהיה בן תשעים ואחד, אז הוא כן יוכל לצום, הוא הולך ומזדקן. ולכן בחיי גוונה ילך קודם כל החכם, כנראה שיעשה לו התרה, רק על ידי ההתרה יוכל להפסיק מאותו המנהג. בורא נפשות אבות, אבל כאן, בדוגמה הזו שהוא אכל גם את הזית עוגה, בלאו הכי הוא חייב לברך את ברכת על המחיה ועל הכלכלה, גם העורף, גם זה משביע מאוד, גם זה בכלל על המחיה ועל הכלכלה. ולכן אין צורך לבוא ולברך גם בורא נפשות וגם על המחיה, אלא רק ברכה אחת מאל שלוש. זה לא מוסכם. תראו לספר שבט הלוי, יש מחלוקות גם בדבר הזה, איך לדמור מדברי מארי מולכו, ברכי יוסף ושאר אחרונים. אבל כמו בכל מקום, המסקנה שלנו, ספק ברכות לאכל, גם פה ספק ברכות לאכל, ולכן לא יברך שתי ברכות, אלא יברך רק ברכה אחת מהן שלוש.