17-7-12

רבי יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי, הוא היה אומר, אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת. חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן, רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחם, רבי אליעזר בן הורקנוס בור סוד שאינו מאבד טיפה. רבי יהושע אשרי יולדתו, רבי יוסי הכהן חסיד, רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא, ורבי אלעזר בן ערך מעיין המתגבר. הוא היה אומר, אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה, מכריע את כולם, אבא שאול אומר משמו, אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים ורבי אליעזר בן הורקנוס עמהם, רבי אלעזר בן ערך בכף שניה מכריע את כולם. רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי, הוא היה אומר, אם למדת תורה אל תחזיק טובה לעצמך, כלומר גם אם למדת תורה הרבה, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, ומי שעושה את מה שהוא מחויב לעשות אין לו מה להתגאות על כך.

פירוש נוסף מדבריו של רבן יוחנן בן זכאי, אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, טובה זוהי התורה, כלומר אל תשמור את התורה שלמדת לעצמך אלא תלמדנה גם לאחרים, כי לכך נוצרת ללמוד על מנת ללמד.

חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן, רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך. והוא היה מונה את שבחן, רבי אליעזר בן הורקנוס בור סוד שאינו מאבד טיפה, יש כאלה אומרים בור סוד, אבל סווד זה שהוא מטויח בסיד, סווד. אז בור שמטוייח בסיד שאינו מאבד כלום מהיין ומהמים הנמצאים בתוכו. כך גם רבי אליעזר בן הורקנוס אינו שוכח דבר מתלמודו.

רבי יהושע בן חנניה, אשרי יולדתו, מאושר הוא במידות טובות עד שכל העולם אומרים עליו אשרי מי שילדה אותו. ויש אומרים על שם שאמו גרמה לו שיהיה חכם, שהיתה מחזרת על כל בתי מדרשות שבעירה ואומרת להם בבקשה מכם בקשו רחמים על העובר הזה שבמעי, שיהיה חכם ומיום שנולד לא הוציאה את עריסתו מבית המדרש כדי שיכנסו רק דברי תורה בתוך אזניו. רבי יוסי הכהן חסיד, שמתנהג לפנים משורת הדין. רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא, מחמיר על עצמו ואוסר עליו דברים המותרים מיראתו שמא יבוא לידי חטא. ורבי אלעזר בן ערך מעיין המתגבר היה, בעל שכל חריף והבנה עמוקה, מבין דבר מתוך דבר, ומוסיף על מה שלמד מרבו, כמעיין שמימיו מתגברים ומתחדשים תמיד. הוא, רבן יוחנן בן זכאי היה אומר, אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה, כלומר אם נשקול את חכמתו של אליעזר בן הורקנוס בכף המאזנים מול חכמתם של שאר החכמים, מכריע את כולם, חכמתו גדולה הרבה יותר מחכמתם.

אבא שאול אומר משמו של רבנן יוחנן בן זכאי, אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים ואליעזר בן הורקנוס אף עמהם, ורבי אלעזר בן ערך בכף שניה מכריע את כולם, לפי שהיה חריף גדול בלימוד התורה וזה יותר חשוב מאשר רק לזכור את הלימוד.

מי זה היה רבן יוחנן בן זכאי? היה מגדולי התנאים, בדור שלפני חורבן בית המקדש, ובעשרות שנים שלאחריו, ומתלמידיו של הלל הזקן.

מסופר בגמרא במסכת סוכה כ"ח, שהיו שמונים תלמידים להלל הזקן, שלשים מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו, ושלשים מהם ראויים שתעמוד להם חמה כיהושע בינון. ועשרים בינונים. גדול שבכולם יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולם רבן יוחנן בן זכאי. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות והגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים, גזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובשים ומשלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול זה מעשה מרכבה, ודבר קטן זה הוויות דאביי ורבא, כל זה הוא ידע והוא היה הקטן שבתלמידים.

פעם אחת חלה הלל הזקן ונכנסו כל תלמידיו לבקרו, עמד לו רבן יוחנן בן זכאי בחצר מרוב ענוותנותו. אמר להם היכן הוא הקטן שבכם? שהוא אב לחכמה ואב לדורות, ואין צורך לומר הגדול שבכם, אמרו לו הרי הוא בחצר, אמר להם יכנס, כיון שנכנס אמר עליו את הפסוק, "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא". שכל צדיק וצדיק הקב"ה מנחיל לו שי עולמות, להנחיל אוהבי יש זה שי עולמות, 310 עולמות.

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שאמר, אם יהיו כל השמים יריעות, כל המרחבים יריעות, וכל האילנות בעולם קולמוסין, וכל הימים האוקינוסים והכל דיו, אינם מספיקים כדי לכתוב את כל התורה שלמדתי מרבותי. ואעפ"כ לא ה חסרתי מהם אלא כמו הזבוב הטובל בים הגדול ואינו מחסרו אלא כל שהוא. מסכת סופרים פרק ט"ז הלכה ח'.

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שמימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא קדמו אדם לבית המדרש, ולא ישן בבית המדרש, לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא הרהר בדברי תורה במבואות המטונפים, ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא, דהיינו יצא תמיד אחרון, ולא מצאו אדם יושב ודומם, אלא יושב ושונה, ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו, ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם, ולא אמר הגיע העת לעמוד מבית המדרש, חוץ מערבי פסחים וערבי יום הכיפורים. סוכה כ"ח.

כשאספסיינוס קיסר צר שלש שנים על ירושלים על מנת להחריבה, היו בירושלים שלשה עשירים גדולים. אחד בשם נקדימון בן גוריון, והשני בשם כלבא שבוע, והשלישי בשם בן ציצית הקסת. אמר אחד משלשת העשירים הללו, אני אזון ואפרנס את תושבי ירושלים שמצויים במצור ע"י כך שאחלק להם חיטים ושעורים. זה מרוב העושר שהיה לו. זה מתי שאספסיינוס קיסר צר על ירושלים שלש שנים כדי להחריבה. ואמר אחד שיפרנס אותם ביין ובמלח ובשמן, ואחד אמר שיתן להם עצים כדי שיוכלו להתחמם ולבשל בהם. והיה בידי שלשת העשירים הללו לפרנס את בני העיר ירושלים בכל הדברים הנזכרים במשך 21 שנה, מרוב העושר שלהם. אך היו שם בירושלים אנשים ריקים ופוחזים, וכשביקשו חכמים לצאת מירושלים ולעשות שלום עם הרומאים, לא הניחום אלו הפוחזים ואמרו, אדרבא, נצא ונעשה עמהם מלחמה, אמרו להם החכמים, לא יעלה בידם לנצח אותם, עמדו אלו האנשים הפוחזים שרצו לעשות עמהם מלחמה, ושרפו את כל האוצרות שהיה בהם תבואה בתוך ירושלים, וכן שרפו את אוצרות העצים כדי שההון יהיה מוכרח לצאת למלחמה. ונעשה הרעב גדול בעיר.

אבא סיקרא, ראש הבריונים של ירושלים היה, ובן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי, שלח רבן יוחנן בן זכאי שליח לקרוא לו שיבוא אליו בצנעה. בא אליו, אמר לו רבן יוחנן בן זכאי, עד מתי אין אתם מניחים אותנו לעשות שום עם שונאינו הרומאים, ואתם הורגים את בני העיר ברעב. אמר לו אבא סיקרא, מה אעשה, אם אומר להם איזה דבר הם מיד יהרגו אותי, ראש הבריונים מפחד מהבריונים, כמו היום. המנהיגים פוחדים מהמפגינים. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי, מצא איזו תקנה עבורי שיניחוני לצאת מן העיר, יתכן שאוכל לעשות הצלה מועטת. אמר לו אבא סקרא, עשה עצמך כאילו אתה חולה ותגרום לכך שיתפרסם הדבר ויבואו כולם לבקרך, אח"כ תביא איזה דבר מסריח כמו נבלה, ושים זאת במיטתך עמך, שיאמרו מת הוא וכבר מסריח, ויאמרו שכבודו נפטר. יכנסו התלמידים אליך ולא יכנס שום איש אחר, שלא ירגישו בו שהוא קל לשאת אותו, כי המת יותר כבד מהחי, שחי נושא את עצמו. כי המה יודעים שאיש חי הוא קל יותר ממת, וכך יסגרו הבריונים שמת ויניחו לשאת אותו אל מחוץ לעיר לקבורה, כי היו קוברים חוץ לירושלים. עשה כן, נכנס אצלו רבי אליעזר מצד אחד, ורבי יהושע מצד אחר, וכשבאו לפתח העיר וביקשו לצאת רצו הבריונים לדקור אותו ברומחים, כי אמרו שמא מערים הוא שהוא מת, ובאמת הוא חי, אמר להם אבא סקרא, יאמרו הרומאים עליכם שאפילו את רבם דקרו, רצו לדחפו אולי יצעק, אמר להם אבא סקרא יאמרו הרומאים את רבם דחפו, פתחו לו את הדלת. הבריונים של אז היו יותר גדולים מהמפגינים של היום.

כשהגיע לשם, אמר רבן יוחנן בן זכאי, שלום עליך המלך, שלום עליך המלך, אמר לו הקיסר, אתה מתחייב שתי הריגות, אחת עבור שאין אני מלך, ואתה קראת לי מלך, שנית אם מלך אני למה לא באת עלי עד עתה? אמר לו רבן יוחנן בן זכאי, מה שאתה אומר שאין אתה מלך, אמת הוא שאתה עתיד להיות מלך, כי אם אהרוג את המלך לא היתה עיר הקודש ירושלים נמסרת בידך, שכתוב והלבנון באדיר יפול, והלבנון זהו בית המקדש. למה הוא נקרא לבנון? לפי שמלבין עוונותיהם של ישראל. באדיר יפול, אדיר זה מלך, כמו שכתוב בירמיה "והיה אדירים ממנו ומושלים מקרבו יצא". ומה שאמרת אם מלך אתה למה לא באתי אליך עתה? כי אנשים הרשעים שיש בינינו המה לא הניחו לי לבוא אליך. אמר לו הקיסר, מי שיש לו חבית עם דבש ונחש אחד כרוך ודבוק ולהוט אחריה, ואין יכולים לקחת הדבש מן החבית, מה עושים? וכי לא שוברים את החבית כדי שילך הנחש? כך היה לכם לעשות, להשחית חומת העיר ולשרפה באש כדי להשליך את הבריונים מעליה. שתק רבן יוחנן בן זכאי, קרא עליו רב יוסף, ויש אומרים רבי עקיבא, זה הפסוק, "משיב חכמים אחור ודעתם יסקל", ישעיה נ"ד. כי היה לו להשיב לקיסר כך, לוקחים צבת ומורידים את הנחש מן החבית והורגים אותו, ואת החבית מניחים ולא שומרים. כמו כן עשיתי אני, שהמתנתי עד שאנשיה הרעים יכלו ולא אצטרך לשחת את העיר, וכעת באתי אליך. כך היה צריך לומר. תוך כדי דיבורם בא שליח מרומי, ואמר לו מלך רומי מת וחשובי רומי רוצים למנות אותך מלך עליהם, היה נועל מנעליו, הוא נעל מנעל ראשון, ורצה לנעול את המנעל השני, ולא היה עולה עליו. רצה לחלוץ ולשלוף את המנעל שעלה עליו ולא יכל להסיר אותו, אמר מה זה? ענה לו רבן יוחנן בן זכאי, אל תצטער על זה כי שבועה טובה תדשן עצם, שלמה המלך במשלי ט"ו אמר, שמי ששומע שמועה טובה היא מדשנת את העצם אז היא מתרחבת, והגיעה לך בשורה טובה לכן נתדשנה לך העצם. לכן עשה כך, שיבוא איש אחד שהוא שונא לך ויעבור לפניך, ועל ידי זה תכחש העצם. כי כן כתוב "ורוח נכאה תייבש גרם" גרם זה עצם, משלי י"ז. ותוכל לנעול המנעל. עשה כן ונעל המנעל. אמר לו מאחר שאיש חכם ונבון אתה, למה לא באת עד עתה? אמר לו רבן יוחנן בן זכאי, וכי לא אמרתי לך פעם אחת את הטעם? אמר לו הרי גם אני אמרתי לך תשובה עלתה לך. אמר לו המלך, אני אלך מכאן ואשלח איש אחד לכאן במקומי, לכן שאל ממני שאלה ואמלא שאלתך ובקשתך. ענה לו רבן יוחנן בן זכאי, תן לי את העיר יבנה שלא תחריבנה ולא תהרוג את החכמים שבה, וכן שלא תהרוג את משפחתו של רבן גמליאל כדי שלא תכלה שולטנות בית דוד, כי רבן גמליאל היה מצאצאי בית דוד, וגם תתן לי רופאים שירפאו את רבי צדוק, שלא היה יכול לבלוע אוכל לפי שנתקצרו מעיו בתעניתו. הוא התענה ארבעים שנה בתענית, שלא תחרב ירושלים.

קרא רבי יוסף, ויש אומרים רבי עקיבא על רבן יוחנן בן זכאי את הפסוק, "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", ישעיהו מ"ד. כי היה לו לבקש מלפניו שיניח כעת ולא יעשה מלחמה על ירושלים. אמנם רבן יוחנן בן זכאי לא ביקש מאיתו שיעשה כל כך, כי אמר אפשר לא ימנה שאלתי על הכל, ולא תהיה אפילו הצלה מועטת. לכן ביקש מאיתו שיעשה לו על כל פנים זאת כדי שתהיה הצלה מועטת, גיטין נ"ו. ז"א היה יכול להציל חצי מיליון, מיליון, ביליונים. צבא שלם. אמר מהצבא לא יתקיים עם ישראל, אבל מיבנה וחכמיה, מרבן גמליאל ורבי צדוק עם ישראל ימשיך, אנחנו פה בזכותם. בגלל הבריונים, הצבא ההוא של הבריונים לא היה מתקיים עם ישראל.

שנו רבותינו, ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה הגורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהרית מלבין, ולא היה נר המערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהם רבן יוחנן בן זכאי ואמר, היכל היכל, מפני מה אתה מלעיט את עצמך? יודע אני בך שסופך להיחרב, וכבר נתנבא עליך הנביא זכריה בן עידו בזכריה י"א, פתח לבנון דלתיך ותאכל אשר בארזיך, גמרא ביומא ל"ט. מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו, ראה ריבה אחת - נערה, שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים, כיון שראתה אותו, התעטפה בשערה ועמדה לפניו. אמרה לו רבי פרנסני, אמר לה בתי, בת מי את? שתקה. שוב אמר לה בת מי את? אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני, מעשירי ירושלים שאמרנו. אמר לה בתי, ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו רבי, לא כך מושלים משל בירושלים, מלח ממון חסר, כלומר, מי שרוצה למלוח ממונו, דהייינו לגרום לו שיתקיים, כמו שמלך מקיים את הבשר, אז יחסר מהממון לצדקה, כי חסרונו זה קיומו, שאדם מחסר מממונו זה כאילו מולח אותו שיתקיים. ויש אומרים מלח ממון חסד, כלומר שיעשה מהממון חסד להלוותו לאחרים שנזקקים ואז יוכלו המעות להתקיים. אבל אבי לא עשה צדקה כראוי, לכן כלה ממונו. שאל אותה רבן יוחנן בן זכאי, והממון של חותנך איהו? אמרה לו בא זה ואיבד את זה, לפי שנתערבו המעות בו, וגם הם לא נתנו צדקה כראוי. אמרה לו רבי, אתה זוכר שחתמת על כתובתי? אמר לתלמידיו זוכר אני שחתמתי על כתובתו של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ ממה שנתן לה חותנה. בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר, אשריכם ישראל, בזמן שעושים רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושים רצונו של מקום מוסרם ביד אומה שפלה, היינו ערביים וקרא להם אומה שפלה לפי ששוכנים באהלים במדבר. ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתם של אומה שפלה. ובאמת, היה נקדימון בן גוריון עושה צדקה, כי מנהגו היה שהיה יוצא מביתו לבית המדרש, היו מוציאים תחתיו בגדים של משי ללכת עליהם, והיו עניים באים ומקפלים אותם מאחוריו וזוכים בהם, אמנם יש אומרים שעשה זאת רק לשם כבוד, ויש אומרים שלא נתן מספיק צדקה לפי גודל עשרו, כמו שאומר המשל, לפום גמלא שכנא, כלומר לפי כח הגמל יטענו עליו משא, כמו כן הוא היה עשיר גדול ואדיר, והיה צריך לתת ולפזר בצורה גדולה יותר, כתובות ס"ו.

מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבן יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבן יוחנן בן זכאי, אמר לו חנינא בני בקש עלי רחמים שאחיה, הניח רבי חנינא ראשו בין ברכיו, ביקש עליו רחמים וחיה. אמר רבן יוחנן בן זכאי, אלמלא הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום מה היו משגיחים עליו, כך אמר על עצמו. אמרה לו אשתו, וכי הוא גדול ממך? אמר לה לא, אלא שהוא דומה כעבד שנכנס ויוצא בלי רשות, ואני דומה כשר לפני המלך שאינו רגיל לבוא לפניו תמיד. ברכות ל"ד.

שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי, מפני מה החמירה התורה בגנב שמשלם כפל וארבעה וחמישה, יותר מהגזלן, אמר להם זה השווה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השווה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול עשה עין של מעלה כאילו אינה רואה ואוזן של מעלה כאילו אינה שומעת, שנאמר "הוי המעיקים מה' להסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו ומי ידענו" ישעיהו כ"ט. הגנב בא בסתר, כי הוא פוחד מבעל הבית ולא פוחד מהקב"ה, הגזלן לא פוחד משניהם, לכן החמירה התורה בגנב יותר.

אמר רבי מאיר, משלו משל משום רבן גמליאל, למה הדבר דומה, לשני בני אדם שהיו בעיר ועשו משתה, אחד זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך, ואחד לא זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך, איזה מהם ענשו מרובה? הוי אומר זה שזימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך. בבא קמא ע"ט.

מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שראה בחלומו במוצאי ראש השנה שבני אחותו יצטרכו להפסיד בשנה זו 700 דינרים. מה עשה? הלך וכפה אותם בדברים כל השנה, שיתנו כסף לצדקה. ונשאר אצלם עוד שבעה עשר דינרים שלא גבה מהם בנוסף של השבע מאות דינרים. כשהגיע ערב יום הכיפורים קיבלו צו לבוא אל הקיסר, אמר להם רבן יוחנן בן זכאי, אל תדאגו, לא תפסידו הרבה כסף, אתם רק תצטרכו לשלם 17 דינרים בלבד. וכך היה. כשחזרו מן הקיסר באו לרבן יוחנן בן זכאי ואמרו לו, מנין ידעת כל זאת? אמר להם כך ראיתי בחלומי, אמרו לו ולמה לא אמרת לנו מתחילה שכך חלמת והיינו נותנים את הכל? אמר להם כי רציתי שתעשו את המצוה לשמה. בבא בתרא י'.

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נוכרי בשוק. ברכות י"ז.

פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו וראה את בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע, אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום בו היו מתכפרים עוונותיהם של ישראל. אמר לו בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה, ואיזו? זו גמילות חסדים. שנאמר "כי חסד חפצתי ולא זבח" אבות דרבי נתן פרק ו'. על שלשה דברים העולם עומד, על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים.

מלבד חמשת תלמידיו החשובים המופיעים במשנתנו, שהם רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך, ישבו לפניו עוד רבים מחכמי הדור, כמו רבי חנינא בן דוסא, רבן גמליאל דיבנה, רבי אלעזר המודעי ורבי נחוניה בן הקנה. בבא בתרא י'. רבן יוחנן בן זכאי הוא היחיד מבין כל חכמי ישראל שזכה לתואר רבן, אף שלא היה ממשפחת הנשיאים של בית הלל, בזכות תורתו וחכמתו.

כשחלה רבן יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות, אמרו לו תלמידיו, נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם, אם הוא לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין מאסרו מאסר עולם, ואם ימיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחד אותו בממון, אעפ"כ הייתי בוכה. ועכשיו שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם, ואם ממיתני מיתתו היא מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחד אותו בממון. ולא עוד, אלא שיש לפני שתי דרכים, אחד של גן עדן ואחד של גיהינום, ואיני יודע באיזו מוליכין אותי, ולא אבכה? אמרו לו רבינו ברכנו, אמר להם יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו עד כאן? מה, לא יותר? אמר להם ולואי, תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. שלא יראני אדם, זה כמו גנב.

בשעת פטירתו אמר לתלמידיו, פנו את הכלים מהבית על מנת שלא יטמאו, כי המת מטמא. והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא. נשמתו של חזקיה המלך ירדה ללוות אותו. כך פירש רש"י שבא חזקיה ללוותו, ברכות כ"ב.

רבן יוחנן בן זכאי חי 120 שנה. בין השנים 3713 עד 3833 לבריאת העולם. ארבעים שנה עסק בפרקמטיא, בסחורה, ארבעים שנה למד, וארבעים שנה לימד. אתם שומעים מה אפשר להספיק? ראש השנה ל"א. הוא נפטר כחמש שנים לאחר חורבן בית המקדש השני, והוא טמון עם חלק מתלמידיו המובחרים בעיר טבריה ליד קברו של הרמב"ם. משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה. סוטה מ"ט.

הוא היה אומר, רבן יוחנן בן זכאי היה אומר, מפני מה גלו ישראל לבבל יותר מבכל הארצות כולן? מפני שביתו של אברהם שם, משלו משל למה הדבר דומה, לאשה שקלקלה על בעלה, להיכן משלחה? משלחה לבית אביה, תוספתא בבא קמא.

על הפסוק בתורה, "כי יגנוב איש שור וטבחו או מכרו, חמישה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה", שביעית כ"א. אמר רבן יוחנן בן זכאי, בא וראה כמה גדול כבוד הבריות, שור שהלך ברגליו והגנב לא מתבזה בכך, ישלם קנס פי חמישה, אבל שה שהרכיבו על כתפיו והתבזה הגנב על ידי כך ישלם קנס פי ארבעה, התורה מתחשבת בביזוי של הגנב. בבא קמא ע"ט.

אמר רבן יוחנן בן זכאי, כשם שקרבן חטאת מכפר על ישראל, כך הצדקה מכפרת על אומות העולם, בבא בתרא י'. לכן נענש דניאל שגילה לנבוכדנצר את הסוד הזה.

רבן יוחנן בן זכאי היה אומר, וזה גם אורך הגלות של אדום של האמריקאים שהם נותנים חמישים אחוז הכרה בצדקה. רבן יוחנן בן זכאי היה אומר, אדם שמת מתוך הישוב, דהיינו שהיה מיושב בדעתו בשעת המיתה ויכל להתוודות, סימן יפה לו, אך אם מת מתוך הטירוף סימן רע לו. מתוך הדיבור - סימן יפה לו, מתוך השתיקה - סימן רע לו. מתוך דברי תורה סימן יפה לו, מתוך דבר סחורה - סימן רע לו, הוא עוד הולך למות הוא עוד מדבר על סחורה. מתוך דבר מצוה - סימן יפה לו, מתוך דבר בטלה - סימן רע לו. מתוך שמחה - סימן יפה לו, מתוך עצבות - סימן רע לו. מתוך שחוק - סימן יפה לו, מתוך בכיה - סימן רע לו. אלא אם כן זו בכיה של מצוה שהוא מתחרט על עוונותיו. מת בערב שבת - סימן יפה לו, משום שנכנס למנוחה מיד, מת במוצאי שבת - סימן רע לו. מת בערב יום הכיפורים סימן רע לו, שלא הספיק להתוודות על חטאיו, מת במוצאי יום הכיפורים - סימן יפה לו. ופירש רש"י לפי שנמחלו עוונותיו, סימן יפה לו.

רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.