פרפראות וחדושים לפרשת משפטים תשפו חלק ג'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום,

גוד בן יקטרינה פרנסה והצלחה מהרה.

אמן.

דוד בן יקטרינה הצלחה ופרנסה

לכל הישועות

וזיווג הגון השנה מהרה אמן.

אמן.

לרפואה שלמה נפתלי בן יחיא יוסף רדה

שהמחלה תצא ממנו,

תעבור לארדואן ולא יזדקק לשום ניתוח, אמן.

אמן.

פרפרות וחידושים לפרשת משפטים חלק ג' שנת תשפו.

ורצה אדוניו את אוזנו במרצע.

רש״י

אמר רבי יוחנן אוזן זו ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך

וגנב

תרצה.

רבי צבי פסח פרנק זכר צדיק וברכה

אמר

מה הטביעה לאוזן?

לכאורה צריך לרצוע את הידיים,

את הרגליים,

איברים שהשתתפו בגניבה

הם חטאו, הלכו, גנבו.

למרות השמיעה של האוזן

האוזן שמעה והם לא צייתו והלכו ועשו.

אז מה החטא

המיוחד של האוזן?

הוא אומר,

אפשר לפרש זאת על פי מה שאמרו חכמים, זיכרונם לברכה.

בכל יום ביום יהיו בעיניך כחדשים.

זאת אומרת, כל המצוות

כאילו קיבלת אותם היום בסיני וצריך שיהיו בעיניך

כחדשים, זאת אומרת, אתה עושה אותם בשמחה, בהתלהבות, כמו בבר מצווה,

שהיום זה פעם ראשונה, הוא מניח תפילין, זה, אין ההבדל.

ורשי בפרשת יתרו מביא את זה על מתן תורה.

שבכל יום ביום יהיו בעיניך כחדשים.

ועל הפסוק

ביום הזה באו מדבר סיני כתב רש״י לא היה צריך לכתוב ביום הזה

היה צריך לכתוב ביום ההוא.

אז מה זה ביום הזה?

שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו,

היום הזה, כאילו כל יום שאתה אומר זה היום הזה, ככה אומרים בקריאת שמע.

כלומר שהתורה ניתנה לנו בכל יום ביום

וכביכול יוצא הדיבור מפיו של הקדוש ברוך הוא

בכל רגע ורגע ממש.

וכמו שתרגם התרגוף את מה שנאמר במעמד הר סיני,

קול גדול ולא יסף

לא פסק.

הקול הזה ממשיך להדהד בלי הפסקה עד יומנו אנו.

אז מה החטא של האוזן?

אוזן ששמעה על הר סיני, רק שמה היא שמעה,

אחרי זה היא כבר לא שומעת שום דבר.

כלומר הכל היה פעם אחת בהר סיני,

הוא לא שומע כבר אתה לא תגנוב,

לא תגנוב, לא תגנוב. זה פעם שמע.

וזה מה שהביא אותו לגנוב. אז מי השם האוזן הזאת שלא שומעת? אתה לא תגנוב, לא תגנוב, לא תגנוב.

וחשבתי למה כתוב ברש״י

אוזן זו ששמעה על הר סיני, לא תגנוב. והלך וגנב

תרצה.

מה זה הלך וגנב?

גנב.

מה, הוא גנב בעמידה?

בטח הוא הלך.

למה צריך כתוב והלך?

אלא שהיה לו שהות,

ולא פתאום בא לו בולמוס.

הוא עמד כאילו התאמין ליד הקופה,

ובן אדם פתאום עשה איזה משהו, אז הקופאי פנה אליו, ואז הוא ראה את הקופה פתוחה,

ואז כאילו הוא יצרו.

והוא לקח שם כמה שטרות.

זה לא זה, זה אחד שהלך,

עשה תוכנית,

איפה הוא הולך,

הלך וגנב תרצה.

השאלה אם זה לא הלך

וזה גנב בפתע פתאום, הדין לא, הדין משתנה.

כתב רש״י, ומה ראה אוזן נרצה מכל שאר איברים שבגוף?

אמר עם יוחנן בן זכאי אוזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב

והלך וגנב תרצה

זה בגנב.

ואם מוכר עצמו,

שמפאת דוחקו הוא מוכר את עצמו.

אוזן ששמעה על הר סיני כי לבני ישראל עבדים.

והלך וקנה אדון לעצמו תרצה.

למה שהאוזן תרצה יותר מהעין?

הרי במתן תורה בכל העם רואים את הקולות.

אז למה הטענה רק נגד האוזן?

העין גם ראתה

את הקולות, כמו שמיעה.

אז למה היא לא?

אפשר לומר,

על פי אבוארביץ' שערי תשובה רבנו יונה,

דבר ראשון האוזן חשובה מכל האיברים,

אפילו יותר מן העין.

כי שימא את עינו נותן לו דמי עינו,

חרשו נותן לו דמי כולו.

וזה לשונו.

האוזן, כי ישמעו בה שמועה טובה המדשנת את העצם,

שאין בו הרגשה.

זאת אומרת, כוח השמיעה הוא כל כך עצום שהעצמות של הבן אדם,

שאין בהן הרגשה, הן לא מרגישות

את השמיעה.

בכל אופן, הן יכולות להתרחב.

זאת אומרת, זה מדשן את העצם, השמועה כשה...

וואו, איזה בשורה הוא קיבל, יא באביי.

כמו שהם שומעים שמועה רעה, אז אדם מצטמק.

אז הוא אומר,

ולא ידושן במאור עיניים בלתי בתענוג יתר.

הוא אומר, ומה שאדם מתפעל בעיניו,

זה לא כמו אוזן.

אוזן מיידית משפיעה על עצמות אפילו.

אבל במאור עיניים,

בשביל שיהיה כזה דבר, שיגיע למדרגה של אוזן,

צריך שיהיה תענוג יתר, לא סתם דברים.

לא ראיית נוף פשוט וזה.

מעתה יש לבאר,

מכיוון ששמיעת האוזן נבלעת באיברים.

יותר מראיית העין,

אז התביעה יותר גדולה על האוזן מאשר על העין.

זה פירוש אחד.

זה על פי הפשט.

עוד אופן לתרץ,

בדברי המדרש

שהביא רש״י,

מבואר שבמתן תורה שמעו בני ישראל, כי לי בני ישראל עבדים.

ולא מצאנו דבר כזה בעשרת הדיברות,

שנאמר להם כזה דבר, כי לי בני ישראל עבדים.

אלא ההסבר בזה, כמו שכתב רש״י,

על הפסוק,

את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותיו,

שכל 613 מצוות הן בכלל עשרת הדברים.

זאת אומרת, עשרת הדברים מכילים את כל ה-613.

ורבנו סעדיה גאון פירש באזהרות

כל דיבור ודיבור,

איזה מצוות תלויות בו.

אם כן,

באנוכי אדוני אלוהיך נכלל גם כי לי בני ישראל עבדים. זה כולל את המצווה הזאת, כי לי בני ישראל עבדים.

אם אנוכי השם אלוקיך,

אשר הוצאתי חמד אצלם בית עבודים,

להיות לי לעבדים, כי לי בני ישראל עבדים.

עבדים, אתם כבר לא עבדים של פרעה, עבדים לי.

הללו יואה, הללו עבדי השם.

אז זאת אומרת, זה כלול בתוך הדיברה הזאת.

בכל מקום,

כיוון שהדיבור הזה לא נאמר בפירוש בסיני,

אז אי אפשר היה לראות את זה בקולות,

כי בקולות ראו רק את מה שיצא מהפה כביכול של הקדוש ברוך הוא.

זה מה שראו, אנוכי השם אלוקיך.

זה שזה נכלל בפנים, זה לא ראו,

אבל זה כן יכולים לשמוע, כי זה באותה משמעות.

המשמעות של אנוכי הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבנים,

אז אם זה כלול בתוך הדיבור הזה, בשמיעה זה יכול להיכלל,

אבל בראייה לא,

אז לכן דווקא האוזן נרצעת בלוזה.

וכעין זה יש לפרש גם דברי רש״י.

אוזן זו ששמעה

על הר סיני לא תגנוב,

לא תגנוב בעשרת הדיברות, זה דווקא בגונב נפשות.

ומי שנמכר לעבד עברי זה מי שגנב ממון.

אלא הלא תגנוב אף על פי שמכוון לממון הוא כולל כל סוגי גניבה.

זאת אומרת,

הלא תגנוב כולל גם את הלא תגנוב הוא שזה ממון.

אבל זה לא יכולים לראות,

זה רק יכולים לשמוע, כשאומרים לא תגנוב אז זה כל מיני גניבה.

אמנם שמה מכוון לנפשות ספציפית,

אבל זה הכולל אתה לא תגנוב, הוא שכתוב במקום אחר.

אז לכן רק האוזן היא שנרצעת.

העבד הנרצע,

על מה?

שקנה אדם בעצמו.

עכשיו,

אם זה הנמכר בגנבתו אז ברור שהוא אדם גנב ומפוקפק.

ואם הוא מכר את עצמו ודאי שהוא אדם

הוא שפל בירות כי הוא הביא את עצמו בחטא אב להגיע לשפל המדרגה שאין לו פת לאכול.

וגם

אדם במצב כזה שהוא נמכר בין מגניבה בין מדוחק

נדרש ממנו להבחין את ההבדל בין עבד לקדוש ברוך הוא לעבד לבשר ודם.

גם במדרגות השפלות האלה הוא צריך להבחין בלא לקנות לו אדון.

למה רוצים אותו שהוא החליט לא לצאת בשביעי לחופשי אלא להמשיך.

הוא מעדיף את האדון שנותן לו מזון לאשתו ולילדים וזה.

הוא רוצה, אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בני, לא אצא חופשי.

אדם כזה מצפים ממנו שהוא יבין.

גם אתה המפוקפק ביותר צריך להבין את זה שיש הבדל.

הרי כתוב, מאשפות ירים אביון

להושיבי עם נדיבים. זאת אומרת, אדם שנמצא בתוך האשפה,

הוא יכול להגיע לשבט עם נדיבים בדרגת נדיבים.

הוא יכול.

אז כל אדם, היות שהוא הבן של הקדוש ברוך הוא, טמון בו הכוח

לעלות מעלה, מעלה לאין ערוך.

ואם יתרו הגיע למעלה שלו, ואם רחב הגיע לו,

אז בן ישראל על אחת כמה וכמה.

זה אמר הרב נפנביש.

הכלי יקר אומר,

למה לא רוצחים אותו מיד כשהוא נמכר?

למה בסוף רק,

כשנגמרת התקופה של שש שנים,

הוא אומר פשוט מאוד,

זה שהוא נמכר זה עונש.

לא עושים כפל קנס.

עונש אחד.

אבל אחרי שהוא גמר שש שנים,

הוא מחליט שהוא רוצה להישאר

עדיין עבד,

ושהאדון יהיה האדון שלו.

או, זה מצריך עונש.

עונש חדש.

זה לא העונש הקודם שנמכר בגניבתו, שנמכר בדוחקו.

זה עונש חדש.

הוא גילה

שהוא רוצה אדון חדש.

או עכשיו האוזן הזאת ששמעתי רצה,

עשו לאחור שמה,

ליד הדלת.

למה רוצחים את אוזנו דווקא במרצע?

מרצע זה גימטרייה 400. זה מובא בתוספות בקידוש אינכב.

מרצע זה 400. הקדוש ברוך הוא הוציא את עם ישראל לחירות.

במקום 400 שנה קיצר להם את זה,

שיצאו אחרי 210,

וזה לא רוצה תשחרור, רוצה לחזור,

להיות עבד של אדם.

אז אם אתה רוצה להיות עבד של אדם,

אז אתה במרצע ששווה 400,

יתנו לך תמיד בשביל שתזכור מה אתה עשית ומה רצית.

והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אוזנו במרצע.

יא בביי, אדוניו הוא רוצה אותו. אתה רוצה להיות אצלי?

שים את האוזן?

טח כמו בהמה שחותמים עליה בבשר

שהיא שייכת לפלוני.

רבי שמעון ברבי

היה דורש את המקרא הזה כמין חומר,

והגישו אל הדלת או אל המזוזה.

מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? למה לא רוצה את אוזנו על השולחן?

למה לא על הקיר?

אמר הקדוש ברוך הוא, דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים

בשעה שפסחתי על המשקוף

ועל שתי המזוזות

ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים

ולא עבדים לעבדים,

והוצאתי אותם מעבדות לחירות,

הלך זה וקנה אדון עצמו.

אז הדלת והמזוזה שהיו עדים לזה שאני שחררתי והוא רוצה לחזור לעבדות,

העדים האלה שם,

שם יהיה הטיפול שלו,

כן?

כמו שכתוב, העדות ייבחם את השמיים ואת הארץ וכו' וכו'.

ומי על כך המקנה?

יש כאן רמז שאומר כמין חומר.

עכשיו תשמעו דבר מדהים, אתם אוהבים את הליקה מידה דלא רמיזה באורייתא,

משהו מתוק, זה לא ייתכן, פשוט אחרי זה יהיה ברור שזה לא ייתכן.

כל השטוטניקים שאומרים שזה כתב, כתבו אותי את זה,

טיפשים קוראים להם.

הוא אומר ככה,

הוא אומר למה זה נקרא כמין חומר?

‫האותיות,

אחרי מרצע,

אחרי המ״ם,

מ״ם סופית,

אחרי הריש,

מרצע, אחרי הריש,

ש״ם,

אחרי הצדיק, ק״ם,

אחרי הע״ם,

פ״ם.

מה זה נותן?

משקוף.

אותיות משקוף.

האותיות לפני מרצע.

האות שלפני מ״ם, למד.

ולפני ריש, ק״ם.

כמה זה ביחד?

130. 130. פעמיים מזוזה.

כמה זה מזוזה?

65.

פעמיים מזוזה.

אז יש לנו משקוף

ויש לנו שתי מזוזות.

לרמוז על שתי המזוזות?

באותיות שלפני ההמשך של מרצע.

עשינו רק את המ״ם בריש עכשיו לפני.

ומה עם הצדיק והחיים לפני?

האותיות שלפני?

זה יוצא פ״א וס״ם.

מה זה? ס״ף!

ס״ף הדלת!

לרמוז על ה...

דם אשר בסף.

הייתם מאמינים שיכול להיות דבר כזה?

ועל זה מסיים מקנה לבאר את דברי הגמרא שרבי שמעון בר רבי היה דורש את המקרה הזה כמין חומר.

בדברי התנאים יש סודות נפלאים שמעלימו

בדברים האלה,

אבל אפס הקצה רמזנו עכשיו בחידוש תורה הזה.

ולפי שהתנא העלים,

כוונתו להסתיר

בלבוש נאה כדמיון חומר וצורה, כמין חומר. חומר זה החיצוני,

והצורה זה החלק הפנימי.

זאת אומרת שהחומר הוא מלבוש לצורה, כן, אני עכשיו,

יש עליי חומר והוא מלבוש לצורה, זה הנשמה שלי.

והצורה היא נעלמת,

אבל היא מאירה בו.

לכן הוא רמז

כמין חומר.

עכשיו, חפש

מה הכוונה שלו.

אז קצת גילו לנו שיש פה משהו חיצוני,

אבל יש בתוכו דברים.

אז במרצע יש אותיות שאחרי, נשקוף,

ויש אותיות שלפני, שתי מזוזות וסף.

כל זה נמצא במילת מרצע.

הכל יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם.

הכל יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם.

‫הכל ידוך והכל ישבחוך,

‫מהכל, מהכל, מהכל יאמרו,

‫אין קדוש כשם.

‫הכל ידוך והכל ישבחוך,

‫והכל, מהכל, מהכל יאמרו,

אין קדוש קשה.

הרי אני מכוון כאילו.

עצמת חכמים דאורייתא וצמחה דאורייתא.

גומל נפשו איש חסן דאורייתא,

כבד את אביך ותקמך דאורייתא לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא,

ולא לעשות נחת רוח לתנא הקדוש,

שיהיו שפתותיו דבורים.