פרפראות וחדושים לפרשת משפטים תשפו חלק ה'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום לעילוי נשמת עווד בן סאלח זכריה תהא נשמתו צרורה בצרור החיים בתוך שאר נפטרי עמו ישראל וצאצאיו יזכו לתשובה שלמה מתוך שמחה אמיתית מהרה ובריאות שלמה ואיתנה אמן.

אמן.

‫פרפרות וחידושים לפרשת משפטים,

‫חלק ה',

שנת תשפו,

‫וכי גחשור.

‫בספר שומר אמת מביא שאלה,

‫ששאל רבי שמואל אהרון יודלביץ' את תלמידיו,

‫איך ייתכן נכה תמצא ששור שנגח

‫ישלם שלושה רבעים מהנזק?

‫יש או נזק שלם או חצי נזק,

‫מועד שלם,

‫תם חצי נזק.

‫איך יהיה שלושת רבעי נזק?

‫הגמרא במסכת בבא קמא מ' ה', אמר רב,

‫מועד לקרן ימין,

‫אינו מועד לקרן שמאל.

‫נמצא שאם הוא נוגח בשתי הקרניים גם יחד,

‫אז קרן ימין הוא מועד,

‫אז הוא צריך לשלם תשלום מלא.

‫זה אומר שזה חצי הנזק,

‫כי הוא פגע בשתי הקרניים.

‫ואלו על קרן שמאל הוא תם,

‫אז הוא ישלם מחצית,

‫רבע הנזק,

‫אז בסך הכול ישלם שלושת רבעים.

‫שאלה ששאל רבי יעקב קמינצקי,

‫בישיבת איטרי,

‫איך ייתכן,

‫איך את תמצא? ‫תגידו לי, איך את תמצא?

‫אדם שרואה בור מכוסה

‫והסיר את המכסה

ולקח אותו,

‫ואחר כך נפל לשם שור

או חמור

‫והוא זקן נופל.

בזה שהסיר את הכיסוי

יהיה פטור מלשלם.

תגידו לי איך את תמצא כזה?

יש כזה?

למה?

בבור חייבים,

מתי?

אם אדם חפר את הבור

או שהוא גילה את הבור,

כמו שאומר הפסוק,

וכי יפתח איש בור

או כי יכרה איש בור.

ופה הוא מצייר ציור,

שבא בן אדם

והסיר כיסוי מעל הבור, שזה אסור לפי הפסוק,

והוא יהיה פטור.

והשיב על פי הגמרא.

אמר אבינה,

זאת אומרת, המכסה בורו בדליו,

בדלי שלו, של חברו.

הוא בא בעל הדלי,

מנטל את הדלי,

פטור בעל הדלי,

בעל הבור חייב. מי אמר לך לקחת את הדלי שלי ולכסות בו את הבור?

והוא לוקח את הדלי שלו,

נשאר הבור פתוח,

ונפל שור, מי משלם?

הוא פטור, ובעל הבור ישלם.

איך אתם צא?

הרב שך, זכר צדיק לברכה,

לפסוק חמישה והכר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השא.

שאל ילד אחד, שאל אותו,

רש״י מביא

מה ההבדל

שאם טבח או מכר,

טבח ומכר,

בשור משלם חמישה,

ועל שא משלם ארבעה.

אז רש״י אומר, דה חסה מקום על כבודן של הבריות.

זאת אומרת, גנב, גנב שור

או גנב שא,

על השור משלם חמישה,

ועל השא ארבעה.

למה? חסה מקום על כבודן של הבריות.

איך?

שור שהולך ברגליו

ולא נתבזה בו גנב לשאת אותו על כתפו,

משלם חמישה.

שא שנושא אותו על כתפו,

משלם ארבעה, הואיל ונתבזה בו.

כשאדם הולך עם שור, לא יודעים שהוא גנב אותו.

כשאדם לוקח שא על הזה,

מה רע לקחת את השא על ה...

אתה בן זה גנב רוצה להסתלק בערם השא.

אז יש לו ביזוי מזה שהוא עושה את זה.

חס הקדוש ברוך הוא על כבודו של הגנב,

אז הוא מפחית לו בהחזר.

ושאל, הרב שך ת'ילד,

וכי ביזיון של יהודי שווה רק

שיעור של שא אחד?

למה מפחיתים לו שא אחד?

זה כל השווי של הביזיון של יהודי.

הילד לא ענה, התפלא, הוא לא ענה, התשובה היא פשוטה.

הוא בעצמו ענה.

בזה שהוא נושא את השא של הגניבה,

הוא גילה דעתו שהביזיון לא שווה יותר משא.

אם הביזיון היה שווה יותר משא,

לא היה מתבזה לגנוב שא.

אז לכן הוא אומר,

התפלא שהילד לא השיב תשובה פשוטה.

אם יימצא, תימצא בידו הגניבה,

ישלם שניים.

הגנב לא הודה ולא אמר כלום,

וזה תפסו שהגניבה נמצאת אצל הגנב.

אז מה הדין?

שהוא ישלם כפל, שניים.

גנב שא מביא שניים, גנב פרה מביא שתיים.

קושייה, למה משלם שתיים?

מצינו שהקדוש ברוך הוא מודד מידה כנגד מידה.

הגנב רצה להפסיד את הבעלים, פרה.

גנב לא פרה, אז מה הוא עושה? מפסיד לו, פרה.

אם הוא ישלם לו עכשיו פרה,

הוא לא שילם כלום, הוא מחזיר לו את הפרה.

אבל מידה כנגד מידה, אתה רצית להפסיד אותו פרה, אז אתה תפסיד פרה.

זה שאתה מחזיר לו את שלו, זה שלו.

זה שרצית להפסיד אותו פרה, מידה כנגד מידה, אתה תפסיד פרה.

אז נותן לו שתיים.

זה הסיבה.

אם לא יימצא הגנב ונקרב בעל הבית.

רבי מרדכי בנט

היה בברית מילה.

הוא נפטר ב-1829, הוא היה רב גדול בחוץ לארץ.

הוא היה בברית מילה,

ולבעל הבית נגנבה מנורת כסף.

בעל הברית, בעל הבית,

היה דר בשכירות

אצל בעל בית.

ובעל הבית מהדירה היה גם בסעודה.

זאת אומרת, בעל הברית

היה גר אצל בעל הבית,

גנבו לו

מנורת כסף,

ובברית שלו

היה גם בעל הבית של הדירה.

פנה,

בעל הברית, לרבי מרדכי.

אמר לו, ראית היום בברית את אליהו הנביא? תשאל אותו מי הגנב.

טמן ראשו רבי מרדכי על ידיו זמן מה?

ואחר כך אמר, כתוב בפרשה.

אם לא יימצא הגנב ונקרב,

מה ראשי תיבות?

אם לא יימצא הגנב, אם לא יימצא הגנב ונקרב, מה?

אליהו.

ומה כתוב אחרי זה?

בעל הבית!

אז הבעל...

בית גנב

בדקו ומצאו שהוא צודק

מצאו אותם נורות כסף

הייתה

הוא מצא את אליהו בפסוק

כל אלמנה ויתום לא תענון

אם ענו תענה אותו

כי אם צעוק יצעק אליי

שמוע אשמע צעקתו

כתוב כל אלמנה ויתום

לא תענון ומדברים רק כאילו על היתום אם ענו תענה אותו

אם צעוק יצעק אליי שמוע אשמע צעקתו

היה צריך להגיד אם ענו תענה אותם

וגם למה כתוב ענו תענה צעוק יצעק שמוע אשמע

אומר הכלי יקר

פעמים אדם מענה רק יתום

אבל האימא שומעת ורואה

עיניה כלות והיא לא יכולה להצילו ואז היא צועקת לה' יתברך

נמצא שהם מענה את היתום בלבד

הוא נענש בכפליים על היתום בעל האלמנה

למה כואב לה והיא צועקת על מה שעושים לבן של היתום

לכן אומרת התורה

אם ענו תענה אותו את היתום

יש פה עינוי כפול

ענו תענה גם אותו וגם אותה

וצעקתם היא צעקה כפולה לכן צעוק יצעק

וגם משמיעה כפולה שמוע אשמע אותו ואותה

זה ההסבר

לקושייה ששאל

זה מעשה שאני מביא עכשיו אמרנו אותו כבר בעבר

פה כתוב קצת בנוסח

שונה טיפה לא הרבה

הטז עטורי זהב

הלך לגלות

החליט שהוא הולך לגלות

והזהיר את התלמיד

לא,

שהתלווה אליו בשבועה,

שלא יגלה בשום מקום שהוא הטז.

והלך בערים שונות,

והיה עובד רגיל כמו בן אדם,

מזכיר עצמו לעבודה.

בעיר אחת

נכנס כמנקר במשחטיו.

הרב המקומי לא היה בקיא כל כך בדינים בחולין,

אז בדרך כלל הוא היה מחמיר.

ואז היה הפסד ממון לאנשים.

אבל כשהתעוררו שאלות בתוך המשחטה,

עתה זה היה אומר ככה וככה וככה, וראו שהוא בקיא.

אז כבר סמכו עליו

ולא הלכו לרב המקומי, והוא רואה ששבועיים לא מגיעים אליו שאלות בכלל,

אז הוא תהה על זה ברר.

בסוף אמרו לו, יש פה איזה מנקר, הוא פוסק.

מה זה אני מרא דעת רב? הוא פוסק, מה זה הדבר הזה?

עשה לו נידוי והכניס אותו לבית הנידוי,

יש להם איזה כלוב כזה שמכניסים בן אדם וניסים אותו שלושה ימים,

והיה להם סמכויות פעם.

טוב,

ילדה אלמנה הגיעה לרב הזה של המקום,

שאלה אותו, היה לה עוף,

אז הוא הטריף לאוטו,

התחילה לבכות,

זה העוף היחידי שיש להם, הם עניים.

עכשיו לא היה להם מה לאכול,

בכלל לא היה להם מה לאכול.

בדרך שהיא יוצאת היא עוברת ליד הכלוב,

והטז שמע אותה, אז אמר לה, ילדה למה את בוכה? אז היא סיפרה לו,

הייתי יצא לזה והוא הטריף, ואין לה להם מה לאכול.

אמר לה, תראי לי את העוף.

הראתה, אמר לה, הוא כשר, תלכי תגידי לרב,

שיעיין בטז במקום כך וכך,

ויראה שזה מותר, העוף הזה.

היא הלכה וסיפרה לו,

והוא תמא,

מה זה?

ואז עלה דעתו, רגע, בוא הנה, הוא תלמיד חכם כזה, שיודע להגיד שכתוב על העוף הזה, שם הבטז, בסעיף כך וכך, וזה וזה.

קרא לו,

אמר לו,

אני פוקד עליך,

שתגיד לי מי אתה.

בהורמונו דמלקו,

אתה תגיד לי מי אתה.

אז בלית ברירה,

כשהוא אמר לו שהוא הטס, ואז הוא שירא על רגליו,

והתחנן ובכה, וביקש מחילה והכל, וזה עוד הלך אחר כך וסיפר לכל הציבור והכל.

סיפור, קיצור.

התלמיד אמר לו, אותי השבעת לא לגלות שאתה טס.

אז למה גילית?

אז הוא אמר לו, מול דמעות של יתומה אני לא יכול.

אז הייתי צריך לגלות,

אפילו שהיה לו הפסד מזה גדול, כי כל הגלות זה היה בשביל שהוא יוכל

לתקן תיקונים ולעשות כל מיני,

אבל נשדרי אלמנה, יתומה, יתום, אלמנה,

לא מתעסקים עם זה.

זה בכי שלהם, אצל הקדוש ברוך הוא,

דיין יתומים ואלמנות.

הוא מטפל אישית בכל מי שתעסק איתם.

כתוב, וחרה אפי בהרגתי אתכם בחרב.

וואו.

הרמב״ן בפירוש הראשון כתב שימותו במלחמה,

ולא ידועה על נשים שלהם שהם מתו.

אז זאת אומרת, הם יישארו השם מרחם עגונות.

יש להעיר, מה נפקא מינא שימותו במלחמה?

עיקר הגריעותה

הוא בכך שימותו ולא ידעו שמתו.

ואז הנשים יהיו אלמנות צרורות.

זה לא משנה אם זה במלחמה או סתם יום חול, כאילו.

למה דווקא וחרפי בהרגתי אתכם בחרב? למה דווקא שמה במלחמה?

אז יש מתרצים

שהגמרא ביבמות קיוד אומרת שבשעת מלחמה האישה לא נאמנת לומר מת בעלי.

כיוון דה חיישינן בדדמי

חוששים שהיא מדמיינת

ולכן זוהי קללה

שימותו במלחמה והאישה לא תהיה נאמנה לומר מת.

ואז היא תישאר עגונה.

אז זה קללה ואחריה פי זה חרונף.

גם באופן כזה.

היא לא נאמנת, מה לעשות?

וכמה דברים מתוקים בענייני גועל נפש.

אם כסף תלבה את עמי

את העני עמך.

אני לא אומר שהכסף הוא גועל נפש.

אלה שמחפשים אותו כמו שמחפשים אותו,

וזה ממש גועל נפש.

יבואו סיפורים בקרוב שאני אספר לכם,

שאתם תבינו כמה זה גועל נפש.

הגאון כותב,

הגאון מווילנא כותב ברמז,

ליקמיד דלא רמיזה בו רייתא.

הוא כותב, אם כסף תלבה

את עמי,

את זה תעשה בשטר בעדים,

כמו שכתוב בהלכה.

וזה הפירוש עת עמי.

זאת אומרת, אם אתה מלווה כסף זה יהיה עת עמי,

בעדים, עמי,

בלשון רבים.

לא בצנעה.

אלא,

מה ההמשך?

את העני עמך.

זה כבר לא.

לתת צדקה לעני זה יהיה עמך. רק אתה והוא בצנעה,

לא בפרהסיה.

לא לבייש אותו.

אבל כשאתה נותן

הלוואה

שיהיה עם עמי, שיהיה עדים.

כל המלווה

בלא שמע

צועק ואינו נענה.

מה זה שמע?

שטר משכון עדים.

אתה חייב אחד מאלה לעשות.

אם לא תצעק לשמיים לא יענו לך.

למה חובה עליך מחייבת אותך?

או שתיקח שטר או משכון

או שיהיו עדים, שיעידו אחר כך.

אז זה אומר הגאון,

עם כסף תלווה.

זה צריך להיות את עמי.

הם עדים.

ואת העני,

ותיתן לו צדקה עמך בשקט ושושו.

אוי אוי אוי אוי אוי, אדמו״ר מקוץ, זה איך הצדיק ברכה אומר.

עם כסף תלווה את עמי,

איזה כסף מלווה את עמי אחרי 120 שנה?

את העני עמך.

רק מה שנתת לעני ילווה אותך. כל כסף אחר שנשאר פה, הסתובב כאן, הלך לשם, זה לא ילווה אותך.

הכסף היחידי שילווה אותך זה של העני.

עם כסף תלווה את עמי,

את העני עמך.

אז חכמים אומרים שהממון של העני שצריך להגיע אליו,

הקדוש ברוך הוא שולח אותו דרך העשיר.

למה צריך? הוא מזכה את העשיר בזה שהוא נותן.

אבל הוא לא נותן כסף שלו העשיר, הוא נותן את הכסף של העני לעני.

רק הוא זכה להיות השליח להעביר לו את הכסף.

הכסף שייך לעני.

מה שנמצא אצל העשיר,

יש לעני.

את העני עמך.

בואו תראו עכשיו

מה מילוי האותיות של התיבה העני.

איך כותבים ה' עני? ה'

זה ה' יוד.

ע'

יוד נון.

נון זה נון ונון.

האותיות במילואם.

יוד זה יוד וד.

אז אם אנחנו לוקחים את המילוי של תיבת העני,

אז יש לנו יוד ויוד ונון ונון

וווו

וווודלת.

סך הכל 136.

שזה גימטריה ממון.

זה גימטריה ממון.

זאת אומרת העני במילוי

זה ממון.

זה מה שהרמז, עת העני.

מה זה עת? הטפל, הטפל.

כלומר הריבוי של המילוי הטפל למילת העני זה גימטרי הממון.

רוצה לומר,

ממון העני,

עמך,

את העני, מה שאת העני זה אמרנו הממון.

עמך,

אצלך יש את הממון של העני.

עוד רמז,

עני גימטרייה 130. עמך 130.

אז זה רומז.

אז זה רומז שעני 130. עמך 130. אז עמך

העני נמצא.

הממון ראוי להיות אצל העני בסוף.

וזה עמך.

זה רק פיקדון אצלך, זה עמך.

לא שלך.

לא שלך.

זה רק עמך.

אתה צריך להעביר את זה אליו.

כי זה של העני.

וזה מדהים.

כן.

ויש עוד אבל נשאיר למחר, ובינתיים ישמחו במלאכותיך שומרי,

שומרי שומרי שבת וקוראי.

עונג שבת ישמחו.

במלאכותיך שומרי שומרי שבת וקוראי.

עונג שבת ומבט אה מקדשן. מקדשן.

מקדשן.

מקדשן.

שביעי שבת וממ בו.

מקדשן. מקדשן.

מקדשן.

מקדשן.

שביעי שבת.

הרי אני מכוון כאילו מצוותך מדאורי.

בשמחה דאורייתא גומן השם.

דאורייתא כבדתא ויחד ימיכה דאורייתא לעשות נחת רוח.

הקדוש ברוך הוא לעשות נחת רוח.

לתנא הקדוש יוסיף תותיו דאור.