פרפראות וחדושים לפרשת תרומה תשפו - חלק א'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום

לעילוי נשמת רינה רחל בת מרים תהא נשמתה צרורה בצרור החיים בתוך שאר נפטרי עמו ישראל

ומשפחתה כולה ישובו בתשובה שלמה מתוך שמחה אמן.

אמן.

פרפרות וחידושים פרשת תרומה שנת תשפו

ויקחו לי תרומה

יש להעיר במה שפתח הכתוב במצוות התרומה קודם הציווי על תכלית התרומה

שזה בעצם ציווי לעשות את המשכן וחיליו.

ראוי היה להקדים קודם כל מה התכלית

של התרומה.

התכלית היא לבנות את המשכן.

אז קודם אומרים אנחנו רוצים להקים משכן ואחר כך אומרים לצורך זה צריך תרומה.

אבל פה כתוב ייקחו לי תרומה לפני שאומר

מה הולכים לעשות עם הכסף.

רבי ברוך בר זכר צדיק ברכה אמר

השם ציווה לאברהם אבינו לך לך מארצך.

לא אמר לו לאן ללכת אלא הארץ אשר אראך תתחיל ללכת.

אבל הוא לא אמר לו לאן.

למה?

אם היה אומר לו מההתחלה לאן הוא צריך ללכת

אז המצווה הייתה ללכת לארץ כנען

וההליכה לשם הייתה רק הכשר מצווה.

לא מצווה בפני עצמה.

אבל אם הוא אמר לו לך לך זה עצם המצווה.

אתה כבר מקיים מצווה בעצם ההליכה כל צעד.

אחר כך אתה תגיע לאן שאני אגיד לך זה עוד דבר.

אותו דבר גם פה.

מעיקר מצוות התרומה צריך שהמצווה הזאת תהיה לשמה ויקחו לי לשמי.

ועל פי הרמב״ן בהקדמה לחומש שמות

הוא כתב שעל ידי המשכן

היה סוד אלוהי מעל האוהלים של ישראל.

והם הם המרכבה היו ישראל.

וכיוון

שעל ידי המשכן נעשו ישראל מרכבה לשכינה,

צריך היה להקפיד על טהרת הלשמה, ויקחו לי לשמי, לשמה.

כי אם יחסר הלשמה אז הם לא יוכלו להיות מרכבה לשכינה.

לצורך זה צריך שהתרומה תהיה מצווה בפני עצמה.

לכן התרומה היא מצווה, היא עצמה מצווה כי היא משרה את השכינה כשהיא ניתנת לשמה בעם ישראל הופכים להיות למרכבה.

אז זה הטעם למה

הקדים לומר שייקחו תרומה ולא אמר למה?

שזה יהיה מצווה בפני עצמה והיא תהיה לשמה,

ואז ישראל יהיו מרכבה לשכינה.

מקשים המפרשים.

למה כתוב בהתחלה ויקחו לי תרומה,

ואחר כך אומרת התורה מאת כל איש אשר הדבנו ליבו תיקחו את תרומתי.

אז פעם ראשונה ויקחו לי תרומה,

ואחר כך תיקחו את תרומתי.

למה כפל לשון?

בתרומת המשקע נאמר לי,

לשמי,

צריך שיהיה כל התרומה לשם שמיים.

והיו שתי כיתות

בעם ישראל.

כת ראשונה שהם נותנים אבל לא כל כך בנדיבות לב, זה לא בא מהלב פנימה מרצונם הטהור,

אלא משה רבנו מבקש

אז משום כבודו של משה רבנו אז הם נותנים.

אי אפשר לסרב למשה רבנו.

אז חסר בזה לשמי.

לכן לכת הזאת אומרת התורה, ויקחו לי תרומה, לא למשה רבנו,

אלא ויקחו לי לשמי.

לא מחמת הכבוד שאתם נותנים למשה רבנו.

תודה רבה.

ואחר כך ממשיך הפסוק ואומר,

כל איש אשר הדבנו ליבו,

או, זו הכת השנייה, הם כולם עם נדיבות לב נותנים.

מאלה תיקחו תרומתי, לא צריך להגיד להם לשמי,

כי הם ודאי נותנים מנדיבות הלב, זה לשמי.

אז להם לא צריך להגיד לי,

אלא תיקחו, ישר תיקחו את תרומתי.

למה?

כי הם איש אשר הדבנו ליבו.

מי שלא כזה,

אז תגידו לו שזה יהיה לשמי, לא משה ולא כבוד ולא בטח.

טוב, חתם סופר אומר שהתורה תולה את הנתינה בנדיבות הלב.

למה זה תלוי בנדיבות הלב?

נגיד, אתה תיתן אחד המרבה ואחד הממעיט,

ובלבד שיכוון ניבול השמיים.

לא אומרים מי שייתן יותר,

אז הוא בעל זכות יותר והכול, הפוך.

כמה שהנדיבות לב היא יותר טהורה,

יותר שלמה, יותר תמימה,

זה מעלה אפילו אם נתת מעט לפי יכולתך.

אז אומר החתם סופר, למה התורה תולה את הנתינה בנדיבות הלב? הוא אומר, כי באמת אדם לא נותן כלום.

אדם לא נותן כלום.

לשם הארץ ומלואה, אתה והכסף שלך, וזה לי הכסף ולי הזהב, אמר השם, מאיפה יש לך?

מאיפה יש לך?

אני נתתי לך.

נמצא שלא נותן אדם לקדוש ברוך הוא שום דבר משלו, כי אתה ושלך שלו.

כי מידך הכל, ומידך נתנו לך.

זהו.

ואם ייקחו מהאדם בעל כורחו,

הוא לא נתן כלום.

לקחו לו.

הוא לא נתן.

שהרי לא משלו נטלו,

אלא נטלו את הכסף שהיה אצלו של הקדוש ברוך הוא.

אבל אם אדם נותן

בנדבת הלב,

זה מה שהשם רוצה, את הנדבה של הלב.

זה מראה שאתה אוהב את השם.

זה הנתינה.

הנתינה זה לא הכסף.

הנתינה זה הלב.

רחמנה לי בבית.

לכן אומרת התורה.

שתהיה תרומת המשכן דווקא מכל איש אשר הדבנו ליבו.

אם לא, אין כאן תרומה בכלל.

ומדהים,

רבי יונתן בן עוזיאל מתרגם,

תרג'ום,

מה זה אשר הדבנו ליבו?

ולא באלמותה, תסבון יד אפרשותי.

ולא בכוח, לא באונס.

תיקחו את התרומה בשבילי.

עכשיו זה מובן,

כי אם זה בהכרח,

זה לא תרומה בכלל.

בני ישראל

נותנים את התרומה

ולא לוקחים אותה.

אז היה צריך להגיד, וייתנו לי תרומה.

הם נותנים, לא לוקחים.

אז למה כתבה, וייקחו לי תרומה?

וייתנו לי תרומה, צריך להגיד.

אחידה הקדוש מביא בנחל קדומי את פירושו של מהרי זאבי שמפרש.

אמנם מדובר כאן בתרומת השם.

אשר נלקחה על ידי בני ישראל למלאכת המשכן.

תרומת השם, התורם זה השם.

הפסוקים אומרים כך, והנשיאים

הביאו

את אבני השוהם

ואת אבני המילואים

לאפוד ולחושם.

ואת הבוסם.

ואת השמן למאור.

ולשמן המשחה.

ולקטור את הסמים.

דורש

יונתן בן עוזיין.

שענני השמיים

הביאו את אבני השוהם

ואת אבני המילואים מנהר פישון.

פססססס.

ואת הבושם.

ואת השמן מגל עדן.

התרומות האלה של הקדוש ברוך הוא.

והם נלקחו למלאכת המשכן על ידי בני ישראל.

אז היו שתי תרומות.

היה תרומת השם,

כנגדה אומר הכתוב,

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה.

הם לוקחים ממני תרומה.

אני משגר להם את התרומה בענני שמיים,

ומביא להם

גם את הבושם מגן עדן ואת השמן מגן עדן.

ויש את התרומה של ישראל,

כנגדה כתוב, מאת כל איש אשר הדבנו ליבו, תיקחו תרומתי.

זה מהאנשים שנודבים ברצון מהלב.

אז שתי תרומות, תרומת השם,

אבני השם, אבני המילואים, הבושם והשמן,

ויש את התרומה של כל מי שנדב אותו ליבו.

והדבר חוזר ונרמז, שזה ככה,

ברשימת הדברים שצריכים למלאכת המשכן.

כל התרומות הנצרכות מחוברות זו לזו בבב החיבור.

זהב,

בחסף,

ונחושת,

ותכלת,

וארגמן, כל אלה מחוברים בבב החיבור.

אבל כשמגיעה התורה לשמן, למאור,

בלי בב חיבור.

ואת רשימת הדברים פתחה התורה במילים,

וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם.

או,

ואילו השמן והאבנים לא שייכים לרשימה הזו,

כי הם לא נלקחו מבני ישראל.

זאת רשימה שעומדת בפני עצמה,

ואין בה בב החיבור עם זו שלמעלה שתיקחו מאיתם.

אז רואים פה שזה, חביבי, שתי תרומות. תרומת השם שהוא תרם למשכן,

ותרומה של ישראל.

לכן ויקחו לי תרומה, זה מה שאני הבאתי.

את האבנים ואת הבושם השם.

נפלא מאוד, זה אומר החידה הקדוש.

בשם

הרב זאבי המפרש.

טוב,

בית הלוי

מביא הסבר החיל השם.

אלא

אומר עיקר הממון של הדם

זה הסך שהוא נתן לצדקה.

מה שאתה נותן לצדקה זה שלך.

זה עבר למעלה.

כתוב נתן לצדקה כך וכך.

זהו, זה אי אפשר לקחת לך, זה ברור שעבר למעלה לקופה.

כל מה שיש לך פה זה רק ברשותך, זה לא שלך.

כסף וזהב שמונחים בבית,

אתם יודעים למה זה דומה? לא תאמינו.

לא תאמינו מה אומר בית הלוי.

הוא אומר,

יש צנצנת?

יש.

סוכר בפנים?

יש.

זבוב

שהולך על הסוכר ואוכל

וזה סגור.

הוא יכול להתפאר שהוא עשיר, שיש לו כל כך הרבה סוכר?

איי איי איי.

הוא בעצמו כלוא בתוך הצנצנת, הוא לא יכול לזוב.

הוא לא יכול לקחת שום דבר לעצמו. אתה יכול להוציא מפה גרגיר, אתה סגור, אתה לא יכול לזוב.

כשמתבוננים בעולם הזה בתענוגים

ועל היצורים שכלואים בתוכו,

נבין

שאין

האנשים בעלי הכסף והזהב.

הם כמו זבוב שמעופף, יש לו שמה ספייס.

שהוא יכול לעופף קצת ככה באוויר, נותנים לו, הוא נוסע לפה, טס לשם,

אבל אתה בצנצנת, אתה לא אוכל לקחת כלום, זה לא שלך,

זה רק מונח אצלך, זה הכול.

זה היה החכם מונבז המלך

שבזבז אוצרותיו לצדקה ואמר,

אבותיי גנזו לאחרים,

ואני גנזתי לעצמי למעלה.

כשאדם נותן מממונו לצדקה הוא נותן לעצמו.

עכשיו זה שלך.

כאילו לקח את הסך הזהה לעצמו.

לכן כתוב, ויקחו לי תרומה,

שהרי כאשר יתנו בני ישראל תרומתם למשכן,

הם בעצם לא.

לוקחים לעצמם, ויקחו.

זה נקרא שאתם לוקחים,

על ידי זה.

ויש להוסיף,

וואי וואי וואי, כתוב, ויקחו לי, לשמי, נכון?

אותיות לשמי זה

משלי.

ממי אתם לוקחים?

משלי.

כשאני אומר לכם, תיקחו לי, לשמי, זה משלי, אתה לא מבין, שום מקום.

אתה בצנצנת.

איי, איי, איי.

והחופץ חיים הקדוש

אומר ויקחו לי תרומה, תשמעו דבר מדהים.

זה אנשים לא יודעים כל כך.

אין מחסור כל כך בנותנים.

יש הרבה שנותנים לצדקה, בכל מיני שיעורים, כן?

אבל יש בעיה בלוקחים.

לא בלוקחים את הכסף של התרומה,

אלא באלה שגדול המעשה יותר מן העושה.

אנשים שהם גבאים, שהולכים

לאסוף כספים, להקים מוסדות, להקים זה, להעמיד כוללים, לעשות זה.

זה מלאכה שהיא קצת בזויה, לבוא לבקש, וזה,

טורקים לך את הדלת, וכל זה. לא, לא, לא כל כך קל, לא כל כך קל.

אז זה עסקנים אמיתיים.

זה קשה להשיג.

לכן, אין התורה אומרת, וייתנו לי תרומה.

זה לא כל כך בעיה לתת, בפרט שהיה להם 90 חמורים מלאים כסף וסף.

מה הבעיה לתת מחצית השקל?

קצת בעיה, אבל מה הבעיה?

אבל לכן כתוב, ויקחו לי תרומה.

אני רוצה לראות אלה המגייסים,

ויקחו לי תרומה.

גדול המעשה יותר מן העושה. מה הטעם?

מה הטעם? תשמעו טעם שאומר החפץ,

האם מתוק מדבש.

ידוע שערך מצווה נמדד לפי התאמצותו של האדם

בהתגברו על יצרו הרע.

הוא מפעיל יצר רע את כל התחבולות שבעולם לא לאפשר לאדם לעשות מצווה

או לדחות אותה.

או להקטין אותה,

או להתפאר בה. בקיצור,

כל התחבולות שהוא יודע מאז בריאת העולם, הוא רק משתפר מיום ליום, כן?

אז כמה שאדם יותר קשה לו לקיים מצווה,

ככה ערכה גדול ביותר.

עכשיו, אדם אוסף צדקה.

נגיד,

הוא עומד בבית כנסת ונותנים לו שקל, שקל,

שקל,

שקל,

מאה אנשים נותנים לו שקל,

שקל, שקל.

עכשיו, יצר הרע, הוא לא רוצה שייתנו צדקה.

אז מה הוא צריך לעשות?

הוא צריך ללכת לכל המאה האלה,

וכשהוא יבוא אליהם, שכנעו, אל תתן לו, זה גנב, זה לא זה, אל תאמין לו, זה לא ככה.

מאה פעמים הוא צריך לעבוד. הוא אומר, מה, אני הולך עליו.

אם אני אמנע אותו,

אני חוסך עבודה על מאה אנשים.

אתה מבין?

אז זאת אומרת, עכשיו הבן אדם הזה יתגבר

כנגד מאה שכנועים של יצר הרע.

כי במקום על אחד-אחד, הוא יפעיל עליו לחץ,

אתה מבין? של מאה אנשים שיכולים לתת לו כסף, הוא לא רוצה ש...

אז המצווה שלך גדול המעשה יותר מן העושה. לפי מה?

לפי שיעור ההתאמצות וההתנגדות ליצר הרע.

ועם ההשפלות, ועם הביזיונות, ועם הכול,

אתה ממשיך.

אז לכן,

זה המעלה, לכן הקדוש ברוך הוא אומר, ויתנו לי,

אה,

לא בעיה, חצי שקל? יאללה, מחצית השקל קח.

אבל ויקחו לי, אני רוצה לראות את אלה שהולכים לגייס.

זה מה שנצלח, הבנתם?

אז מי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שנכנס אדר.

מי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שנכנס אדר, איי איי איי.

‫מי שנכנס, נכנס אדר, מרבי בשמחה.

‫מי שנכנס, הכנס אדר, מרבי בשמחה.

‫אני מכוון לקיים את זה, ‫עכמי דאורייתא.

‫בשמחה דאורייתא גובל המשחקת דאורייתא, ‫כבד את אביך בתמיכם דאורייתא, ‫לעשום נעת רואה הקדוש ברוך הוא.

‫בלעשות נעת רואה לתנא הקדוש,

‫שיהיו שפתותיו דאורות בקבר.