מעניני פורים תשפ''ו

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום

רעות בת רבקה תזכה לזיווג הגון עם בעל הגון

ישוב הדעת ויזכו לסיעתא דשמיא

ויקימו בית נאמן לעבודתו יתברך

בזכות החודש הקדוש אדר אמן.

אמן אמן.

בלחש

יזכה להתעללות רוחנית תמידית ומשפחתו,

בריאות גוף ונפש, יצליח לשבת ללמוד תורה ברוגע,

ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם,

פרנסה בשפע ובנקל,

יזכו לבית בירושלים, אוצר מתנת חינם,

ויזכו לעוד ילדים צדיקים רואים,

והמשפחה המורחבת ידחו בדרך האמת תמיד, אמן.

מה אומר אמת?

אור חדש, העיר בפודוליה.

סיפרו

כי במז'יבוש

יושב צדיק וקדוש בשם רבי ישראל בעל שם טוב.

אמנם מכונה הוא בעל שם,

אך אין עניינו בנתינת קמעות והבטחת ישועות בלבד,

אלא סולל הוא דרך חדשה בעבודת הבורא,

כמותה לא הייתה.

היהודים הפשוטים

היו הראשונים שנהרו אליו.

זה בא בבקשת רפואה.

אחר דחוק בפרנסה.

שלישי טרוד מעלילה שמאיימת עליו.

רביעי טרם נפקד בילדים.

טיפין טיפין הוצתו גם אבוקות

מהשלהבת הבוערת.

בשרי גרוד

רבי יעקב יוסף הכהן.

במירופול רבי פנחס שפירא.

בברודי

רבי יחיאל מיכל בן רבי יצחק

מדרוהוביץ'

ורבי מאיר מרגליות,

ובבני ז'יבוץ'

רבי וולף קיצס.

אלה האבוקות

שיצאו מהשלהבת הגדולה.

אך נשמה אחת נשגבה הייתה בעיר

טורצ'ין

ביקש הבעל שם טוב לקרבה אליו בטרם עלתה בידו.

אם יצליח להטות את הנשמה הזו לדרכו,

מובטח לו שיאיר את העולם כולו.

הגאון,

רבי דב בר,

בנו של רבי אברהם מלוקאץ',

לא שט ליבו לבעלי שמות למיניהם.

חוסק היה בתורה יומם ולילה,

שקוע בלימוד השס והפוסקים,

כפי שקיבל מריבו הגאון המפורסם בעל הפני יהושע.

מה לא להפנות ליבו ומוחו לענייני מופתים ורפואות,

בשעה שדלתי התורה הקדושה,

אהובת ליבו ומשוש חייו,

פתוחים לרווחיו?

לא ידע רבי דב בר על אותם שערי אורה שנפתחו במי ג'יבוז'.

הוא לא הכיר בדרך החסידות שהפציעה בעולם.

סבור

שבין בעלי שמות ונותני כמעות

נמנה רבי ישראל,

ולא הטריח רגליו למכור האור הגדול.

גזרו משמיים,

ונחלה רבי דב בר ברגליו.

בתחילה

לא העלה רבי דב בר להפסיק מלימודו עבור זאת,

אך משהלך החולי והכביד,

ברופאים שבדקו

פחרו ידיהם בייאוש,

נותרה בפניו ברירה אחת,

הבעל שם טוב

במי ג'יבוז',

שקול ממללים נפלאותיו.

עליונים ששו,

תחתונים על זו,

בשעה שעבר רבי דב בר את מפתן דלתו של הבעל שם טוב הקדוש.

כעבור כמה שעות

יצא רבי דב בר מן החדר

ויהי לאיש אחר.

מעיינות החוכמה נבעו בליבו.

מפתחות השערים נמסרו בידיו לעד.

ומשעת פטירתו של הבעל שם טוב פיכה המעיין הקדוש במזריץ'

בבית מדרשו של המגיד הקדוש רבי דב בר,

זכותו תגן עלינו,

אמן.

משם יצא הנהר

להשקות את הגן וממנו התפשטה תנועת החסידות על פני כל הארץ,

ומפיו אנו חיים עד ביאת הגואל במהרה בימינו.

עובדה נוראה זו

רמז הרב הקדוש

רבי שלמה הכהן מרדומסק

בספרו תפארת שלמה

על המילות

תשועתם

היית לנצח, לפי הגרסה האשכנזית,

ותקוותם בכל דור גדול.

תשועתם

אלו הם המופתים שהצדיקים פועלים בענייני העולם הזה.

כל זה על מנת לקרב את בני האדם לעבודת השם ולהפיץ תורתם בכל הארץ.

וזה מה שכתוב לנצח.

וזוהי תקוותם של הצדיקים בכל דור ודור.

כך הסביר בעל תפארת שלמה גם את הדין ודברים שבין יתרו למשה רבנו.

יתרו מגיע למחנה ישראל במדבר

ורואה את העם עומד על משה מן הבוקר ועד הערב.

טמא יתרו

בהוכיחו מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם.

מדוע אתה יושב לבדיך וכל העם ניצב עליך מן בוקר ועד ערב.

הסביר לו משה

כי יבוא אליי העם לדרוש אלוהים

כי יהיה להם דבר בא אליי

ושפטתי בין איש ובין רעהו

והודעתי את חוקי האלוהים ואת אורותיו.

הסביר לו משה

אבל דעתו של יתרו לא נחה עליו.

והוא שב ואמר לו לא טוב הדבר אשר אתה עושה נבול תיבול גם אתה

גם העם הזה אשר עמך

כי כבד ממך דבר לא תוכל עשוי

או הוא לבדיך.

פירש בעלת תפארת שלמה.

מה היו חילופי הדברים בין משה ליתרו,

בין יתרו למשה?

יתרו תמה,

איך משה רבנו עוזב את השכינה שנגלית אליו בכל עת,

פה אל פה אדבר בו,

יושב לשפוט את העם.

מעלתו כה עצומה,

למה הוא מבזבז את הזמן לסכסוכים ודיני תורה בין אדם לחברו?

ענה לו משה רבנו,

כי יבוא אליי העם לדרוש אלוהים,

כי יהיה להם דבר בא אליי,

ושפטתי בין איש ובין רעהו,

והודעתי

את חוקי האלוהים ואת תורותיו.

כשיש לאדם

דבר בענייני העולם הזה,

אז הוא בא אליי לצורך כך.

על ידי דיבור עמו,

אני מטה את השיחה להוראת דרכי ה'

והודעתי את חוקי האלוהים ואת תורותיו.

זה עיקר הכוונה.

לשם כך מתפנה אני אפילו מעמידה לפני השכינה.

זאת אומרת, מנצל משה רבנו את זה שבאים אליו בענייני גשמיות וסכסוכים והכול,

כדי להורות את משפטי ה' ואת תורותיו.

אז עכשיו אני רוצה לשגר לאור זאת

לאבי שושן,

שאתמול שלח לי הודעה

והתייחסתי אליה,

אז ככה זה התחיל.

הוא כותב לי

שאישה היי,

קוראים לי כך וכך, בעלי חולה במחלת סרטן בכבד,

אשמח אם תוכל לקשר אותי לרב אמנון יצחק,

שיברך אותו ומשאירה את השם.

אז אני שואל,

דתי, שומר שבת?

אז הוא עונה לי,

לא מספיק הוא חולה?

אתה מוסיף לו עוד עכשיו לקבל על עצמו?

לא דיברנו על זה.

אז אני כותב לו,

הברכה לא יכולה להועיל אם אדם לא משנה את עצמו,

מתקרב לקדוש ברוך הוא.

אם הוא רוצה להמשיך במרד מול הקדוש ברוך הוא,

שום עזרה לא תועיל לו.

אז הוא כותב,

אבל השם אוהב אותך בכל מצב.

אז כתבתי לו שהיא תברך אותו, הוא ראיין שם אחת מהרבניות, אני לא מזכיר את שמה,

שהיא אומרת שהקדוש ברוך הוא רואה את כולם אפילו שהם עושים עבירות.

אז אמרתי, אז שיתברך אותו.

אמרתי לו, עוד עבירות יוצרות קטרוג.

כדי להסיר את הקטרוג צריך להסיר את העבירות.

אז הוא שולח לי ככה,

המשך.

הרב שואל, אם בעלך דתי שומר שבת.

אז זה עונה. כמובן אנחנו שומרי שבת, אני עם כיסוי ראש,

בעלי לומד כל יום וקורא מהספרים שלו,

יושב ולומד.

פשוט אני משלמת כל חודש לרב הינוכר,

ואני מבינה מהרב שזה לא אמיתי.

אני יודעת שרב אמיתי,

האמת

לא מבקש כסף בשביל שיברכו אותו.

אז הוא כותב לי שהמשפט האחרון חשוד.

אני כותב לו, אז למה ממשיכה לשלם לו כל חודש?

מי שמשלם כל חודש יבקש ברכה, כבר שילם.

הוא כותב לי, משהו מריח לי לא טוב.

או ממש,

אולי אני לא רוצה לחזור על מה שהוא אמר.

כתבתי לו, תגיד לה שתשלח לי תמונה של בעלה.

היא שלחה את התמונה.

ראיתי שהוא בלי זקן, כתבתי שיגדל זקן

ואני אברך אותו.

והוא כותב לי,

אני לא מוכן לשתף עם זה פעולה.

שתגיע אליך ישירות, אתה מגזים.

כולה ביקש ברכה, תראה כמה אתה סוחט ממנו.

כתבתי לו, התחלת, סיים.

אדוני, זה לא הכל או כלום בחיים, הוא כותב לי.

כתבתי לו, אבי, זה לא התחום שלך.

ביקשו ממני ברכה, לא ממך.

אשלח לך עובדה.

אשלח לך.

אז הוא כותב לי, אני לא שליח לדבר כזה.

היא העבירה שם, תברך.

מה עכשיו בטלות על המסכן?

אז שלחתי לו את הסרטון

עם הזקן

של הבחור מאנגליה שלא יכול לצאת מהכיסא גלגלים.

אמרתי לו, תצפה.

עד עכשיו עוד לא קיבלתי תשובה.

אבל אנשים לא מבינים,

זה כמו אחת שיבוא לרופא,

ויגיד לרופא, תשמע,

תגיד לי שאני בריא בלי תרופות, בלי ניתוחים, בלי כלום. אם אתה מתכוון ככה,

אני לא מוכן, רק כמו שאני אומר.

הנה יש לנו ראיה, אבי, אבי, תשמע,

מודעתי את חוקי אלוהים בתורותם, כל זה שפונים

לאנשים שיברכו וזה, זה רק בשביל להביא אותם למצב

שיצטרכו לקבל על עצמם שינוי,

להתקרב לבורא בחזרה.

טוב, עד כאן זה לאבי שושן.

עכשיו,

בכל קוראנו אליו

להודיע שכל קובעיך לא יבושו ולא יקלמו לנצח כל החוסין בך.

המשפט הזה מיוסד על הפסוק גם כל קובעיך לא יבושו

ועל המילים

הנאמרות במוסף לראש השנה כי דורשיך לעולם לא ייכשלו

ולא יקלמו לנצח כל החוסין בך.

זה משפט הסיום לפיוט האשכנזי אשר הני בפירושו שבהזכרת הניסים והנפלאות

שנעשו לאבותינו בחג הפורים

מודיעים אנו לדורות הבאים כי כל קובעי השם לא יבושו

ולא יקלמו לנצח כל החוסין בו.

בשם הגאון רבי יצחק זאב הלוי מבריסק זכר צדיק וברכה

נשמע באור על מילים אלו על פי דברי הרמב״ם בהקדמות לספר המצוות הקצר

שתם קריאת המגילה להזכיר שבחו של הקדוש ברוך הוא ותשועתו

ולהודיע לדורות הבאים

כי אמת

היא הבטחתו בתורה.

מה ההבטחה?

כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו

כאדוני אלוהינו בכל קוראנו אליו.

ועל כן אומרים לנו כעת שעיקר

כפר הנס היה להודיע שכל קובעיך לא יבושו ולא ייכנעו.

בגזרה כזאת של להשמיד, להרוג ולאבד,

שאין שום צ'אנס לצאת ממנה, ונחתם בטבעת המלך,

כל קובעיך לא יבושו.

מה ההבדל בין בושה לכלימה?

בושה,

זה אדם מתבייש מאחרים, כלימה,

זה אדם נחלם מפני עצמו כי הוא יודע חרפתו.

אז הפייטן דייק בלשונו

ואמר על המקווים לשם שלא יבושו מן הגויים,

שהם מלעיגים, איה אלוהיכם.

אך אלו עדיין יכולה כלימה לכסות את פניהם כשמכירים בערך העצמי הנמוך,

שאינם

ראויים להשגחה ניסית

שהקדוש ברוך הוא ישגיח עליהם.

זאת אומרת,

אלה שמביישים אותם הגויים ואומרים כך,

יכולים עדיין שכלימה תכסה את פניהם.

אבל לעומתם,

אלה שזכו לחסות בשם,

אלה ניצלים מכלימה עצמית, על מה הם יקלמו,

על מה?

ואף לעתיד לבוא כאשר תמלא הארץ דעה את השם,

לא יהיה שום כלימה,

גם לא יהיה בושה.

שתי קבוצות אלה, יהודים הפשוטים,

שאינם נוהגים תמיד כראוי, אבל הם מקווים אל השם.

ויש את הצדיקים שחוסים בו,

כמו מרדכי ואסתר שמופיעים במגילה.

מצד אחד,

מרדכי ואסתר נקיים בדרכיהם מראשיתם עד אחריתם.

מרדכי מזהיר את אחיו לא ליהנות מהסעודה של אחשוורוש.

אסתר עשתה את כל שביכולתה שלא להילקח אל המלך.

ואף לאחר מכן,

כשביקש ממנה מרדכי,

סירבה בתחילה ללכת אליו מרצונה על מנת להציל את אחיה.

מאידך,

היהודים שחטאו ונהנו מהסעודה של אחשוורוש.

וגם נכשלו בכריעה והשתחוויה לפני המן בעוברו.

אבל כשהתפרסמה הגזרה שבו בתשובה שלמה וקראו אל השם בתקווה ובאמונה שלמה לישועה.

כמו שכתוב,

ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך בדתו מגיע,

אבל גדול ליהודים

וצום ובכי ומספד,

שק ואפר יוצע לרבים.

אז זה המהות של יום הפורים,

שהיה ישועה בזמן של אסתר,

וחיזוק ואימוץ לכל המייחלים לשם, אפילו אם הם לא ראויים,

כמו שהיה הדור.

וכך כתב הרב הקדוש רבי יהודה אריה ליבנה מגור, פספס אמס,

שנס פורים מתייחד בכך שנעשה לישראל הנס בלא זכות מצידם.

אלא מכיוון שאנחנו עמו וחוסים בו תמיד,

ולכך

עליו להושיענו מצרה.

יש ברירה, הוא בחר בנו מכל עמי,

אז הוא חייב לשמור עלינו בחיים.

ועל כן זה נותן היום הזה עוז ותקווה לבני ישראל בגלות,

לפתוח בבורא,

אפילו שמצד המעשים אין אנו זכאים לישועה.

וכל זה כיוון שאנחנו מיוחדים אליו,

אבל אנחנו עמו וצאן מרעיתו.

זה מה שרואים היום בעירון,

בחיזבאללה ובכל המקומות.

נישא השם,

בלי נישאים זה לא ייתכן.

לא נפרט עכשיו הכל,

אבל זה נישאים בגלל שאנחנו עמו וצאן מרעיתו.

לכן,

תקנו חכמים

להתבשם ביין,

עד כדי,

לא רוצה להגיד עד כדי,

להראות

שאין החג הזה בזכות מעשינו,

אלא מצד אהבתו לעמו בלא טעם.

כשם שביום הכיפורים מתעלים בני ישראל למדרגה של מלאכים על ידי ביטול הגוף בחמישה עינויים,

כך בפורים.

יכולים להתעלות למדרגה עליונה על ידי עינוי הדעת.

כשאדם שותה אין דעת.

וזאת בעזר עליון, לא מצד מעשינו. זאת אומרת, אתה שיכור,

אתה לא יודע מה נעשה איתך,

אבל יש מישהו שדואג לך גם במצב שאתה שיכור. הוא שכור רץ ולא מיין.

אפילו שאתם שיכורים מתאוות, מעוונות השמר החיים,

הקדוש ברוך הוא איתנו לשמור עלינו כי נצח ישראל לא ישקר.

וזו הסיבה שנקרא פורים על שם הפור,

שזה הגורל.

כי בעוונותינו,

מצד הטבע היה ראוי חס ושלום להשמיד, להרוג ולאבד.

ולכן מורה הגורל,

שהיה לצידו של המן.

כאילו,

צודק, ומה שהוא קובע, ככה צריך להיות.

ורק על ידי שעם ישראל חסו בשם ובטחו בו,

הראה את תוקף אהבתו לעמו ישראל והצילם.

אבל לפי הגורל,

לכאורה היה צריך להיות הגזירה ומימושה.

אבל כיוון שאנחנו חוסים בשם, ומקווים לשם, ובוטחים בשם,

ויודעים מה עושים בשעת צרה,

אז הקדוש ברוך הוא מגלה אהבתו לעמו ומצילם.

ועכשיו,

בפיוט

שאומרים האשכנזים,

מה אני עושה, מחבר ספר אשכנזי.

אז הוא מביא את הפיוט האשכנזי.

אין בעיה, נלמד גם מה של האשכנזים.

ארור המן

אשר ביקש לאבדי,

ברוך מרדכי היהודי,

ארורה זרש אשת מפחידי,

ברוכה אסתר בעדי.

ארורים כל הרשעים,

ברוכים כל הצדיקים,

וגם חרבונה זכור לתוף.

טוב.

המילים האלה נוספו בסוף הפיוט,

על פי דברי התלמוד הירושלמי,

במגילה פרק ג' על החזן.

שאחרי קריאת המגילה יש לומר ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר,

ארורים כל הרשעים, ברוכים כל ישראל,

וגם חרבונה.

נא זכור לטוב, פה כתוב הנוסח של הספרדים, בירושלמי.

ולכן נפסק בטור אור החיים סימן תרץ,

ובשולחן ערוך סימן,

אה, שם, בשולחן ערוך, סימן טז.

מעניין לציין את דברי רבנו דוד אבו דראם

בשם רבנו אשר מלוא ניל

בעל ספר המנהגות

על החיוב להתבשם

עד שלא ידע ולא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

משום שהיו נוהגים זמר פיוט

שעל הבית האחד עונים ארור המן

ועל הבית האחר עונים ברוך מרדכי.

וזאת יש לעשות בדעה צלולה בעת האמירה.

פירושים רבים באורים עמוקים נאמרו על החיוב הזה

ומפורסמים דברי המגיד הקדוש רבי דובר ממזריץ',

זכותו תגן עלינו אמן,

תכלית יום הפורים לדע ולהכיר שהכל מאיתו יתברך.

זה הפירוש, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

אדם צריך להגיע להכרה גמורה וברורה

שגם הגשמיות אשר מוזה בארור המן

וגם הרוחניות

שזה ברוך מרדכי,

הכל נאצל מאת השם.

וצריך להוות את הבורא גם כשהוא עוסק בענייני גשמיות

ולתקן ולהעלות את הכל אל הקדושה.

זאת אומרת, גם אנחנו במצב

שיש ארור המן, עכשיו נדבר על איש,

יש ארור המן,

גם כשיש ברוך מרדכי, אנחנו עומדים את השם אותו דבר.

הכל אנחנו מעלים אל הקדושה.

לא משתנים ולא מפחדים ולא כלום.

זה ניסיון שמורידים לנו, צריך להתמודד עם זה.

אז גם אם יש גשמיות, שזה מצד הסיטרא אחריו,

ורוחניות מצד הקדושה,

הכל אנחנו עושים בשביל לעלות למעלה.

על הנקודה הזו שנתבערה בדברי המגן ממזריץ'

עמד גאון המחשבה רבי יצחק הוטנר

בספרו פחד יצחק.

כשיש שני עניינים דומים בחיצוניותם,

אבל בפנימיותם אנחנו מבחינים בהבדל.

אז ככל שירבה הדמיון בחיצוניות

וירבו השכבות העליונות שהן זהות זו לזו,

כך יתברר עומק

המקום של הנקודה הפנימית

שבה הם נבדלים אחד מן השני בתכלית.

למשל,

אנחנו מוצאים ששני השעירים שנצטווה הכהן הגדול לקחת ביום כיפור

ולהטיל עליהם גורל, שניהם

היו שווים חיצונית במראה, בקומה,

בדמים.

ממש זהים.

אך למעשה, הבדל מהותי מבדיל בינם.

אחרי שמוטל הגורל,

אחד יהיה לשם,

כולו קליל על המזבח,

והשני יושלך לעזאזל לכוחות הסטרא אחריו.

הגורל שמטילים

מלמד

שלמרות הדמיון החיצוני הגדול,

יש הבדל חד ביותר

שמייצג את הבחירה האלוקית בנקודה פנימית ביותר,

שלא תלויה וקשורה בגורמים חיצוניים כלשהם.

מכך יש ללמוד

להבחנה בין ארור המן

לברוך מרדכי.

בעת סעודת הפורים,

אנחנו מגיעים למעלה גבוהה ביותר,

שאנחנו כבר לא מסוגלים מרוב שאכלנו ושתינו להבחיל בין הומון לבין מרדכי.

בהבדלים החיצוניים שבהם אנחנו לא מבדילים,

אבל בנקודה הפנימית כן.

זה כמו הכהן שעומד בפני שני הסעירים ואינו יודע מי מהם לשם,

ומי מהם לעזאזל, לכן הוא צריך להטיל גורל.

והגורל מגלה לו

את הנקודה הפנימית שיש בסעיר,

מה שרואה הקדוש ברוך הוא, ואתה לא רואה מבחוץ.

וכמו שאמר הנביא מלאכי,

אהבתי אתכם,

אמר השם,

ואמרתם,

במה אהבתנו?

הלוא אך עשיו ליעקב, נאום אדוני,

בא אוהב את יעקב

ואת עשיו שנאתי.

עם ישראל אומרים,

הנה ישראל באמריקה ביהד תוקפים באיראן,

יעקב ועשיו,

שני אחים מבטן ומלידה,

כן, אבל הקדוש ברוך הוא עונה,

בחיצוניות דומים, את עושים אותו דבר, F-35,

יש הרבה דברים דומים.

וישראל בעצמה אומרת, מדינת ישראל אומרת,

אנחנו תרבות המערב, אנחנו היחידים וזה,

אנחנו עשיו בעצם אומרים.

אז אומר הקדוש ברוך הוא, לא, לא, לא, אני אוהב רק את יעקב,

את עשיו שנאתי.

זהו, זה צריכים לדעת.

עכשיו, מה שרואים בחיצוניות,

זה לא אומר כלום. היה פעם אחת רב רפורמי,

והיה נותן דרשות והכול, אבל רפורמי, ומכניס קצת מדי פעם את הדעות הכוזבות שלהם, וזה וזה וזה.

אז יצאו נגדו, עשו נגדו פצ'קבילים,

והודיעו ברבים שהוא כזה וכזה.

יום אחד הוא עמד ואומר, אני לא יודע מה מתלוננים עליי.

אני בדיוק כמו הרב החרדי,

אני הולך חלוק, מעין,

כפתורים מאחורה.

יש לי מגבל, כמו שיש לו.

אני שומר שבת, הוא שומר שבת,

אני לומד הלכות, הוא לומד הלכות.

מה, מה, מה ההבדלים בינינו?

אז היו צריכים לענות.

מה עונים על זה?

אז אמרו,

יש תלמידים ויש תלמידים.

יש תלמידי בלעם ויש תלמידי אברהם.

יכול להיות שאברהם ובלעם נראים מבחוץ אותו דבר, לבושים אותו דבר.

אפילו בלעם הוא נביא,

לא סתם, והוא גם יודע דעת עליון,

כמשה רבנו ממש, ממש.

לא, אבל צריך לראות מי התלמידים.

אז כשאתה מסתכל על התלמידים, אתה יודע מי הרב.

אם הוא רב חרדי או רפורמי, אם הוא תותניק.

או שהוא שמוצניק,

תלוי.

תסתכל בתלמידים ואז תדע, חיצוניות לא קובעת, יש נקודה פנימית.

זהו.

אז ארור המן וברוך מרדכי,

יכול להיות ששניהם אותו דבר נראים חיצוניים.

לכן אנחנו אומרים,

עד שלא יבחין ולא ידע בין ארור המן לברוך הוא.

לא רק זה, זה עולה אותו גימטריה.

ארור המן וברוך מרדכי זה אותו גימטריה ממש.

אז את אומרת, כן, אבל יש נקודה פנימית.

שמה צריך להסתכן.

אז לכן אנחנו צריכים לזכור,

ארור המן אשר ביקש לאבדי וברוך מרדכי יהודי.

מה זה המילה ארור?

מה, מה החסרון שנגרם למי שמקללים אותו במילת ארור?

מה עכשיו מת המן?

מת מזמן.

אז עכשיו מה המועד שאנחנו אומרים? אורור הומון.

מה זה מועד?

כבר עברו אלפיים שלוש מאות שנה לפחות.

רשי הקדוש,

בראשית יח יז,

אומר שבכל מקום שמזכיר את הצדיק, מברכו.

כאשר מזכיר את הרשע,

מזכיר גנותו.

לקיים מה שנאמר,

זכר צדיק לברכה,

בשם רשעים ירכב.

אז זה אנחנו מבינים על אדם חי.

מה אם אדם מת?

ברגע שאנחנו אומרים את זה,

אז אנחנו בעצם פועלים שאנחנו נתרחק

מהארור הזה.

וכשנגיד ברוך, אנחנו נרצה להתקרב

למעלה הזאת של הצדיק.

עכשיו,

על פי דברי החכמים

שקבעו לנו לקרוא את פרשת זכור לפני פורים,

מה נאמר במגילה? והימים האלה נזכרים ונעשים.

ללמד אותנו שיש להסמיך את הזכירה של פרשת זכור

לעשייה של קריאת המגילה.

למה קריאת המגילה בפה זה נקרא נעשים?

מה יעדיף על פרשת זכור שגם שמה קוראים?

פה קוראים ופה קוראים. למה זה זכירה ולמה זה עשייה?

תודה רבה.

בימינו, כשאנחנו לא יודעים ומכירים בזרע עמלק ממש,

אז עצם הקריאה במגילה

זה מעשה מחייתו.

יש בה משום עשייה של מחיית עמלק,

כי בה אנחנו מביעים רצוננו למחותו

את הזרע עמלק שעדיין קיים בעולם.

ולכן נמשך המנהג להכות את המן.

שורש המנהג

היה בצרפת ובפרובנס.

היו כותבים הומון

על אבנים חלקות

ומכים זו על זו,

בשעה שמזכיר הקורא את שמו של עמלק במגילה.

זכר לשם רשעים ירכב.

שאלו את הגאון מווילנה,

איפה רמוס בתורה?

ליקא מיד דלור מיזה בוא רייטא, איפה רמוס בתורה? צריך להכות את המן.

אז הוא אמר,

ואם

בן הכות

הרשע

חסר לי מילה.

והיה

אם בן הכות הרשע, סופי תיבות,

והיה אם

בן

המן

הכות הרשע.

אז זאת אומרת, זה רמוס בתורה וכו'.

עכשיו, סמך

הביא רבנו דוד אבו דראם

מדברי החכמים על הפסוק, תמחה את זכר עמלק

ואפילו מעל העצים ומעל האבנים.

בכל מקום שיש את השם הזה.

אמרנו שהחפץ חיים מהם קיים את המצווה הזו מדי פעם, כשהיה מגיעה עליו עת והוא צריך לחתום על משהו,

אז קודם כל בודקים, אם העת כותב טוב,

שהחתימה לא תהיה חצי מטושטש וחצי זה,

אז הוא היה כותב קודם עמלק וקיים מצווה על מחיית עמלק ומוחק

על המילה עמלק, ואז הוא יודע שהעת כותב ומוחק לכתוב.

אז זאת אומרת, אנחנו גם,

היום אנחנו עושים מחיית עמלק בשלוש אופנים,

בכתיבה, באמירה ובזכירה,

שלושים פעם, נכון?

שלושים פעם יש לנו דף מיוחד, אנחנו נשלח את זה בקומצות,

מי שירצה

יעביר ויעשה.

על כן, בסיום קריאת המגילה,

אם לא זכו כל השומעים לקרוא בפיהם את מעשה מחיית עמלק במגילה, הם רק שמעו.

אז הם משתתפים במחיית עמלק על ידי שהם אומרים אור ורומות.

זהו.

בלעומת הערירה של המן אנחנו מברכים מרדכי יהודי

לדע ולהודיע שגם בהיותו בעיר הבירה

של האימפריה העולמית באותם ימים,

עיר שכולה משתאות, חוגגים למיניהם,

כמו מה שמסופר במגילה,

לא שינה מרדכי מנהג יהדותו הניכר ברבים בשום פנים לא עובד.

הבן ישחי הבנו מקונטרס שהוא כתב על הפאות,

שהוא היה מתהלך בנימוסו.

היה לו פאות עבות וזה פיצץ את המן, לא יכול היה לראות אותו. הוא הולך בפאות או ככה.

זה כאילו מרגיז אותו איך הוא הבן אדם הזה ככה עם ה...

זה דבר גדול.

טוב,

לסיום,

כשאנחנו מביטים במגילה,

נראה לנו שזרש,

אשתו של המן, אין לה תפקיד משמעותי במעשה.

היא מוזכרת מדי פעם בדרך אגב.

אז למה אומרים ארורה, זרש אשת מפחידי?

למה אנחנו מזכירים את אותה מרשעת בפרטות עד שהיא זוכה,

זוכה למקום בפיוט,

מקום מרכזי, כמו המן בעלה,

שהוא היה היוזם של כל המעשה?

נסביר על פי דברי רבנו הקדוש,

חיים בן עתר,

זכותו תגן עלינו אמן.

אמן.

באור החיים בראשית מ' יא',

אמרו בזוהר הקדוש הוא מביא כי בצד הסיטרא אחרא קשה ועזה בחינת הנקבה ובחינת הזכר.

והתוקף של הנקבה למעלה מן הזכר.

ושימו לב,

כך ראה בעל אור החיים הקדוש בחזיון לילה,

כיצד הוא נאבק עם הסיטרא אחרא,

בעוד שאת בחינת הזכר הכניע בקלות והעפילו לארץ,

היה עליו להתאמץ רבות לגבור על הנקבה,

עד שלבסוף הצליח רק להודפה למטה,

אך לא להעפילה לחלוטין.

וכך היה במעשה המגילה.

בקריאה פשוטה נראה שהיא לא נוטלת חלק משמעותי במעשים של המן.

עורר קלעים

היא היועצת של המן

היא עומדת מאחוריו ומעודדת אותו לכל

היא הייתה נותנת לו כאפות כמו אשתו של מקרון

היא נתנה לו את העצה לעשות עץ גבוה חמישים אמה

ולתלות עליו את מרדכי

היא לא הסתפקה בהשמדת היהודים

אלא רצתה לשבור ליבם להפחידם בתליית המנהיג על עץ המתנשא לגובה עצום

למען יראו וייראו

לכן היא קיבלה ביושר את הכינוי אשת מפחידי

לעומתה אנחנו מברכים את אסתר בעדי

והמפרשים נתקשו מה זה בעדי

לא כתוב למה היא הייתה ברוכה

כתוב אסתר בעדי

מה הלשון הזה?

אז יש כמה מפרשים את הבעדי

הגאון רבי משה לייב ליץ' רוזנבוים מפרשבורג

בספרו

אונייה דיונה

אומר התיבה בעדי

זה משמעות הבגדים

שהיא הייתה עדויה בהם

על פי הפסוק ובה תלבש אסתר מלכות

של לבשת את הרוח הקודש

אז אסתר היא הייתה בעדי

בעדי

באופן אחר פרש הגאון רבי ישראל דוב בר גלרנטר

מישניצה בספרו רביד הזהב

שמברכים את אסתר שהתפללה וצמה עבור ישראל

ועל כן היא ברוכה שהתפללה בעדי והמתפלל על חברו נענה תחילה

ועוד פירוש נאי כתב הגאון רבי שמואל ארנפלד ממאטרס דורס

בתשובה לתלמידו הגאון רבי יוסף בוימנגארטן מווינה

מברכים את אסתר לומר שאף שהפחידה אסתר את כל היהודים

בשעה שהזמינה את אמן למשתה עם המלך

כולם פחדו מה זה היא הולכת עם היטלר

עושה סעודה יושבת איתו והכל מה זה אנחנו חשבנו שהיא תעזור לנו והיא עוד משתפת פעולה שם כאילו

מה ועוד מזמינה אותו עוד יום

מה הולך פה במקום שהיא תוותר

בכל אופן, אנחנו מברכים אותה על זה. למה?

כי הכוונה הייתה לטובה שלא יסמכו עליה ויסיחו את דעתם לבקש רחמים מהשמיים.

ולכן ברוכה היא אסתר שעשתה זאת בעדי.

להפך מזרש שהייתה אשת מפחידי.

על מנת למנוע מחשבות, שם שימו לב,

וזה נכון לכל זמן, מכל מקום, זה לא יאומן כי יסופר.

על מנת למנוע מחשבות שם מצד אלה שעלולים לחשוד את אסתר,

שמטרות זרות היו לה במעשיה.

ושמא כל מה שעושה זה להשיג שליטה בחצר המלך.

ולשם כך היא פועלת,

כמו שחושדים את כל אלה שעושים משהו ואומרים, אה, זה, זה, זה, זה, זה, אתה לא יודע,

זה, זה, זה, אני קצת אשמח עליה, אני יודע, זה, זה, זה.

לכן יסד הפייטן, נאמר ברוחה אסתר בעדי,

שכל מעשיה במסירות נפשה היה בעבור עם ישראל.

אפילו לעבור על מצוות התורה הייתה מסוגלת אסתר למען ישראל.

המדרש אומר שאסתר אמרה למרדכי לכנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן

ולצום שלושה ימים,

בחג הפסח וליל הסדר לצום,

בשעה שמצווים דאורייתא לאכול מצה.

והיא אמרה למרדכי,

אם ישראל לא יהיו בעולם,

למי נחוץ חג פסח?

בצמנו.

וכל זה היא עשתה בעדי.

אשריה ואשריה חלקם.

שושנת יעקב, צהלה ושמחה, ברעותם יחד, תשועתם הייתה לנצח ותקוותם,

ומכל דור ודור, מרוך מרדכי היהודי,

מרוך מרדכי היהודי.

זהו.

זהו.

הרי אני מכוון לקיים אצל חכמים דאורייתא, בשמחה דאורייתא, גומר לנפשם שחסא דאורייתא, כבד את אבינו דמיך דאורייתא לעשות נעת רוח לקדוש ברוך הוא,

ולעשות נעת רוח לתנא הקדוש יהיו שפתותיו דאורות בקבר.

רבי חיים.