פרפראות וחדושים לפרשת ויקהל תשפו - חלק ב'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום לזכות קבוצת שערי תשובה, נציב יום תשעים ושתיים

להצלחת שניר בן זהבה במשפט.

השם יחזירהו בתשובה שלמה ואת כל משפחתו

ויזכה לבריאות איתנה בכל איבריו

מהרה אמן.

אמן.

פרפרות וחידושים לפרשת ויקהל שנת תשפו חלק ב'.

ששת ימים תעשה מלאכה

וביום השביעי יהיה לכם קודש,

שבת שבתון לה'.

עיקר הפסוק

מזהיר

לשבות בשבת

ולאסור מלאכה בשבת.

אז למה מקדימה תורה קודם לאיסור

ששת ימים תעשה מלאכה?

ולמה נאמר

תעשה מלאכה?

הכוונה על ידי אחרים.

למה לא נאמר תעשה מלאכה?

כמו שכתוב בפסוק אחר, ששת ימים תעבוד

ועשית כל מלאכתך, כך מופיע בעשרת הדיברות.

רש״י מביא את הדרשה של חכמים זיכרונם לברכה

הקדימה התורה את איסור מלאכת שבת לציווי מלאכת המשכן

כדי ללמד כי בניין המשכן

אינו דוחה את השבת.

וצריך לדעת שבניין המשכן לא נעשה בדרך רגילה וטבעית,

שכן המדרש אומר שמלאכת המשכן נעשתה בנס.

אחר שנותן את ידו אל המלאכה

היה בא מלאך השם

ומסייע לגמור את המלאכה לגמרי.

מעתה

היה מקום להתיר

לבנות את המשכן גם בשבת,

כיוון שהדין שניים שעשה הוא הפטורים,

וכיוון שבניין המשכן

נעשה על ידי שניים, ישראל והמלאך,

הרי הדבר מותר.

אולם אף על פי כן,

בניית המשכן נעשרה בשבת.

למה?

כי גם מלאכי

שמיים שובתים בשבת.

ואז מה יקרה?

בעצם יעבוד רק הישראל,

כי המלאך לא יסייע לו בשבת.

והרי זה אחד העושה מלאכה ועשו.

עכשיו מובן למה הפסוק מקדים, ששת ימים,

תעשה מלאכה,

על ידי מלאך מסייע.

ואף על פי כן, אל תחשוב.

שניים שעשאוה, וממילא מותר הדבר בשבת.

אלא ממשיך הפסוק, ביום השביעי יהיה לכם קודש.

ותהיו אסורים בעשיית מלאכה. למה?

כי שבת שבתון לה'.

השבת

היא שבתון גם בשמיים.

זה יום קדוש, והמלאכים לא עובדים.

ואם אתם תעשו מלאכה,

ואתם תחשבו שגם היום יגיע המלאך לסייע, הוא לא יגיע.

ואז כל העושה בו מלאכה יומת

מדין מחלל שבת.

אז התורה הודיעה,

לא כמו ביום חול, שתעשה מלאכה על ידי מלאך,

אלא שבת היא קודש, כי שבת שבתון לה'

מלאכים שובתים,

ואם אתה תעשה מלאכה לבד, אז אתה

תתחייב מאיתה.

זה אומר מריל דיסקין

על התורה.

עכשיו, לפי דבריו,

מובן הלשון, כל העושה בו מלאכה,

נאמר ב...

בלשון יחיד

כי בשבת אם יעשה מלאכה

רק אדם עושה מלאכה והמלאך איננו.

והנה יש לתמוה מאוד

שאם מותר לעשות מלאכה על ידי שניים שעשאוה,

אם כן למה באמת המלאך משמיים

לא יסייע בעשיית המלאכה.

הרי אפילו למלאך יהיה מותר לעשות מלאכה ביחד עם איש

שעושה מלאכה,

כי שניים שעשו הפטורים לפי המהריל דיסקין.

אז גם הוא יהיה פטור המלאך.

כמו שהיהודי פטור, גם המלאך יהיה פטור.

ויש ליישב ברש״י,

מביא מאמר חכמים,

שמשה לא היה יכול להעמיד את הקרשים.

והקדוש ברוך הוא סייע לו.

ולפי זה,

עשיית המלאכה על ידי האדם

ועל ידי המלאך ביחד,

וזה יכול המלאך

וזה אינו יכול האדם.

ולכן

למלאך

המלאכה נאסרה, כיוון שהוא מסייע למי שאינו יכול.

אבל כלפי האדם המלאכה מותרת,

כיוון שהוא מסייע למלאך שהוא כן יכול.

אז לכן המלאך לא יכול להשתתף במלאכה בשבת,

כי הוא מסייע למי שאינו יכול.

ששת ימים תעשה מלאכה,

וביום השביעי יהיה לכם קודש.

שבת שבתון, אדוני.

בספר גן רבה הוא שם את ליבו לדיוק הלשוני,

כאן,

וגם בפסוקים אחרים שעוסקים בציווי שמירת שבת.

לפנינו,

בפסוק,

וגם

בפרשת כי תישא.

ל״א ט״ו,

מופיע לשון שבת שבתון,

וכך

גם בפרשת אמור,

ויקרא כג ג.

אבל לעומת זאת בעשרת הדיברות בפרשת יתרו שמות כג,

וכן

בפרשת ואתחנן

דברים ה' יג,

לא נאמר שבת שבתון,

אלא רק וביום השבחי שבת.

למה?

וביאר על פי דברי הגמרא בברכות ל״ה,

בזמן שישראל עושים רצונות של מקום,

מלאכתן נעשית על ידי האחרים.

לגביהם כל ששת ימי המעשה הם שבת.

כי מלאכתן נעשית על ידי האחרים.

שהריה בשאר ימות השבוע שובתים במלאכה,

יש אחרים שעושים את מלאכתן

בזכות

שהם עושים רצון של מקום.

ומכיוון שלגביהם ימי החולם כמו שבת,

אז השבת לגביהם היא שבת שבתון.

שביתה מוחלטת.

לעומת זאת, אלו שאינם בגדר עושים רצונו של מקום.

אז הם עושים בעצמם בששת ימי המעשה את המלאכות,

ועבורם השבת היא רק שבת,

ולא שבת שבתון.

אז מעכשיו

יתיישבו הדברים כפתור ופרע.

אצלנו,

בפרשת ויקהל,

וגם בפרשת כי תישא, וגם בפרשת אמור,

הניקוד מתחת לאות תו שבמילה תעשה,

או מתחת לאות יוד שבמילה יעשה,

זה לא ככה, אלא צרי.

תעשה ויעשה.

והרי זה כאילו כתוב.

ששת ימים תיעשה מלאכה או יעשה מלאכה,

ומכאן שאותם פסוקים עוסקים באלה שעושים את רצונו של המעשה.

לכן

יש להם סיוע על ידי האחרים.

בעל כן נאמר לגביהם המלאכה תעשה בשאר ימי השבוע גם.

ולכן בכל אותם פסוקים נאמר גם שבת שבתון.

בעשרת הדיברות בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן לעומת זאת נאמר

במפורש ששת ימים תעבוד.

בפסוק הזה מדבר באלה שאינם עושים רצונו של מקום.

ועל כן הם נאלצים לעשות בעצמם את מלאכתם מששת ימי המעשהם.

ועל כן ביום השבת אצלם נאמר וביום השביעי שבת.

מספיק.

ולא שבת שבתון.

איזה חילוק נפלא.

איזה חילוק נפלא.

זה אומר גן רווה.

בספר משך חוכמה בפרשת כי תשא עומד על השינוי בפרשיות כי תשא ויקל.

על השבת כתוב יהיה לכם קודש.

וגם קודש יהיה לכם.

אבל בפרשת יתרו לא נאמר קודש בשבת.

וכתב

והנה ביתרו נאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך.

ויום השביעי שבת

לאדוני אלוהיך.

לא כתוב קודש.

וכי תשא ובויקל נאמר ששת ימים יעשה מלאכה,

תעשה מלאכה.

ועל זה אמרו ריבותינו במחילתא.

בזמן שעושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים.

וזה מדוקדק.

איפה? בפרשיות כי תשא ויקל.

שמה נאמר יהיה לכם קודש,

קודש יילחם.

זה כמו שאמרו, שהשבת מוסיפה קדושה לישראל.

ובזמן שעושים רצונו של מקום,

אז השבת מוסיפה קדושה לישראל.

וכיוון ששבת מוסיפה קדושה לישראל,

לכן מלאכתה נעשית על ידי האחרים.

אבל לא כן ביתרו,

שמה לא נאמר קודש בשבת.

זה בזמן שאין עושים רצונו של מקום.

לכן כתוב תעבוד יא חביבי, תעבוד.

אז אתם רואים שזה בדיוק כמו קודם,

בשעה שעושים או לא עושים,

יש גם תוספת, לא רק שבת שבתון, אלא גם קודש,

שהקדושה של השבת

היא מוסיפה לך שלא תצטרך לעבוד בימות השבת.

בספר כמוצא שלל רב,

זה היה משכוך מהקודם, כן?

בספר כמוצא שלל רב, עמוד תל״א,

אומר, תשמע,

האיסור והעונש

כבר נאמרו בפרשה הקודמת.

ששת ימים יעשה מלאכה,

וביום השביעי שבת שבתון, קודש לה',

כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת.

אז זה כתוב כבר.

זה כתוב

בפרשה הקודמת.

למה נכפל עוד פעם האיסור בחיוב המיתה כאן בפרשת ויקל?

ועוד תמיהה.

למה בכלל צריך להיכתב ששת ימים, תעשה מלאכה.

מספיק היה לצוותינו להימנע ממלאכה בשבת.

למה להזכיר ששת ימים, תעשה מלאכה.

הגאון רבי צבי פסח פרנק,

זכר צדיק וברכה,

מביא יישוב נפלא על שתי השאלות.

מפי הגיס, רבי אריה לוין,

זכר צדיק וברכה. בשם, בשם של גאון אחד,

שלא כתוב מי הוא,

בתחילת מסכת פסחים ב',

בארות תוספות שם,

שהחמירה התורה בחמץ יותר מבשאר איסור.

איסורי הנאה

שלא הצליחו לבערם מן העולם.

למה דווקא צריך להחמיר בחמץ, לבער את החמץ,

בעוד ששאר איסורי הנאה לא צריך לבער אותם מן העולם?

הטעם הוא משום שחמץ מותר כל השנה.

הוא לא נאסר

רק בפסח.

ומשום כך אין בני אדם בדלים ממנו כל השנה. הם רגילים לאכול חמץ כל הזמן,

עוגיות במזווה כל הזמן, ונשנושציה,

והכל,

הם לא בדלים מזה.

אבל

בשר וחלב,

ועורלה,

בכלאי הכרם,

האיסור נוהג איסור עולם.

אז לא צריך להחמיר כל כך,

כי אין מצב שאתה תיקח

ותאכל בשר וחלב.

אין מצב.

לא צריך לבער, זה ברור.

זה כאילו אצלך פה זה כבר מבואר, לא קיים.

איסור גמור.

זה הסברה של התוספות. למה החמץ

צריך לבער, ולמה שאר?

האיסורים לא צריך לבער.

על פי זה יובן הפסוק להפליא. למה פעמיים אנחנו מצווים

בעונש

אם עוברים על איסור מלאכה,

מות יומת,

ולמה צריך לכתוב לנו גם ששת ימים תעשה מלאכה.

אהה.

כתוב לנו שששת ימים תעשה מלאכה כי אנחנו לא בדילים ממנה בכל ימות השבוע.

באדם רגיל לעשות מלאכות כל הזמן,

אז הוא עלול לעשות גם שבת מתוך הרגל.

אז אירע התורה בשתי פרשיות,

וחוזרת מות תומת, מחלליה מות יומת.

תיזהר, תיזהר. למה? כי ששת ימים תעשה מלאכה, אתה רגיל לעשות מלאכות כל הזמן.

אז לכן תיזהר.

התורה מזהירה כיוון שאתם לא בדלים ממלאכה בכל ימות השבוע.

צריך זהירות כפולה, ולכן אזהרה כפולה.

ששת ימים תעשה מלאכה,

וביום השביעי יהיה לכם קודש.

למה התורה צריכה ללמד

שבששת ימים

יש לעבוד,

תלוי מי שעושה רצונו, מי שלא עושה רצונו?

למה היא לא מסתפקת באיסור מלאכה ושצריך לשבות בשבת? מספיק, תגיד את זה.

אז מעשה,

עם הרב הקדוש החפץ חיים, זכר צדיק וברכה.

הוא הגיע לצ'רניגום ושמע שיש בעל הבית,

יש לו בית חרושת,

והוא מעביד את הפועלים בשבת.

נכנס אליו הגאון הישיש

וניסה לשדל אותו להפסיק

במעשיו הנפסדים.

אמר לו בעל הבית חרושת,

אני מרוויח כל שבת ארבע אלף רובל.

אתה רוצה שאני אפסיד כל שבת סכום כזה?

שאל אותו החפץ חיים בלהפסיד את הבית חרושת כולו בשביל חילול שבת,

זה עדיף בעיניך?

הלא כתוב מפורש ששת ימים תעמוד,

וביום השביעי תשבות.

לא מובן, למה התורה מודיעה מה נעשה כל השבוע?

מספיק שהיא תאסור עלינו לעבוד בשבת,

ובשאר הימים נעשה מה שנרצה.

אלא כך אומרת התורה,

רצונך שתהיה לך בכלל עבודה במשך שישה ימים,

אז תשבות בשבת מהעבודות.

אם לא כן,

גם בששת הימים לא תוכל לעבוד.

חה חה,

לעג עליו.

חה חה.

תגיד לי רבה,

אתה חושב שבגלל איזה פסוק בחומש,

זה מחזיק את הבית חרושת שלי?

חופץ חיים בלית ברירה עזה והלך.

לא עבר זמן.

הבולצ'וויקים נכנסו לרוסיה ונטלו ממנו את כל מפעליו.

הוא ניצל בנס,

אבל נמלט על נפשו ערום וחסר קול.

הוא לא שכח את מה שאמר לו החפץ חיים.

שיגר לו מכתב,

וזה הלשון.

עכשיו אני רואה שדבריך צודקים ונכונים,

שפסוק בחומש קובע גורל של בית חרושת.

לא תבערו אש בכל מושבותיכם.

כתב התפארת יהונתן,

למה הוציא דווקא הבערה מכלל שאר המלאכות?

יש ל״ט מלאכות. למה התורה בחרה להוציא

מתוך הל״ט ולהגיד איסור מפורש, לא תבערו אש בכל מושבותיכם?

הוציאה דווקא את ההבערה.

אז נראה לבאר, הוא אומר,

כי בלוחות הראשונות נתן טעם לשמירת שבת,

זכר למעשה בראשית.

וזה שייך

בכל הדברים שנבראו בששת ימי בראשית.

אבל האור נברא במוצאי שבת.

אם כן, הוא לא בכלל כיבו שבת.

כיבו לא שבת.

לא היה עוד האור.

ולכן הוא צריך להם מיותר

והוא נאמר אחר לוחות אחרונות,

כי שם לא נזכר מעשה בראשית.

בלוחות האחרונות נאמר שכל זה מעשה דהיינו יציאת מצרים.

פעם של יציאת מצרים מוזכר,

ולא כי עשה השם את השמיים ואת הארץ,

אלא יציאת מצרים.

אז לכן

התורה הוציאה את ההבערה בלאו בפני עצמו.

כחו מאיתכם תרומה לאדוניי,

כתב הכלי יקר,

ועוד יכלול מאיתכם.

תגיד, קחו תרומה לאדוניי, למה צריך להגיד מאיתכם?

בטח שאתה לא תיקח מהשני, למה מאיתכם?

אלא שכל אחד יזדרז

למצווה מעצמו.

כי יש אדם שהוא לא נותן כלום,

רק כשהוא רואה אחרים אז הוא מתקנא,

ואז בעצם זה לא נתינה מאיתו,

זה מהם, הוא ראה שהם נותנים, אז גם הוא נותן.

והתורה מבקשת, לא,

אני רוצה שהתרומה תהיה מאיתכם,

מאיתכם, איי-איי-איי.

אז בואו תראו עכשיו

מה אומר החתם סופר.

ויאמר משה אל כל עדד בני ישראל, לאמור

זה הדבר

אשר ציווה אדוני לאמור,

קחו מאיתכם תרומה לאדוניי.

צריך ביאור.

משה מדבר אל בני ישראל ואומר להם

שיש ציווי מאת השם

לקחת תרומה.

ויאמר משה אל כל עדד בני ישראל, לאמור.

אז מה זה שאומר?

זה הדבר אשר ציווה אדוני לאמור.

המילה לאמור נראית כמיותרת.

אומר החתם סופר,

משה רבנו

בדבריו מבקש לומר להם

מה יעשו ביום השבת.

מה עושים ביום שבת?

מה עושים ביום שבת?

התורה אוסרת

לעשות מלאכה בשבת.

וריבותינו בשבת,

כ יג,

דורשים מהפסוק בנביא ישעיה נח יג,

ממצוא חפצך ו...

לדבר דבר שגם דיבור של חול אסור,

אך דרשו שרק חפצי חול אסורים בדיבור,

אבל חפצי שמיים מותרים.

לכן בשבת,

כשלא עושים מלאכת המשכן,

אז היו עסוקים בלדבר, בחפצי שמיים.

מה זה חפצי שמיים?

מדברים.

מה מדברים?

כמה אתה מתנדב, כמה אתה נותן,

כמה אתה זה למשכן, כמה כסף, כמה זהב,

כמה כמה זה, מדברים כמו תרומות בבית כנסת.

עלייה,

מוכרים עליות לקודש, מותר.

לפיכך, נצטוו על ידי משה רבנו,

זה הדבר אשר ציווה אדוני לאמור, זה, זה, אתם יכולים לאמור.

לאמור ביום שבת,

כשאתם אסורים לעשות מלאכות המשכן,

אבל לדבר על מלאכת המשכן,

מותר לכם לעסוק בעניין נתינת תרומה למשכן.

ולכן, המשך הפסוקים,

זה כחומיתיכם, זהב וכסף ונחשן, את זה אתם יכולים לדבר חופשי.

לכן הוא אמר לאמור, ככה ציווה אותי, מה אתם תאכלו לאמור?

איי, איי.

ועוד דבר נחמד,

שמסביר את זה עוד פעם, בשער בת רבים, כתוב,

כל נדיב ליבו יביאיה את תרומת אדוני זהב וכסף ונחשן.

איך נדע אם הנתינה של הנדבה היא בלב שלם?

כתוב, כל נדיב ליבו.

צריך נדיבות לב.

איך נדע?

איך נדע שם מביא הוא בעל נדיבות לב

והנדבה בלב שלם?

אם הוא ממתין עד שהגבאים יבואו לבקש,

אז זה לא נדבת ליבו,

אם לא באו,

אבל אם באו כבר, אז זה

אומר אבל אם הוא מקדים מעצמו ומביא את הנדבה,

ודבר שני,

אם הוא נדבר

בהתחלה זהב ואחר כך כסף

ואם זה לא מספיק גם נחושת

זה מראה שהוא התנדב בלב שלם

כי מההתחלה הוא נותן את הכי יקר והכי מעולה

מלעצמו ומשאיר את הגרוע

זה כל נדיב ליבו יביאיה מעצמו לא מחכה להם

לא ממתין שהגבאים יבואו

ומה הסדר?

קודם זהב

וכסף ונחושת

זה מראה שהוא נדיב ל...

ובפרט שאנחנו עדיין בחודש אדר

אז מי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי

שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שנכנס אדר איי איי איי מי שנכנס נכנס אדר מרבין בשמחה

מי שנכנס, נכנסה דרמר בין בצמחה.

ישמחו במלאכותך,

שומרי שומרי שומרי שבת וקוראי עונג שבת.

ישמחו במלאכותך,

שומרי שומרי שומרי שבת,

וקורא עונש שבת.

אה, מקנדשא, מקנדשא,

מקנדשא שמעי שבת.

מקנדשא,

מקנדשא, מקנדשא שמעי שבת.

שיהיה לנו שבת שלום.

שבת שלום.

כידוע לכם, שבוע הבא אנחנו בצרפת,

פריס אין מרסיי.

אז תתפללו עלינו שנצליח. נלך לשלום, נחזור לשלום,

ונמצא את כולם ריאים ושלמים.

אמן.

הריני מכוון.

באמצע הנכמים דאורייתא, בשמחה דאורייתא, גומנו שיש אסד דאורייתא,

כבד נביא נדחמי.

לעשות נא הטרוע לקדוש ברוך הוא ולעשות נא הטרוע.

נא הטרנא הקדוש ושפתותיו, לא, אני מכיר.