פרפראות וחדושים להגדה של פסח תשפו - חלק ב'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום

שיר בת אליהו תזכה לרפואה שלמה מאוצרו הטוב,

מתנת חינם,

בריאות שלמה ואיתנה בתוך כלל ישראל מהרה אמן.

אמן.

לעילוי נשמת יהודה צבי ברבי משה יצחק דויטש מנוחתו עדן.

אמן.

לרפואת דודה נעמי בת עווד

רפואה שלמה בתוך שאר חולי עמו ישראל מהרה אמן.

אמן.

ברוך שומר הבטחתו לישראל פרפרות

וחידושים להגדת פסח,

שנת תשפוא,

חלק ב'.

ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא,

שהקדוש ברוך הוא חישב את הקץ לעשות.

כמו שאמר אברהם אבינו, בברית בין הבתרים

סוס מוכן

ליום מלחמה.

מה הדבר היקר ביותר שהיה לקוזאקים,

החיילים הרוסיים המגושמים שנודעו בגבורתם העצומה,

בעוז רוחם ובעזות נפשם?

הדבר היקר ביותר היה הסוסים.

הם היו מיוחדים במינם,

נועזים,

פראיים מאוד,

ומפקירים עצמם עד הניצחון המוחלט.

כשהיו הקוזאקים מגיעים

לנהר עמוק, שוצף, קוצף,

בזרם אדיר,

לא פחדו הסוסים

מן המים, אלא מזנקים לתוכם כשהקוזאק רכוב על גבם

וצולחים במהירות לעבר השני.

עולים ליבשה ומסתערים

עד הניצחון המוחלט.

סוסים אלה יקרים מאוד היו.

אם סוס רגיל היה עולה עשרה עשרים רובלים,

מחיר סוס של קוזאק,

חמש מאות

רובלים.

בעיתות שלום,

הפה של הסוס חסום ברסן חזק,

שלא ישתולל ויפצע אנשים בקרבתו.

נשיכה

או בעיטה של סוס כזה הורגת בן אדם.

את הקוזאקים לימדו לחיות עם הסוסים העצומים הללו כבר מגיל צעיר מאוד.

מצמידים לילד

סוס אביר שהוא צועד איתו לכל מקום.

והסוס והקוזאק הקטן

היה להם כבר אהבה, נקשרו בעבודות אהבה.

והסוס היה מוכן למסור נפשו בעבור הקוזאק.

הקוזאק

אהב את הסוס יותר מילדיו.

בסיביר,

סיפר המשפיע החסידי,

הרב רבי מנדל פוטרפס,

זכר צדיקה וברכה,

שהיה איתו קוזאק במחנה בסיביר

בשם אובחוב.

הדרגשים היו קרובים זה לזה,

התיידדו,

והקוזאק סיפר על חייו בחיי הקוזאקים.

רבי מנדל שמע ממנו

שבאחת המלחמות

שהשתתף נהרג סוסו האהוב והיקר.

תוך כדי הסיפור התייפח בבכי

בעודו מתלעלע בדמעות אמר לרבי מנדל בגילוי לב

שאם בנו היה מת עליו, לא היה מתאבל עליו ככה.

והוא סיפר לו מה המבחן האחרון שעושים לסוס

כדי שהוא יוכל להיות סוס של קוזאק.

קודם כל הם עוברים אימונים מפרכים וקשים.

מדהירים אותם

בדהירות למסעות ארוכים.

צריכים לדלג

מעל מהמורות ומכשולים.

צריכים לזנק,

לנטל,

לסחוט.

ולפתח עמידות ויכולת הסתגלות.

והמבחן האחרון לפני הקבלה

לשרת את הקוזאק,

היו צריכים לחצות את נהר הדניפר.

זה אחד הנהרות

העצומים ביותר ברוסיה-אוקראינה.

האורך שלו למעלה מאלפיים קילומטר,

הוא רחב עמוק מאוד.

מעטים הסוסים שצלחו את המסע המפרך הזה.

חלקם נפלו בדרך עוד לפני הגיעם

לשפת הנהר.

חלקם טבעו

במים הסוערים.

חלק קטן

הצליח לחצות את הנהר בשלום.

בנקודה הזו

מתחיל המבחן האמיתי.

הסוס העייף והמותש

מציב את רגליו על גדת הנהר,

ואז הוא מביט לאחור

ורואה את חברו

שנותר מאחור נאבק במים הסוערים ועומד לטבוע,

ואז הסוסים קופצים בחזרה למים הגועשים להציל את חבריהם.

רק אלה זכו להתקבל לגדודים המובחרים.

הם נמצאו ראויים לשמש כסוסים בלתי מנוצחים של הקוזאקים

ולהגן עליהם בכל ישותם.

רבי מנדל,

כשהיה מספר את הדברים שהוא שמע מפי הקוזאק, גם היה בוכר.

גם היה בוכר.

כמה צריך ללמוד מזה לעבודת השם.

התנאי הראשון זה קודם כל להחזיק מעמד בתנאים הקשים ביותר של עבודת האלוקים,

אבל החלק החשוב ביותר במבחן

זה לא לשכוח את הנחשלים בדרך.

תסתכל אחורה.

מי נשאר מאחור, לא הצליח להתקדם.

אתה צריך לעזור לו לצלוח את הדרך ולהגיע לאן שאתה הגעת.

זה מה שצריך.

גם מי שהצליח לעבור מכשולים בעבודת השם,

בא לשכח את חבריו שנותרו מאחור.

זה יכול להצטרף.

לגדודי המלך הנבחרים.

וזה אומר בעצם אור החיים הקדוש בפסוק,

אדם כי יקריב מכם קורבן,

שהקדוש ברוך הוא מצווה את בני החיל לקרב את הפחותים מבני ישראל ולהחזירם בתשובה.

אלה שאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפץ לי.

נביא אותם, זה מה שמתאווה הקדוש ברוך הוא. זה נקרא שאתה נמצא

מאנשי החיל בגדודים המיוחדים שיש לקדוש ברוך הוא בעולם.

שאלה מתבקשת שאל הגאון רבי משה גרינוולד,

כתובה בספרו, ערוגת הבושם,

מפני מה זכו ישראל לצאת ממצרים אחרי 210 שנים,

ולא הוצלחו להמתין לגאולה 400 שנים.

חכמים אמרו שקושי השעבוד השלים,

והוא מקשה.

בפרשת שמות

רבנו הרמב״ן

מבאר את הפסוק וישימו עליו שרי מיסים

שלא עבדו ישראל כל הזמן ברצף,

אלא בתורנות,

שקבעו שרי המיסים.

אז מה היה הקושי של השעבוד?

הלו,

הם לא עבדו כל ימי חייהם,

אלא בזמנים קבועים.

והוא עונה על זה,

קושי השעבוד.

היה קושי רגשי בנפשי.

גם כשהוא נח להם

מהעבודה הקשה,

ברעותם אחיהם מדוכאים, נגסים ונענים תחת יד המצרים הרשעים.

צערם היה כה גדול

עד שחשו הם עצמם

מוכים ומושפלים בעבודת הפרך.

העדיפו לתת גבם למכים במקום אחיהם.

כמו משה רבנו,

שיצא לרוד בסמלותיו.

הצער הזה שנגע עמוק

בנפשם נחשב כאילו עבדו הם עצמם כל אותן שנות השעבוד ברציפות.

ואפשר להסביר את תשובתו של ערוגת הבושם באופן דומה.

בני ישראל

אכן לא היו מחויבים כל הזמן לעבוד בפרך כדברי הרמב״ן,

אבל כשיהודי רואה את חברו ניגס ומתענה תחת ידי המצרי שלא סיים עבודתו,

תכף ומייד בא להטות שכם

ולעזור בעבודה,

כי יהודי אינו יכול לראות בצרת אחיו ולהתעלם מבלי לסייע,

ובזכות זאת

נגלו היהודים מוקדם יותר.

בזכות הערבות והאחווה ההדדית

בין איש לאחיו במצרים

זכו להיגאל מכיוון שקושי השעבוד היה על כולם בעת ובעונה אחת

במשך כל שנות שעבודם,

אפילו שבאופן רשמי

לא היו חייבים כולם לעבוד בכל זמן.

זה היה המבחן האחרון של היהודים במצרים,

כמו הסוסים של הקוזאקים,

שזכו להתקבל לגדודים המובחרים רק אם הצילו את חבריהם הטובעים.

רק סוס כזה ראוי להיות בגדודי המלך.

ורואים היום שכל ישראל משתתפים בצרה של איפה שנופלים טילים,

שומעים שמועות והכול, ומתפללים כל אחד על השני, ודואגים, ועוזרים, ובאים, ומסייעים,

זה עם ישראל.

ורמז לדבר יש בתנא דבי אליהו,

שם נאמר, יוצאי מצרים,

מצווה אחת הייתה בידם,

והייתה לפני הקדוש ברוך הוא נוחה הרבה יותר ממאה מצוות.

ומה היא?

שעשו כולם אגודה אחת, וחרטו ברית

לגמול חסד

זה עם זה.

זה אומר התנא דבי אליהו.

המצווה האחת הזאת,

שהם

הכניסו את עצמם בערבות,

ושכל אחד יגמול חסד זה עם זה,

כמו שהם פרנסו את שבט לוי 210 שנה,

בלי לטעון.

לא אמרו להם פרזיטים,

עזרו להם והחזיקו אותם.

גם כאן יש לראות,

כי זה מה שהוציא אותם ממצרים,

אהבת אחים זו ששררה ביניהם,

היא שגרמה לקושי שעבוד, כי קשה היה להם.

הרי אמרנו שהגלות

החלה מלידת יצחק,

אבל עוד לא היה כלום.

אבל עצם הידיעה

שצריכים לצאת לגלות,

זה כבר מצער כמו הגלות.

כמו האדם שאומרים לו שביום פלוני יהיה לו ניתוח, הוא כבר מעכשיו מתחיל לדאוג

מה יהיה.

אז אם צער הגלות רק ממחשבה ייחשב כגלות בפועל,

כל שכן כשאתה רואה את הייסורים שמתייסר חברך,

אתה גם מודע לזה כי הרגשת את זה בגבך,

אז ודאי וודאי שזה נחשב לקושי השעבוד על כולם.

ולכן

גם במצוות הפסח לדורות

יש לנו רמז לאחדות הזאת.

למה? כי קורבן פסח צריך להאחל בה חבורה.

וזה הכוח של הרבים המאוגדים יחדיו,

בחבורה אחת ולא בשתי חבורות,

בחבורה אחת.

ואנחנו,

בני איש אחד אנחנו,

בלקח חשוב ויסודי,

במידת האחדות מפורסם משמו של הרב הקדוש רבי שמחה בונים מפשיסחה.

יש מספרים זאת

משמו של הגאון הקדוש רבי חיים מוולוז'ין,

זכותם תגן עלינו, אמן.

אמן. בהימות מוסדי תבל

עט המו גויים

ומתו ממלכות

כשיצא נפוליאון בונפרטה

כשר צרפת הגמד,

האיש המרגיז ממלכות

למסע המלחמה שלו נגד רוסיה האדירה

בשנת תקעב,

המערכה האמיתית

התחוללה כ...

‫מובן בשמיים,

‫בין המיימינים למסמאילים.

הצדיקים

הם מנהיגי הדור האמיתיים,

‫הם קובעים מי שפל ומי ירום,

‫לא טראמפ ולא ביבי.

וכך מעיד המגיד הקדוש מקוזניץ',

‫זכר צדיק וברכה.

‫שמעתי

שהרב ישראל, בעל שם טוב הקדוש,

‫אמר כשהגיע ראש חודש ניסן,

‫שהוא ראש השנה למלכים,

‫בו הושיב כל מלאך על כנו,

‫וכשראה מלאך אחד שלא ישר בעיניו, ‫היה ממנה אחר תחתיו.

‫כידוע, נחלקו צדיקי אותו דור ‫בעד מי להתפלל.

‫יש שצידדו בנפוליאון,

‫שהביא עמו חופש ושחרור ליהודים ‫מגזרות הגויים המעיקות,

‫ויש שאחזו בניצחון הרוסים ‫מפני הסכנה הרוחנית,

‫שעלולה לשאת בכנפיה בשורת השוויון.

‫הראש למצדדים

בניצחון של הצרפתים,

‫שפטרו את ישראל ‫מעולם הנורא של הצוררים שבכל דור

‫והביאו עימם רווחה ורוגע,

‫היה צדיק הקדוש רבי מנחם מנדל, מרימינוב,

‫זכותו תגן עלינו.

‫לא זו בלבד,

‫אלא שגילה הרב הקדוש, מרימינוב, את דעתו,

‫שמלחמה זו היא מלחמת גוג ומגוג,

ואלו הן חבלי משיח,

‫אם ינצח נפוליאון,

יבוא משיח.

ככה הוא אמר.

ולא הסתפק בדיבור בלבד,

‫אלא עשה ייחודים נוראים ‫וכוונות תמירות בכל התקופה

‫להצלחת הקיסר הצרפתי.

‫רושמי קורות הדורות

סיפרו

מה אמר הקיסר נפוליאון.

שבכל מלחמותיו רואהו דמות של יהודי אדמוני

הנלחם למענו עם אויביו ומכניעם לפניו,

דמות התואמת

לרב הקדוש מרימינוף.

מצד שני,

הגאון הקדוש רבי שניאור זלמן מלאדי

והגאון הקדוש

רבי נפתלי מרופשיץ,

זכותם תגן עלינו,

וכל סיעתם

אחזו בתוקף

שיש להתפלל לניצחונם של הרוסים

על אף שהם היו שונאי ישראל מובהקים,

כי שלטונם שומר על ישראל מלהתבולל חלילה בעמים.

ואם ינצחו הצרפתים

וינהיגו שוויון זכויות,

יש לחשוש שמא יתפתו

קלי הדעת וילכו שבי אחרי הגויים בתרבותם.

אמרתי בדרשה בעבר

שהרב ברייש,

אב בית דין דה צירי בספרו חלקת יעקב,

מאה דרשות,

כתב שמה ששואלים חכמים,

מרדכי,

מניין מן התורה?

אומרים

מר דרור,

התרגום מרדכיה.

מרדכיה, מרדכי.

מה השאלה? מה שואלים?

למה לא שואלים יונקרס מניין מן התורה?

למה?

למה מרדכי,

מניין?

השאלה, הוא אומר,

מניין לו למרדכי להחליט ולקבוע

שעדיף להשאיר את אחשוורוש במלכותו,

למרות שהוא רשע ושונא ישראל כדוגמתו,

ולגלות לו שבקטן בטרש רצו להרוג אותו.

אדרבה,

שהרגו את הרשע הזה, חמינאי.

זהו.

ואז יהיה חופש.

לא יהיה.

העול על היהודים, יתבטלו הגזרות, הכל יהיה טוב.

אז אומרים, מנין למרדכי מן התורה מר דרור.

אם יהיה דרור,

זה יהיה מר.

החופש הזה ייתן להם להיטמע בין הגויים וכולי. ככה הם שומרים על עצמם מפני הגזרות והכול.

אז רואים שזה בדיוק אותו דבר, ככה.

וככה נחלקו הצדיקים

על מלחמה זו ועל טובתם של ישראל ומי יעמוד בסוד קדושי.

טוב,

כשנתבקש הרב רבי בונם

לחוות את דעתו,

לאיזה צד יש בדרך הטבע סיכויים גדולים יותר לנצח?

תשמעו, חכם.

תשמעו, חכם גדול, ביבוני מפשיסח.

אז הוא אמר שדעתו נוטה שהרוסים ינצחו.

כל השומעים תמהו כי צבאו של נפוליאון מנה כחצי מיליון חיילים.

גדול, מצויד פי כמה מהצבא הרוסי,

שהיה מורכב מכפריים רבים.

אבל הוא הסביר את זה במשל מאלף.

במעווה היערות,

בהם מושפעת אוקראינה,

חלפה כרכרה מפוארת

ורתומה לשישה סוסים גזעיים.

הפריץ המקומי

חובב הסוסים הגדול,

הייתה לו עורווה

שבנה במיטב כספו ושיכן בה סוסים רבים יקרים,

בהם השקיע הונו ואונו.

והפעם הוא רתם למרכבה לא פחות משישה סוסים.

סוסים משובחים ביותר.

סוס ערבי אציל.

סוס בלגי.

סוס אנגלי.

סוס מיוחד מפרס הרחוקה איראני.

סוס שוודי.

וסוס מספרד.

החורף

טרם חלף לו,

אבל ביצות רבות מסוכנות

נותרו ביחד.

ברחבי היער הגדול,

ומרכבתו של הפריץ נקלעה

לביצה גדולה טובענית במיוחד.

הצליף בסוסים שיחלצו את הכרכרה לשווא.

הסוסים נעו הנה והנה,

אבל מהביצה לא יצאו.

ניסה העגלון המבוהל

שוב ושוב,

דיבר אל הסוסים ברכות,

הצליף להם בקשות,

ולא זזו. אין מאומה שום דבר לא עוזר.

החל לזעוק ברחבי היער, SOS, הצילו.

אולי מישהו ישמע.

חלום שם.

שישה סוסים אבירים לא מצליחים למשוך מהבוס,

אז

איך יגיעו עשרה סוסים לפחות בשביל למשוך את השישה עם העגלה?

איפה מסתובבים עשרה סוסים?

הכרכרה אט אט שוקעת בביצה,

האופנים כבר שקועים לגמרי,

והפריץ הנכבד

רואה את הבוץ מתקרב אליו,

הוא לא יכול לרדת.

ולפתע חריקת אופני ברזל מיושנים נשמעו.

מאי שם התגלתה עגלת עץ כפרית עלובה,

נגררת על ידי שני סוסים כחושים ועלובי מראה.

היי, צריך עזרה?

היי, הכפרי הזה יושב לו על דוכן העגלה,

והעגלה העלובה הזאת מקרטעת ומתקרבת לשפת הביצה.

העגלון קופץ מהדוכן ומשליך חבלים לעבר כרכרת הפריץ.

הוא אומר לו, קשור את החבלים בחוזקה למרכבה שלך.

מסתכל עליו בעיניים עגולות מבועטות.

תגיד, מה אתה חושב שאתה עושה?

בקושי הצליח לומר מגרונו אתה תטבע בביצה ביחד עימנו, תתרחק.

Don't worry, be happy.

אל דאגה,

זה לא פעם ראשונה שאני מחלץ

כרכרות מביצות, יהיה בסדר, יהיה בסדר.

וככה אומר לו בביטחון,

מהדק את הקשר

בראשי החבלים לעגלתו,

אומר לו הפריץ, יש לי שישה סוסים הטובים בכל המחוז,

איך אתה עם שני סוסים כאלה תצליח?

אבל בלית ברירה אמר לו תקשור, קשב.

הכפרי עולה לעגלה,

מצליף בכוחו בסוסים הכחושים

ושורק להם בעליזות.

תחזיק חזק,

אנחנו יוצאים.

לתדהמתם של הפריץ.

והעגלון שלו,

אחרי שתי צליפות,

העגלה התחילה לנוע ונגררה מהבוץ.

גם המרכבה המפוארת עם ששת הסוסים.

תוך דקות בודדות

כבר הייתה על קרקע יציבה.

העגלון יכול כבר אל קרצף,

את אופני מרכבתו מהבוץ,

אבל לפני כן היה חייב להבין.

איך ייתכן ששני סוסים עלובים

הצליחו מה ששישה סוסים אבירים נכשלו?

האם יש פה כישוף?

לא כישוף

ולא חוכמה.

הדבר פשוט.

הסוסים שלך נדירים.

יקרים במיוחד.

אבל הם טובים כל אחד בפני עצמו.

כל סוס הוא ממוצא אחר,

אבל הוא שונא את הסוס השני.

הוא מעוניין להפגין את עליונותו על אחרים,

ולכן הוא לא ינקוף אצבע עבורם.

כשהוא רואה שאתה מצליף על גב חברו,

הוא שמח לעדו,

ולא ינסה לזוז החוצה מתוך הביצה להציל את עמיתו מהצליפה.

הוא נהנה מכך

ומנסה להעמיק עוד יותר בתוך הביצה כדי שהוא יספוג עוד יותר הצלפות.

וזה חוזר אצל כל השישה סוסים.

ברור שסוס אחד לבדו לא יכול להוציא את המרכבה,

הכבדה

מול חמישה תקועים במקום, שלא עוזרים לו.

אבל הסוסים שלי,

נכון, הם כחושים,

נכון, הם רק שניים,

אבל הם נולדו ביחד באותה אורווה,

הם אכלו מאבוס אחד,

הם גדלו ביחד,

והם עובדים בשדה ובכל עבודה ביחד.

אחווה שוררת ביניהם.

כשאני מצליף על גבו של אחד,

מיד נחלץ האחר לעזרתו,

ויחד הם מושכים את העגלה מן הבוץ.

וכאן סיים את המשל הנפלא הזה רבי שמחבונין מפשיסחא.

נפוליאון

רתם לצבא מאות אלפי חיילים,

אבל זה מכל מדינות ממשלתו.

צרפתים, איטלקים, פרוסים, ספרדים.

הוא הביא אותם ממרחקים להילחם על ארץ זרה.

החזית היא אחידה,

אבל הצבאות יריבים בעמים שעוינים אחד את השני.

לעומתם הרוסים,

עם אחד,

ומטרה אחת, לגרש את הפולש הזר מאדמותיהם,

בהם יילחמו כתף אל כתף

עד שיביסו את הגרמנים, את הצרפתים.

ככה הם עשו במלחמת העולם השנייה.

סופה של אותה מלחמה, מה קרה בסוף?

שהצבא הצרפתי הענק

נסוג לאיטו מכל רחבי רוסיה האדירה,

חבול ומוכה.

לצרפת

שבו שרידים בלבד מכל הצבא הענק שגייס נפוליאון.

והמשל הזה מסביר

כיצד האמינו המצרים ליהודים

שעומדים הם לשוב בעוד שלושה ימים,

עד כדי שהשאילו להם את כלי הכסף הזהב בביטחון גמור,

שהם יחזרו תיכף ומייד.

האחדות הנפלאה

ששררה בישראל

הביאה לכך שלא נמצא אפילו אחד מתוך המיליונים היוצאים ממצרים,

אוזן המצרים על הכוונה לצאת בלי לשוב.

אפילו הרשעים שנהרגו בשלושת ימי האפילה לא גילו את הדבר.

15 מיליון, אחד לא דיבר.

לא כמו ערוץ 12,

שלפני התקפה כבר ידעו

כי היו מלשינים שהעבירו להם שתי התקפה.

לא כמו המלשינים מהקבינט,

שאומרים מה אמר הרמטכ״ל,

שצה״ל קורס לתוך עצמו.

לא, לא, לא היו מלשינים.

לכן צמחו עליהם המצרים ונטלו להם את כל רכושם.

אחד לא דיבר לשון הרע.

הזכות הזאת עמדה לעם ישראל באחדות הזאת.

וגילו לנו חכמים שאמרו.

בזכות

ארבעה דברים נגאלו ישראל ומצרים.

אחד מהם

זה שלא אמרו לשון הרע.

וכך דרשו מהפסוק, דבר נא

באוזני העם.

אתה מוצא

שהיה דבר מופקד אצלן

כל 12 חודש,

ולא הלשין

אחד על חברו.

זו הזכות

שזכו עם ישראל. זה מה שהאחדות.

אם היינו עוד יותר מתאחדים,

עוד יותר, עוד יותר,

ויהי משורון מלך

מתאסף ראש העם, יחד שבטי ישראל.

וזה מה שצריך בשביל להיגאל,

לפנות לקדוש ברוך הוא,

לבקש שיושיע,

נתפלל ובעזרת השם גם ניגאל.

עמדו, עמדו, עמדו את השם בשמחה,

עמדו, עמדו, עמדו, עמדו את השם בשמחה.

בואו לפניו, לפניו בירננה, בואו לפניו, בירננה,

בואו לפניו,

בירננה, בואו לפניו, בירננה.

עמדו, עמדו, עמדו, את השם בשמחה,

עמדו, עמדו, עמדו,

בשמחה.

בואו לפניו, לפניו בירננה בואו לפניו בירננה בואו לפניו בירננה בואו לפניו בירננה