13 העיקרים - חלק ט' - העיקר ה-2 יחוד השם

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום

מיכל חן בת נורית,

הריון תקין,

תינוק בריא ושלם בגופו ובנפשו ורפואה שלמה מהרה.

אמן.

לעילוי נשמת,

יהודה צבי ברבי משה יצחק דויטש ומנוחתו עדן.

אמן.

לרפואת דודה נעמי בת עווד בנפש ובגוף מהרה, אמן.

אמן.

אנחנו בשלוש עשרה העיקרים חלק ט',

ואנחנו עכשיו בעיקר השני, ייחוד השם.

אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יגברך שמו הוא יחיד,

ואין יחידות כמוהו בשום פנים.

הוא לבדו אלוהינו היה, חווה ויהיה.

ואין עוד מלבדו,

הוא יחיד באחדות שאין כמותה,

ולא כשאר האחדים שאפשר לחלקם לחלקים.

אז היסוד השני,

אומר הרמב״ם בהקדמה לחלק,

ייחוד השם יתברך,

כלומר שנאמין שזה שהוא סיבת הכול

אחד

ואינו כאחד הזוג

שיש עוד כמוהו,

ולא כאחד המין,

כאילו מין מיוחד,

ולא כאיש האחד

שנחלק לאחדים רבים,

אנחנו מורכבים,

ולא אחד כמו הגוף הפשוט,

האחד במניין,

שמקבל החילוק לאינסוף.

זאת אומרת, כל גוף פשוט אפשר לחלק אותו עד אינסוף.

חצי וחצי וחצי וחצי, כל חצי, חצי, חצי, חצי, חצי, חצי, חצי. אומנם זה קטן, קטן, קטן, אבל עדיין אפשר לבוא.

אבל הוא השם יתברך אחד באחדות שאין כמותה אחדות.

אין כזאת.

וזה היסוד השני.

מורה עליו מה שנאמר,

שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני, אחד.

אחד.

זאת אומרת, אחד ואין דומה לו. אחד יחיד ומיוחד.

ובספר המצוות כותב הרמב״ם,

אלוהו הזה אחד הוא ואינו שניים,

ולא יתר על שניים,

אלא אחד שאין כי יחודו.

אין כי יחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם.

לא אחד כמין שהוא כולל אחדים רבים

ולא אחד כגוף

שהוא נחלק למחלקות ולקצוות,

דהיינו יש לו גבולות,

אלא ייחוד שאין ייחוד אחר כמותו בעולם.

זה האחד יחיד ומיוחד שאין עוד כאחדותו זו.

ואומר בספר המצוות עשה ב'

המצווה השנייה היא הציווי שציוונו באמונת הייחוד,

והוא שנאמין

שפועל המציאות וסיבתו הראשונה אחד.

מי שפועל את כל המציאות ומי שהוא סיבה לכל הסיבות

ועילה לכל העילות,

זה אחד

שמע ישראל,

אדוני אלוהינו, אדוני אחד.

רמב״ן,

ספר המצוות לא תעשה ה'.

אם כן, הדבר ברור הוא שדיבור ראשון

ראוי למנותו מצווה ראשונה,

דהיינו בעשרת הדיברות,

והיא המצווה להאמין בעיקר.

ונמנע, לא יהיה לך אלוהים אחרים,

הפסוק כולו מצוות לא תעשה אחת

שהיא מניעה מעבודה זרה.

דהיינו,

אסור לעבוד עבודה זרה.

להימנע.

היזהר שלא, יזהיר שלא נודה האלוהות לזולתו.

הוא אחד ואין זולתו.

ממילא,

אין עבודה זרה ואין שום כוח שאנחנו מתפללים אליו, עובדים אותו.

רמב״ן בספר דברים, פרק ו' פסוק ד׳.

שמע ישראל אדוני אלוהינו גם בזה

מצווה

שיבאר כי בדיבור אנוכי אדוני אלוהיך יהיה ייחוד.

וכמו שאמרו במכילתא, רבי נתן אומר מכאן תשובה למינים

שהם אומרים שתי רשויות הן.

והזכיר אותה אחר עשרת הדיברות

לפי שהוא שורש באמונה,

וכל מי שאינו מודה בה כופר בעיקר כעובד עבודה.

אז זה העיקר השני.

העיקר השלישי זה שלילת הגשמות.

אני מאמין

באמונה שלמה שהבורא ידברך שמו אינו גוף

ולא ישיגוהו משיגי הגוף,

ואין לו שום דמיון כלל. זאת אומרת, לא ניתן להשגה,

אין לנו מושגים בזה,

אנחנו יודעים רק

להשוות לדמות

מדברים שראינו ושמענו.

אין לנו שום יכולת בזה, כי אין לזה שום חילוף,

שום דבר דומה שום. אל מי תדמיוני ויש ויאמר קדוש.

וגם לא יקרה הוא מקרה הגוף, לא עמידה ולא ישיבה ולא הליכה ולא דיבור.

אז אומר הרמב״ם בהקדמה לחלק, שלילת הגשמות ממנו

בזה שנאמין כי האחד הזה שזכרנו אינו גוף ולא כוח בגוף,

ולא ישיגוהו מאורעות הגופים,

כמו התנועה והמנוחה והמשכן,

לא מצד עצמות

ולא במקרה.

ולכן שללו ממנו החכמים, זיכרונם לברכה, את החיבור והפירוד,

ואמרו אין למעלה, לא ישיבה

ולא עמידה,

לא עורף ולא עיפוי.

כלומר, לא פירוד ולא עורף, והוא חיבור,

והוא עיפוי מלשון ואף הוא בכתף פלישתים.

כלומר, ידחפו אותם בכתף להתחברם בהם.

ואמר הנביא,

ואל מי תדמיוני ואשווה יאמר קדוש?

אילו היה גוף,

היה דומה לגופים.

וכל מה שבא בכתבי הקודש,

הם מתארים אותו בתוארי הגופות,

כמו ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה,

הכל בדרך השאלה.

וכן אמרו זיכרונם לברכה, דיברה תורה כלשון בני אדם.

וכבר דיברו החכמים, וזה עניין הרבה.

והיסוד השלישי הזה, הוא מורה עליו

מה שנאמר,

כי לא ראיתם כל תמונה.

אתם רואים?

הרמב״ם מביא לכל עיקר יסוד מן התורה, פסוק מן התורה.

כי לא ראיתם כל תמונה.

כל תמונה, כלומר לא השגתם אותו בעל תמונה

לפי שהוא, כמו שזכרנו, אינו גוף ולא כוח בגוף.

בא הרמב״ם,

פרק א' מיסודי התורה, הלכה יא, וכיוון שנתברר שאינו גוף וגבייה,

התבאר שלא ירעו ולא אחד ממאורעות הגוף,

לא חיבור ולא פירוד, ולא מקום ולא מידה.

ולא עלייה ולא ירידה.

ולא ימין ולא שמאל.

ולא פנים ולא אחור.

ולא ישיבה ולא עמידה.

ואינו מצוי בזמן,

עד שיהיה לו ראשית ואחרית ומניין שנים.

ואינו משתנה,

שאין לו דבר שיגרום לו שינוי.

ואין לו מוות, ולא חיים כחיי הגוף החי.

ולא סכלות, ולא חוכמה כחוכמת האיש החכם.

ולא שינה,

ולא הקצה,

ולא כעס,

ולא שחוק,

ולא שמחה,

ולא עצבות,

לא שתיקה,

ולא דיבור כדיבור האדם.

כך אמרו חכמים, אין למעלה

לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף ולא עיפוי.

עוד אומר הרמב״ם, יסודי התורה, פרק א'-ט',

שאין לו דמות וצורה,

ועמיתת הדבר,

אין דעתו של אדם יכולה להשיגו ולחוקרו.

ועוד הרמב״ם, פרק ב' הלכה ח'-ט',

ביסודי התורה.

שינוי שמות המלאכים

על שם מעלותם הוא.

אפילו מעלה ראשונה אינה יכולה להשיג עמיתת הבורא כמו שהיא,

אלא דעתה קצרה להשיג.

אפילו המלאכים הכי הכי קרובים.

והם שואלים, היה מקום כבודו לעריצו.

ובמורה נבוכים חלקה לפרק נ״ה,

וממה שראוי בהכרח,

שירוחק ממנו גם כן הדימוי לשום דבר מן הנמצאות.

כבר גילה בספרי הנביאים בהרחקת הדימוי,

ואמר ואל מי תדמיוני ואשווה.

ואמר

אל מי תדמיון אל.

זאת אומרת, אין לו שום צד של דמיון לשום כלום שאנחנו מכירים.

בתשובות הגאונים,

רבנו שרירא,

זכר צדיק וברכה, ורבנו האייה,

זכר צדיק וברכה,

השיבו ואמרו שיוצרנו מרומם ומעולה,

חס ושלום מהיות לו איברים ומידה לאורך ורוחב ושיעור קטן או גדול,

אין דמות יערוך לו.

ערוך,

בערך ספקלר

אומר ויש כבוד למעלה מכבוד,

והכבוד שהוא ההוד הגדול הקרוב לשכינה,

לא ראה הוא אדם.

עליו נאמר כי לא יראני האדם בחי,

ומקצת ממנו ביקש משה רבנו,

שנאמר הרעני נא את כבודיך,

והשיב לו,

כי לא יראני האדם בחי.

אז יש כבוד למעלה מכבוד,

והכבוד שהוא ההוד הגדול הקרוב לשכינה, לא ראה הוא אדם.

בספר הרוקח בהקדמה,

אמת ייחוד השם וסוד הבורא,

אין כוח לדרוש לדע מהו,

כי לא ראה הוא כל חי, לא מלאך ולא שרף ולא נביא,

כי הוא נברא והוא ברא כל.

הוא היוצר, הוא הבורא.

הוא אחד ואין שני לו.

ומי ראה הוא?

על כן אין לדמותו לכל דמיון ולכל מראה.

זאת אומרת, הנביא הוא נברא,

אבל הקדוש ברוך הוא ברא כל.

אבל הבורא אין לו קץ.

לא למעלה ולא למטה ולא לארבע רוחות, לא ראש ולא סוף, לא לחוכמתו ולא ליכולתו.

בלתי מוגבל.

ואין שייך בו שיעור וקצב ולא אורך ולא רוחב ולא דמות ולא צורת גולם ולא דיבוק ולא איברים ולא צל

ולא אור ולא דמות ולא צורה ולא סיבוב.

וכפי רצונו משמיע קול לפני כבודו המבוררה,

המדמה עצמו כפי צורך השעה

ומראה דמיונו כחפץ גזרותיו,

פעמים דמות אדם, פעמים דמות אחר, כפי רצונו.

זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא יכול ליצור

מה שנקרא כמו שאומרים

מצג שווא.

המצג הוא מצג, אבל הוא שווא, כאילו, במציאות אין אותו.

אבל הוא יכול ליצור, כמו שאליהו הנביא יכול לבוא,

בדמות אדם עני, בדמות חכם, בדמות זה.

אז אם הוא יכול לבוא,

אז הקדוש ברוך הוא, לפי הצורך של השעה,

יכול להשמיע קול כמו בעשרת הדיברות,

ולא שהוא בעל קול,

אבל בשביל שאנשים יוכלו לשמוע משהו,

להבין שיש גורם כזה,

אז

הוא משתמש בדברים האלה לצורך בני אדם, לא שזה חלק ממנו או שזה הוא.

רבנו בחייא בחובת הלבבות בשער הייחוד אומר,

וכבר הזהירנו על נביא שנשמר מחשוב שיש לשם צורה ודמיון,

כמו שאמר בדברים ד'-טו, ונשמרתם מאוד לנפשותיכם,

כי לא ראיתם כל תמונה.

רצה לומר באומרו, ונשמרתם היזהרו במחשבותיכם ורעיוניכם,

שלא תמשילו לבורא יתעלה תבנית,

ולא תדמו בדמות

ולא דמיון.

ונאמר על קצת מן החכמים,

שהיה אומר בתפילתו,

אלוקיי,

אנא,

לא אנא, אנא אמצאך,

אך אנא, לא אמצאך.

זאת אומרת, איפה אני מוצא אותך?

ואיפה יש דבר כזה שאני לא אמצא אותך?

כי אתה נמצא בכל מקום.

נסתרת ולא תיראה,

והכל ממך מלא.

דומה למה שאמר יתברך בירמיה כג כד,

את השמיים ואת הארץ, אני מלא נאום אדוני.

ותכלית דעתך אותו, מה התכלית שאתה, בדעה שלך,

שתודה ותאמין, שאתה בתכלית השכלות,

באמיתת עצם כבודו.

כשאתה

שחל,

טיפש,

לא יכול להשיג שום דבר מעמיתת עצם כבודו. אם אתה לא תודה בזה, אתה תחפש שטויות,

ותסתבך ותגיע לכפירה.

הקדמת הרמב״ן לפירושו על התורה, כבר אמרו ריבותינו בראש השנה כא,

חמישים שעה.

בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד.

ואפשר שיהיה השער הזה בידיעת הבורא יתעלה שלא נמסר לנברא.

זה אומר הרמב״ן.

ובכתבי הרמב״ן באיגרות איגרת ב'

הוא אומר כי עילת העילות יתברך על כל ברכות ותהילות

אין לתערו בגשם ותבנית

ולא ישיגו גבולות.

ואיכה גבול ומקום יתערוהו

ועיני השמיים ושמי השמיים לא יכלכלוהו.

ורבנו ניסים בנדרים ל״ח״

וכולם נמסרו למשה חוץ מאחת

ידיעת השם יתברך על אמיתתו.

אז הוא אומר ממש,

הרן שהשער האחרון זה ידיעת השם ואמיתתו.

זה לא נמסר למשה רבנו.

והוא בקשר אין ינד כבודך ואמר לא יראני עד עמך.

בספר החינוך אומר במצווה כה״א אין בנו כוח ושכל להשיג ולהגיד גודלו וטובו

כי לרוב מעלתו והודו

לא יושג רק לעצמו.

רק הוא משיג את עצמו ואין לאף אחד מברואב יכולת להשיג.

עד כאן

זה העיקר השני והשלישי

ובלי נהדר בהמשך להמשיך רביעי וכולי.

בינתיים ישמחו אומר מעלותיך שומרי שומרי שומרי שבת וכל

עונג שבת ישמחו במלאכותיך שומרי שומרי שבת וכל עונג שבת.

עם מקדשן מקדשן מקדשן מקדשן שמאי שבת עם מקדשן מקדשן מקדשן מקדשן

שביבי שבת, שבת שבת.

הרי אני מחבר כנסת, אנחנו עוברים דבר אלינו,

עוד דבר אלינו,

בן אדם אוהבים.

לה עשו נעד רוע לזה.

ולה עשו נעד רוע לתנוע גדולה.

שיוסיף דבר אלו.