ספר בני ציון עשרת ימי תשובה

- - - לא מוגה! - - - 

שיר המעלות ממעמקים קראתיך אדוני.

השבת שבין ראש השנה לבין יום הכיפורים נקראת שבת שובה.

על שם ההפטרה של השבת המתחילה בפסוק

שובה ישראל עד אדוני אלוהיך כי חשלת בעווניך.

מאחר שהשבת נמצאת בתוך עשרת ימי התשובה

מכונה היא גם בשם שבת תשובה.

שבת תשובה או שבת תשובה עומדת בסימן התכוננות נפשית של כלל ישראל יום הכיפורים הקדוש.

המוני ישראל נוהגים להתכנס בשבת זו אחר הצהריים, בתי כנסת ובתי מדרשות,

להאזין לדרשות של רבנים ותלמידי חכמים בענייני תשובה ומוסר.

כבר פסק הרמב״ם בלקו תשובה,

אף על פי שהתשובה והצעקה

יפה לעולם,

דהיינו התפילה לשם והתשובה טובה ומקובלת בכל ימות השנה.

בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר

ומתקבלת מיד,

שנאמר דרשו אדוני בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב.

אז זה הזמן לקרוא לשם יתברך כשהוא נמצא בקרבתנו ומצפה שנעשה תשובה.

מוסיף עוד הרמב״ם, ומה יהיה תשובה?

שיעזוב החוטא את חטאו

ויסירו ממחשבתו

ויגמור בדעתו שלא יעשהו עוד

ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם.

יעזוב החוטא את חטאו

אז בפועל לא יעשה יותר את החטא.

לא מספיק.

ויסירו ממחשבתו.

לא רק שלא עושה בפועל, אלא גם לא חושב עליו.

ויגמור בדעתו.

שלא יעשהו עוד.

אז יש לו גמירות דעת שיותר הוא לא עושה את החטא הזה.

עד שיעיד עליו יודע תעלומות,

עד שיעיד על האדם הזה הקדוש ברוך הוא, שלא ישוב לזה החטא לעולם.

זאת אומרת, הוא יכול לקחת את הקדוש ברוך הוא לידו חטא שיעיד עליו

שהוא לא יחזור.

זו תשובה.

נתייגעו כל המפרשים ליישב את דברי הרמב״ם,

שכתב ששלמות התשובה היא רק כשיעיד הקדוש ברוך הוא על האדם,

שלא ישוב עוד לזה החטא לעולם.

שהרי לפי דברי הרמב״ם יצא לנו דבר איום ונורא.

אם חלילה חזר האדם על אותו חטא,

מתברר לנו שבכלל לא נתקבלה תשובתו.

שהרי נתגלה שהקדוש ברוך הוא יודע תעלומות, לא העיד עליו

שלא ישוב לזה החטא לעולם.

כיוון שבמציאות חזרה אדם שוב לחטא הזה, אז איך יחיד עליו?

שהוא לא ישוב?

והרי הוא שב.

חזר לאותו חטא.

אז לפי זה לא נתקבלה התשובה.

ואם כך הוא,

רק יחידים ומחטים תשובתם מתקבלת.

כי מי יכול לעמוד בתנאי זה שלא לשוב לאותו החטא לעולם?

אומר רק ככה האדמון מבלז, זכותו יגן עלינו.

אמן.

כוונת הרמב״מי,

שהתשובה צריכה להיות כל כך כנה ואמיתית מעומק הלב,

שלא לחזור על החטא עוד,

עד שיוכל להחיד עליו יודע תעלומות שאכן באותה שעה

היה האדם במדרגה,

באותה שעה היה האדם במדרגה שלא יאשור לזה החטא לעולם.

אך מאחר ויצר לב האדם רע מנעוריו,

אינם אפילו חס וחלילה, חס וחלילה, חס ושולם,

נכשל שוב באותו החטא.

מחמת היצר הצורר,

מכל מקום אין זה סותר כלל את מה שהעיד עליו הקדוש ברוך הוא.

כיוון שבזמן שעשה תשובה הייתה דעתו באמת

שלא ישוב לזה החטא לעולם,

כי הקדוש ברוך הוא דן את האדם באשר הוא שם,

דהיינו כפי דעת וכוונת האדם בעת התשובה,

ומקבל השם את תשובתו ברצון ובאהבה.

כדי להבין זאת ביתר שאת

נקדים להביא את דברי הבעל שם טוב הקדוש, זכותו יגן עלינו, אמן.

הוא אומר כי בכל יהודי ויהודי בעולם

בכל מצב שבו הוא יהיה,

ואפילו אם ירבה לפשוע,

עדיין ישנה נקודה אחת בתוכו,

בפנימיות הלב,

והיא הניצוץ האלוקי בשורש נשמתו,

ולשם לא מגיע הפגם של העוונות והפשעים.

באותה נקודה בפנימיות הלב נשאר נקייה, זכה וטהורה.

אז יש נקודה בתוכו,

בפנימיות הלב,

היא ניצוץ אלוקי בשורש נשמה,

ולשם לא מגיע הפגם של העוונות והפשעים.

והיא נשארת נקייה וזכה וטהורה.

זה מה שאומרים

חכמים אחרים, בחינה של לא מאסתים ולא געלתים לכלותם.

שיש נקודה פנימית שנקראת לא מאסתים ולא געלתים לכלותם.

על זה נאמר בתורה,

השוכן איתם בתוך טומאותם.

בתוך טומאות ועוונות האדם

נמצאת אותה נקודה פנימית

שהיא חלק אלוה הממעל,

שלא נפגמה כלל,

ובה הקדוש ברוך הוא שוכן,

כיוון שלאותו מקום כאמור אין הטומאה מגיעה כלל.

וכך גם התכוונו החכמים, זיכרונם לברכה,

כשאמרו בסנהדרין צדיק,

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.

שנאמר בעמך, כולם צדיקים.

ותמו המפרשים,

וכי כולם צדיקים?

אלא שהכוונה היא על הנקודה הפנימית

שיש בכל איש ישראל,

שאליה לא מגיע פגם.

ולכן מצד זה כולם צדיקים.

על זה נאמר סנהדרין מ״ד.

ישראל,

אף על פי שחטא,

ישראל הוא.

כלומר, למרות שחטא,

עדיין ישראל הוא, שכן פגם החטא

לא מגיע לנקודה הפנימית.

ומנקודה זו, שלא נפגמה,

מתעורר האדם להרהורי תשובה וחרטה,

ואפילו אם היה רשע גמור,

כמו שאמרו חכמים, זיכרונם לברכה, רשעים מלאים חרטה.

מאיזה נקודה זה מתחיל? מאותה נקודה.

יש לומר שנקודה פנימית זאת היא זו שעוררה את כללי הדעת ופושעי ישראל.

ואפילו שחטאו הם כל ימיהם

ולא עמדו בתאוות העולם הזה,

דהיינו נכשלו בהם.

למרות זאת, אותה נקודה פנימית

נתנה להם את הכוח למסור את נפשם בשחת גזירות שמד,

שרצו להעביר אותם על דתם ולקדש את השם הנכבד והנורא במסירות נפש

ובקבלת ייסורים נוראיים באש ובמים.

והנה,

כדי שיוכל כל איש ישראל לעשות תשובה בשלמות,

ביצר הרע לא יוכל לבלבל את דעתו.

העצה היא עוצה היא שעורר האדם את הנקודה הפנימית שלו,

ששם כאמור אין ליצר הרע שום נגיעה,

ועל ידי התעוררות נקודה טהורה ומאירה זו,

תתפשטי הארה בכל רמח ובריו שעשה גידיו,

ועל ידי כך יוכל לעשות תשובה בשלמות, בלי שום מניעה מצד יצר הרע.

זה מה שכתוב בתהילים קל.

שיר המעלות,

ממעמקים קראתיך אדוני.

דוד המלך אומר אל השם,

ממעמקים קראתיך. אני קורא לך, ריבונו של עולם, ממעמקים.

ממעמקי הלב.

מהנקודה הפנימית שבלבי,

שאליה החטא והפגם לא מגיעים כלל.

ועל כן שמעה בקולי,

תהיינה אוזניך קשובות

לכל תחנוני.

הרעיון קדוש זה מביא גם בעל אבני נזר,

מבוא בספרו נאות דשא.

בספר נאות דשא. זה לשונה הקדושה.

שיר המעלות,

ממעמקים קראתיך אדוני.

הנה, בכלל שירת שבמקדש,

אם הם תוארים כשרים

וראויים לעבודה בבית המקדש.

מה שאין כאן אם נטמעו הכלים,

שאז אינם ראויים לעבודה.

ואם כן, כשאדם חוטא,

באבריו נטמעו בתאומת העבירות.

אם כן, איך מועילה אחר כך תשובה?

הלוא אבריו טמאים.

ואיך יכול לעמוד בהם לקדוש ברוך הוא?

אך התיקון לכך הוא שצריך לשוב

באבר שלא נפגם,

וזה בפנימיות הלב ועומקו,

שבאמת אף אם איש ישראל חוטא לפעמים,

אין החטא מגיע לחמקי הלב,

אלא רק בחיצוניות.

ועל כן צריך להתחיל לשוב בתשובה מהמקום שלא נפגם,

מהנקודה הפנימית

וממילא נתקנו כל האיברים,

וזהו ממעמקים מעונקא דליבא,

דהיינו מעומק הלב קראתיך השם.

עניין זה גם מתאים להפניא

ממה שכתב הישמח ישראל, פרשת תולדות, על המאמר של חכמים, זיכרונם לברכה, ביום הכף.

אמר רמי בר חמא,

השטן בגימטריה 364,

ביום הדחיפורי אין לו רשות להסטונה,

אין לו רשות להסטין לקטרג עלינו.

מבוארמה כתוב בגמרא,

שהשטן בגימטריה שסד,

364,

כמניין אמות השנה,

חסר אחד,

כי בשנה, שנת החמה,

יש שסה ימים, 365.

מזה לומדים חכמים, זיכרונו לברכה,

שכל ימות השנה יש רשות לשטן להסטין לקטרג על ישראל,

חוץ מיום אחד,

יום הכיפורים.

צריך להבין

למה ביום הכיפורים אין לשטן רשות לקטרג על ישראל?

בארץ מאח ישראל.

הנה ידוע שיש

365 ימות חמה,

כנגד, 365 גידים שיש באדם.

יום הכיפורים הוא כנגד הגיד שבפנימיות הלב,

שזו הנקודה הפנימית שאליה לא מגיע שום חטא ופגם.

ולכן,

דווקא ב-364 ימים בשנה יש לי עצר הרשות לקטרג על ישראל, אבל ביום הכיפורים,

שזה כנגד הגיד שבפנימיות הלב,

שם הפגם אינו מגיע, אין לו לשטן רשות לקטרג על ישראל.

על כך אומר דוד אמינו, מטילים עמדה להתכוונו.

אם שכחנו שם אלוהינו ונפרוס כפינו לאל זר,

דהיינו.

אם שכחנו את השם יתברך

והלכנו אחרי אל זר,

שהוא היצר הרע,

הלא אלוהים יחקור זאת,

כי הוא יודע תעלומות לב.

השם יתברך יודע תעלומות לב,

יודע שבנקודה הפנימית שבלב שלנו לא הגיע שום פגם של חטא.

הראיה לדבר,

כי עליך הורגנו כל היום,

נחשבנו כצאן טבחה.

הלא אתה השם יודע שאפילו פושעים קלני דעת

מוכנים להרג ולמסור את נפשם קדושת השם כצאן טבחה,

כמו צאן שהולך להישחט.

זאת אומרת,

הנקודה הפנימית הזאת,

היא שבעצם לא מגיעה להחטא, ועתה תתברר היטב כוונת הרמב״ם

שהתשובה בשלמות היא רק בתנאי.

שיעיד עליו יודעת תעלומות,

שלא ישוב האדם זה החטא לעולם.

אז לכן הוא אומר כאן את הפסוקים הבאים.

אם שכחנו שם אלוהינו

בנפרוס קפינו לאל זר,

אם אנחנו שוכחים חלילה את השם והולכים לאל זר,

הלא אלוהים יחקור זאת,

כי הוא יודע תעלומות לב. תבדוק את הלב שלנו, תראה שבנקודה הפנימית שלנו לא הגיע שום חטא.

מה הראיה? כי עליך הורגנו כל היום.

נחשבנו כצאן טבחה,

שרואים שאפילו הפושעים בקרלי הדעת

מסרות נפשם וקידוש השם, מאיפה זה בא להם?

מהנקודה הפנימית הזאת שהיא לא נטמאת.

אבל דברי הרמב״ם עדיין צריכים ביאור

על ידי הפוסקים.

שהרי העניין יודע תעלומות הוא,

שהקדוש ברוך הוא יודע תעלומות לב.

דהיינו שיודע השם מתברך שמצד הנקודה הפנימית שבלב,

ששם כאמור אין פגם החטא מגיע כלל, אכן לא ישוב לזה החטא לעולם.

ועל כן תשובתו של האדם באמת בשלמות ומתקבלת היא ברצון שמיים.

אבל לפי זה, כאילו, לא צריך לפעול שום דבר, זה אוטומטית צריך להיות ככה. אז כל פעולה שאדם יעשה היא בלאו הכי לא נגעה.

בסדר.

לכן אמרנו שצריך עדיין

לדון, אבל בכל אופן הרעיון נחמד.

אך בעשור לחודש

השביעי הזה יום הכיפורים, ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב.

אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים.

אבל איפה עיניתם? ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב,

עד צום הוא בעשירי.

אז כתוב פה, בתשעה לחודש לענות.

בספר הקדוש, ביר מים חיים,

מבהר שהמלחמה האמיתית של האדם בעולם הזה היא לכוף את עצמו, להכריע את עצמו,

ולהכניע את תאוותיו בדברי הרשות, כמו שלמדנו

מרבנו בכיר.

דהיינו, בדברים המותרים לו על פי התורה.

כגון שינה, אכילה, תשמיש המיטה וכו'.

ולכן צריך האדם לקדש את עצמו, דהיינו להפריש את עצמו מדברים המותרים.

וימחט ולא יגזים בדברים המותרים.

וכמאמר חכמים זיכרונם לך בהיבמות כ',

קדש עצמך במותר לך.

שכן אומר בעל הבאר מים חיים. אם האדם לא יכפה על עצמו להכניע את תאוותיו בדברים המותרים,

קרוב לוודאי שהוא לא יתגבר על יצרו, חלילה, גם בדברים אסורים.

כי אין לו כוח להתגבר.

ולכן עיקר המלחמה כנגד היצר הרע בדברי הרשות,

בדברים המותרים,

על פי התורה.

והנה ידוע מה שאמרו החכמים, זיכרונם לברכה, בגמרא בקידושין ל',

אמר הקב' ישראל, בניי,

בראתי יצר הרע, בראתי לו תורת ולין.

ואם אתם עוסקים בתורה,

אין אתם נמסרים בידו.

ואם כך, נשאלת השאלה.

הנה כשאדם עוסק בתורה,

מובטח לו משמיים שיש לו שמירה

מהיצר הרע.

איך מה יעשה אדם כאשר הוא עוסק בענייני העולם הזה?

באכילה, בשינה, בפרנסה?

מאיפה תהיה לו שמירה שלא יפול ברשת היצר?

הרי מי שיוצא לשוק כאילו נמסר ביד השרדיות.

על כך עונים חכמים זיכרונם לברכה.

העצה, יעוצה, היא שיכוון האדם.

בשעה שהוא עוסק בענייני העולם הזה,

שכל עיסוקו לשם שמיים בלבד,

בלתי לשם לבדו.

מאז כל העיסוקים הללו,

נחשבים כאילו עסק בתורה ובעבודת השם.

ואומנם כך נפסק להלכה בשולחן ערוך.

אורח חיים סימן רש ל.א.

בכל מה שיענה האדם בעולם הזה, לא יכוון להנאתו,

אלא לעבודת הבורא יתברך.

כי דכתיב בכל דרכיך דעהו.

ואמרו חכמים,

כל מעשיך יהיו לשם שמיים.

שאפילו דברים של רשות,

כגון אכילה, שתייה, הליכה, ישיבה, קימה, שיחה, כל צורכי הגוף,

כולם יהיו לעבודת הבורא.

ואפילו היה צמא ורעב,

התכוון שיאכל וישתק כפי חיותו כדי לעבוד את בוראו.

ומי שנוהג כך מסיים עם שולחן ערוך,

עובד את בוראו כל ימיו.

אפילו בשעת שבטו וקומו,

ובשעת משאו ומתנו, דהיינו בענייני הפרנסה.

על ידי כך אומר,

בעל הבאר מים חיים.

יש לאדם כזה שמירה מפני היצר הרע.

בבחינת בראתי יצר רע, בראתי לו תורת ולין, כי כל ימיו נחשבים לו כעסק התורה.

הנה, בעניין זה שואלת הגמרא בשבת קה.

כתוב בתורה, לא יהיה בך אל זר ולא תשתחווה לאל נכר.

מה הכוונה לא יהיה בך אל זר?

וכי איזהו אל זר יש בגופו של אדם?

אלא עונה גמרא, הווי זה יצר הרע. הווי אומר זה יצר הרע. מכאן לומדים

שיצר הרע נקרא אל זר או אל נכר.

וזה מה שכתוב בתורה הקדושה.

אדוני בדד ינחנו ואין עמו אל נכר.

רמזה התורה בראשי תיבות בדד

בכל דרכיך דעהו,

שזוכה אדם מישראל,

שהקדוש ברוך הוא מנחה הוא שיוכל לאהוב את השם בגשמיות,

גם בגשמיות, בדד, בכל דרכי דעהו,

והוא מייחד את כל הפעולות הגשמיות לכבוד השם יתברך.

מובטח ואין עמו אל נכר.

זו השמירה מפני היצר,

שהוא נקרא אל נכר

והוא לא ישלוט עליו,

והרי הוא כאילו עושה כל הזמן בתורה,

שיהיה התבלין כנגד היצר.

על פי היסוד הזה

יעיר לנו להבין מה ששנינו בגמרא ברכות חטא.

כתובי וחיניתם נפשותיכם בתשעה לחודש,

בתשעה לחודש תשרי.

שואלת הגמרא בתשעה מתעניין?

ולא בעשרה מתעניין,

אלא עונה גמרא כך, לא אמר לה.

כל האוכל

ושותה

בתשיעי

בערב יום הכיפורים

מעלה עליו הכתוב

כאילו מתענה יומיים, תשיעי ועשירי.

הוא פירש שם הטור, בור החיים סימן טרד.

הכינו עצמכם בתשיעי לעינוי של מחר

וזה יחשב לכם כמו עינוי.

הנה רואים את דברי החכמים זכרון המלאכה הקדושים.

כאשר אדם אוכל ושותה בתשיעי לחודש

בכוונה תחילה,

כדי שיהיה לו כוח לטענות ביום הכיפורים,

עצם ההכנה הזאת למצוות הצום

נחשבת לו כטענית ממש.

לכן נחשב כאילו טענת תשיעי ועשירי.

אז מפה מה אנחנו רואים?

שאדם אפילו שנהנה מהאכילה,

אבל הכוונה שלו היא לעשות את מה שהשם ציווה,

זה נחשב תענית, ההפך מהאנה.

ההפך מהאנה.

כאילו אין פה אנה, זה תענית.

ונראה של כך התכוון המהירי באומרו.

כאילו את ענת תשיעי ועשירי.

ואילו בשעת האכילה הוא מכוון שאכילתו אין לשם עינוי.

כפי שכתוב, בכל דרכיך דעהו,

וכל מעשיך יהיו לשם שמיים.

נמצאנו למדים מכאן שהקדוש ברוך הוא רמז לנו בכתוב, ועיניתם את נפשותיכם תשעה לחודש,

שההכנה למצווה נחשבת למצווה ממש.

ואם כך, צריכים להבין מה ראה הקדוש ברוך הוא לרמז לנו את היסוד הזה דווקא בעניין צום הכיפורים.

אם היה רוצה הקדוש ברוך הוא ללמד אותנו את העניין הזה,

שהכנה למצווה מצווה.

ומה שאדם עושה אפילו בגשמיות,

זה יכול לחשב לשם שמיים.

למה דווקא פה?

יש לומר כי שורש החטא

הוא מכיוון שאדם עוסק בענייני העולם הזה.

השורש, איפה הוא תופס אותנו?

בשינה, באכילה, בפרנסה, בכל הדברים האלה.

שם ענייני העולם הזה הם לא לשם שמיים.

ומכיוון שכך,

והוא לא מקיים את דברי החכמים, זיכרונם לברכה, בכל דרכיך דעהו,

ממילא נופל לו בידי היצר הרע.

שהרי אין הוא נחשב לעוסק בתורה,

ואין לו את התבלין כנגד היצר.

והשם אמר, בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין.

אז אם אתה עושה את זה לשם התורה,

אז יש לך תבלין.

לכן, דווקא ביום הכיפורים,

בואו אנחנו מתנזרים מענייני העולם

בחמש תעניות אכילה,

שתייה,

שיחה,

רחיצה,

עילת הסנדל, תשמיש המיטה,

שהם

גשמיות העולם הזה,

על ידי כך מתטהרים ומתעלים,

ואין ליצר רשות לשלוט בנו.

דווקא כאן רמז לנו הקדוש ברוך הוא,

שהכנה לצום נחשבת כצום,

הכנה למצווה נחשבת למצווה.

דווקא פה,

כי אנחנו מחפשים את הבדד

בכל דרכיהו,

בכל דרכי חדעיהו,

לבודד

את יצר הרע מאיתנו.

לכן,

אם נרצה שכל ימינו יחשבו אלוקים שבהם אנחנו עסוקים בתורה,

שיהיה תבלין כדי לשלוט על היצר הרע,

צריכים באנו לכוון שכל מעשינו בגשמיות בעולם הזה הם לשם שמיים.

דהיינו, כל מה שאנחנו אוכלים שותים ישנים.

זה כדי שנוכל להיות חזקים לעבודת הבורא יתברך,

ועל ידי כך בידינו כל הזמן

את התבלין כנגד היצר הרע.

יש לנו כל הזמן את התבלין, הוא ממילא לא נחטה כל השנה.

אז זה העצה וזה מלמדים מתשעה בחודש תשירים.

זה גם עבודה יותר קשה.

עבודה יותר קשה זה לעבוד בגשמיות את הקדוש ברוך הוא.

בצום זה לא בעיה,

אבל בגשמיות בתשיעי,

זה הקושי.

ויקום יונה לברוח תרשישה מלפני ה' וירד יפוא וימצא אונייה.

על הכתוב הזה אומר אזור הקדוש,

שבסיפור של יונה הנביא שבורע באונייה מפני הקדוש ברוך הוא,

יש רמז על כל ענייני האדם.

מרגע צאתו לאוויר העולם

ועד חטא מתים.

יונה יורד באונייה לים,

מרמז על הנשמה שנקראת יונה,

שהיא מתלבשת בגוף האדם,

שגוף האדם זה האונייה.

שניהם יורדים לים,

זה העולם הזה,

שהוא דומה לים.

וככה שט על העוניין שמה והגוף בנחת בתוך הים הגדול,

עד שפורצת הסערה.

אומר הזוהר הקדוש.

האדם חוטא בעולם הזה מפני שחושב הוא שכשם שאין הוא רואה את הקדוש ברוך הוא,

ככה הקדוש ברוך הוא לא רואה אותו.

ולכן, אינו חושב ומעלה בדעתו שיבוא יום

והוא יעמוד לפני הבורא לתת דין וחשבון על כל מעשרו.

ולכן, כאשר הוא חוטא,

זה נחשב כמי שבורח מפני קונו,

כמו שיונה ברח מפני השם.

מה עושה השם?

מטיל סערה חזקה בים.

דהיינו, מוריד דין

על הבן אדם החוטא,

שמסעיר ומזעזע את האדם על ידי חוליים, צרות וייסורים

כדי לעורר את האדם.

וכאילו הוא אומר לו, בן אדם,

אני בורא עולם, אדון הכל ומשגיא על הכל.

אינך יכול לברוח מפניי לשום מקום

שכבודי מלא עולם.

אם האדם שומע,

אם האדם אינו שומע על קונו של הקדוש ברוך הוא מדבר אליו באמצעות הייסורים והצרות שהוא מביא עליו,

וממשיך

במעשים הרעים ולא חוזר בתשובה,

יורדו לירכתי הספינה.

דהיינו, נשמתו יורדת עוד יותר במדרגה,

עד שהיא נרדמת בגופו כשקורה בהבלי החומר.

ועל כך רומז הכתוב יונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם.

וכיוון שכך,

שהנשמה אינה מתעוררת לשום תשובה לפני הקדוש ברוך הוא,

מיד מגיע הרב החובל,

יצרתו,

והוא אומר לאדם בן אדם,

מלאכה נרדם,

קום כרע לאלוהיך,

אין זה זמן לרדם.

חזור בתשובה.

אם לא תעשה כן יעלו אותך לשמיים,

לתת דין וחשבון על החטאים בעולם הזה,

מערכן שום ממעשיך הרעים.

ואם חלילה לא שם אדם בדרכו רעה,

בא המקטרק לפני הקדוש ברוך הוא לתפוס אותו,

את האדם בחטאו כדי להמיתו.

ואומר אזור הקדוש, קח דרכו של היצר.

תחילה הוא תובע על האדם החוטא חולי,

צרות,

היסורים.

לאחר מכן תובע הוא להמיתו.

לכן אמרו החכמים זיכרונו לברכה, לעולם התפלל האדם על עצמו שלא יהיה חילה.

כי אז תפילתו נשמעת יותר ואין לה מקטרק כוח,

אין לו כל כך כוח להמית אותו.

לעולם יקדים אדם תפילה לצרה.

והנה אומר הזוהר הקדוש,

כשאדם חולה בו על ערש דווי,

מתקרבים הדיינים של בית דין של מעלה,

ומסתכלים על זכויותיו ועל עוונותיו,

כדי להכריע בדינו.

והיה וחלילה לא זוכה אדם בדינו,

אז ויחתרו האנשים להשיב

אל היבשה.

אז מחפשים בשמיים זכויות להוציא אותו מסער הדין הקשה.

אולם מאחר ולא הושב בתשובה,

אין כוח להושיעו.

כי הים הולך וסוער עליהם

מחמת חטאיו של אותו אדם ונתפסו בעוונו.

לכן מה כתוב בסוף? ויישאו את יונה.

מת אותו אדם בעוונו,

ויתילוהו.

נושאים אותו מביתו לבית הקברות ומכריזים עליו ואומרים, אוי לו לפלוני.

טוב היה לו שלא היה נברא,

לפי שפגע מצורתו הקדושה.

ויתילוהו אל הים,

מכניסים אותו לקבר.

ויעמוד הים מזעפו הגזירה נעלמת שכבר עשתה את שלה.

ממשיך חזר ומבאר.

כיוון שאדם נכנס לקבר,

מיד בסתימת הגולל מתחיל דין חיבוט הקבר,

הנמשך עד שהגוף מטליע ומתחכה לבשר.

ואחר כך נרמז שהדג בלע את יונה.

שהגוף נבלע ומתעכל בקבר.

מוסיף הזוהר, רק אז הוא אומר,

שהכתוב אומר, ויהי יונה בבעי הדג שלושה ימים.

רומז על בטן השאול,

כמו שהתפלל יונה אל השם, מבטן שאול שיבעתי.

ומה שכתוב שלושה ימים,

שהיה יונה בבעי הדג, אלה שלושת הימים של אדם בקבר,

ולאחר מכן נבקעים מאב,

והכל מתהפך על פניו, הוא אומר לו, קח מה שנתת בי,

שהרי אכלת ושתית כל יום ויום, ולא נתת לעניים.

לאחר שלושה ימים אלה נידון האדם על עיניו,

אם מסתכל בעריות וכדומה,

ועל ידיו,

אם שימשו בעריות או הוציאו זר על הבטלה, או גזלו, או הרימו יד על חברו ועל רגליו,

אם רצו למקום מסור.

כל אלה נידונים בצער התולעת המכרסמת בהם, ודין זה נמשך שלושים יום.

וצריך לדעת שבכל אותם שלושים יום נידונים הנפש והגוף ביחד,

לכן נמצאת הנשמה בארץ ומצטערת בצער הגוף, ואינה עולה למעלה כל אותו ירך

ירח ימים.

רק לאחר מכן עולה הנשמה למעלה להתלבן ולתאר על ידי מלאך הנקראת טהריאל,

והגוף מתבלה ונרקם בארץ,

עד שנעשה עפר,

עד לאותו הזמן שהקדוש ברוך הוא יעורר את המתים ותחיית המתים.

על תחיית המתים אומר הזוהר, שלח עתיד לבוא כל אחד יתעורב את הקברות ויאמר,

הקיצו ורננו שוכני עפר.

אתם שוכני עפר קומים משנת המוות, כי טל אורות תליך,

טל התחייה שהקדוש ברוך הוא מוריד,

טל מאורות עליונים להחיות אתכם.

בארץ רפאים תפיל,

והארץ תפיל ותשליך לחוץ את המתים הנקראים רפאים.

מלשון רפואה,

לפי שקיבלו אותם מתים רפואה ונתרפאו ונתחברו עצמות זו לזו וקמו לחיים.

ובילעו מוות לנצח,

התבטל המוות מהעולם ולא יהיה מלאך הממית,

ומחה אדוני את דמעה מכל פנים,

מעל כל פנים, כי לא יהיה עוד על מי לבכות.

אחר כך אומר הזוהר הקדוש,

רומז הכתוב, ויאמר אדוני לדג

ויכה את יונה על היבשה.

דהיינו שהארץ תקי את הגוף מן הקבר ותחיית המתים.

ומוסיף, אומר הזוהר הקדוש, שכל בני העולם יתרפאו בקבר,

דהיינו יתחברו עצמותיהם ויעלו בשר, גידים ועור,

אבל רק בני ישראל יקומו לתחייה.

כל שאר אומות העולם לא יקומו לתחייה,

אלא רק יתרפאו בקברם כדי להרגיש בצער הגדול שאין להם תחייה.

ולכן, מייד לאחר מכן, ימותו שוב אותם גויים בקברם,

כדי שישראל ישמחו ברעותם את נגמת השם בכל צורריהם,

נבוכדנצר, טיטוס וכל דומיהם המשתתפים להם.

אשרי חלקם של ישראל,

שעליהם אומר הכתוב,

יחיו מתיך נבלתי יקומון.

אלו הם המתים של הקדוש ברוך הוא לישראל,

אשר רק הם כאמור יקומו את חטא המתים במהרה בימינו אמן.

רבי יחנן אמר השם אומר,

רוצה כזאת?