מעלת ובאור "כל נדרי" - הרב שמעון רחמים

 

- - - לא מוגה! - - - 

בשם השם נעשה ונצליח, היום נעסוק בביאור כל נדרי.

ארבעה דברים נתנה התורה הקדושה כוח בידו של האדם לאסור על עצמו בדיבור,

והם שבועה,

נדר,

חרם ונזירות.

יש לאדם בהם כוח

על ידי דיבורו לאסור על עצמו דברים המותרים,

או להתחייב במעשים שאינו מחויב מהם

מדין תורה.

ונפרט שבועה,

הדבר הראשון.

הנשבע לשקר,

או שעבר על שבועתו, מתחייב בעונש

מלקות או הבאת קורבן.

וכמה שבועות שקר הן

שדיניהם שונים.

האחת,

שבועת ביטוי שנאמר בתורה בויקרא ה' ד',

או נפש כי תשווה לבטא בשפתיים, להרע

או להיטיב.

לכל אשר יבטא האדם בשבועה.

דהיינו,

אם אדם נשבע שיעשה כך

ועבר על שבועתו ולא עשאה,

או שנשבע שעשיתי ולא עשיתי ולא היה בדבריו אמת,

הרי הוא עובר על שבועתו.

שבועה מסוג אחר היא נקראת בשם שבועת שווא,

כגון שאדם נשבע על דבר הידוע לכולם,

שאינו כך.

כגון על עמוד שיש, הוא נשבע עליו שהוא של זהב.

או נשבע על דבר שהוא כך, בלי ספק,

כגון נשבע על אבן שהיא אבן.

או נשבע על דבר שמן הנמנע לעשותו.

וכן אם נשבע האדם לבטל את המצווה כגון

שלא יאכל מצה בפסח,

אין שבועתו חלה עליו,

שהרי הוא מושבע על כך כבר מהר סיני,

ויעבור אותו אדם

על איסור שבועת שווא.

וישנן שבועות נוספות,

כגון שבועת עדות,

שבועת פיקדון,

שבועת הדיינים,

שהן שבועות שמשביעים הדיינים בבית הדין,

כגון מודה במקצת,

עד אחד, שבועת השומרים.

וישנן עוד שבועות שהינן מתקנת

חכמינו זיכרונם לברכה הנקראות שבועות משנה וכן שבועת אסת

שנתקנה על ידי חכמי התלמוד.

ענייני שבועות אלו מבוארות להם באריכות במסכת שבועות.

הנושא השני הוא

שניתן כוח לאדם לאסור על עצמו בדיבור זה נדר.

התורה הקדושה בספר במדבר,

פרק ל' עוד ג' אומרת,

ישקי דור נדר לאדוני או יישבע שבועה לאסור איסר על נפשו,

לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה.

הנדר הוא מחולק לשלושה דרכים.

הראשון, החלק הראשון הוא עיקר הנדר

שיאמר האדם דבר זה אסור עליי.

על ידי זה נאסר החפץ על האדם.

וחלוק הוא הנדר מן השבועה, יש הבדל ביניהם,

שהשבועה אינה חלה על החפץ,

אלא מחייבת היא את האדם לעשות מעשה בעקבות שבועתו.

שהשבועה איננה חלה עליו,

אלא על האדם עצמו, לא על החפץ שלו.

לעשות מעשה שנשבע לעשותו,

או להימנע מן המעשה, והוא נקרא איסור גברא.

מה שאין כן בנדר,

אם הוא חל על החפץ ואוסרו על האדם עצמו או על אחרים,

הוא נקרא בשם איסור חפצא.

חוץ מנדר של מצווה.

כידוע, נדר של מצווה,

האדם שהתחייב אינו יכול לבטלו, והוא מחויב לעשותו כדי שיקרא עומד בדיבורו. אחרת איננו עומד בדיבורו.

ואם מתפייס

הוא את הנדר בדבר אחר,

כגון שהתפייס ואמר, כי קר זה עליי כקורבן,

צריך שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור.

טעם שלישי,

כינוי

הוא כל דבר שאינו עיקר השם.

הוא נקרא בשם כינוי,

כמו המכנה שם לחברו, זה לא השם שלו האמיתי, אלא הוא נותן לו כי אין תואר מסוים, כינוי מסוים.

כלומר,

הכינוי הוא אינו אומר לשון נדר או שבועה,

אלא משתמש בביטוי של כינוי.

כינוי לנדר ולשון העמים, אומות העולם,

המכנים שם לקורבן,

שבמקום

קורבן ייאמר כונם, כונח, כונס,

כפי שמופיע בגמרא בנדרים דף ג',

ודף י' יוריין שם.

ולשבועה, שבותה, שבוקה וכדומה.

טעם נוסף שלישי, ידות נדרים.

האדם מתחיל קצת בדיבור של נדר, אבל איננו מסיים אותו.

אותו מקצת הדיבור הווה כאילו נודר כל שלמות הדיבור כולו,

כפי שהאדם אוחז כלי בבית יד שלו,

כגון נטלה,

או קנקן,

או כוס,

ומטלטל את כולו, ומשום כך

החל לפעול הנדר על הכלי כולו.

כך מופיע ברן בריש פרק נדרים.

הדבר השלישי, שאדם נזהר בו,

זה חרם. נאמר בתורה בויקרא כז כח, אך כל חרם אשר יחרים איש לאדוני וכולי, כל חרם קודש קודשים הוא לאדוני.

הפסוק הנל נאמר על ענייני חרם שמכרים אדם נכסיו לגבוה,

נכסיו לבטק הבית,

בית המקדש.

פסוק נוסף מופיע לו במדבר יח,

יד שם נאמר כל חרם בישראל לך יהיה עבור הכהן.

זהו אמור באדם שאומר דבר זה חרם לכהן פלוני,

שזה ניתן לכהנים כי הוא נקדש, התקדש.

יש הבדל בין חרם שנתקדש לגבוה לבין חרם שנתקדש לכהנים.

חרם שהוא גבוה,

כשאדם אומר הרי זה חרם לשמיים או חרם לבדק הבית

ועוד שחרמי גבוה

מועילין בהן ויש להם פדיון בשוויהן.

ויפלו אדמים לבדק הבית

ויוצאים הנכנסים לחולין.

ואילו חרמי כהנים מרגע שהגיעו לידיהם של הכהנים אין מועילין בהם

ואין להם פדיון לעולם.

ועליהם נאמר לא יימכר ולא ייגאל.

דהיינו לא יימכר לאחרים ולא ייגאל לבעליו.

הכינוי של חרמי חרמים או חרמים כחרמים,

אם אמר אדם נכסים אלו עלי חרם,

חרך,

חרף,

הרי אלו כאילו אמר נכסים אלו עלי חרם והם אסורים עליו.

ואם אדם יאמר סתם חרם ולא פירש אם זה לגבוה או לכהנים,

בזה נחלקו רבות...

זה מופיע בגמרא בערכין בדף

כוח עמוד ב',

רבי יהודה בן ביתר הסובר שהרי זה מוקדש לבדק הבית לגבוה,

וחכמים זיכרונם לברכה סוברים,

סתם חרמים לכהנים,

ההלכה נפסקה כחכמים,

הרמב״ם מביא את זה גם להלכה בפרק ו' מהלכות ערכין וחרמין הלכה א'.

דבר נוסף

שאדם נזהר בו וזה נזירות.

נאמר בתורה ובמדבר ו' ב' איש או אישה כי יפלי לנדור נדר נזיר להזיר לה' מיין ושיכר וכו' וכו'.

והוא מצווה שהנזיר מזיר עצמו בשלושה דברים.

הראשונה,

שלא יגלח את צערו

כל ימי נזירותו.

הדבר השני, שנזהר הנזיר

שלא לשתות יין ושיכר וכל היוצא מן הגפן, כגון ענבים,

זגים, חרצנים וכדומה.

הדבר השלישי, נמנע מלהיטמע למת.

כשישלים נזירותו,

מגלח את צערות ראשו על הקורבנות או כשהוא נטמא.

הכינוי נזירות,

אם אומר אדם הריני נזיר

או נזיח או פזיח כאומר הריני נזיר.

ונידוי הוא לשון הרחקה.

על עשרים וארבע דברים חייב האדם נידוי.

הרמב״ם מביא אותם בפרק ו' מהלכות תלמוד תורה, הלכה יב',

מי שירצי יוכל לעיין שם.

איסר,

מלשון הכתוב,

פסוק במדבר ל' ג', לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו,

שאדם שעושה על עצמו איסור על קבלת נדרים או שבועות צריך להיזהר בהם.

ונמשיך.

בישיבה של מעלה פותח

סדר המאמרים שאנחנו אומרים בביאור של כל נדרה,

בעיצומו ובכניסתו של היום הקדוש, יום הכיפורים.

פותח השליח ציבור או אחר

ואומר בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה,

דהיינו, מה זה בישיבה של מעלה?

הקדוש ברוך הוא,

ובית דינו מצטרפים עימנו המתפללים,

להתיר את כל הנדרים של כולם.

וכתב בספר הקדוש אלף למטה,

בסימן תר יוד.

בסעיף קטן י״ז שיש מפרשים שהכוונה היא על ישיבות העולם העליון

מטיבת דירקיה הילאה, מטיבת טטאה כנזכר בזוהר הקדוש.

הבך אומנם מפרש שמדובר בישיבה של מטה, דהיינו למטה ממש,

בכל מקום שקבוע שם בית דין.

והכף החיים בסעיף קטן י״ח כותב בשם הגרז לבאר

שהישיבות מסכימות לצרף את דעת המקום,

דהיינו דעת קודשא בריחו ודעתם לדעת הקהל כדי להתיר להם את אותם הנדרים,

שבועות,

קונמות,

חרמים וכו'.

וממשיכים, על דעת המקום הכוונה הוא לקודשא בריחו,

כמו שאמרו בבראשית רבה בפרשת ויצא,

פרשה ס״ח א״ט.

מפני מה מכנין שמו של הקדוש ברוך הוא וקוראין אותו בשם מקום,

אלא היות והקדוש ברוך הוא הוא מקומו של עולם,

ואין עולם מקומו.

כך כותב רב חיים מוולוג'ין,

זכותו תגן עלינו אמן בנפש החיים בשער ג',

בביאור העמוק בעניין המילה מקום.

אנחנו מתירים להתפלל את העבריינים.

אנו, בית הדין,

מתירים להתפלל עם אלו שעברו עבירות חמורות

או תקנות ציבור,

והינם כעת שורים בנידוי.

השולחן ערוך בסימן תריט בסעיף א' כותב,

אנחנו מתירים להתפלל עם העבריינים,

אבל הכנסת הגדולה,

וזה מופיע בשערי תשובה בסעיף קטן ב',

ובספר אלף למטה,

סימן תריט בסעיף קטן יז',

ששמע את אחד מרבותיו,

המהרש סבא זל,

שהיה אומר, אנחנו מתירים להתפלל את העבריינים.

כוונתו הייתה שמתירים את העבריינים מעבריינותן,

כדי שנוכל יחדיו כולם להתפלל.

והנוסח הזה הוא נוסח הנכון,

וכך ראוי לומר ולנהוג.

החידה רבנו יוסף חיים דוד אזולאי בספרו מחזיק ברכה,

בסימן תריט בסעיף קטן א' כתב,

לומר מתירים להתפלל את העבריינים,

וכן כותב רב חיים פלג'י בספרו מועד לכל חי בסימן יט באות יוד,

וכן הובא בספר אלף למטה יאוין שם.

אנו מתירים ל...

אנו מתירין את העבריינים, נוסח אחר,

ביאור הדברים שהישיבות

מתירין לצרף את דעת קודשא בריך ודעת המקום, לדעת הקהל,

ולהתיר את העבריינים מעבריינותן.

כותב הטור על זה, וזה לשונו, ונוהגין באשכנז,

שקודם שהתפללו,

מתירין לכל העבריינים כדי להתפלל עימהם,

ואפילו אם לא יבקשו שיתירו להם,

דאמר רבי שמעון, חסידה,

על פי הגמרא בכריתות ו׳ ב׳

כל תענית ציבור שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית.

למה?

שהרי החלבנה אחת מסממני הקטורת היה ריחה רע,

ומנעה עדיין הכתוב יחד עם סממני הקטורת שריחם טוב.

כיצד?

הרי לך שגם הדבר הרע השלילי, החלבנה,

מתערבת עם שאר הסממנים, וממילא נאפה הכל לריח ניחוח אישה להשם.

הפרישה,

זה מופיע בשער הציון בסעיף קטן, ד',

אומר כי הוא בא לרמוז לנו במילים הללו שאנחנו אומרים אנו מתירין את העבריינים,

לרמוז לנו שאין לנו להקל ברשעים פושעי ישראל שלא יהיו בכלל תעניתנו ותפילתנו.

דהיינו שאדם יזלזל בהם, יגיד, לא, לא, לא.

אלה, תרחיק, תרחיקו אותם מפה, אני לא יכול להתפלל איתם.

להפך, צרף אותם גם לתפילה.

למה?

כי על ידי הפעולה הזו שתצרף אותם ותבקע עליהם ותתפלל, וגם הם יצטרפו ויבכו ויתפללו בעיצומו של היום הקדוש, יום הכיפורים, ובפרט בעת התחלת התפילה הזכה והגדולה, כל נדרה,

שם שמיים יתעלה על ידי אותו אדם ויתקדש כי ברגע שהמקום ברוך הוא רואה את הרשעים ביותר,

באים ושבים בתשובה לפניו ורוצים להתאגד ולהתענג יחדיו כמעשה הצדיקים,

בוודאי ששר מעליהם הקטרוג נמחלים עוונותיהם והקדוש ברוך הוא משפיע עליהם בקבלת התפילות שלהם,

רפואה, ישועה ורחמים.

ולכן עבריין, מי זה?

מי שעבר על דברי תורה או על דברי חכמים או על גזירת הציבור,

שאם נידו אותו,

כמבואר בסימן כה, אין מצרפין אותו לכל דבר שבקדושה,

ויכולים גם כן להתנות להחמיר שלא להתפלל עימו בבית הכנסת אף שיש שם עשרה.

ושמא אולי יתננו

על אותו אדם שעשה דברים לא טובים ולכך אנחנו

מתירין אותו בעיצומו של ערב יום הכיפורים כדי שנוכל לצרפו להתפלל איתו.

יחד עם שאר פושעי ישראל,

וכפי שמובא במשתברה בסעיף קטן א', יהויין שם.

ממשיכים בביאור, כל נדרי ואסרי ושבועי ונידויי וחרמי וכונמי וכונחי וכונסי.

דהיינו, כל הנדרים,

האיסורים,

השבועות,

הנידויים,

החרמות,

וכן איסורים שהינם כינויי קורבן שהם כונם,

כונח וכונס.

דינדרנה ודיננדה, די השתבענה ודין השתבע שנדרנו לשעבר ושנידור לעתיד,

שנשבענו ושנשבע.

דינדנה ודיננדה, די חרמנה ודינחרים שנידינו ושאנו עתידים לנדות,

וכן חרמות שהחרמנו,

דהיינו בהנאה, בחרם, להקדש,

וכן שנחרים,

די אסרנה ודי נאסר על נפשתנה,

שאסרנו ושנאסור על עצמנו,

מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה שבא עלינו לשלום.

דהיינו, כל הנדרים והשבועות שאנחנו נעשה,

מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה שיבוא עלינו לשלום, וכן מיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים האחר

שיבוא עלינו לשלום, אותם אנחנו מתירים.

‫נדרה נא לנדרה ושבוען על השבועי, ‫ונידויין נא לנידוייה וחרמן על החרמי ‫ואסרן נא לעשרי, ‫כולה הון התחרטנה בהון. ‫על כולם אנחנו, על הנדרים, ‫השבועות, הנידויים, החרמות, ‫הייסורים, הכונמות,

‫על כולם מראש אנחנו מתחרטים.

יהא רעבה דיהון, שביתין ושביקין, ויהי רצון.

ריבונו של עולם,

שיהיו כולם מושבתים ובטלים לפניך ועזובים ומחולים,

לשרירים ולקיימים.

לא יהיה להם שום חיזוק ושום קיום

בגדר מה שהם.

וממילא ממשיך הכתוב ואומר, ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה.

זה פסוק בספר במדבר ט״ו כ״ז ופירושו הוא שיהיה מחול,

נמחל ונסלח לכל החטאים של כל עדת עם ישראל וכן לגר שדר בתוכם. למה?

כי כל החטאים והעוונות שעשו העם אינם ריבונו של עולם אלא בשגגיו ולא בזדון ליבם. כי יהודי ריבונו של עולם לא עושה עבירות

אלא יצרוב, זהו שפיתהו וגרם לו להגיע למה שהגיע. ולכן ריבונו של עולם ראוי אתה למחול לו ולסלוח לו.

שרוי לנו, מחול לנו, זה לשון התרה ולשון ביטול.

סלח לעוון הזה, אומרת התורה, כגודל חסדך,

וכאשר נסעת לעם הזה ממצרים ועד הנה,

פסוק בספר במדבר י״ד, י״ט כ׳, שהקדוש ברוך הוא סלח

אחרי שמשה רבנו ביקש אחר שבירת הלוחות הראשונים וחטא העגל בימים הללו.

אלו הימים שמשה רבנו בסופו של דבר מבקש ומתחנן לפני בורא העולם שיסלח לעוון חטא העגל והקדוש ברוך הוא מבשרו סלחתי כדבריך.

גם על עוון חטא המרגלים, משה מבקש, סלח נא לעוונות עם ישראל כמידת גודל חסדך.

וכמו שסלחת לעם ישראל בהוצאתם ממצרים והבאתם עד המקום הזה, כן תסלח להם הלאה.

ולכן באותו זמן שעלה משה רבנו למרום זה היה י״ד בתשרי וזכינו לסליחה ומחילה מפי הקדוש ברוך הוא עולמית.

ולכן אומר לו הקדוש ברוך הוא, סלחתי כדבריך וממי לאז הוא עולה לקבל

ולהוריד את הלוחות השניים.

כי הקדוש ברוך הוא קיבל את תפילתו ובקשתו כפי שכותב רשי בפרשת עקב ט י״ח

ואתנפל לפני אדוני כבראשונה לפסוק

שכתב שביום הכיפורים נתרצה קודשא בריך הוא לעם ישראל בשמחה ואמר למשה סלחתי כדבריך. ולכן כפי שהזכרנו נקבע י״ד בתשרי לעם ישראל

ליום מחילה וסליחת עוונות עד עולם.

ואף שהלשון הזאת נאמרה בכלל בפרשת מרגלים,

אין הכוונה שאז משה רבנו יתפלל בלשון הזו.

אלא כמו שבאותם ארבעים יום משה רבנו ביקש מהקדוש ברוך הוא כל יום ויום, סליחה,

שיסלח לעמו ישראל אשר

הביא לעולם והקדוש ברוך הוא נתרצה וסלח להם.

כן אנחנו מבקשים, כותב בעל המטה אפרים,

שבימים הללו לומדים מספר ההלכות הקדוש שלו,

זוכה האדם לבקש ולהתחנן לבורא עולם וממילא הקדוש ברוך הוא מבשר אותו,

כמו שבישר את משה סלחתי כי דבריך דהיינו אחר כל מעשיך אני מוחל וסולח לך וממילא אתה נחתם לחיים טובים ולשלום אחר שנכתבת בראש השנה.

יזכנו השם על גבר רבות שמו, נזכה בעזרת השם שהיום,

יום הכיפורים, יום מחילה וסליחת העוונות יהיה לכולנו ולכל עמו ישראל, ובכך נזכה מהרה לגאולה השלמה ולבניין בית מקדשנו ותפארתנו במהרה בימינו אמן כן יהיה רצון.

ברוכים תהיו.