http://live.shofar-tv.com/videos/2821
31-3-13
חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. וכבר נתבאר בדברי הרמב"ם, לפיכך נתחייבנו לנהוג בלילה זה של יציאת מצרים בהנהגת חרות, ולשתות ארבע כוסות. כדי להשריש בליבנו את היציאה לחירות עולם לה זכינו בליל ט"ו בניסן. ויש מן הצדיקים הנוהגים לערוך גם בליל שביעי של פסח, הנהגות לזכרון הנס הגדול של קריעת ים סוף, והעברת אבותינו בתוכו.
הבה נעמוד גם אנו בביאור המאורע המופלא הזה של קריעת הים. מצאנו במסכת סוטה ל"ו, היה רבי מאיר אומר, כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אני יורד תחילה לים וזה אומר אני יורד תחילה לים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה, והיו שרי יהודה רוגמים אותם, אמר לו רבי יהודה, לא כך היה המעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים, וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה. מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה.
נחלקו התנאים במה ארע על הים, רבי מאיר רואה ברוח קדשו בלילה הזה איך נכנסו ישראל אל הים, כאשר נצטוו מפי הגבורה "דבר אל בני ישראל ויסעו", ורבי יהודה רואה ברוח קדשו דברים אחרים, ועלינו אפוא להבין ולהשכיל את המציאות האמיתית.
והנה כבר נתברר אצלנו רום מעלתם של ישראל באותו הדור, דור דעה, שהיו כולם בדרגת מלאכים מופשטים מכל גשמיות, כמו שנאמר עליהם "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי בארץ לא זרועה", בארץ לא זרועה ז"א אין מקום לזרוע זרעים, אז אין על מה לסמוך רק על ה'. וגם צידה לא עשו להם, אז הם הלכו בלי צידה, אתה הולך עם מיליונים עם ילדים עם הכל, אתה לא לוקח צידה? זה כביכול התאבדות.
ואיתא בגמרא בסוכה י"א, דרש רב אוירא, בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, כיון שמתעברות באות לבתיהן, וכיון שמגיע הזמן נולדיהם הולכות בשדה תחת התפוח, והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנכיר ומשפיר אותם כחיה זו שמשפרת את הולד, וכיון שמכירים בהם מצרים באים להורגם, ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע, התינוקות. וכיון שמתגדלים באים עדרים עדרים לבתיהם, היינו שגם הנשים שבאותו הדור עמדו ברום המעלה להמשיך ולהביא לעולם דורות דורות, והשליכו יהבם על ה' לומר לו, אנחנו עשינו את שלנו ואתה עשה את שלך. ובהניחם את ילדיהם תחת התפוח מתוך בטחון איתן בה' ובישועתו. ובתקוותם כי הקב"ה יעשה להם ניסים ויגדל את ילדיהם, והם גם ראו בעיניהם ניסים גלויים כאשר ילדו את ילדיהם בלא חבלי לידה, כדי שלא ישמעו המצרים, ולאחר שנים שוב ראו ניסים כאשר שבו הילדים לאבותיהם, ובאו עדרים עדרים אל השדה והכיר איש את אביו ושמחו עמהם יחדיו, ואחר כל הניסים והנפלאות נשתעבדו הבנים בעבודת פרך, ובזה ראו כי בדבר ה' הוא הגלות המר הזה, ומאת ה' היתה זאת שיגדלו הנערים ויעבדו את המצרים. אז אם הם נבראו בנס, לכאורה היו צריכים להיות משוחררים, לא, זאת היתה המגמה - לעבוד את מצרים.
ודאי שהאנשים הללו שגדלו ונתגדלו בניסים גדולים מן השמים כאשר באו אל הים לא מן המצרים היו יראים, אלא מן הכח הרוחני של מצרים, כמו שאמרו חכמים ז"ל בתנחומא מהכתוב "וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים, לא המצרים, והנה מצרים נוסע אחריהם ויראו מאד, וכיון שהיו יראים מן השר של מצרים לפיכך לא אבו ללחום עם המצרים, מיראתם פן ילחם עמהם עם השר ההוא ותאבד נפש אחת מישראל במלחמה. פעם נלחנו שלא תהיה בריכה בשבת בראש העין, נגד יגאל יוסף שפתח את הבריכה בשבת, ורצינו לעשות הפגנה ושאלתי את הרב שך זצ"ל האם לעשות את ההפגנה או לא לעשות את ההפגנה, אז הוא אמר לי, אתה בטוח שלא יזרקו שמה אבן? שלא יפגע שמה יהודי? אם אתה בטוח תעשה. אתם שומעים? כל הפגנה ומניעת חילול שבת והכל, בתנאי שלא ייפגע יהודי.
אותו דבר, אותו דבר אנחנו רואים פה שהם היו נראים פה שהם היו נראים המסע של מצרים ולא אבו להלחם עם המצרים מיראתם פן ילחם עמהם השר ההוא ותאבד נפש אחת מישראל במלחמה. ומחמת פיקוח נפש של אחד מישראל, טוב שיעבדו העם כולו את המצרים, כי יקרה בעיניהם נפש מישראל לבל תאבד חלילה. מחמת פיקוח נפש של אחד מישראל טוב שיעבדו העם כולו את המצרים, טוב שיעבדו כל העם כולו את המצרים, כי יקרה בעיניהם נפש מישראל לבל תאבד חלילה, וזה מה שאמרו, כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר, שלא תאבד נפש אחת מישראל. שלא רצו ללחום בשר של מצרים מחשש שמא תאבד נפש אחת מישראל, ומהיותם בוטחים בה' שישמע תפילתם ויעשה להם ניסים בדרך למעלה מדרך הטבע, וכן היה כפי שענה להם משה, אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום ה' ילחם לכם ואתם תחרישון.
אחר הדברים האלה, הן ודאי שבשעה שאמר משה אל ישראל ליסע אל תוך הים, דבר אל בני ישראל ויסעו, לא התעורר בלב העם ספק במה שעתיד הקב"ה לעשות להם, והיו בטוחים כי ודאי ינוס הים וילכו בו ביבשה כהבטחת ה' אל משה. ולא נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה אלא בענין חביבות המצוה של ישראל באותה שעה. רבי מאיר ראה ברוח קדשו כי כל אחד רצה להראות בטחונו ואמונתו בה' בזה שיכנס לים תחילה, כדי שעל ידו יראו הכל שהים ברח ואיננו. זה רבי מאיר אומר, ז"א כל אחד רצה להיות מקדש ה' הראשון, רבי יהודה אומר שכל אחד פחד לנפשו שמא יגרום החטא ויטבע בים, ואף על גב שהוא לעצמו לא ירא שמא יטבע בים וימת, אם כך יהיה רצון ה' יתברך להענישו על חטאו, אבל כאן שהיה רצון מאת ה' שיעברו ישראל את הים ולא יפלו בתוכו לטבוע, כל אחד חשש לנפשו שמא יתחלל על ידו שם שמים רגע אחד, שיראו הכל שאחד מהם נטבע בים ולא נתקיים בו חפץ הבורא והבטחתו. ועל כן היה כל אחד רוצה תחילה לעשות הכנות להתחזק באמונה ובטחון כראוי לו, למען לא יתחלל על ידו שם שמים.

ש. לפי הפירוש של רבי יהודה יהיה קשה לנו פסוק בתהילים,

הרב: ש

ש. שרי יהודה רגמותם שרי בנימין... כתוב שם במדרש שקפצו לים רשעים ושרי יהודה רגמו אותם באבנים למה אתם משיגים אותנו

הרב: אמרנו את זה בהתחלה.

ש. אז זה קשה הפירוש הזה לפי הפירוש הראשון, כל אחד פחד על עצמו שמא יחטא, ז"א הם עמדו ואף אחד לא קפץ.

הרב: אז קודם כל זה לפי רבי

ש. לפי רבי מאיר

הרב: יופי, יופי, אז קודם כל זה לפי רבי מאיר, עכשיו פה היה חשש לפי מה שכתוב כאן היה חשש שלא יהיה חילול ה' חס ושלום, יש עוד הסבר מה, למה רגמו אותם יהודה בגלל שיהודה היה שבט הבכור, לא הבכור, ז"א החשוב, ובנימין היה שבט הקטן, ואם בנימין יכנס ראשון אז לא ירצו ללכת אחריו, כאילו מה אתה קופץ בראש, הולכים אחרי הגדול, לא הולכים אחרי הקטן, וזה יכול לגרום קרירות שלו, אז הם רגמו אותם שיצאו בחזרה כי מה שראוי שזה שיהודה יהיו הראשונים. אז זה היה הסיפור שמה בקטע הזה, בקטע פה זה כל אחד חשש מי יהיה הראשון כי אם מישהו חושש שחס ושלום יכול לבוא חילול ה' על ידו או משהו כזה כי חטאו יגרום שהוא ימות, לא אכפת לו למות, הוא מוכן לקפוץ אבל יתחלל שם שמים כי הרצון שיכנסו בלי לטבוע, אז לכן זה הסיפור. בכל אופן שני השבטים קיבלו שכר, בנימין - שרתה שכינה בזכות זה בחלקו, יהודה קיבל את המלוכה.
ובזה היתה עליהם תביעה על ההנהגה הזו, שפחדו שמא יגרום החטא. כדרך שהיה יעקב אבינו ירא מעשיו שהוא חשש שמא יגרום החטא, והם נתבעו על זה שכן לפי מדרגתם לא היה להם לפחד מזה, למה לא היו צריכים לפחד מזה? כיון שה' יתברך ציווה על הדבר ליסע אל תוך הים, אם כן הרי הם מובטחים בס"ד, ואין יראת חטא נחשבת להם בכגון זה אלא כעבירה של חסרון אמונה בה'. במקום הזה לא היה צריך יראת חטא, במקום הזה היה צריך אמונה שלמה במה שאמר ה'. ואם היה יראת חטא זה חסרון באמונה. כפי שהארכנו לבאר בענין המרגלים, שכל חטאי ישראל במדבר היו על דרך זו שהיו יראים מן החטא וסברו שאינם זכאים לניסי ה' ולנפלאותיו, ונחשב להם הדבר לחסרון באמונה. ז"א כשהם לא האמינו שהם ראויים לקבל את ניסי ה' זה היה חסרון באמונה, וזה היה עיקר החטאים של אבותינו במדבר.
מחובתנו לראות את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים, ואנחנו הלכנו עמהם בתוך הים בלי פחד ומורא, ומתוך הכרה ברורה וידועה ברורה כי הים יברח וינוס מלפנינו, ובהיותנו חשים בכל נפשנו את ההרגשים האלה, ודאי שאין לנו לירוא משום דבר בעולם, כי אם אך ורק את ה' אלקינו נירא ואותו נעבוד.
המשגיח ר' יחזקאל מפוניבז' זצ"ל בזקנותו היה לו קשה כבר ללכת, שהיה מגיע למדרגות של פוניבז' היה לו קשה לעלות. אז היו רואים אותו לפעמים שהוא עולה, מתרכז במחשבה, ופתאום הוא עולה כמו צעיר. שאלו אותו מה הפטנט? אז הוא אמר תמיד כשיש לי קשיים בחיים אני מתבונן ביציאת מצרים, הוא מתבונן איזה היה קושי שמה וכמה היה ואי אפשר היה ומעונים ופתאום אומרים לך גאולה, ופתאום, איזה כוחות שואבים מזה, קריעת ים סוף כמו שעכשיו למדנו, ההתבוננות הזאת היתה מכניסה אותו למצב הזה, ומהסיטואציה הזאת הוא היה מקבל כוחות כמו בחור צעיר. ז"א אפשר לשאוב לתוך התמונות האלה, וזה אחד מעשר זכירות שצריך לזכור, יציאת מצרים. אז ברגע שאדם זוכר את הדברים הוא רואה שאין שום הגבלה, הקב"ה יכול לשנות את כל סדרי הטבע בכל רגע נתון, רק אתה צריך להיות מאמין גדול שביד ה' יש לנו את הכל, וכמו שלמדנו מה כח התפילה כשאדם מתמסר לתפילה כמו שצריך, ומאמין בתפילה ממש, אז הוא ודאי שייוושע, ודאי שהוא יענה.
משל לאדם שדופק בדלת של חברו אהובו, ואומר לו תשמע, אני עני כרגע ואני צריך ממך זה פה ושם והוא ממתין, אז זה ספק אם יש מישהו בפנים ששמע שיתן או לא, אבל אם אחד בא לדלת ואומר, המצב שלי קשה, אני יודע שיש לך את האפשרות לעזור לי, אני סומך עליך שתעזור לי, אני בבית הולך ביי, זה מה? זה יותר מאמין מאשר הראשון, הראשון מסתפק אם הוא בכלל נמצא, וגם אם יתן לו, לכן הוא ממתין ליד הדלת, השני לא מסתפק, אמר את שלו והלך, אז הוא בטוח שמישהו שמע ושגם יביא לו, אחרת מה הועלת? דיברת לקיר. אדם שעומד בתפילה והוא מסתפק אם יש מישהו מעבר ששומע שיתן לו, התפילה שלו חלשה, אבל אם הוא אומר את מה שהוא אומר והוא בטוח שיש מי ששמע ומי שיתן כי הקב"ה רחום וחנון טוב ומטיב לכל והוא רוצה לתת, אם הוא מתפלל בצורה כזאת הוא יכול ללכת הביתה, הכל יגיע, אין שום בעיה.
אז ככה אנחנו צריכים להיות, אומר הרמב"ם, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ולפיכך נתבאר בדברי הרמב"ם דלפיכך נתחייבנו לנהוג בלילה זה של יציאת מצרים בהנהגת חירות ולשתות ארבע כוסות כדי להשריש בליבנו את היציאה הזאת לחירות עולם, שלה זכינו בליל ט"ו בניסן. ויש מן הצדיקים הנוהגים לערוך גם בליל שביעי של פסח הנהגות זכרו לנס הגדול של קריעת ים סוף והעברת אבותינו בתוכו.
רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל....