סבלנות - מידת החכמים | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

מובא בספר צדקת הצדיק

כל מי שנקי מחטאי התאווה

צריך שמירה יתרה בענייני כעס ורציחה.

וכידוע,

לא תרצח ולא תנאף הם שני הפכים,

והם ימין ושמאל ברע.

שניהם בצד הרע, אבל אחד צד ימין, אחד צד שמאל.

וכמו ששמעתי על ירבעם בן נבט שנקרא אפרתי,

שלא ראה כרם ימיו,

בשם אמות שרועה.

היסוד שלו כעס.

בכל זרעד יוסף

הם שומרי הברית,

כנודע,

ורציחה שכיחה שם.

אבל יש שם הרבה רוצחים.

כמו שכתוב במכות יוד,

בשכם שכיחה רוצחים.

בשכם מצויים רוצחים.

ובבבא מציעה,

פ״ד סיפרו משופרי דרבי יוחנן.

וידוע שתואר שופרי ויופי בכל מקום

הוא על שמירת הברית.

אז שופרי דרבי יוחנן זה שהיה שומרת הברית.

ונאמר על רבי יוחנן דעתא מזרעי דיוסף.

ובמקום גדולתו,

שם אתה מוצא מה שנראה קצת ההפך, זה הרית חא דרבנן שהייתה גוברת בו שלא רצה למחול.

ובמסכת סוטה ממזן

משרבו ארץ חנין

בטלה עגרה ערופה.

מזמן שרבו ארץ חנין, והיו מכירים בהם, יודעים מיהם,

בטלה עגרה ערופה שהחלל שנמצא אינו עוד בכלל ספק

ולא נתקיים בהם הפסוק לא נודע מי הכהו.

ושבא אלעזר בן דינאי,

שהיה רוצח מפורסם בימיהם,

וקראו לו בתחילת תחינה בן פירושה,

שהיה משנה שמו כדי שלא ידעו בו.

וכשהרבה ברציחות,

חזרו לקרותו בן הרצחן.

יש סוברים שהיה זה בתחילה מראשי הקנאים שנלחמו נגד הרומאים

בתקופה שלפני חורבן בית שני,

ואחר כך נהפך להיות שודד ורוצח.

אז בהתחלה הוא היה מראשי הקנאים שנלחמו נגד הרומאים,

ובהמשך הוא נהפך לשודד ורוצח.

מכאן שיש להיזהר ולעמוד על המשמר שלא יתחלף מאוהב לאויב.

לשמור על התחומים, שלא לעבור את הגבול.

לא לעבור מקנאות לכעס ורציחה.

כי יש לפעמים שדווקא על ידי המעלות וההצלחות

מתפתחים חסרונות ומכשולים.

דווקא ההשראה העליונה ששרתה עליו

היא עילה לזחיחות הדעת,

וזה מביא את האדם לידי שכחה

שיעבור את הגבול הדק.

הדבר הזה נלמד ממה שאומר רשי,

זיכרונו לברכה, על הפסוק

יען כי מאסתם את אדוני אשר בקרבכם.

וזה כאשר דור המדבר ביקש בשר

בצורה לא נכונה,

ונענשו בפורענויות.

רשי אומר,

אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם,

לא גבה לבכם להיכנס לכל הדברים הללו.

ולכאורה הרי ההפך צריך להיות,

כאשר השכינה בתוכה צריכה להבריח את הגאווה.

אבל לפי רעיוננו,

לפעמים דווקא על ידי מעלות

באה זחיחות הדעת,

ואז אוהב

נהפך לאויב.

ומעשה ברבי אלעזר ברבי שמעון,

שבא ממגדל גדור,

מבית רבי,

והיה רוכב על החמור

ושמח שמחה גדולה.

והייתה דעתו גסה עליו,

מפני שלמד תורה הרבה.

מזדמן לו אדם שהיה מכוער ביותר.

אמר לו, שלום עליך רבי.

הוא לא עזר לו.

אמר לו,

ריקה,

כמה מכוער אותו האיש.

שמא כל בני עירך מכוערים כמוך?

אמר לו, איני יודע.

אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית.

כיוון שידע בעצמו שחטא,

ירד מן החמור ונשתטח לפניו.

ואמר לו, נעניתי לך, מחול לי.

אמר לו, איני מחל לך

עד שתלך לאומן ואמור לו כך וכך.

זה גמרא בתענית כ'.

נראה לבאר

כי כל העניין מדובר במושג אחר.

רבי אלעזר הכיר באותו אדם

שהוא ריק מחכמה, רקע,

ותורה אין בו, וזהו הכיעור האמיתי.

אמר, רבי אלעזר לא יכול להיות שאינו עוסק בתורה,

ואז היו פניו מאירות, כי חוכמה תאיר פניו.

וגם אם קשה עליו הלימוד,

הלא בעמל ובגיעה רבה יכול כל אדם להגיע למדרגה זו.

וכפי שרבי אלעזר הרגיש בעצמו שלמד תורה הרבה, בגיעה ובעמל רע, והצליח.

ומתוך זכיחות דעת של תורה,

עמד והוכיח אותו,

שיכול כל אדם להגיע לדרגה עליונה על ידי גאה.

והכיעור שעליו דיבר,

מכוון היה על כיעור היעדר חוכמת התורה.

ככה, מובא בעיון יעקב שם.

אף על פי כן,

הגם שמתוך רציחת התורה היה רבי אלעזר מטמיע על זה שהוא ריק מתורה,

וכוונתו הייתה לעורר בו רגש של תורה.

מכל מקום שגיאה קלה יצאה מפיו של רבי אלעזר,

בעל המקום היה לו לתקן את מה שהבאת,

וכן היה שלא היסס ותיקן.

אז מה רואים? שלפעמים רוב המעלות שאדם משיג גורמות לו ההפך,

שהוא מזלזל באחרים.

וזחיחות הדעת יכולה להביא אותו למכשול.

וזה מדובר על רבי אלעזר ברבי שמעון בר יוחאי.

אם רוח המושל תעלה עליך,

מקומך אל תענח.

אל תנח.

אם באת לך ממשלה,

אל תנח מידת ענוותנותך.

ללמדך שכל המניח ענוותנותו גורם מיתה לעולם וחוטא לדורו.

זאת אומרת, אם אדם,

באה לו ממשלה, רוח המושל תעלה עליך?

אז את מקומך הנמוך לפני שקיבלת ממשלה, אל תנח.

תישאר באותו מצב שהיית, ואל תניח את הענווה.

ממי אתה למד?

מזכריה הנביא.

שנאמר, ורוח אלוהים לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן,

ויעמוד מעל העם.

ויאמר להם, כה אמר אדוני האלוהים,

למה אתם עוברים את מצוות אדוניי

ולא תצליחו?

כי עזבתם את השם

ויעזוב אתכם.

וכי מעל ראשי העם היה הולך?

אלא שרא עצמו גדול מכל העם.

חתן המלך,

כהן,

נביא ודיין.

התחיל מדבר גדולות ואומר להם,

למה אתם עוברים את מצוות השם ולא תצליחו?

מיד ויקשרו עליו,

וירגמו הוא אבן במצוות המלך.

רצחו אותו.

ולכאורה,

הלוא זה תפקידו להוכיח את העם,

כי הרי הוא מיועד מן השמיים להורות ללמד ולהוכיח.

ומה גם שלא מליבו בדה את התוכחה הזו,

אלא רוח אלוהים לבשה אותו.

השכינה דיברה מתוך גרונו,

והוא רצה בהצלחת ישראל,

ולכן היה מוכיחם שלא יעזבו את מצוות השם.

אז מה הטענה כנגדו?

אלא שצריך היה לרכך את אמירתו,

כי נתערב בה איזה אבק שלא כרגיל.

כי תמיד דיבר דברים אלה בנימה של ענווה.

ואם כי הוא כהן, נביא, דיין וחתן המלך,

הרי מעלות אלה לא שינו את מהותו ומציאותו העצמית.

והיה לו להנמיך את קולו,

שלא לעבור את הגבול שבין

כאב ליבו לכבוד השם ומצוותיו,

לבין נימה שממנה עלולה להתפרש איזושהי זחיחות הדעת.

מה?

בכד אבי נטליה,

כשהייתי קטן,

שמעתי משמו של הגאון הצדיק רבי ירוחם זכר צדיק ברכה,

משגיא עד ישיבת מיר

על מה שאמרו זיכרונם ברכה,

שיעקב נענש החביא דינה בתיבה שלא תנשא לעשו.

ואמר הקדוש ברוך הוא,

לא רצית לעשייה בהיתר?

הרי נשאת באיסור לשכם בן חמור.

לא רצית מהול? תקבל ערל.

ולכאורה הכוונה שלו הייתה רצויה, מה הוא צריך לתת אותה לפני עם הארץ?

שכל הנותן ביתו לעם הארץ כאילו נותנה לפני הארי?

אלא הצביעה הייתה שהוא סגר את התיבה חזק

למעלה מן המידה.

הוא היה צריך לעשות את זה בצער,

בכאב, שהוא לא יכול לתת את ביתו לאחיו.

אז הסגירה של התיבה בחוזקה מראה החלטיות

ולא רחמנות.

למה הוא לא יכול לתת

את ביתו לעשר?

אפשר שהייתה מחזירה אותו בתשובה ולא היינו צריכים את כל האובמבות האלה.

אמר רמי יוחנן,

אפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא זוכר את הצדיקים.

לכתיב ההיא בשחט אלוהים את ערי הכיכר,

ויזכור אלוהים את אברהם.

טבע על נברא הוא כי כאשר הוא כועס על מישהו, גם אם זה בצדק,

זה משפיע עליו שרוח הכעס מתפשט פה, ואי אפשר באותה שעה לכל הנמצאים בסביבתו.

גם ידידיו ואהוביו לא יכולים לדמר עמו בשלום.

הוא כועס על כל העולם כולו,

אפילו על מי שלא קשורים בכלל באותו עניין.

תעזוב אותי, נו, תעזוב אותי, לך מפה.

אבל הקדוש ברוך הוא,

שכל מידותיו טהורות,

אינו כן.

ואם הוא בכעס על החוטאים,

הכעס הוא בגדר של דין ותוכחה,

והוא מוגבל ומכוון רק למי שהתביעה מכוונת אליו.

הכעס הוא מצד הדין,

והדין הוא מדויק במידה ובמשקל,

ולא יחליפנו לאחר.

לכן כתוב,

אסור תום עם פעלה ככל נרוחו ומשפט.

הכל זורח משפט.

אלא מונו ואין עוול.

מה זה אין עוול?

זה מעלה אין עוול.

שופט לא צריך לעשות עוול, כל שכן הקדוש ברוך הוא.

הוא אומר לא.

קודם כל, אסור.

צור זה סלע גדול.

עכשיו, אם צריך למעוך בן אדם ככה,

ואתה סלע,

אפשר לדייק בדיוק, לתת לך ככה על המיליגרם?

אי אפשר.

אבל הצור, אף על פי שכזאת הוא מוגדר כצור,

הוא נותן לבן אדם בדיוק מה שהוא צריך לקבל.

ואין עוול,

הוא לא נותן לו עונש עד שהוא יסתכל שכל הסובבים אותו יהיו

ראויים לרמת העונש היוצאת ממה שהוא יעניש אותו.

ואם לא כן, הוא יעכב.

כי אחרת זה יהיה עוול כלפי אחרים.

לכן, משפחה שמת לה מת, תדאג כל המשפחה.

כי לא היה בהם כוח לגונן עליו. כי אם הם היו לא ראויים לעונש הזה,

אז הוא לא היה מת.

זאת אומרת, אדם צריך לדעת

הכל הולך במשקל.

אפילו שהקדוש ברוך הוא כביכול כועס,

זו מידת הדין.

והכעס הוא מצד הדין.

והדין מדויק במידה ומשקל, ולא יחליפנו לאחר. אז אין מי שיפגע בסביבה בגלל זה סתם.

גם חרון האב שהיה על המצרים,

על הים היה במידה ובמשקל,

ונשמרו בו הגבולים.

למצרים עונש, לישראל הצלה.

ונאמר בשירת הים, תשלח חרונך, יאכלמו כקש.

אז יש קש ויש אבן ויש כעופרת,

כל אחד לפי מה שמגיע לו.

ומה זה תשלח חרונך?

אחרון אף היה כשליח שלא שייך למשלח.

שהמשלח והשליח זה שני סוגים נבדלים.

אחרון אף היה רק בשליח, לא במשלח.

שהכעס אינו מהותו,

אלא חוכמה ודין.

יש חוכמה ויש דין.

ולא שזו עצמיותו, אלא זה חוץ ממנו. זה שיש חרוניו זה לא הוא.

איש מלאך קוראים לו חרון אף.

איש חרון, איש אף, איש חמאה,

איש כל מיני.

זה לא תשלח, זה השליח, יש בו את החרון.

תשלח חרונך?

חרונך זה בתשלח, בשליח.

זה לא אצל הקדוש ברוך הוא.

הקדוש ברוך הוא לא עצבני.

וכן הוא הלימוד לבני אדם ההולכים בדרכי השם, שהכעס יהיה חוץ ממנו.

חוץ מעצמיותו ומהותו, שתהיה לו שליטה על הכוח.

שיהיה רק שלוחו ולא הוא עצמו.

זאת אומרת, הכעס יהיה רק שלוחו ולא הוא עצמו. זאת אומרת, הכעס יהיה רק לפנים, כאילו, יעני.

כמו שכתוב

בבעל חובת הלבבות בשער הפרישות, פרק ד'.

הפרוש אפילו יכעוס,

לא יתקצף.

כשהכעס הוא לא מהותו.

הכעס יהיה בלי קצף.

אמנם כועס,

אבל הכעס איננו עצמיותו.

זאת אומרת,

זרוק מרא בתלמידים.

זה רק כלפי חוץ, שתראה להם פנים ככה כועסות.

אחרת לא יהיה חינוך.

אבל רק כלפי חוץ.

במהות לא.

שימעון ולוי החיים כלי חמס מחירותיהם.

אמנות זו של רציחה חמסו בידכם

מברכת עשווהי.

זו אמנות שלא הרציחה ואתם חמסתם אותה ממנו.

ככה מביא רשי בפרשת ויהי.

כלי חמס מחירותיכם.

והנה, אגב, התוכחה מצויה בדברים האלה גם מחמאה גדולה.

כי אותה מידה רעה ומגונה של חרב איננה אלא גזלה בידם.

זאת אומרת, היא אינה שלהם.

היא אינה מתכונתם.

היא רק מקרית.

איננה אלא אבר זר שנשתל בגופם.

שרק במקרה נקלט בהם החמס.

ואין זה מורה על מהות נפשם.

והוא שבח גדול.

הגאון בישראל סרנטרס,

שהיה משתמש לפי הצורך בכעס,

היה מדבר לעצמו

כעס הפנים ולא כעס הלב.

זאת אומרת, מראה פרצוף, כמו שאומרים ביידיש מברטם,

אבל לא כועס באמת.

זה רק כלפי חוץ.

אז מה למדנו?

למדנו בספר צדקת הצדיק

שמי שנקי מחטאי תאווה צריך שמירה מכעס ורציחה.

ולא תרצח ולא תנף שני הפכים, ימין ושמאל ברא.

וירועם בן נבד, שנקרא אפרתי לא ראה כרם מימיו.

ושם ימות צרועה, היסוד שלו כעס.

בכל הזר עדי יוסף שומרי ברית,

כאן נודע, ורוצחים מצויים שם.

בגלל שהם שומרים את הברית ואת התאווה,

אז בצד השני יש ענייני כעס ורציחה.

כמו שכתוב, בשכם שכיחי רוצחים.

ולכן רבי יוחנן שהיה

משופרי דה יוסף

בעניין שמירת הברית,

שלא היה בו טאבה.

בכל אופן, אלא ריתחא דה רבנן,

שהייתה גוברת ולא רוצה למחול.

וראינו כמה דוגמאות של אנשים שהייתה להם זחיחות הדעת

שיש מעלות.

אז יכולים לבוא לזחיחות הדעת ופוגמים בענווה ובאים לתקלות.

ולכן צריך להיזהר מאוד בעניין הזה של הכעס

ולהישמר ממנו מאוד,

ובפרט אם אדם קיבל ממשלה כלשהי

שלא יניח מידת ענווה,

כי כל המניח ענווה גורם מיתה לעולם וחוטא לדורו.

ולמדנו את זאת מזכריה הנביא,

שהרגישו מעל העם והיה לו כביכול הצדקה

עם כל המעלות שהיו בו, אבל זה גרם לרציחתו.

וראינו שאפילו יעקב אבינו היה צד של עונש,

ממש הוא סגר את התיבה בחוזקה.

זאת אומרת, בדקויות מסתכלים על כל אדם ואדם,

ולעומת זאת ראינו אפילו בשעה שהקדוש ברוך הוא כמיכול, כועס זה רק חוכמה ודין, ואין זה הוא אלא המשלה על השליח.

והוא גם זוכר בשעת הכעס לצדיקים.

בדרך כלל בן אדם לא זוכר אף אחד שהוא כועס.

הקדוש ברוך הוא כשבא לשחט את סדום,

ויזכור את אברהם.

אז לכן צריכים להיזהר מאוד מאוד במידות,

ולדעת שאפילו אם יש לנו כמה מידות טובות,

יכול להיות שהן יצמיחו בהפך מידות רעות.

אז צריך להיזהר מאוד,

ובפרט בפרט בפרט, זכיחות הדעת, שאדם מתגאה,

הם מרגישו...

אז אפילו הערה במקום שרבי אלעזר

ברבי שמעון לאותו מכוער בחוכמה,

הייתה לא במקום,

באופן שהוא אמר לו את זה.

והוא נשתתח, ירד מהחמור ונשתתח לפניו, וביקש מחילה, והוא לא מחל לו.

הוא אמר לו, תלך לאומן,

דבר איתו.

אז זאת אומרת,

צריך להיזהר מאוד מאוד מאוד, ובפרט שיש אנשים, באמת, כמו שכתוב פה, ריקים,

שאין בהם כלום,

ויש להם זכות הדעת.

והם מעבירים ביקורת על רבנים, והם מעבירים ביקורת על חכמים,

והם אומרים כן ולא, ולא וכן,

יש להם שאלות וכל מיני דברים.

מדהים.

בקיצור, לא פשוט.

אנחנו צריכים להיזהר מאוד, רבותיי,

שמעון ולוי

גנאי גדול בתורה, אבל יש בו שבח.

הגנאי, שמעון ולוי, אחים כלי חמס מכורותיהם, אומנות של רצח,

ממי?

מעשר.

חמסו את זה מעשר,

כי הם הרגו 24,000 אנשים שכם.

אבל המעלה שלהם, שאצלהם זה חיצוני,

זה רק שאול,

זה לא מהות שלהם.

זה חמס רק.

חמס בידם, זה לא הם.

הם לא עשיו,

רק חמוס ממנו.

אז מצד אחד זה גנאי גדול, ומצד שני זה שבח גדול.

הגנאי שהם נצטרכו לזה,

משווה שזה לא הם.

אבל למה צריך את זה?

אפשר בלי זה?

סבלנות מידת החכמים.

צריך לעבוד על המידות יום-יום.

כל יום עוד קצת, עוד קצת, עוד קצת, עוד קצת, עוד קצת, עוד קצת.

בעזרת השם נגיע לשלמות, אמן.

אמן. למי חנני אבל נשאר, אמן.