אסון הגאוה | הרב אמנון יצחק
תאריך פרסום: 03.06.2013, שעה: 08:13
"לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה' ואהרן מהו כי תלינו עליו". במדרש, המחלוקת הזו אינה כנגדנו אלא כנגד הקב"ה, כך אמר לו משה, אילו אהרן אחי נתן לעצמו את הכהונה יפה עשיתם שנתרעמתם עליו, עכשיו הקב"ה נתן לו שהגדולה והגבורה והמלכות שלו, כל מי שעומד על אהרן על הקב"ה הוא עומד. ככה אמר משה לקרח.
רואים מכאן כוחן של מידות רעות שמסוגלים להביא עד שאול תחתית ממש. ונראה שמידת הגאוה היתה הסיבה לכל מעשיו של קרח, מידת הגאוה הביאה אותו לידי שאר המידות הרעות כקנאה וכבוד וכולם נבעו מחמת הגאוה.
כשנתבונן בפרשה איך מידת הגאוה הביאה את קרח עד כדי מחלוקת עם הקב"ה, נוכל לראות בעליל כמה חמורה מידה זו, ומה פשוט דברי חכמים ז"ל שהמתגאה הרי הוא כופר. כמו שכתוב בסוטה ה', "וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה", למרות שהם חלקו על משה רבינו, משה רבינו ברוב ענווה שלו שלח לקרוא להם לבוא אליו. ועיין בחכמים ז"ל, בילקוט שמעוני ט"ז, שאמרו, דתן ואבירם, אמרו דתן ואבירם, יודעים אנו שמקומנו בגיהינום ולא נעלה, ומכל מקום איננו יכולים לפרוש מן המחלוקת, ורואים מכאן עד היכן מגיע כוח המידות, שמסוגל לאבד עצמו לדעת. והמידה מלפפת אותו ואינו יכול לפרוש ממנה.
ואל נאמר שאנו טהורים ממידות אלה, כי זאת לנו למודעי שהמידות הרעות טמונים עמוק במצפוני בני אדם, וכל זמן שלא עקר את המידה משרשה המידה נמצאת בקרבו ופועלת את פעולתה באופן מתמיד, רק כל זמן שלא בא לידי נסיון נמצאת המידה רק בכח ולא יוצאה אל הפועל. אז כל זמן שאדם לא עמד בנסיון שצריך לברור האם יש לו את המידה של גאוה או לא, אז היא נמצאת אצלו בפוטנציאל, בכח, אבל היא עדיין לא יוצאה אל הפועל, אבל המידה לא נעלמת, היא עומדת וממתינה לשעת הנ סיון לפרוץ ולצאת החוצה ולהראות את כוחה. לפעמים א נחנו תמהים על אנשים שבעינינו הם תמיד רגועים ופתאום אתה רואה את הקליפה שיש עליהם, איך הם מתפרצים בשגעון, זה נמצא, השאלה בשעת הנסיון זה יוצא או לא יוצא. בשלשה דברים אדם ניכר, בכיסו בכוסו ובכעסו.
וראה מה שכתב הרמח"ל במסילת ישרים י"א, בביאור מידת הגאוה וזה לשונו: הנה כלל ענין הגאוה הוא זה שהאדם מחשיב עצמו בעצמו, הוא מחשיב את עצמו בעצמו, לא שמחשיבים אותו, הוא מחשיב עצמו בעצמו, ובלבבו ידמה לו כי לא נאוה תהילה, וזה יכול להמשך מסברות רבות מתחלפות, כי יש מי שיחשיב את עצמו בעל שכל, יש מי שיחשיב את עצמו נאה, יש מי שיחשיב את עצמו גדול, יש מי שיחשיב את עצמי חכם, כללו של דבר כל אחד מן הדברים הטובים שבעולם אם יחשוב האדם שישנו בו הרי הוא מסוכן מיד ליפול בשחת זו של גאוה. כיון שמחשיב עצמו לבעל מעלה, לכן חושב שמגיע לו תמורת מעלתו, וכל התוצאות הנובעות מהגאוה הם מפני זה, ולא תהיה התולדה היוצאת מן המחשבה הזאת אחת בלבד, אלא תולדות רבות ומשונות תצאנה ממנה - מן הגאוה, ולכל אחד משפיעה מידת הגאוה באופן אחר, אבל שורש כולם נובע מחמת הגאוה. וזה ראינו לגבי קורח, החשיב עצמו לאדם גדול, והחשיב עצמו ליחסן שהרי הוא בן יצהר, משום כך הביאה אותו הגאוה לחשוב שמגיעה לו הנשיאות, ונתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל.
יש עוד לראות איזה תולדות משונות יכולות לצאת מכח הגאוה, כמו שמובא במדרש, קורח היה הולך כל הלילה ומדבר דברי ליצנות עם ישראל, לכאורה, איך זה מתאים הנהגה זו הראויה לליצים ולפשוטי עם שאדם גדול כקורח ילך ויעשה ליצנות בלילה, אלה הן הדברים שאין קץ לכל התולדות שיכולות להיות נובעות מכח הגאוה הנמצאת בו, והנה כל דברי המסילת ישרים נאמרים באדם שמחשיב עצמו לבעל מעלה, ומכח מעלתו הוא בא להתגאות, ובאמת יש לו במה להתגאות, כי בעל מעלה הוא, אבל מצבנו גרוע מזאת, שאיננו כלל בעלי מעלה, ואין לנו במה להתגאות, ומכל מקום מתגאים. אז אנו במצבנו זה כמו שאמרו חכמים ז"ל, שלשה הקב"ה שונאן ואחד מהן - דל גאה. אדם שהוא דל, דל בחכמה, דל באמצעים, דל, והוא גאה, כי גאווה כח הוא באדם אפילו ללא סיבה וטעם, וגאוה זו גרועה כל כך שהקב"ה שונאו, תועבת ה' כל גבה לב, ועל זה צריך עבודה ועמל לעקור את המידה הגרועה הזו. אמנם גאוה זו איננה בכלל כללי הגאוה, פשוט שיכול לעקרה, ומשום הכי מאוסה כל כך גאוה זו עד שהקב"ה שונאו.
רבי לויטס איש כפר יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה, כתב הרמב"ן בפירוש המשניות, שהענווה היא ממעלות המידות, והיא ממוצעת בין הגאוה ושפלות הרוח. היינו שענוה עדיין אין זה המעלה הראויה, אלא העיקר הנדרש הוא שפלות הרוח, וכבר ביארנו שאדם צריך שיטה מעט לאחד מן הקצוות עד שיעמוד באמצע המעשים. אבל במידה זו לבדה, בין שאר המידות, ז"א בגאוה, לגודל חסרון זאת המידה אצל החסידים ודעתם בנזקה, רחקו ממנה עד הקצה האחרון. כל המידות צריך להיות ממוצע, ענווה היא ממוצעת, אבל החסידים האמיתיים ידעו את הנזק של הגאוה שלא חיפשו את האמצע אלא הלכו לקצה האחרון כמו שאמר רבי לויטס "מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה", שאדם יזכור תמיד שתאכל אותו תולעת, אז במה יש לו להתגאות? אחרי שטומנים אותו באדמה רואים כמה אדם אומלל. חתיכת בשר שתהיה מאכל לתולעים, אז מה אתה מתגאה, במה אתה מתגאה?
וראיתי באחד מספרי המידות שנשאל לאחד מן החשובים החסידים, ונאמר לו איזה יום ששמחת בו יותר מכל ימיך, ככה אומר הרמב"ם, אז הוא מספר לו יום שהייתי הולך בספינה והיה מקומי בפחות שבמקומות של הספינה, והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, ואחד מאנשי הספינה קם להשתין, ואהי נקל בעיניו עד שגילה ערוותו להשתין עלי, ותמהתי מהתחזק תכונת העזות שבנפשו, וחי ה' לא כאבה נפשי למעשהו כלל, ושמחתי שמחה גדולה שהגעתי לגבול שלא יכאיבני ביזוי ההוא ולא הרגישה נפשי אליו. זה נקרא השתוות המידות, שכבר שום דבר לא מפריע לאדם. זה מעשה בחסיד. יש אומרים שהרמב"ם כשכתב את זה, זה סיפור שהיה איתו.
זוהי המידה הראויה לחסידים החשובים שבאו לדרגת שפלות הרוח, שאפילו בשעה שקיבל בזיון גדול כל כך, אינו מרגיש כלל בבזיונו ואינו שם לב לזה כלל. ובאותה שעה חושב רק על מאיסות גודל מידת העזות שיכול אדם להגיע אליה, שישתין על אדם הנחשב נקל בעיניו, זה מה שנאמר "מאד מאד הוי שפל רוח", לא להסתפק במידת הענוה הממוצעת, אלא להגיע עד שפלות הרוח.
באמת קשה להבין איך יכול להגיע אדם למידה כזאת של שפלות הרוח שלא ירגיש הגוף כלל בבזיונו ובהשפלתו, ונראה שלמעלה זו יכול להגיע רק מי שכל מציאותו היא הנפש שהיא חלק אלוה ממעל, ואין לו בעולמו אלא את הריבונו של עולם, ומלבד זאת לא נוגע לו מאומה, ולכן לא משנה לו יחס בני אדם אליו ואינו מרגיש כלל בהשפלת בני אדם, כל מאוויו ושאיפתו רק להדבק בבוראו.
ובאמת זה יכול להיות סימן שאם מרגיש בבזיונו ובהשפלתו הרי מוכח שגופו שליט עליו, שכל הרגשות האלה נובעות רק מכח הגוף, אמנם כשהנפש מושלת באדם אז לא יכולים לפגוע בו כלל, לכן החסיד החשוב לא שם ליבו כלל להשפלת הסוחר, ורק התבונן עד היכן מגיעה העזות בבני אדם.
הנה, מי שזוכה להגיע לאמונה השלמה, ומכיר שהוא נברא ואין לו מעצמו מאומה, יהיה קל לו מאד להתרחק מהגאוה, ולכן תיקנו לנו את ברכת "אלהי נשמה שנפחת בי... אתה בראת אתה יצרתה וכו' ואתה עתיד ליטלה ממני ואתה עתיד להחזירה בי", בקיצור, אנחנו בסה"כ קורצנו מחומר, באופן זמני אנחנו פה, והקב"ה עושה בנו כרצונו. וגם שאר ברכות השחר, לדעת ולהודות שה' פוקח עיוורים וסומך נופלים ומלביש ערומים ואין לנו כלום, שום דבר אין לנו, הכל מאיתו יתברך ובלעדיו אין לנו כלום, הכל להשריש בקרבנו שהאדם נברא וכל המציאות שלו זה רק מתנה מה' יתברך, ולכן אין לו במה להתגאות, צריך להתרחק מהגאוה.
ומרן הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל היה אומר שהלימוד בסוגיות העוסקות בענינים אלו הם דרך להשתלמות, אם אדם רוצה להגיע לשלמות צריך ללמוד את הסוגיות הנוגעות למידות הללו. ולכן טוב ללמוד את הגמרא בסוטה המבארת ענין הגאוה, ועל ידי זה זוכים להתרחק מהגאוה, ובאים לידי ענוה ושפלות הרוח.
ורואים שקרח שהיה עשיר הכי גדול, הכי גדול בעולם, שליש מכל הממון של העולם היה לו, היה פיקח, היה לו רוח הקודש, אבל לא הסתפק, והגאוה הביאה אותו לשאול תחתית, ועד עכשיו הוא צועק, משה אמת ותורתו אמת והם בדאים, שקרנים, רמאים, והוא הגיע למצב של כפירה בקב"ה. כשמשה אמר לו אתה לא יוצא נגדנו, המחלוקת איננה נגדנו אלא כנגד הקב"ה.
אז רואים שאם אדם לא ייזהר ממידת הגאוה ולקורח היה במה להתגאות, כי הוא היה פיקח והיה לו רוח הקודש והוא היה עשיר והוא היה מיוחס והוא היה הכל, כן, אז אפילו אם יש לך במה, אסור להתגאות, מידה הכי מגונה שה' שונא אותה. אז אדם צריך להזהר, ואם הוא לא נזהר אז הוא נופל בשאול תחתית והעונש הכי גדול זה שאדם יהיה תלמיד חכם גדול ויתגאה על הבריות ויפסיד את הכל לסטרא אחרא, שום דבר לא ישאר לו, כלום כלום כלום מכל התורה שלום, כלום, כך אומר רבינו בחיי. הדבר הכי גרוע שיכול להיות זה הגאוה, שאדם יכול להפסיד את כל מה שיש לו בגאוה. אז צריך לעבוד כל הזמן לברוח מהמידה הזאת, לא לשחק אותה עניו, להיות ממש. אבל בשביל להיות עניו צריך להיות קודם כל שפל רוח מאד, ז"א שיהיה מוכן להיות מבוזה ובזוי וכשיתרגל בזה יוכל להגיע למידת המיצוע - ענוה. אבל חסידים רוצים להשאר למטה, בשפלות הרוח. איך היה הלל שהיה גדול בישראל ובא אליו טיפש בערב שבת, ומבלבל לו את המח עם שאלות כשהוא באמצע המקלחת, והוא יוצא אליו כל פעם, ההוא צועק, מי זה הלל, מי כאן הלל, מי כאן הלל, כאילו חבר שלו, מי כאן הלל, כן בני מה השאלה שלי, שואל אותו על רגליים של איזה עם משונה שואל אותו כל מיני שטויות, למה הראש של אלה כמו אבטיח ולמה זה ככה, וכל פעם הוא שואל אותו מחדש אחרי שהוא נכנס למקלחת, נכנס עוד פעם מי כאן הלל, מי כאן הלל, עוד פעם יוצא הלל, כן בני מה, שואל שאלה עוד פעם, למה העיניים שלהם ככה, עונה לו, חוזר להתקלח, עוד פעם מי כאן הלל, מי כאן הלל, אם היו עושים לנו כזה דבר יבבי, כד חרס הוא היה מקבל בראש. אז מה זה, זה ענוה שאין כדוגמתה, הוא היה עניו כמו משה רבינו, הוא חי 120 שנה כמו משה רבינו, הוא היה ראוי להיות כמו משה רבינו, הענווה של הלל, ההוא בסוף עוד קילל אותו את הלל, שלא ירבו כמותך בישראל, אומר לו למה? אומר לו הפסדתי בגללך 400 זוז, הוא התערב שהוא יצליח להכעיס אותו, הוא לא הצליח, אמר לו כדאי לך להפסיד 400 ועוד 400 ושהלל לא יקפיד עליך, למה הוא יעלם. אז ז"א, ענווה זה ההצלה של הבן אדם, גאוה זה ההפסד שלו, הוא מפסיד הכל, הכל הוא מפסיד, הכל. אתה יכול לעבוד להיות זה וזה יהיה מוצדק, מוצדק, גאון, תלמיד חכם, הכל, הכל הולך לסטרא אחרא. הנה, יש לנו יותר מקרח? אין יותר מקרח, ואיבד את הכל בגלל הגאוה. ירבעם בן נבט איבד הכל בגלל הגאוה. אחיתופל איבד הכל בגלל הגאוה, אין לו חלק לעולם הבא. גאוה זה צריך זהירות, זהירות יתרה.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות....