טעם ואמת | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום לטובת נשמת רבי שמעון בר יוחאי,

זכותו תגן עלינו אמן.

אנחנו עדיין עם קורח

בכל עדתו.

אמרו במדרש,

קורח שפיקח היה איך ראה לשטות זו,

ובאמת

איך הוא התחבר בעצה אחת עם דתן ואבירם.

על קורח

לא שמענו שום חסרון,

אבל על דתן ואבירם נאמר הם ברשעם מתחילתם ועד סופם.

הם שיצאו ללקט את המן בשבת,

הם שהלשינו בפני פרעה על משה,

הם מהניצבים בכל מקום,

אבל קורח

לא נבדל בהשקפתו ממשה רבנו.

אז חכמים, זיכרונם לברכה, תרצו,

עינו התעתו

כי ראה שמואל הנביא יוצא ממנו שהוא שקול כנגד משה ואהרון.

וזה צריך ביאור.

אדרבה,

כיוון שהוא זכה למדרגה גבוהה של רוח הקודש,

איך הוא בא לידי טעות.

הסבא מנובהרדוק,

זיכרונו לחיי העולם הבא,

מבאר

בכל דבר מענייני העולם יש שני דברים שעל פיהם הם נעשים,

בהם טעם ואמת.

טעם

כדי לתרץ עצמו.

דהיינו, הוא מתרץ לעצמו.

אמת

זה כדי לתרץ לאחרים,

שהוא עשה את זה למען האמת.

אם כי הוא עושה זאת מטעם אישי,

כיוון שכדאי, משתלם, נעים לו הדבר.

אז יש שתי סיבות, או בגלל טעם

או בגלל האמת.

כל המעשים נעשים בעולם הזה משתי הסיבות האלה.

גם בתורה,

לא רק בענייני העולם הזה,

יש טעם ואמת בכל דבר.

מה ההבדל?

בענייני התורה לעולם האמת קודמת לטעם.

כמו שאמרו חכמים על הפסוק,

טעמו ראו כי טוב אדוני.

מה זה טעמו ראו כי טוב אדוני?

איך תטעם

עם טוב השם?

כשאתה עושה קודם את המצוות בגלל שהשם אמר לעשות,

אז אתה טועם

את הטעם ורואה כי טוב השם.

אבל בהתחלה צריך לקיים,

אפילו שלא מרגישים שום טעם.

תעשה ותטעם.

קח ביס ותטעם.

אז עושים בתורה מפני האמת שהיא מחייבת קודם כל לעשות,

ואחר כך מרגישים את הטעם והנעימות מהמצווה.

כמו שאמר הגאון מווילנה, זיכרונה לחיי העולם הבא,

אפילו שבשעה

שהתאווה מתגברת עליו

והוא שובר אותה ומצטער,

זה גורם לו צער שהוא צריך לשבור את אהבתו

מכל מקום. אחר כך

התחרב לנפש

והוא נהנה מזה מאוד

בזה שהוא הצליח להתגבר על תאוותו.

אבל בענייני העולם,

להפך.

הטעם

קודם לאמת.

עושים כל דבר רק מפני שיש לזה טעם,

שזה ערב לשעתו, כדאי לו, משתלם לו.

אחר כך מצרפים לזה את האמת כדי לתרץ לאחרים למה הוא עשה.

אחר כך באה האמת.

אבל מי ערב לו שזו האמת?

הרי השוחד יעבר עיני חכמים, בטעם זה שוחד.

אם נעים לך, טוב לך,

טעים לך,

זה שוחד.

אז מי אמר שזה אמת?

מה שאתה מתרץ אחר כך כשעשית למה, ככה, ככה, ככה,

זה אחרי השוחד של הטעם.

הרי אם אחד נותן שוחד לדיין

ואומר לו, זכה אתה זכאי,

מחייב אתה חייב,

פשוט כל הכבוד,

בלי השוחד הוא לא צריך לעשות ככה.

אבל אתה נותן לו את הכסף.

אין, הוא כבר מוטה.

הוא מוטה לזה שנתן לו.

אפילו שהוא אמר לו, לא, אני לא נותן לך בשביל שתזכה אותי, מה פתאום?

מי שתראה שהוא זכאי, תגיד שהוא זכאי. מי שתראה שהוא חייב, תגיד שהוא חייב.

אין, גמרנו.

כבר הטעם עובד.

והטעם יוצר את האמת.

ככה היה אצל קורא.

הטעם קדם לאמת.

פה הוא נפל.

אבל עדיין צריך ביאור.

אומנם

אינו התעתו

עד כדי כך שחלק על משה רבנו.

ואמרו, זיכרונם לברכה,

שאמר למשה,

מליבך אתה בודה.

וואי, וואי, וואי. הוא קורא למשה רבנו בדאי.

אתה בודה דברים.

אבל קשה לומר שהוא כפר לגמרי.

כי אם הביאה אותו הטעות לידי כפירה

בתורת משה,

למה היה צריך בכלל לשאול שאלות על ציצית ועל בית, מלא ספרים?

איכל לכפר וזהו.

למה היה צריך אחר כך להביא מחטות? משה אומר להם, קחו מחטות.

איזה מחטות? עזוב אותי ממחטות.

אתה בודה.

מספיק.

מה צריך?

לא, הוא בטוח שהוא צודק.

הוא הולך לשים מחטות.

ומה העניין של ציצית בכלל? לפועל, להיכנס איתו לעימות על ציצית ועל זה.

והרי מצינו באשתו של און בן פלט,

שהיא ישבה בפתח של ביתה ושערותיה מגולות, וכל מי שראה אותה ברח משם

כדי לא להסתכל בה.

אז מבינים מפה שהם היו פרושים,

והיו קדושים,

ששער אישה

ברחו וויתרו על און בן פלט.

והפסוק מעיד עליהם כי כל העדה כולם קדושים, כולם שמעו אנוכי ולא יהיה לך.

ועוד הם לא אמרו שמשה רבנו, עליו השלום, הוא לא קדוש,

אלא הוסיפו שכל העדה גם כן קדושים. לא רק אתה ואהרון קדושים, גם אנחנו קדושים.

וכולם שמעו בהר סיני אנוכי אדוני אלוהיך.

וכורח היה מטועני אהרון.

טועני אהרון זה סכנה.

אם עושים טעות עם אהרון, מתים.

והוא היה מקפח מהם.

אז זאת אומרת, הם היו אנשי מעלה, אנשים שהיו מוכנים להסתכן

בשביל מעלות.

אז אם כן, עלינו להבין

במה הם חלקו על משה.

נראה לומר שהוא טעה כורח בשתיים.

ראשית, בבירור המציאות.

בשנית, בוויתור כחוט הסערה הראשונה.

נבאר.

טעה בבירור המציאות.

זה שהוא חלק על משה רבנו,

שהוא מכיר את המציאות יותר ממשה רבנו.

איך אתה יכול לחלוק עליו שאתה יודע את המציאות יותר ממנו?

הוא האמין

בקבלתו של משה רבנו.

הוא גם האמין

בכל דיני ציצית ומזוזה שהשם ציווה את זה.

אבל הוא טען

שעל מציאות שטלית שכולה תכלת,

אם היא חייבת עדיין בתכלת,

זה לא ציווה השם.

זה משה בדה את הדברים מליבו.

וזה שהוא הקשה עליו בית מלא ספרים,

האם הוא זקוק למזוזה?

ומשה אמר לו כן.

אז הוא אמר,

זה לא אמר לך השם, זה אתה בודה מליבך.

התורה ציוותה אותך רק על בגד שהוא לא תכלת,

לשים בו פתיל תכלת.

התורה ציוותה אותך על בית שהוא לא מלא ספרים,

לשים מזוזה.

אבל בית שהוא מלא ספרים, יש בו פרשיות מלא מלא מלא. אז מה?

שתי פרשיות שיש במזוזה, הם יפתרו את כל הבית?

ובית מלא ספרים לא יפתור?

זה אתה בודה.

אז הוא

האמין

שהוא מכיר את המציאות

נכון יותר ממשה.

כמו כן,

חלק על כל ההנהגה

כי איננה הולמת עדה קדושה כזו.

לדעתו,

משה אינו מכיר את העם.

וואו, וואו, וואו.

נקרא רועה הנאמן.

מכיר את הצאן, כל שכן מכיר את העם.

ואמר לו שהנהגה בדויה מליבו.

למה? כיוון שהיא ההפך מן המציאות.

ואילו התורה הולמת תמיד עם המציאות.

וההנהגה שלך לא תואמת את המציאות.

הוא ראה אומנם שאהרון ומשה נמצאים במעלה גבוהה מאוד,

שהרי הוא אמר, מדוע תתנסו?

זאת אומרת, יש לכם מעלה גבוהה, אבל למה רק אתם?

אך הוא היה סבור כי עצם הדבר

מקנה את המעלה.

מה הוא סבר?

זה שיש לכם מעלה גבוהה,

זה לא בגלל שאתם בעלי המעלה.

זה בגלל שאתם לקחתם את התפקידים,

אז נהייתם בעלי מעלה.

למה?

כל מנהיג אחר שיקבל את אותה מעלה,

גם הוא יהיה בעל מעלה כמותכם.

מאיפה הוא לומד את זה?

כמו שאמרו ריבותינו, זיכרונו לברכה.

הפסוק אומר למשה רבנו, לך רד כי שאיחת עמך.

מה זה לך רד?

אומר לו הקדוש ברוך הוא משה,

כלום נתתי לך גדולה

אלא בשביל ישראל.

כל הגדולה שלך זה בשביל ישראל.

אז זאת אומרת,

אם אדם מקבל גדולה,

זה בשביל ישראל.

אם זה אומר ככה,

אז אם אני אקבל את התפקיד, גם אני אהיה בדיוק אותו דבר.

כי כל הגדולה זה בשביל ישראל,

זה לא מעלה אמיתית כאילו.

זה בשביל ישראל, לכן השם אומר לו, לך רד.

רד מגדולתך. למה? כי שיחת עמך.

אני נתתי לך גדולה בשביל ישראל. אם שיחת עמך,

אתה יורד בגדולה.

אתמול למדנו,

הפסוק אומר, ונחשב לכם תרומתכם

כדגן מן הגורן.

מה זה ונחשב לכם תרומתכם?

זה שאתם

זכיתם להרמה,

דהיינו למעלה גבוהה,

זה כדגן מן הגורן.

מה זה דגן מן הגורן?

איך לוקחים תרומה?

יש לאדם קרי,

הוא אסף את כל התבואה,

עשה ערימה גדולה נקראת קרי,

וחיטה אחת פותרת את כל הקרי

על ידי זה שהוא נותן חיטה אחת תרומה.

אז אם מישהו יטען שהחיטה הזאת יש לה מעלה יותר מאחרות,

עלה לה בגורל.

שבה האדם

לקח את החיטה הזאת, הפריש אותה מן הכלל והיא הפכה להיות תרומה, הרים אותה,

אז היא נהייתה תרומה

שרק כהנים יכולים לאכול ואסור לה להיטמא.

יופי.

אבל סליחה, מי את?

את בדיוק

אותה חיטה כמו החיטה הקודמת שהייתה בתוך הקרי.

אם היו בוחרים אחרת, גם היא הייתה תרומה.

זו הטענה בעצם שהוא טוען פה.

אז לכן, אל תתרומם יותר מדי. מדוע תתנסו?

ונחשב לכם תרומתכם

כדגן

מן הגורן.

אז מה גרם לו שהוא ראה ראייה שונה משל משה?

מה גרם לו?

מאיפה זה התעורר? הרי זה פתאום התעורר. מה קרה עד עכשיו? משה רבנו כבר חי מספיק זמן.

בשביל שיכולת לחלוק עליו ולהגיד את אותן טענות.

מה קרה?

אלא אמרו חכמים, זיכרונם לברכה, שהוא ראה שעתיד לצאת ממנו שמואל הנביא.

והיה דן מפירותיו העתידים לצאת ממנו על עצמו.

אם שמואל, שהוא שקול כנגד משה ואהרון,

משה ואהרון בכהניו, ושמואל בקורש עמו,

אם הוא שקול כנגדם,

הוא יוצא ממנו,

אז הוא דן על עצמו,

שוודאי שהוא ראוי למעלה.

כי אם הצאצא שלי הוא שקול כנגד שניכם,

אני לא כל שכן.

וכיוון שראה וכן שמע מאחרים שהסכימו כי מעלתו שלו של כורח רמה,

אז התלהטה בקרבו תשוקת הנשיאות, עד מאוד,

עד שהעלה בדעתו שכדאי למרוד במשה להשיג את מבוקשו.

כי כך טבעה של הגאווה.

כששומע אדם הסכמת אחרים

שהם מסכימים עימו לטובה,

הוא דן את כולם לפי מעלתו המדומה.

זאת אומרת, אם יגידו לך שאתה בין אלוקים, בין אלוקים, בין אלוקים,

אתה בסוף יכול להאמין שאתה בין אלוקים.

כמו שהיה יהואש,

שהיה שש שנים

בקודש הקודשים,

קרוב מאוד שם,

ועבדו אותו, עשו ממנו עבודה זרה, והאמין בעצמו בסוף שכן,

אם הוא יכול להיות בקודש הקודשים, כהן שנכנס לקודש הקודשים, פעם אחת הוא עושה

טעות ומת,

והוא חי שמה במשך כל כך הרבה זמן,

אז בוודאי ובוודאי שהם צודקים.

ועשה מעצמו עבודה זרה.

אדם יכול

איי-איי-איי-איי-איי-איי-איי-איי-איי, אבל מדרך הישר

להביט מעצמו על אחרים

ולדון מעצמו על הסובב אותו,

כמו שהורה גאון רבי ישראל סלנטר,

זכר צדיק ברכה לתלמידיו.

לא כדעת האומרים

שצריך לדעת

ולהכיר העולם,

ועל ידי זה להגיע אל עצמו.

אדרבה,

דע את עצמך ותדע את הכול.

כי אם תכיר ותבחין במצפוני ליבך,

תבין את הכול בראייה נכונה,

כי ראיית האדם נתונה לנטייתו ולרצונו.

ומה שהוא רוצה לראות,

ככה הוא רואה.

העבודה של האדם היא לפקח על ראיית עינו,

שהיא תהיה נכונה בדיוק נמרץ,

בלי עיוורון מנגיעה טבעית עצמית.

נבאר.

דרך הישר

היא להביט מעצמו על אחרים.

זאת אומרת,

לדון מעצמו על הסובב אותו.

כמו שאתה יודע שיש לך נגיעות

ואתה מרגיש,

אותו דבר אתה תדון על אחרים.

כי אתה יודע כמה לחצים יש לך מצד היצר, כמה פיתויים יש לך מיד היצר.

איך זה עובד אצלך אחרי שתכיר את עצמך טוב-טוב,

אז תוכל להכיר את האחרים.

וככה הורה גאון רבי ישראל סלנטר לתלמידיו.

לא כמו אלה שאומרים צריך לדעת ולהכיר את העולם,

על ידי זה תגיע לעצמך.

קודם כל תכיר את העולם, תכיר איך זה עובד, איך האנשים, איך הם מתנהגים,

הכול,

ואז תכיר את עצמך ותגיע לעצמך.

אדרבא אומר, לא ככה.

דע את עצמך

ותדע את הכול.

איך?

אם תכיר ותבחין במצפוני לבך, איך אדם יכיר?

יש לו בליל של רצונות.

אבל אם לומדים מוסר כל הזמן,

אז זה מפרק לך את הרצונות, מנתח אותם. אין ניתוח

ללב יותר טוב מן המוסר.

אז אתה תכיר ותבחין

במה שצפון לך במצפון,

כי בחוץ זה נראה כאילו פשוט, שמה שאתה אומר זה מה שאתה מתכוון, זה מה שאתה רוצה, זה הכול בסדר, כאילו.

אבל מאיפה זה מתחיל?

אם תתבונן כך ותכיר,

אז תבין הכול בראייה נכונה.

מה אתה תבין?

שכל ראיית האדם

בעצם נתונה לנטייתו, למה הוא נוטה

ולרצונו.

מאיפה זה בא?

מהמידות שלו.

ומה שהוא רוצה לראות, ככה הוא רואה.

אם אדם רוצה לראות על מישהו דברים חיוביים,

הוא יראה דברים חיוביים.

כמו אימא,

היא רוצה לראות בילדים שלה דברים לא חיוביים?

מישהו יבוא ויעיל לה על הילדים שלה, היא לא תהיה כמו נמר,

להגיד מה פתאום הבן שלי הוא לא כזה?

למה?

כי היא רוצה לראות רק דברים חיוביים על הילדים שלה.

אבל יש אחד רוצה לראות דברים שלילים על השכן נגיד,

או על הילדים של השכן.

או על חבר שלו, הוא יראה רק שלילי,

הוא לא יחפש בו חיובי.

מאיפה זה נובע?

מה הנטייה ומה הרצון?

אז אדם רואה מה שהוא רוצה לראות.

ברגע שאתה יודע שזה ככה פועל,

אתה חייב לעמוד לנטרל את המוקשים האלה.

אם אתה לא תדע לנטרל את המוקשים האלה,

אתה כל החיים שלך יחבד של יצר הרע והתאוות שלך והרצונות שלך. זה לא אתה בכלל, זה הוא.

הוא, הוא דוחף אותך לכל דבר.

אז עבודת האדם היא לפקח על ראיית עינו,

שתהיה נכונה בדיוק נמרץ.

לכן מה נאמר בכורח? עינו התעתו,

כי הוא רצה לראות שהוא ראוי.

ורוח הקודש גילתה לו שיצא ממנו שמואל הנביא.

והוא רצה את המעלה, הטעם קדם,

הטעם קדם.

לכן אחר כך הוא אמר, האמת, אתה מתנשא.

זו לא מעלה שמגיעה לך.

אז הטעם קדם.

ואחר כך בא האמת.

חסרון כזה גרם האבדון לכורח?

זה החסרון שגרם לכורח את האבדון

עם כל רום המעלה שהייתה בו.

כיוון שהסתכל בעין רעה,

שהיא נבעה מנגיעה עצמית.

למה אליצפן בן עוזיאל נתמנה לנשיא?

זאת אומרת,

אני רואה פה שאין צדק,

אין יושר.

אני הבן של השני בארבעת האחים,

והוא אליצפן

הבן

של האח הרביעי.

מה פתאום

הבן של האח הרביעי יקדם לי שאני הבן של האח השני?

מילא אתם הבנים של עמרם הוא האח הראשון.

מגיע לכם, נגיד.

אבל אני השני.

למה אני לא מקבל?

איך אתה נתת לו?

אה,

מעכשיו כל הרצונות והכול התעצמו ויצאו לפועל.

אבל הוא לא היה אמיתי.

לא היה מתיק אורח.

למה?

כי מתי שנתמנה לי צפן,

זה לא היה עכשיו שהוא התחיל את המחלוקת,

זה היה כבר מזמן.

אז למה עכשיו רק התעוררת?

הוא ידע שזה לא יהיה מספיק עכשיו

לקום מול משה.

אם זו הייתה אמת,

הייתה אמת צריך להגיד בכל שעה, לא לחפש עיתוי, מתאים או לא מתאים.

עכשיו אתה רואה עוול, תגיד את העוול עכשיו.

איך אתה יכול לדחות את העוול ולחיות איתו אם אתה חושב שזה עוול?

אבל הוא רצה לגייס תומכים.

מה אתה צריך תומכים לאמת שלך?

אם האמת היא אמת, לא צריך תומכים.

מה צריך תומכים? לא הבנתי.

אחד חייב לך כסף, אתה צריך תומכים שיגידו שהוא חייב לך כסף?

אם אתה יודע שהוא חייב לך כסף,

אתה תטען, אתה חייב לי כסף, תן לי את הכסף.

ואתה תחכה לאיזה עיתוי?

אבל הוא חיכה.

למה הוא חיכה?

אחרי שהיו מתאוננים,

ומתו המתאוננים

בקברות התאווה,

ואחר כך היו מרגלים,

ונגזר על כל הדור שהטמו במדבר,

שראה שכל העם ממורמר,

או,

זה הזמן עכשיו,

עכשיו הוא בא.

מי יכול להחזיק את האמת, אם זה אמת,

כל כך הרבה זמן?

היית אומר ישר, הי, הי, מה פתאום הוא, סליחה, סליחה,

מה פתאום המינוי הזה עכשיו צץ?

הלו, אני מקום שני, הוא מקום רביעי.

למה?

מה קרה? מה קרה?

נגיד אתה קנית עכשיו שלישי.

אומרים, שלישי יעלה בכבוד,

פתאום אתה רואה אחד?

הולך?

אה, הלו, אני קניתי שלישי.

לא, הוא מחכה עד שיהיה מריבה וקטטה.

כן, אתה!

מה אתה אמר לי את השלישי לפני שבועיים?

אני קניתי שלישי.

מי מחכה?

מי מחכה? על המקור.

איי, איי, איי, איי, איי.

אז רואים מפה שזה גרם לו לאבדון שמרחם.

נגיעה פעם אחת.

אדם שלא חסר לו כלום, לא ברוחניות ולא בגשמיות. הכי עשיר בעולם, קורח.

עושר של קורח, עשיר כמו קורח.

גם רוחניות,

גם גשמיות. מה חסר לך?

קנאה.

קנאה.

יא חביבי, איך היא מתעוררת?

מה זה?

קשה כשאול קנאה.

רשפיה רשפה אש.

שלהבת יא.

קנאה.

הכל זה קנאה.

כל העולם הזה,

כל המלחמות, כל הצרות, כל הזה, הכל קנאה.

הכל, הכל, הכל, הכל, שלמה המלך אומר,

קנאת איש מרעהו.

הכל.

אפילו להביא ילדים, אפילו מה לאכול,

כל זה מקנאה.

יש להם ילדים? לנו אין ילדים.

תראה מה הם אוכלים, ראית?

איך עשית את זה?

מה המתכון?

איך?

ישר, אה,

כולם רוצים, כולם כנאה.

אז זאת אומרת, דבר זה השפיע עליו

לראות את המציאות

בצורה שונה מכמות שהיא.

אז לכן, המסקנה,

עיקרו של דבר הוא לעמוד

על ההכרה של הערך הרוחני,

בכלל ובפרט.

גם הכלל וגם אדם פרטי,

כולם צריכים לעמוד על ערך ההכרה הרוחנית

ולהרגיש

כל נגיעה

שמראה לו את האמת לטעם שלו.

תיזהר,

צריך שזה יהיה אמת.

אמת,

שהאמת תהיה ראשונה.

ואחר כך יהיה טעם.

גם שלא יהיה טעם, העיקר שתהיה אמת.

אבל לא שאתה תמציא אמת לטעם שלך.

אתה קודם רוצה דבר, ואז אתה בא עם אמת.

אני נלחם בשבילכם, שלא תחשבו שאני דואג רק לכבוד שלי.

כל העדה כולם קדושים.

מה זה?

כולם ראויים להיות.

אני נדהם.

חכמים אומרים,

שבעצם,

איך יכול להיות אנשים כאלה פיקחים ראשי סנדראות? הוא אומר להם, תשמעו, יש רק כהן אחד גדול.

אז מתוך ה-250 אתם תמותו 249. רק אחד ייבחר.

בעצם 250 ימותו כי הארון בסוף נשאר.

אז הוא אומר, אבל רק אחד ייבחר. תזכרו.

תזכרו, תיקחו בחשבון, אתם תמותו.

איך הם הולכים?

איך אדם, הסיכוי שלו, אחת ל-250?

איך יכול להיות שבן אדם הולך על זה?

אבל ראיתי מי שמתרץ כך.

אומר שהם אמרו, לא, לא טענה.

כהן גדול אחד.

כהן גדול אחד זה מתאים לך שיהיה כהן גדול.

אבל אם אתה היית רוצה, היית מבקש מהשם,

כיוון שכל העדה כולם קדושים.

היית מבקש, כמו שיש לוויים הרבה,

אז יהיו גם כהנים גדולים הרבה.

ואתה לא ביקשת,

כי רצית שיהיה רק אחיך לבד.

אבל אתה, בכוחך לבקש שיהיו כולם.

אז לכן כולם היו מוכנים,

כי הם היו בטוחים שמחר השם יענה להם.

הם צודקים.

למה לא?

למה לא?

יהיו כל עדת השם נביאים, מה יש?

שיהיו כהנים גדולים 250.

אבל אני לא מבין דבר אחד, רבו ישראל.

הרי הקדוש ברוך הוא את כל מעמד הר סיני, אמר למשה רבנו,

ובך יאמינו לעולם.

ובך יאמינו לעולם.

אני אבוא בעווענן.

למה?

בשביל שיאמינו בך לעולם.

אני כל זה עושה שעם ישראל יאמינו בך לעולם.

זאת אומרת, זה אחרי כל האותות והמופתים שעשה על ידי משה והכל והכל.

וזו הבטחה של השם שאחרי מעמד הר סיני,

כשישמעו שאני מדבר איתך,

כולם ידעו ויאמינו בך לעולם.

עד שהרמב״ם אומר שאם יש אנשים שלא מאמינים במשה ובתורתו,

אם יש אנשים,

בידוע שאבותיו לא עמדו על הר סיני.

למה?

כי השם הבטיח,

ובך יאמינו לעולם.

אז איך הם לא מאמינים?

אז לא עמדו אבותיהם בהר סיני.

כי מי שעמדו אבותיו בהר סיני,

כל זרעם אחריהם יאמינו לעולם.

אלה היו במעמד עצמו,

אלה ראש ה' מדבר עמו,

הם אמרו למשה, דבר, אתה עימנו.

למה הם לא יכולים לשמוע את כל השם? רק שתי דיברות הם יכלו לשמוע, אחרי זה די, כבר לא יכלו.

אז אמרו לו, דבר אתה עימנו.

וה' מדבר עם משה, משה מעביר.

אז ראו שרק משה מסוגל.

אז איך אתם יכולים?

איך אתם יכולים לחלוק עליו?

כשיש נגיעה קטנה,

זהו.

זה כמו בן אדם רואה שש-שש.

תשים לו גרגיר חול אחד, הכל מטשטש.

זהו, וואו, לא רואה טוב, גמרנו.

גרגיר חול קטן אחד,

לא רואה.

נגיעונת קטנטונת,

גמר,

זהו.

לא רואה.

יכול לדבר שטויות מכאן עד להודעה חדשה,

יכול לקפור במשה רבנו.

לא יאומן כי יסופר.

אז צריך אדם להרגיש

כל נגיעה שיש לו,

שמראה לו אמיתיות לטעם שלו,

שהיא בעצם לא אמת.

וצריך לעשות האמת,

מפני שהיא אמת.

תכלית, המטרה היא להכיר את ערך הדבר בבירור

והכרת עצמו,

ואז יצליח.

כל מצווה שהשם ציווה,

כל דבר שחכמים ציוו,

צריך לדעת מה התכלית,

צריך להכיר את הערך של הדבר שנאמר,

צריך להכיר גם את עצמך.

אם אתה לא מכיר את עצמך,

אתה בטוח שאתה צדיק, אתה בטוח שהכול בסדר, אתה בטוח,

ואתה תאכל אותה.

שאול המלך

היה גדול מאוד בישראל.

היה בטוח שהוא צודק, הוא עשה קל וחומר,

אבל קל וחומר של שטות.

וכשבא אליו הנביא שמואל ואומר לו,

למה לא שמעת בקול השם? שמעתי.

מה לא שמעתי?

שמעתי.

עשיתי את רצון הבורא.

פעמיים הוא אומר לו.

הוא אומר, שמעתי.

מתעקש.

עד שהוא מוכיח אותו על פניו,

ורק אז הוא מודה.

הוא אומר לו, מה כל רצון השני שומע באוזניי?

הוא אומר לו, כי חמה לעם.

מה?

מה?

כי חמה לעם?

מה השם אמר?

מה השם אמר?

מי זה העם?

מה זה חמה לעם?

אתה קיבלת ציווי

להשמיד את עמלק.

הכול.

לא רק בקר וצאן, גם הקטנים שלהם, הכול.

כי חמה לעם.

אז זאת אומרת, אדם,

בטוח, בטוח, עוד כשרק מגיע שמואל, הוא אומר לי,

אומר לו כבר שהוא שמע בקול השם,

עשיתי רצון השם, הכל עשיתי.

איך אתה אומר עשיתי ולא קיימת בפועל?

חמה לעם.

זה בעיה במנהיגות.

אם אתה לא שומע על השם, שומע על העם,

הולך אחרי העם ולא אחרי השם, אתה לא רואה לו מנהיג.

לקחו לו את המלכות.

לקחו לו את המלכות.

אבל אצל דוד השאירו לו את המלכות.

למה לדוד השאירו את המלכות?

כי מה שהוא נכשל בחטא,

זה לא היה נוגע לעצם המלכות.

זה היה עניין שלו, פרטי,

עם בת שבע.

זאת אומרת, זה היה עניין בינו לבין,

לא בינו לבין השם, בינו לבין בשר ודם.

אז זה לא נוגע למלכות.

אצל שאול זו הייתה נקודה שנוגעת למלכות,

שאתה לא נהגת כמלך

שצריך לעשות את מה שצריך.

אם אתה שומע בקול העם,

פירושו של דבר אתה נגרר אחרי סקרים, כמו שהיום קוראים לזה,

ואתה משנה דעתך מימין לשמאל, משמאל לימין, לפי הסקרים.

אתה לא מנהיג, אתה לא ראוי להיות מלך, אתה לא כלום.

לכן נלקחה ממנו המלכות.

אז אדם צריך להיות מלך.

צריך לשלוט בעצמו, לא לתת לייצרו הרע לפתות אותו, לתת לו את הטעם קודם ואחר כך להגיד את האמת. אין דבר כזה.

אתה צריך לעשות בגלל שהשם אמר לעשות.

יהיה טעם, יהיה.

לא יהיה, גם כן טוב.

העיקרת האמת, עשית.

כמו שאמר הגאון,

שאחרי שאתה מתגבר על התאווה, שהיה לך קשה מאוד,

אתה מתענג איך זכית לעמוד ולשבור את יצרכך הרע.

אז אם כן, תקדימו תמיד את האמת

לטעם ולא הפוך.

אם תקדימו הפוך, תהיו כמו קורח.

ואז יוצאים קרחים מן העולם.

רבי יחנן יאמר, כשהוא אומר,

רוסו הקדוש ברוך הוא הקדוש רואין,

לפי כוך ירבו לו עם תורו ומשוות.

שנאמר,

אדוני חופש למען זה גויר דילתור, או יא דיר.