לפשפש ולמשמש | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום לעילוי נשמת בדרה, אהרון בת דוד, מנוחתה עדן.

לכן אתה וכל עדתך הנועדים על אדוני ואהרון,

מהו כי תלינו עליו?

תנו רבנן.

שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל.

הללו אומרים

נוח לו לאדם שלא נברא יותר משל נברא.

והללו אומרים

נוח לו לאדם של נברא יותר משל לא נברא.

נמנו וגמרו

נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא,

ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו,

ואמרה לה ימשמש במעשיו.

גמרא בעירובין יג.

אז שנתיים וחצי

בית שמאי ובית הלל יושבים ודנים מכל הצדדים האפשריים,

האם נוח לו לאדם שלא נברא, היה עדיף שלא ייברע,

או היה עדיף שהוא ייברע?

בסוף הם נמנו,

ספרו

מי הרוב

וגמרו שנוח לו לאדם שלא נברא, היה עדיף לו שלא ייברע בעולם יותר משנברא.

אבל הוא נברא, כך רצון הבורא שהוא ייברע.

אז מה לעשות עכשיו?

יפשפש במעשיו.

למה לא טוב לו שנברא?

כי הוא יותר מועד לעבירות מאשר למצוות.

וזה מצד האדם, לא מצד השם.

מצד השם, ודאי שהשם

עשה את הבחירה הנכונה, מה שנקרא, וברא את האדם לטובתו.

אבל האדם מצד עצמו על הפנים.

אז לכן,

מה יעשה כבר כשהוא נברא?

דניאל, מה יעשה כשהוא נברא?

יפשפש במעשיו,

ואמרלה ימשמש במעשיו.

מה ההבדל בין פשפוש למשמוש?

על זה עומד בעל מסילת ישרים,

וזה לשונו.

כי הנה הפשפוש במעשים הוא לחקור על כלל המעשים,

ולהתבונן בו הנמצא בהם מעשים אשר לא ייעשו,

אשר אינם הולכים על פי מצוות ה' וחוקיו.

כי כל אשר ימצא מאלה יבערה מן העולם.

אז הפשפוש

זה שאדם מסתכל על כלל המעשים

והוא בורר מתוכם.

דברים שלא צריך לעשות, אסור לעשות,

השם אוסר אותם, מונע אותם.

כאלה יבער מן העולם.

דניאל,

זה נקרא פשפוש.

אך המשמוש

הוא החקירה אפילו במעשים הטובים עצמם.

זאת אומרת, אדם עושה מעשים טובים,

וגם את המעשים הטובים הוא צריך למשמש בהם,

לראות שיהיו כמו שצריך,

לחקור ולראות

היש בעניינם איזו פנייה שלא טובה,

או איזה חלק רע שיצטרך להסירו ולבערו.

והוא מביא דוגמה, והרי זה כממשמש בבגד

לבחון

הטוב וחזק הוא,

או חלש ובלוי,

כן יימשמש במעשיו לבחון תכונתם בתכלית ההבחנה.

אז כמו שהוא אומר,

אדם נכנס נגיד לחנות בבדים,

הוא רוצה לבחור לו בד לחליפה,

אז הוא מעיין בכל מה שיש, הוא אומר, לא, זה לא, זה לא, זה לא,

זה לא,

או, זה.

שים בצד, או, זה שים בצד,

ממיין.

זה נקרא לפשפש.

מה שלא טוב, מסירים, מה שטוב, מניחים.

אחר כך לוקחים את הבדים היפים שמצאו חן בעיניו, והם רצויים וראויים,

ואז ממשמשים בבד, הוא חזק, הוא חלש,

הוא טוב, לא טוב,

למה הוא עשוי?

ורואים שהוא מאה אחוז.

ככה במצוות,

ככה בעבירות. צריך לזרוק את כל העבירות, כל דברים שהשם לא רוצה שנעשה.

לא רק עבירות,

גם דברים הרחיקים מן הכיעור ומן הדומה לו.

ואחרי שאתה עושה גם מצוות,

והמצוות שלך הן מצוות לפי מה שהשם רוצה,

אתה צריך לבחון שכל מצווה אתה עושה אותה בלי פנייה,

בלי נגיעה, ושלא יהיה לה חסרון,

שהיא תהיה בשלמות המעשה.

זה נקרא פשפוש ומשמוש.

ונראה שכאשר נמנו וגמרו והחליטו

כי באמת נוח לו לאדם שלא נברא,

ועכשיו שנברא עליו לפשפש במעשיו,

הרי אם לא יפשפש במעשיו,

אז באמת עצם קיומו אינו כדאי.

הרי הם נמנו וגמרו שנוח לו שלא נברא, יותר טוב שאדם לא ייברא בעולם.

אז מה אומרים? טוב, נברא כבר, אז מה יעשה? מה העצה?

שישתלם לו שהוא נברא,

אז שיפשפש וימשמש.

אבל אם עולם מפשפש,

אז ודאי שלא טוב לו שנברא,

ודאי שטוב לו שלא נברא.

ואפילו אם האדם העליון,

ממש אדם עליון,

אין לו עבירות, אין.

הוא פשפש,

אין לו עבירות.

זאת אומרת, כל מה שרע הוא הסיר,

לא עושה, מה שה' לא רוצה הוא הסיר.

אדם כזה נקרא אדם עליון והוא, אין לו עבירות.

ואפילו אם יפשפש,

לא ימצא שיש בהם תחתו עבירות או דברים שהשם לא רוצה.

עדיין, בשביל שישתלם לו שהוא נברא,

צריך למשמש במעשים הטובים.

עדיין הוא צריך למשמש במעשיו החיוביים,

ובלי המשמוש,

שוב, לא כדאי לו שהוא נברא.

יא בה ביי,

יא בה ביי.

אז כמה אנשים כדאי להם לחיות?

כמה אנשים עושים את הפעולות האלה?

שהם לא עושים שום עבירה,

וגם הם ממשמישים כל דבר לבחון את עצמם עם המעשים שלהם בשלמות המעשה והכוונה,

בלי נגיעה, בלי פנייה, בלי אינטרס.

את ההבדל הגדול הזה בין אדם שמפשפש

וממשמש במעשיו

לבין אדם שאינו עושה חן,

אנו מוצאים

כמבדיל הגדול בין קורח לאהרון.

ועל כך מובא במדרש.

בואו ראה חסידותו של אהרון הצדיק

בשעה שהציק משה שמן המשחל ראשו.

והוא היה צריך לשמוח, לא?

הוא מתכהן בכהונה גדולה?

מה שנתקנה בו קורח.

אז איך הוא צריך להתפאר?

איך הוא צריך לשמוח?

כתוב, נזדעזע אהרון ונבעט.

אמר למשה, אחי,

שמא לא הייתי ראוי להימשך בשמן הקודש

ומעלתי ונתחייבתי כרת.

אם אני לא ראוי, אז זה מעילה.

ונתחייבתי כרת,

שאמר הקדוש ברוך הוא, על בשר אדם לא ייסח.

אסור לסוך משמן המשחל על בשר אדם שהוא לא ראוי.

אז אולי אני לא ראוי ונתחייבתי כרת.

אתם שומעים?

מדרגתו של אהרון

באה לו מצד הענווה שהייתה לו,

שהיה ממשמש במעציו.

כל הזמן הוא מסתכל, אולי אני לא ראוי,

אולי לא מגיע לי.

והיה חושד את עצמו

עד כדי כך שהוא נזדעזע ונבעט ממש.

עוד דוגמה מהפרשה, על הענווה של אהרון הכהן,

שעליו אומר,

עליו אומר משה רבנו לקורח ועדתו,

באהרון,

מה הוא כי תלינו עליו?

מה זה מה הוא?

הרי שניהם היו ענבים גדולים מאוד.

ומשה ואהרון אמרו, ואנחנו מה?

כאילו לא השיבו את עצמם לכלום, לכלום.

אברהם אבינו שאמר, ואנוכי עפר ואפר,

ודוד שאמר, ואנוכי תולעת ולא איש.

עדיין זה משהו.

עם עפר ואפר עוד יש מה לעשות.

עם תולעת יש לה איזה ממשות, איזה חשיבות, משהו.

אבל הם אמרו, ואנחנו מה?

לא ואנחנו,

ואנחנו.

אפילו את האלה הורידו.

ואנחנו.

מה?

מה?

מה?

למה נשווה בכלל?

אז משה אומר על אהרון, והאהרון מה הוא?

מה? מה? מה?

מה?

כזה ענב, עליו אתם מדברים.

למה הוא קיבל כהונה גדולה?

הוא נבעט, הוא נזדעזע בכלל שהוא קיבל.

הוא חשב שהוא מעל וחייו כרת.

מה, הוא קפץ על זה? אתם חושבים כמוכם?

אז על מידת הענבה של אהרון אומר הרמב״ן,

אחרי שהם אמרו מה שאמרו,

קורח ועדתו למשה רבנו,

כתוב וישמע משה ויפול על פניו.

אומר הרמב״ן, לא כתוב ויפלו

על פניהם.

הרי הם דיברו נגד שניהם.

אז למה כתוב רק ויפול משה?

למה משה נפל על פניו והאהרון לא כתוב?

לא כתוב ויפלו.

אומר הרמב״ן,

כי אהרון

במוסרו,

הוא היה אדם מוסרי.

שמעתם? מוסרי?

מתנועת המוסר.

אהרון במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו.

הרי הטענות עליו.

מילה הוא לא הוציא.

מילה.

ויהי כמחריש

וכמודה שמעלת כורח גדולה ממעלתו.

לא סתם הצגה.

ככה הוא חש.

אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת מלך.

הוא בכל העניין הזה לא נוגע אליו. הוא בצד.

משה גזר עליו.

הוא המלך.

הוא גזר עליו להיות כהן גדול.

אז הוא עושה מה שאמר לו.

בינו לבין קורח הוא חושב שקורח יותר גדול ממנו.

לכן הוא לא עונה.

הוא לא עונה.

עכשיו אם הוא היה נופל על פניו גם,

מה היה נחשב?

שהוא חס על כבודו.

כבודו שלו.

כי פגעו בו.

אז גם הוא נופל על פניו.

לא.

לא כתוב ויפילו.

רק משה.

למה?

אומר הרמב״ן כי אהרון במוסרו וקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזאת.

ויהי כמחריש

וכמודש מעלת קורח

גדולה ממעלתו.

אני לא צד בעניין.

אחי הגדול.

המלך.

הוא ציווני.

אני לא בתמונה.

רוצים לקחת?

תיקחו.

תסתדרו.

אני לא בתמונה.

זה ענווה שאין כדוגמתה.

מישהו פוגעים בו.

לפחות הוא אומר, מה אתה רוצה ממני? מה אתה מתנפר עליי? מה אני בחרתי בעצמי? מה אני לקחתי את התפקיד? משה רבנו אמר לי.

עונה משהו לפחות.

אפילו לא מצדיק, אבל אני לא אשם.

לפחות להגיד אני לא אשם.

שום מילה.

כל הטענות, כל התלונות, הכל, כל העדה עליהן.

אף מילה.

זה נקרא ממשמש.

כל הזמן בודק את עצמו.

אולי אני לא ראוי?

אולי אני לא מתאים?

אולי אני מועל בכלל?

אולי אני חייב כרת?

יא חביבי,

אנשים קופצים. אני אמלוך, אני אשלוט.

אני, אני, אני.

אני, אני, אני.

נו,

עכשיו סוף סוף הבנו מה זה לפשפש

ומה זה למשמש.

ואם לא עושים את שניהם,

באמת לא כדאי שאדם היה נברא בעולם.

למה?

כי הוא יתחייב כלפי שמאיה, וכשהוא יגיע יקבל את העונש

לאורך זמן.

אז מה הרוויח בזה שהוא נברא לעולם, אם בסוף

את העצה האחרונה, כמו שאומרים, שנותנים לו,

ואומרים לו, אתה רוצה בכל אופן שישתלם כשאתה פה?

אין לך ברירה, אתה צריך את שתי הפעולות האלה,

פשפוש ומשמוש.

אז להתחיל לשים לב לעניינים, כדי שישתלם לנו להישאר פה בעולם.

רבי יחנניהו בן אגשיו אומר,

רוסו הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכו,

חרבו להון, תורו ומשואות,

שנה אמור,

אדוני חבר הכנסת גוייך, בלתו ראו, יא אדיר.