יפה תפילה ממעשים טובים | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

עלה ראש הפסגה.

מכאן נאמר, יפה שעה אחת בתפילה יותר ממעשים טובים.

שמכל מעשיו של משה לא נאמר לו עלה,

ובדבר הזה נאמר לו עלה.

לכן איתה בברכות אמר רבי אלעזר, גדולה תפילה יותר ממעשים טובים.

שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבנו,

אף על פי כן לא נענה אלא בתפילה,

שנאמר אל תוסף דבר אליי,

בסמיך לא עלה ראש הפסגה.

והיינו דבבחינה זו למלא את המבוקש,

יפה תפילה.

דאף במקום שכל המעשים טובים אינם פועלים,

התפילה פועלת.

ובכוחה לפעול יותר ממה שראוי לאדם,

אף אחרי מידת הרחמים.

זאת אומרת, גם אם אדם משתמש במידת הרחמים לבקש מהקדוש ברוך הוא ועדיין לא נענה, התפילה יכולה לעזור לו.

והנה נחלקו הראשונים, זיכרונם לברכה, בעניין חיוב תפילה.

להרמב״ם,

בפרק א' מתפילה,

הלכה ראשונה, התפילה היא מצוות עשה דאורייתא.

להרמב״ם,

בספר המצוות, מצווה ה' תפילת רבנן.

וכן סובר רש״י בברכות כ'.

ולא נחלקו אלא בדין חיובה.

אבל עצם מציבות התפילה,

חשיבותה ופעולתה הוזכרה בתורה פעמים רבות.

וכמו תפילות משה,

ואמרו חכמים זיכרונם לברכה בברכות כ״ו, תפילות אבות תיקנום.

אברהם תיקן שחרית, יצחק מנחה ויעקב ערבית.

ובתורה מפורש האבות התפללו.

ואברהם עודנו עומד לפני ה'.

והיינו בתפילה כמפורש שם בתרגום אונקלוס.

ובכל מקום שכתוב בתורה ויקרא בשם ה',

שהפירוש הפשוט זה שהוא פרסם שם שמיים בעולם,

פירש התרגום אונקלוס בצלי קודם ה'.

אז ויקרא בשם ה' מפרש תמיד התרגום בצלי, יתפלל לפני ה'.

אפילו שהפירוש הפשוט זה שפרסם שם שמיים בעולם.

הרי שעצם עבודת התפילה,

גדולתה וחשיבותה עבור האדם היא מן התורה.

עצם עבודת התפילה,

לא חיובה, אלא עצם עבודת התפילה.

הגדולה שלה והחשיבות שלה

היא מן התורה

והיא מציאות קיימת,

אלא דנחלקו בדין חיובה.

וסובר הרמב״ן

שמן התורה אין חיוב מיוחד על האדם להתפלל,

וכי יש צורך שהתורה תחייב אותו?

הרי טבע הדברים מחייב עניין תפילה.

וכאן נאמר, אם לא שיוויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו,

וכשם שאין צריך לחייב את התינוק שיקרא אמא,

כי מאליו יעשה כן,

אחרי שהכיר כי צריכו לה,

ומילאו את הצטרפותו ממנה,

אז הוא מוכרח לקרוא לאמא.

אם לא יקרא לאמא, מאיפה יתמלא את צרכיו?

אותו דבר צריך לקרוא אבא, אבינוש בשמיים,

אחרת מי ימלא את צרכיך?

כך ועוד יותר לאין שיעור,

זקוק האדם לבוראו בכל רגע ורגע ממש,

בכל ענייני גופו ובכוחות גופו ובנפשו,

שיפעלו ויתקיימו בשלמות שראוי לקיומו.

אף אחד לא מבטיח לנו שיהיה לנו שלמות

בכל הכוחות בגוף ובנפש.

כמו שאנחנו אומרים בתפילה,

על חיינו המסורים בידיך

ועל נשמותינו הפקודות לך

ועל ניסיך

שבכל יום חימנו ועל נפלאותיך שבכל עת

באמרו חכמים זיכרונם וברכה על כל נשימה ונשימה תהלל יה.

ובתנא דבא אליהו זוטא פרק ט״ו והובא בירקוד ניצבים, אמר דוד,

אני מגיד גדולתו וגבורתו ומלכותו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא,

שבכל יום ויום אדם נוצר

ובכל יום ויום אדם נברא

ובכל יום ויום מכלכלין אותו כתינוק על שדי אמו

כפרי מעשיו.

וגם היכולת לעוזרו היא בלי תכלית.

ואין אחר בעולם שיוכל לעשות כזאת.

על אחת כמה וכמה שטבע הדברים מחייב את עניין התפילה.

ואדרבה, אם מתפלל,

רק בשביל חיוב שהוטל עליו זה פגם וחסרון בעניין התפילה.

וכמו שאמרו באבות,

פרק ב', אל תעש תפילתך כבח,

אלא רחמים ותחנונים לפני המקום.

אם הטבל קיים רק בצורת חובת תפילה, לפי אימן דאמר,

בין אם זה דאוריית או דרבנן, זה גרוע מאוד.

אלא אל תעשה את התפילה כבח, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום.

כי אם לא, זה פגם וחסרון בעניין התפילה. אם אתה לא מרגיש צורך,

בלי חיוב. אם אתה לא מרגיש צורך, אתה בבעיה.

ונראה שעיקר עניין התפילה הוא רחמים ותחנונים לפני המקום.

וכן אמרו, דנשים חייבות בתפילה.

למה דרחמנינו?

בעדה אמרו,

ודלעולם יסדר אדם שבחו של מקום,

ואחר כך יתפלל לשאר צרכיו.

אין זה בגדר פיוס לפני התפילה כדי שתקובל תפילתו וימלאו בקשותיו.

למה הכתוב אומר במפורש,

ולא ייקח שוחד? מה, אתה משחט את הקדוש ברוך הוא שאתה אומר לו

את השבחים שלו לפני שאתה מבקש את הצרכים?

ואמרו חכמים, זכרונם לברכה, אפילו שוחד של מצווה,

השם לא לוקח.

אלא כל עניין הקדמת השבח הוא להכשיר עצמו ולרומם הכרתו,

ועל ידי שמקדים שבחו של מקום,

יכולתו, חסדו, רוממותו,

ומגביר בנפשו את הכניעה וההתבטלות הגמורה לפניו,

ומחזק את ההכרה שהכל בא לו מידו של הקדוש ברוך הוא,

ואז הוא מתפלל מעומק הלב ובכניעה ראויה.

נמצא שבהקדמת השבח הוא מכין את נפשו לתפילה ומכשירה להתעלות,

וממילא תפילתו מוכשרת יותר.

הנה יסוד עניין התפילה הוא,

שנהיה קשורים לבורא,

ופונים אליו,

ונכיר כי הכל ממנו.

בעלידה התפילה משתרשת הכרה זו.

למה אנחנו צריכים בכלל לבקש מהקדוש ברוך הוא? מה, הוא לא יודע מה אנחנו חסרים ומה אנחנו צריכים?

הוא יודע הכל,

והוא דואג לנו יותר ממה שאנחנו דואגים לעצמנו, ויכול להיות שאנחנו מבקשים דברים שהם לא טובים לנו בכלל.

אז למה צריך לבקש?

למה צריך להתפלל?

בשביל שנכיר שאנחנו באמת תלויים בו.

כי אדם שוכח, עושה פעולה והוא מייחס אותה לעצמו.

הוא מצליח ממשהו, הוא אומר, אני עשיתי.

הוא אומר, זה אני שכנעתי, אני פעלתי,

אני סידרתי. מי סידר את זה? מי עשה את זה אם לא אני?

פרשו של דבר, שאדם תולה הכל בכוחי ועוצם ידי, ולא שם לב. הוא חושב שלא.

אם תגיד לו, אבל מה, הקדוש ברוך הוא, בטח הקדוש ברוך הוא. אז למה אתה משתמש בלשון כל הזמן, אני ואני ואני ואני?

תגיד, הוא והוא והוא והוא.

השם סייע לי, השם עזר לי, השם ככה. תגיד, תתחיל בהשם אמר, השם עשה, השם הזה, השם

לא עושה ככה.

אז צריך להשריש את זה כל הזמן.

אז הנה יסוד עניין התפילה הוא שנהיה קשורים לבורא ופונים אליו,

ונכיר כי הכל ממנו,

ועל ידי התפילה משתרשת ההכרה הזו.

והנה, כמו בכל ענייני התורה,

שצריך למעשים די קם, כן?

דעולמנו הוא עולם העשייה,

ורק על ידי המעשים נקנה את השלמות בנפש,

כך הוא גם בעניין תפילה.

וזה שאנו חסרי חול

וצריכים לפנות תמיד לבורא,

זה עצמו ההוויה בעשייה להשלים ולחזק את הכרת הבורא והכניעה לא יתברך.

זה פעולת העשייה,

התפילה,

כדי להשריש בנו, להשלים בנו ולחזק בנו את ההכרה בבורא והכניעה לא.

ולכן, גם אחרי כניעת הידיעה,

מצד ההתבוננות,

שבהתבוננות אנחנו מכירים שזה ודאי,

ומצד הקדמת שבחו של המקום,

עדיין צריכה התקרבות והכניעה לבורא, לתפילה ותחנונים,

כדי להשתרש בעומק הנפש.

זה שאנחנו לא מסוגלים לבקש מהקדוש ברוך הוא בתפילה, בתחנונים ובבכי וזה,

זה בגלל שאנחנו בעלי גאווה סרוחה.

אם לא הייתה לנו גאווה סרוחה,

אם היינו באמת מאמינים שהכל זה מאיתו יתברך ובידו יתברך,

היינו צריכים לבכות על כל דבר בשביל לקבל.

כי ככה אנחנו כאילו נפטרים, אומרים את זה וזה, פה ושם, גם אם הוא לא ישמע לי בתפילה או לא, אני מסודר, אני יש לי זה, ויש לי זה, ויש לי זה.

כאילו, מה אני מבקש במיוחד? אני ברוך השם, בסדר, יש לי זה. הכל בסדר. הכל בסדר. אה, כן, צריך עוד כמה דברים.

בעיקרון הכל בסדר.

זה בגלל שאנחנו לא מכירים ומוקירים שבכל רגע נתון הקדוש ברוך הוא מאפשר שזה יהיה בסדר.

אבל הרי בכל רגע נתון הוא גם יכול לשנות את המצב

שפתאום אתה מובן לבית חולים, ופתאום אתה ככה, ופתאום מתלבשו עליך, ופתאום נהיה ככה, ופתאום נהיה ככה. ואין רגע.

אבל בגלל שאין לנו את ההכרה הזאת, אז לא יודעים להתפלל, אנחנו מתפללים סתם.

אז כמו שאנחנו צריכים לעולם העשייה במצוות לקניית השלמות,

ככה אנחנו צריכים גם בתפילה, כי התפילה היא משרישה בנו את ההכנעה, אם אנחנו מתפללים בתשומת לב ומכירים בכלל את מה שאנחנו מסבירים כרגע.

הכלל הוא שאין להשיג שלמות על ידי דעת בלבד.

זה שאדם יודע את הכל ומתפלפל, ויכולים לראות את כל ההוכחות והכל, זה עדיין גורניש מגורניש.

אתה חי ככה?

אתה מקיים ככה?

אם כן, יש לך הכרה.

אם לא, זה הכל קשקושים.

לקרוא איזה מאמר ולהסכים איתו, להגיד זה נכון, ואז הוא יהיה לך בראש בקופסה, וזהו.

שום דבר זה.

זה כלום, זה לא שייך לתורה.

תורה רוצה קיום.

אם אין קיום, אין תורה.

הפוך.

זה זלזול בתורה.

אתה יודע ולא עושה.

זה כמו אחד יודע את החוקים של התעבורה והוא עובר עליהם.

אז אתה יכול להגיד שהוא יודע מה הוא יודע.

מה הוא יודע? הוא נוסע באדום, הוא יודע?

הוא נכנס בין כניסה, הוא יודע? חונה על המדרכה, הוא יודע? מה הוא יודע?

הוא יודע שאסור.

אז למה אתה עושה?

אז הוא עבר יד.

אז אם אתה יודע מה עושה, אז אתה עבריין תנועה.

אז זאת אומרת,

עצם זה שאתה יודע ומשיג וזה, וכן וכן וכן, ולא עושה בפועל,

פירושו של דבר אתה עבריין.

נמצא שהתפילה היא המעשה להשליט בנפש את הדעות הנכונות

והכנעה מהבורא.

התפילה היא המעשה.

מי איש גורמת להשליט בנפש של האדם את הדעות הנכונות והכנעה מהבורא.

ואמרו

בגמרא ביומא עין ואב, שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי,

מבנימה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה.

למה צריך לצריח אותם כל יום?

אמר להם, אם אפשר לכם למשל, למה הדבר דומה?

למלך בשר ודם, שיש לו בן אחד,

פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה,

ולא היה מקביל פני אביב, אלא פעם אחת בשנה.

עמד ופסק מזונותיו בכל יום,

והיה מקביל פני אביב כל יום.

אף ישראל,

מי שיש להם ארבעה וחמישה בנים,

היה דואג ואומר,

שמא לא ירד מן למחר,

ונמצאו בני מתים ברעב,

ונמצאו כולם מכוונים את ליבם להבינו שבשמיים כל הזמן.

אבל אם היה נותן להם מן,

לשנה מראש, מי היה זוכר את הקדוש ברוך הוא?

עשירים זוכרים את הקדוש ברוך הוא?

הם זוכרים את הכסף.

עניים זוכרים אותו כל הזמן. איך אני אסע? מאיפה יהיה לי דלק? מאיפה אני זה? איך אני אשלם? עכשיו ירד זאב, עכשיו ארנונה, זה ככה.

כל רגע הם צריכים את הקדוש ברוך הוא.

הרי שתכלית התפילה ובקשת הצרכים

היא לכוון את ליבנו לאבינו שבשמיים.

ובזה מובן מאוד עניין תפילות אבות תיכנום.

מה שאמרו החכמים, אבות תיכנום את התפילות.

הם פרסמו את האמונה בשם יתברך בעולם.

ועניין הביטחון בבורא

והכניעה אליו.

הלוא זה קשור בענייני האמונה ונובעים מאמונת הייחוד.

שהשם אחד והכל נעשה על ידו באחדות גמורה והכל רק שלוחים לקיים רצונו.

וזה נקבע על ידי התפילה. עכשיו מסתדר

לפי זה מה שהתרגום אונקלוס אומר.

בצלי קודם אדוני.

ויקרא בשם השם.

הפירוש הפשוט זה פרסם את שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם.

בתרגום הוא אומר בצלי.

אז בואו נחליט.

זה פרסום או זו תפילה?

לפי מה שלמדנו, התפילה זה פרסום.

עצם זה שאברהם אבינו ויצחק יעקב מתפללים נשים,

אנשים טמאים, מה אתה עושה, עם מי אתה מדבר,

מה אתה...

זה פרסום הכי גדול, אתה מבין, שיש בורא שאני בלעדיו לא יכול לעשות כלום.

אני מבקש ממנו אוכל, אני מבקש ממנו לחיות, אני מבקש ממנו, כל דבר אני מבקש ממנו.

וזה עובד? תגיד, וזה עובד? כן, זה עובד.

זה מתפרסם הדבר.

מה יקרא בשם השם?

כתוב בתהילים יב, קירום זולות לבני אדם.

ופרשו חכמים, זיכרונך בברכות ו' לעניין התפילה,

שהיא מן הדברים העומדים ברומו של עולם,

ובני אדם מזלזלים בהם.

התפילה מגיעה עד כיסא הכבוד.

מי לא היה רוצה להיכנס עכשיו, לדבר עם הקדוש ברוך הוא עכשיו,

ולבקש ממנו זה משהו. לבוא עד כיסא הכבוד.

אז כמה שזה רום,

כמה שזה נמצא ברומו של עולם יותר גבוה, ככה זולות, ככה מזלזלים בני אדם.

אז הדבר שיכול להכניס אותנו להיכל השם, כמו שאומרים, זה התפילה.

ובן אדם לא מנצל את התפילה הזאת,

הוא אומר אותה.

אבל עם ההבנות האלה שאמרנו,

עם כניעה,

עם ידיעה שבלתו יתברך לא יתאפשר שום דבר, וכל מה שיש בידי כרגע זה בעצם ממנה, ועל ניסיך ועל נפלאותיך שבכל עת וכו' וכו'.

אדם באמת שם לב בכלל המילים.

הרבה עניינים יש בתפילה, וכל אחד מהם עומד ברומו של עולם.

הבריאה מסודרת בזה האופן שהתפילה משפיעה

על הנהגת העולמות

להמשיך שפע טוב,

ולהיטיב לברואים.

ככה זה מסודר,

שהתפילה

היא ממשיכה שפע טוב להיטיב לברואים.

עם תפילה אפשר להוריד מה שרוצים.

אם משה רבנו פחד מהתפילה של קרח ועדתו ואמר אל תפן אל מנחתם,

אתם מבינים מה כוחו של תפילה?

משה רבנו צודק מאה אחוז.

קרח ועדתו חולקים עליו בשביל כבוד.

אבל כוח של תפילה הוא אדיר,

גם רשע שמתפלל.

אז הוא מבקש אל תפן אל מנחתם.

זאת אומרת,

אדם יכול להוריד שפע ולהיטיב לברואים

לא כמו שמגיע להם לפי מעשיהם בדין,

ואפילו לא על פי מידת הרחמים,

אלא תפילה בכוחה בעצם להמשיך שפע טוב.

זהו, שאמרו בברכות ל״ב,

גדולה תפילה יותר ממעשים טובים,

שאפילו משה רבנו לא נענה אלא בתפילה.

זה גדולה תפילה שבכוחה לפעול ולהשפיע אפילו במקום שמעשים טובים אינם מועילים.

והתפילה משפיעה

גם בעניינים רוחניים.

מה יש לנו יותר מזה שיהודה,

שהוא היה מלך שבשבטים,

ועל שמו אנחנו נקראים יהודים,

וממנו יוצא מלך המשיח.

ועוד הרבה מעלות ליהודה.

ועם כל זה עצמותם מתגלגלות

בארון ארבעים שנה,

והוא לא מגיע למטיבתא דרכיה.

עד שמתפלל עליו משה רבנו ואומר,

שמע השם כל יהודה ואל עמו תביאנו.

אז הוא הצליח להרים אותו למעלה ולהכניס אותו לאן שצריך.

כל הזכויות שלו וכל המעשים הטובים שלו, כל מה שעתיד לצאת ממנו והכול,

לא הועין לו כנגד מה שהוא אמר לאבים,

אם לא אביאנו וחטאתי לך כל הימים.

קיללה תלמיד חכם על תנאי, באה.

כלפי עצמו.

הוא רצה להראות עד כמה הוא נחוש שבאמת הוא יכול לעשות מה שצריך.

אבל זהו, תקע את עצמו.

שום דבר, כלום.

תפילה של משה שחררה את הכול.

אומנם שם יש ללמוד עוד דבר אחד מדהים.

מה הוא אמר?

שמע השם כל יהודה.

בעל עמות אביאנו. מה זה שמוע? מה היה ליהודה?

יהודה אמר, צדקה ממני.

אז הוא הודה.

הוא הודה במעשה תמר.

ההודעה הזאת קראו לה חכמים קידוש השם שאין כדוגמתו.

הוא קידש שם שמיים בפרהסיה.

אם היה נודע לנו היום...

כשאחד הרבנים הגדולים

היה המקלה שלו,

היה קידוש השם אם הוא היה מודה.

היו אומרים להם, ראית השם מרחם? מה נשאר? מה נשאר?

תגיד לי, מה נשאר?

והוא שהודה, אמרו חכמים, זכרונם לברכה,

קידש שם שמיים פרסיה.

כשהוא עשה את הפעולה הזאת,

אחיו ראובן,

שחזר בתשובה בסתר

על מעשה בלהש, שהוא בלבל את יצועי אביב,

והיה שובל הבור, מאיפה שב? משקו ותעניתו.

הוא שמע שאחיו עשה תשובה בפרהסיה?

עשה תשובה בפרהסיה.

וכיוון שהוא עשה תשובה בפרהסיה,

אמר משה רבנו, ששמע השם קול יהודה, ראית מה גרם הקול של יהודה?

כשהוא אמר, צדקה ממני,

הוא גרם לאחיו לעשות תשובה מעלייתא.

לא תשובה לגמרי,

רק תשובה מעלייתא, מבסתר לפרהסיה.

אז כל הזכויות של יהודה,

כולל מלך המשיח, לא עמדו לו,

אבל בזה שהוא גרם, אפילו לא במישרין מעקיפין,

שאחיו יעשה תשובה יותר מעולה

למה הוא זכה, למה שארבעים שנה לא יכול היה

לעלות למטיבתא דרכיה.

שמעתם כזה דבר פעם?

מה כוחה של תשובה, אפילו תשובה מעלייתא רק?

אז לכן

אמרנו שגדולת תפילה יותר ממעשים טובים, שאפילו משה רבנו לא נענה אליו בתפילה,

גדולה תפילה שמוכרחה לפעול ולהשפיע אפילו במקום שמעשים טובים מן המוענים. והתפילה משפיעה גם בעניינים רוחניים, ובפרט כל מי שרוצה לקבל מהקדוש ברוך הוא ברוחניות,

שמה זה צ'ק פתוח.

מה שאתה רוצה באמת לרוחניות, השם נותן.

מה שאתה רוצה.

אם אתה אמיתי,

אתה תקבל את כל הכלים שנחוצים לך.

ברוחניות,

בגשמיות לא.

לפי מעשיו, לפי החשבון, לפי ככה וככה.

אבל ברוחניות, מה שאדם רוצה, יבקש ויתבע, יקבל.

רק שזה אמיתי.

וכבר ביארנו

שהפלוגתא של הפוסקים,

אם התפילה דאורייתא או דרבנן,

היא אינה אלא בגדר חיובה, האם החיוב שלה היא מן התורה,

או שהחיוב שלה

הוא מדרבנן.

אבל עצמיות התפילה היא לחולי עלמא מדאורייתא.

כל התורה מלאה מהתפילה.

בהשפעתה וכוחה של התפילה הם מציאות בבריאה.

והן הן דבריהם, זיכרונם לברכה, גדולה תפילה יותר ממעשים טובים,

שאפילו משה רבנו לא נענה אליו בתפילה.

לכוחה של תפילה לפעול ולהשפיע בעצם,

ובתפילה מלבד מה שהאדם מתבונן ומתחזק בידיעת השגחה פרטית,

ושהכול בין לכלליות העולם וישראל ובין לכל פרט ופרט,

זה מאיתו יתברך.

חוץ מזה,

אך מצד שהוא הכניע את עצמו וכל כוחותיו לבורא יתברך, הוא מתבטל לפניו.

הרי הוא גם מכיר מאוד ומודה לו יתברך על כל החסדים שנעשו עמו מעודו ועד עתה,

בלי שקדמה לו שום עבודה.

הרי הקב' ברוך הוא שנותן לנו זה חסד חינם שעוד לא קדמה שום עבודה שמגיע לנו כלום,

וגם אם יתאר לנו מה שעבדנו, גם לא מגיע לנו כלום.

ובזה שמתקשר לבורא יתברך שמו ומודה לו על כל חסדיו ויודע שהכל טובתו,

ויודע שהכל זה טובתו, עם חסד השאירה ועם משפט השאירה,

בכל מצו אני צריך לשורר לקדוש ברוך הוא.

הוא מקיים את החובה של מברכים על הרעה כשם שמברכים על הטובה,

ואין לו חס ושלום עניין של תרעומת וטרוניה על הנהגת השם,

וביותר שמכיר דלת למיד דגרמי כלום,

אין לו מעצמו שום דבר,

וגם כשאין מגיע לו מאום, אז הכי חשוב, לא מגיע לנו כלום.

והכל הוא רק חסד מהבורא יתברך,

מתוך זה כל המאוויים והדרישות

מועטים מהם.

ואז קל לו לעמוד נגד יצרו.

אם הוא יודע שהוא לא חייב לו,

והוא לא מגיע לו, ולא שום דבר, ולא כלום,

היצר לא יכול ללחוץ אותו, לא יכול לדחוף אותו, לא יכול לטות אותו, לא יכול שום דבר.

שום דבר, ואנחנו מה?

כתוב במשלי כח, מסיר אוזנו משמעו התורה,

גם תפילתו תועבה.

עיני התפילה היא לרצון ונחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא.

ובקורבנות, מה כתוב? לריח ניחוח.

נחת רוח לפניי, שאמרתי ונעשה רצוני.

בתפילה היא במקום הקורבנות.

ובזה שמסיר אוזנו משמעו התורה,

לא זו בלבד שתפילתו אינה לרצון ונחת רוח,

אלא שהיא נהפכת לתועבה.

ובתורה נקראו תועבה עוונות היותר חמורים.

והרי שיש בתפילתו של המסיר אוזנו משמעו התורה משום עוון חמור.

דיני עניין הכניעה בתפילה

הוא יסודה של התפילה.

להיות כנוע ולבקש בתחנונים.

שזה בגדר עומד לפני הקדוש ברוך הוא,

ונושא ונותן עמו.

והנה כשעומד אדם לפני מלך בשר ודם,

וכל שכן אם הוא עומד לפני מלך בכיפה, דהיינו ששולט בכל העולם כולו,

הרי הוא מפחד ומתבטל מאוד.

ומכל שכן בדרגין לאין שיעור,

כשאדם עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא,

כשמדבר עמו ומבקש ענייניו,

על אחת כמה וכמה שצריך שיתמלאו כל בתי נפשו, כניעה והתבטלות בתכלית.

ומעתה, מאחר שמצד עמידתו

לפני המלך

ראוי שיהיה בתכלית ההתבטלות והאימה מלפניו,

ואם בשעה זו שעומד לפניו ומבקש ענייניו,

הוא הרי בעצמו מבזה דבריו של הקדוש ברוך הוא.

הוא מסיר אוזנו מלשמוע מה שהמלך מדבר אליו,

ומצווה אותו ומבקש ממנו.

זו עזות נוראה מאוד וחסרון דעת.

ואין זה כלל מכוונות עניין התפילה.

ולא לבד שלא שייך שתתקבל,

אלא שנקראת התפילה שלו תועבה.

הייתכן שייבזה דבר המלך ולא ישמע מה שהמלך מדבר אליו ומצווה ומבקש ממנו,

ובעת הזאת יעמוד לפני המלך ומבקש צרכה, וירצה שהמלך ישמע לו ויעשה בקשתו.

הוא לא שומע על המלך, או שהמלך ישמע לו.

איך אפשר לבוא? מסיר אוזנו משמוע תורה,

גם תפילתו תועבה.

ואם עושה כן, הרי זו עזות נוראה מאוד.

בחסרון, בדעת ובהכרה.

ואין תפילה כזו כלל

מעיקר כוונת התפילה.

ולא זו בלבד שאינה מתקבלת,

אלא שיש בה עוון חמור שהיא נקראת תועבה.

והדבר המוזכר על העוונות היותר חמורים, תועבה.

ומעתה לימוד גדול בפרט

לעוסקים בתורה.

כשהעמל בתורה נקל להם יותר,

אז עד כמה הם צריכים להתחזק בתורה גם מצד עניין התפילה.

יוצא לפי מה שלמדנו,

יסוד גדול מאוד,

שמה שלא נוכל להשיג אפילו במעשים טובים,

בהכי טובים, ולמשה רבנו הוא היה המעשים הכי טובים,

לא עזר לו.

מה כן עזר לו?

התפילה

על אירוש הפסקה.

זאת אומרת,

אם נשקיע בלימוד התפילה,

בכניעה שבה,

בהתבוננות

בטובות הבורא עלינו, שמרעיף עלינו בכל רגע נטול,

ונבוא לפניו בכניעה ובתחנונים,

ואם נזכה להגיע להכרה כזאת שבאמת נרגיש שאנחנו חסרי כול,

נגיד אם היו אומרים לאדם

שחס ושלום היום,

הוא הפסיד את כל מה שיש לו,

איך הוא היה נשבר בליבו?

אומרים לו, אשתך עזבה אותך,

הילדים שלך שמרעים לא רוצים להגיד מה,

הכסף שלך הוא קל,

החברים שלך לא רוצים אותך, ונשאר ככה כלום, איפה שהוא הולך, אין כלום.

מה היה עושה אחד כזה?

איך הוא היה פונה עכשיו לקדוש ברוך הוא?

איך היה מדבר איתו?

למי שיש לו אישה והכל בסדר, והילדים בסדר, והכל בסדר, והחשבון בבנק תופח, והכל זה אותו דבר.

בטח שזה לא אותו דבר.

ומה שיש לנו,

אז זה שאול.

כי בן רגע היה,

ובן רגע איננו.

זה הבן אדם, חי במופת, בנס,

בחסד גמור.

אז יש הזדמנות לאדם להיכנע לפני הקדוש ברוך הוא ולהכיר את זה.

עבודה קשה היא, עבודה קשה זה לא קל.

לא קל לנו להיכנע לפני הקדוש ברוך הוא, לא קל בכלל.

בכלל לא קל.

האגו שלנו כל כך מנופח, ההוויה שלנו כל כך בטוחה אצלנו.

אנחנו כל כך מרגישים את עצמנו שקשה לבן אדם להרגיש כניעה.

קשה לאדם להרגיש כניעה.

כשניגש שוטר לחלון,

רישיונות.

אתה כבר חושב מה אני אגיד לו, זה אולי ייבטל לי יואו, זה עשר נקודות, וזה אלף חמש מאות, ויכול להיות שזה, זה היה מי השליטי כבר מקודם, וזה איפה ושם.

שנייה חבר, אדום, לא יודע מה יגיד, כן להגיד, איך להגיד, מה להגיד, זה יעזור, לא יעזור.

מה עובר לו בראש, ואיך הוא מדבר איתו, וזה וזה. תראה, תראה, זו העבודה שלי, הפרנסה שלי, אתה עושה לי טובה,

אם היה מדבר ככה על הקדוש ברוך הוא, לא היה נתקל בשוטרים בכלל.

אבל כנראה שהתפילה לא הייתה טובה, אז אמרו לו, קח שוטר

ותלמד איך לקלח.

אחד רוצה חופש מבעל הבית,

איך הוא מקמבן,

איך הוא ייגש אליו, מה יגיד לו, ואיך מה שלא ידחה אותו.

כי הוא כבר תכנן,

שהוא רוצה לצאת, הוא סומך על זה שהוא יסכים.

כמה מחשבות הוא עושה בשביל לפייס אותו.

אחד שרוצה העלאה בכולל,

הוא יודע שהמצב על הפנים, וקיציצו והכול, אבל אם הוא לא יקבל עוד תוספת של כמה, מה, 100, 200, 300 שקל, אתה מבין, המצב שלו...

אז כשאחד אפשר ללמוד קצת יותר, להיבחן על משהו, לעשות ככה, אולי סדר גימל, ככה, פה, שם, אפשר לקבל אולי ככה, באיזה,

בשוק כזה, בשקט, ככה, ככה, בשביל...

אז בלית ברירה,

לפעמים אנחנו מול אנשים שלא היינו רוצים בכלל לבקש, ולא כלום, והלוואי ולא היינו צריכים, אנחנו עושים את זה.

אבל לפני הקדוש ברוך הוא באים,

רביבי,

בטון בטוח,

עבודה קשה מאוד, התפילה.

זו עבודה שבלב.

שם אנחנו לא יודעים מה קורה,

אבל צריך לעבוד על זה.

אפשר להשיג השגות

אחרי כל המעשים הטובים.

אחרי הכל,

תפילה.

אמר רבי אלעזר, גדולה תפילה יותר ממעשים טובים,

שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבנו,

ואף על פי כן לא נענה לה בתפילה,

שנאמר, אל תוסף דבר אליי,

אבל מה סמוך לו? עלי ראש הפסגה.

רבי יחנן ימואל, אני אשוך מראש הוועדות.

תודה רבה.