ההכנה מכריחה ומוכרחת | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אתה הוראת לדעת כי אדוני הוא האלוהים, אין עוד מלבדו.

מבואר אצלנו שיסוד הכל

הוא הכנה.

ניקח לנו ציור מעניינים הנשגבים שלכאורה אין לאדם שייכות בהם כלל,

כגון נבואה.

הלא הוא פשוט לכל שאין לאדם שום שייכות לנבואה,

שאינה אלא סוד השם ליראיו,

שמנבא הקדוש ברוך הוא את עבדיו הנביאים ומגלה להם עתידות.

ואף על פי כן,

מעלת הנבואה יכול להשיג האדם על ידי עצמו,

שהשגת הנבואה

היא כהשגת כל הדברים הטבעיים.

כמו שאם יאכל האדם יסבע ואם ישתה ירווה צמאונו,

כמו כן הוא בעניין הנבואה,

שעל ידי הכנת האדם

הוא משיג הנבואה,

עד שבישראל הייתה נבואה מהדברים השכיחים והקלים.

אחת משנים עשר קיללותיו של ישעיה הייתה

שיחדל נביא מישראל.

והוא, שכשהאדם מכין עצמו לנבואה,

הבורא מוכרח לנבא אותו.

זאת אומרת,

יסוד הכל

זה הכנה.

כל הבריאה הזאת עומדת על בסיס של הכנה, ויסוד כל מעשיו של האדם זה הכל תלוי בהכנה.

ואמרנו שנבואה לכאורה זה נראה לנו שזה לא שייך בכל אדם, מתברר לנו שזה שייך בכל אדם.

ואם אדם עושה את ההכנות המתאימות להיות נביא, השם מוכרח לנבא אותו.

זאת אומרת, זה נמצא בכל אדם ביכולת, בטבעו של אדם להשיג.

וצריך להבין, עניין זה של הכנה,

שהוא עניין כמו עניין הלימוד.

שבעניין הלימוד הלא ידוע לכל שכשאדם עמל בלימודו הוא לכאורה משיג חוכמתו על ידי לימודו.

אבל זה לא נכון.

באמת, הרי אדוני ייתן חוכמה מפיו דעת ותבונה.

אז מי נותן חוכמה?

מי נותן דעת ותבונה?

זה השם, לא ההשתדלות שלך, לא המאמץ שלך.

שהכל הוא רק מאת הבורא יתברך.

מאף על פי כן, שזה כך,

יגעת ולא מצאת, אל תאמן.

כי בכל אופן צריך הכנה של יגיעה,

ואז אתה תשיג את מה שצריך.

אבל זה בגדר מתנה, בגדר מציאה, לא שאתה כאילו מוכרח בזה.

שכאילו שעניין לימוד מוכרח הוא שיחכים.

זאת אומרת, המצב הוא.

אל תחשוב שאתה יכול לעשות את זה מכוח עצמך,

אלא מכוח שהשם מכריח למי שמשתדל שהוא ייתן לו חוכמה.

אבל לא שזה האדם עצמו מחכים, הוא כאילו באופן עצמאי מחליט להחכים, אז הוא יחכים.

בתורה לא.

בתורה זה רק השם ייתן חוכמה מפיו דעת ותבונה.

וצריך יגעתה.

ואז, כביכול, הלימוד מוכרח הוא שיחכים.

וזה משום שהקדוש ברוך הוא יצר מצב כזה שכשעושים את מה שהוא אומר,

אז כאילו מוכרח להחכים את הבן אדם.

זה נקרא עניין ההכנה שאנחנו צריכים להכין לעצמנו.

וכשיש הכנה,

יש התחברות בין האדם והחוכמה.

כמו כן,

גדולה גדולה,

לא,

סליחה. והחוכמה היא כל כך גדולה

עד שהוא מוכרח להחכים.

וזה בא מצד ההתקשרות והחיבור שבין האדם והחוכמה.

שבסוד החיבור,

כשאך יש הכנה,

אזי החוכמה מוכרחת שתבוא.

אם אתה עושה את ההכנות המתאימות,

החוכמה מוכרחת שתבוא. לא מכוחך,

אלא מכוח שהשם קבע שהוא ייתן חוכמה ומפי דעת התבונה.

זה כמו שיש שני משטחים של ברזל,

וצריך

לחבר אותם.

אז לוקחים אלקטרודה ומחברים אותם.

עכשיו, החיבור הזה הוא שגורם עכשיו שהם הופכים להיות חתיכה אחת.

זאת אומרת, אם אתה, אם השכל האלוקי שיש בך מתחבר לתורה שהיא החוכמה האלוקית, וזה השכל האלוקי,

כביכול של הקדוש ברוך הוא, שכתוב בתורה, כביכול,

אז יש חיבור בין השכל שלך לבין השכל האלוקי,

ואז נהיה ההכנה ונהיה חיבור.

הנה, רק באופן זה צריך להבין עניין קבלת התורה.

רק באופן זה צריך להבין את העניין של קבלת התורה.

עניין קבלת התורה, הלא הוא, מה שאתה הוראת על הדעת,

שהבורא יתברך פתח כל שבעה רכאים.

גילה ולימד תורה למשה רבנו.

ומשה רבנו היה לכאורה כתלמיד היושב בפני ריבו,

שאין לו אלא מה שהרב מגלה לו ולומד עמו.

והתלמיד אינו יודע מעצמו כלום.

ובכל זאת הרי משה קיבל תורה מסיני.

זאת אומרת שעל ידי קדושתו,

טהרתו ופרישותו, שזה הכנה,

הוא זכה לקבל את התורה.

זאת אומרת, אחרי הכנה כזאת היה מוכרח שתהיה קבלת התורה.

והכנתו של משה רבנו הרי היא בגדר לימודנו אנו.

שאחרי הלימוד זה כבר בגדר הכרח שנשיג את החוכמה.

כמו כן היה בהכנת משה רבנו לקבל את התורה.

שאחרי ההכנה היה זה כבר בגדר הכרחי שתינתן לו תורה.

זאת אומרת, אנחנו יכולים להיות מכריחים שנהיה חכמים.

במה זה תלוי?

לא בחוכמתנו, לא ביכולתנו, לא ב-IQ שלנו. זה תלוי בהכנה שלנו.

אם ההכנה נכונה, הכל יכול להגיע בהכרח.

כאילו שהבורא יתברך היה מוכרח ללמד את משה תורה ולפתוח לפניו את כל המ״ט שערי בינה.

וזה מורה על סוד החיבור שבין הבורא יתברך והאדם.

לדוגמה, אלה שיודעים קבלה ודברים כאלה, לא אלה של היום שאין כאלה.

אבל כשידעו קבלה מקובלים אמיתיים,

הם יכולים להכריח מלאכים בעולמות העליונים לפתוח להם שערים ולהיכנס.

עד איפה מקום שהם מסוגלים להגיע ויודעים להגיע.

כמו ארבעה שעלו בפרדס.

אז זאת אומרת, יש הכנות שאם עושים אותן,

אז זה מכריח לקבל את התוצאות.

יסוד זה בולט תכף בתחילת היצירה והשתלשלות הבריאה.

איך שהתחילה היצירה והחל לה להשתלשל הבריאה,

ככה זה התחיל מההתחלה כבר.

היצירה עצמה מורה לנו על החיבור שבינה ובין ה' יתברך.

היצירה שאנחנו רואים היום

זה החיבור בינה לבין ה' יתברך.

איך?

ואתה מחיה את כולם.

שום דבר לא קיים.

באפס זמן

ובכל רגע בלי שהשם נותן חיות בדבר שיתקיים.

השולחן הזה וכל ההנאה שיש בו,

כל חלקיק קטן בבריאה,

כביכול חי מהחיות שהשם משפיע עליו בכל רגע,

ואתה מחיה בכל רגע את כולם.

לא אנשים רק, לא בהמות, גם דומה.

שום קיום, אין שום דבר בעולם

בלי חיות שכביכול זורמת בכל רגע לאותו דבר.

זה סוד הווייתה וקיומה של הבריאה.

כל השתלשלות הבריאה הרי הוא בדרך סיבה ומסובב.

הקדוש ברוך הוא סיבת הסיבות ועילת העילות,

וממנו יש מסובב.

אז הכל הולך בסדר של סיבה ומסובב,

שבכל הבריאה נראה עניין ההכנה.

דבר אחד מכריח לשני,

והשני מכריח לשלישי, וכן הלאה.

הכל הוא על פי סדר ההכנה.

כאילו שמהדבר הנולד

מוכרח שהיה המולידו,

כי הנולד מעיד על מולידו,

והוא מוכרח הנולד שהיה לו מוליד.

כיוון שהקודם הוא ההכנה בעדו, איך הוא נהיה?

וכן להפך,

הדבר הקודם שישנו כבר,

הרי הוא מכריח את תולדותיו.

ועיין ברמב״ן,

שכתב בעניין החוקרים בבראשית ב׳ י״ז,

שאמרו שהמיתה היא בהכרח.

החוקרים אמרו,

כן, חכמי הטבע מה שנקרא,

אמרו שהמיתה זה הכרח.

אין דבר כזה לא למות.

אליהו מכחיש אותם וחנוך מכחיש אותם,

עשרה שעלו לגן עדן בחיים מכחישים אותם,

אבל בואו נשמע מה אומר הרמב״ן.

החוקרים הטבעיים אומרים

שהמיתה היא בהכרח. וכתב

הרמב״ן, ודע,

כי אין ההרכבה מורה על ההפסד,

אלא לדעת קטני אמונה.

אין ההרכבה מורה על ההפסד. כל דבר הוא מורכב.

כל מה שאנחנו מכירים הוא מורכב.

הוא לא פשוט.

הקדוש ברוך הוא הוא פשוט גמור.

אין לו הרכבה, הוא לא שני חלקים.

הוא פשוט.

כל דבר אחר הוא מורכב מחלקיקים,

מחיבורים.

אין דבר שהוא לא מורכב.

אז הם אומרים שהמורכב הוא נפסד.

שהמורכב חייב להיפסד, כאילו יתפרק לגורמים אחר כך.

בשלב מסוים הוא יתפרק.

כן?

כתב, דע כי אין הרכבה מורה על ההפסד,

אלא לדעת קטני אמונה.

לא קטני הבנה, קטני אמונה.

כי הבריאה היא בחיוב.

הבריאה היא לא בשלילה.

הבריאה היא בחיוב. בחיוב פירושו שזה קיום. קיום, קיום, קיום, קיום, קיום. בחיוב כל הזמן.

לדעת אנשי האמונה האומרים

כי העולם מחודש

בחפץ אלוהים פשוט,

זאת אומרת, דעת אנשי האמונה האמיתיים שהם אומרים כי העולם מחודש,

הוא לא קדמון, הוא לא קיים תמיד,

אלא הוא מחודש, השם בראשית ברא אלוקים תשומם את הארץ.

אז אנשי האמונה אומרים כי העולם מחודש בחפץ אלוקים פשוט,

שזו הגדרה שיכולה לסבר את אוזנינו לדעת

שחפץ השם זה לא איזה הכרח או משהו אלא זה פשוט.

גם הקיום יהיה בו לעד

כל ימי החפץ.

כל זמן שהשם חפץ

אין שום מניעה שהעולם הזה יהיה לעד,

והאדם יהיה בו לעד,

וכל מה שירצה השם יהיה לעד.

כמו שהשם הוא לעד,

כל מה שהוא רוצה יכול להיות לעד.

לפי החפץ,

אם הוא יחליט לתחום את זה לתקופה,

לזמן וכו',

ואחר כך התחדשות מחודשת, צורה אחרת וכו', זה עניינו.

אבל מצד הקדוש ברוך הוא אין שום מניעה שהכל יהיה לעד.

ולעיל מזה כתב, ועל דעת ריבותינו,

אלמלא שחטא האדם הראשון לא מת מעולם.

הרי השם אמר לו, רק ביום אכולך ממנו מות תמות, אבל אם לא תאכל,

וחי לעולם.

והרי היה שם עץ החיים,

שאם היה אוכל ממנו, כתוב מפורש, וחי לעולם.

הנה רואים שבעל ההרכבה לא מחויב להיות נפסד.

אז לכן,

הנשמה העליונה נותנת מצד הנשמה העליונה, היא נותנת חיים לעד.

לכן גם אנחנו לא מתים, אנחנו רק נפרדים,

נפטרים מן הגוף.

הנשמה ממשיכה להתקיים.

האני, האדם, האמיתי, זה שמדבר, ששומע, שמבין,

הוא לא מת,

הוא רק נפטר מן הגוף.

אז לכן,

הנשמה העליונה נותנת חיים לעד.

והחפץ האלוהי אשר בו בעת היצירה,

ידבק בו תמיד,

והוא יקיים אותו לעד.

אז כל זמן שהחפץ האלוהי נמצא בו, ואתה מחיה את כולם,

אז הוא יכול להתקיים לעולם ולעד.

מורגלים תמיד להבין דברי הרמב״ן שכוונתו,

שכיוון שהבריאה כולה מחודשת ברצון ה' וחיים ברצונו,

אם כן,

מה שייך על זה הכרח של מיתה.

פשיטה, מתי שהוא רוצה זה יהיה, מתי שהוא רוצה זה לא יהיה.

אבל לפי דברינו, מפרשים דבריו על דרך זה,

שכוונתו של הרמב״ן היא, כיוון שסוד החיים זה דיבורו של הקדוש ברוך הוא,

הרי במאמרו ברא שחכים וברוח פיו כל צבם,

הכל היה במאמר ה', כן,

בעשרה מאמרות נברא העולם,

במאמר זה דיבור,

והדיבור הזה קיים כל הזמן,

לא נפסק, כי אם היה דיבור נפסק,

אז הכל היה נחלם,

כמו שלא היה קודם.

וזה עצמו מקיים אותם, דיבורו של הקדוש ברוך הוא מקיים אותם.

אכן רוח היא באנוש.

רוצה לומר, ההשפעה שיוצאת על כל הנבראים,

ההשפעה שיוצאת על כל הנבראים,

זה סוד קיומם בהווייתם.

ההשפעה הזאת,

זאת שיוצאת על כל הנבראים,

זה סוד קיומם בהווייתם.

משל, משל רק, כן, חשמל כל זמן שיש,

אז זה מאיר את המנורות והכול, אז כל הזמן זה קיים, כל הזמן יש זרימה של חיות, כאילו.

אבל אם יהיה נתק, קצר, הפסקה, ניתוק וכו', לא יהיה.

אז אותו דבר,

בדרך משל, רוצה לומר, ההשפעה מאת השם יתברך, שיוצאת על כל הנבראים, זה סוד קיומם בהווייתם.

אם תפסק ההשפעה, נעלם הכול.

לא מת, נעלם.

נשמת שדי תבינם,

כמו שכתב הרמחל שהוא מלשון נשימה.

נשמת שדי,

זה לא של הקדוש ברוך הוא, היא נשמה.

אלא נשמת שדי, זה נשימה, שנשימה זו,

שהוא כביכול מנשב תמיד בנו,

היא נותנת חיים לעד.

נשמת שדי תבינם, זה לשון חיבור.

שחיבורו שלא כביכול עם בריאותיו,

זה כאילו הוא מנשב בהם תמיד, וזהו חיים.

אם כן, בהכרח הוא שהמיטה

אם יש מיטה,

זה משהו ניתק את עצמו האדם משורש החיים, החיבור.

איך מנתקים את עצמו מהחיבור?

על ידי חטא.

חטא זה ניתוק.

אז זה כבר סיבה שחלילה בן אדם ימות.

אתם יודעים, לפעמים יש קצר, לפעמים זה עובד, לפעמים לא עובד.

החוט רובף, הוא כבר חתוך.

אבל כל זמן שעוד איש מגע, זה עוד זז.

אתה עושה ככה, ככה זה?

החטא כאילו עושה סדקים כאלה ואחרים, שזה יכול ככה, ככה, ככה.

ויש לבן אדם, פעמים, התקפות לב, זה פה, שם, ניתוקים כאלה.

ונבין גודל ערכה

של התורה הקדושה.

כיוון שהתורה ניתנה בדיבורו של הקדוש ברוך הוא,

התורה ניתנה בדיבור, כן?

ודיבורו של הקדוש ברוך הוא, הוא סוד החיים, הדיבור, המאמר של הקדוש ברוך הוא.

אז אם כן, התורה עצמה היא חיים.

כי אם התורה היא דיבורו,

ודיבורו הוא לעד קיים,

והתורה זה דיבורו, אז מה זה תורה?

חיים.

אז אתם הדבקים בה חיים כולכם היום.

זאת אומרת, החיבור לתורה זה חיים.

אם אדם רוצה לא למות, לא יפסיק לדבר תורה.

הרי דוד ניסה לעשות את זה.

הוא ידע שהוא צריך למות בשבת.

כל השבת מתחילה אותה עד סופה, הוא לא פסיק פמפום מגרסה, כל הזמן אין לומד.

אבל מה לעשות, כשהקדוש ברוך הוא החליט שהגיע הזמן, אי אפשר לעשות נגד הקדוש ברוך הוא.

אז שמע הרשרוש באילן,

הפסיק רגע להסתכל, טנק,

ניתק את עצמו.

אבל אם לא היה מפסיק,

לא יכול למות,

כי התורה היא חיים.

זה מה שכתוב בירושלמי.

כל חפציך לא ישבובה,

לרבות חפצי שמיים. כל מה שתעשה אפילו בחפצי שמיים לא ישבובה.

לתורה שכל המצוות לא שוו כנגד תורה קדושה,

משום שתורה היא חיים.

וזה מתאים באמת

עם כל ההלכות של תלמוד תורה,

שהרי כתוב תלמוד תורה כנגד כולם,

וכתוב לפרוש ממנה אינו יכול,

משום שהיא חיים.

ואמרו כל הפורש מן התורה כאילו פורש מן החיים.

ואמרו בברכות סג, כל המרפא עצמו מדברי תורה,

משום דמרפא, זה ריפוי קצת בחיבור.

זה רפוי, כן? זה לא, הזרם לא עובד טוב.

יוצא מזה שקבלת התורה זה החיבור שזכוי ישראל בינם ובין הבורא יתברך, חיבור ממש.

כרגע אנחנו מחוברים עם הקדוש ברוך הוא, ממש,

ממש חיבור.

העבודה,

שיוצאת לאדם,

כן?

זה שכל הזמן הוא צריך להשגיח שהחיבור יהיה חיבור של קיימא,

ושלא יתרופף חלילה.

וזה חיים,

וזה חיים לעד.

זאת אומרת,

ככה האדם צריך להבין.

אז ההכנה שאנחנו עושים,

ההכנה היא התשתית שממנה אנחנו מוכרחים לקבל את מה שהכנו את עצמנו ברוחניות,

חייבים לקבל.

אפילו אם תחליט עכשיו להיות נביא ותעשה את כל ההכנות הראויות,

למעט אם הדור ראוי או לא ראוי לנבואה,

יכול להיות שאדם יזכה לנבואה פרטית,

אבל כל ההכנות שצריך לעשות, אם אדם ישיג אותן,

זה מכריח לקבל.

כמו שאתם, בכל מקצועות שעובדים החופשיים,

יודעים שאם עושים הכנה מסוימת, התוצאה תבוא.

זה חרטא, זה לא מחייב,

כי אתה יכול להכין את הכל וזה, בסוף הכל יתמוטט וכו' וכו'. אבל בעיקרון, כאילו,

אדם אומר לך, אין דבר כזה, אם אני אעשה ככה וככה, התוצאה תהיה ככה.

זה הכל מאיתו יתברך.

רק שוכחים שהוא בעצם נותן חיים, הוא מחיה את כולם, הוא מאפשר את הכל, כי הוא יכול לעשות בדיוק הפוך.

כל מה שאתה תכנן יצא בדיוק לתקלה.

ואז יתברר שאתה תגיד שלא עשית חשבון נכון, מה עשית ככה, ושכחת ככה, ולא שמת לב ככה,

ותחרטט את הכל.

אבל אם היה רוצה הקדוש ברוך הוא, יש אנשים שמתבלבלים ולא עושים נכון, ולא עושים ככה, וכאן יצא להם.

אז זאת אומרת שאדם צריך לדעת.

אתה הוראת לדעת

כי אדוני הוא האלוהים,

אין עוד מלבדו.

אדם לא יסמוך על חוכמתו, אדם לא יסמוך על גבורתו,

אדם לא יסמוך על עושרו.

אל יתהלל אדם,

אל יתהלל.

לא בחוכמה, לא בגבורה, רק השכל וידוע אותי.

תכין את עצמך לקבלת הרוחניות, וכמה שתכין תקבל.

לא קיבלת, לא הכנת כראוי.

הטענה עליך.

לכן כתוב, אין אדם זוכה לעלות לגדולה, אלא אם כן השם נישא אותו בדבר קטן.

אז אם אתה לא הגעת לגדולה,

אז אפילו בהכנה של דבר קטן נועמת.

אבל אם הכנת על עצמך בדבר קטן,

אתה תוכל לעבוד לדבר יותר גדול, ויותר גדול, ויותר גדול, ואתה מוכרח להשיג גדולה.

מוכרח.

פתח פיך, ועמלה הוא.

זה מוכרח.

ומהשם, מענה לשון.

מוכרח.

אבל תעשה תכנה מתאימה.

בכל תחום רוחני, ככה זה.

רבי חנני אומר למה שאומר.

עושה הקודש ברוך הוא לכל ישראל ולפי קודש רצוע.

שנעמור עלינו חופש למען השם.