על מה יש לשיר? | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

כששמעו שאמר הקדוש ברוך הוא, ולארץ לא יכופר, כי אם בדם שופכו,

אמרו וכי מי שהרג בשוגג יהיה נהרג,

כיוון שהגיד משה רפואתו לברוח לערי מקלט, אז אמרו שירה.

אז יבדיל משה שלוש ערים, אז לשון שירה, אז אמרו שירה.

היינו דאמרי אינשי,

מי שאכל את תבשיל יודע טעמו.

זה מה שאומרים אנשים,

שמי שאכל תבשיל יודע טעמו.

כך אמרו, כשהרג המצרי הוא ברח, ידע מה עונשן של הורגים לברוח.

משה רבנו,

הוא יודע בדיוק מה זה לברוח לערי מקלט.

למה? כיוון שהוא הרג את המצרי, הוא ברח.

אז הוא ידע מה עונשם של הורגים, שהם צריכים לברוח.

בכל אופן, עם ישראל שרו שירה בשעה ששמעו שמי שהורג בשגגה,

יש לו לברוח לערי מקלט.

אין בעולם אושר גדול מאשר כוח הבחירה הקנוי לו לאדם.

אין בעולם אושר גדול מאשר כוח הבחירה הקנוי לו לאדם.

ואין בשורה גדולה ואמיתית יותר מבשורת התשובה.

אז כוח הבחירה זה האושר הגדול בעולם,

והבשורה הגדולה והאמיתית זה הבשורה שיש אפשרות לעשות תשובה.

דהיינו, נשתנות

מרע לטוב,

לתקן את מומי הנפש

ולהיטהר מכל חטא.

כל מי שזכה להשיג את עושר הבחירה ועושרה,

סגולת התיקון וההזדככות,

בוודאי שישיר שירה לקדוש ברוך הוא על מתנה גנוזה זו.

כשם ששרו בני ישראל על הים,

כשהתגלה להם הקדוש ברוך הוא במלוא כבודו ועוזו,

עוצמת הגילוי הרעיד את ליבותיהם ועורר אותם לשירה.

כך כל זמן שאדם זוכה לגילוי אור עליון,

נשמתו מזמרת מעצמה.

כל מקום שיש התגלות עולם העליון,

השמחה שורה שם.

רשי פירש

על הפסוק אז ישיר,

עלה בליבם לומר שירה.

כלומר,

השירה התעלתה מעצמה,

נפתחו שערי החוכמה העליונה,

נצנצו גילויים נצחיים,

וממילא פצחה נפש ברינה ובזמרה.

כמו שכתוב,

יר כל העם וירונו ויפלו על פניהם.

כיוון שנתגלתה השכינה לפניהם,

נתגלתה בנשמתם זמרה ורינה שבאה ממקור מחצבתה ממעל.

הפסוק אומר, ובני קרח לא מתו,

הרהרו תשובה במחלוקתם,

ונתבצר להם מקום בגיהינום, ועמדו ואמרו שירה.

שירה זו, מה היא עושה?

ועל שום מבע ונאמרה,

אלא הרעיון הוא כמו שאמרנו.

אין אושר גדול בחיים.

מהשגת כוח הבחירה,

ואפילו בתנאים הקשים ביותר,

אם מצליח אדם להשתמש ולהסתייע בסגולה הנפלאה הזו,

הרי הוא מרגיש מאושר עד מאוד.

בני קרח שיררו תשובה בעוצם המחלוקת,

ניצלו,

כי הרגישו את האושר,

ופיהם נתמלה רינה ושירה,

והודו להשם יתברך על חסדיו האינסופיים.

בבחירה שלהם הם ניצלו מגיהינום.

ולקחתם לכם ביום הראשון.

עד האהוד הכתיב יעלוז שדי וכל אשר בו.

יעלוז שדי זה העולם.

וכל אשר בו אלו הבריות.

אז ירננו כל עצי יער.

אלו אילנות שעושים פירות.

לפני מי?

לפני אדוני.

למה?

קיווה בראש השנה וביום הכיפורים.

מה לעשות?

ישפוט תבל בצדק

ועמים במישרים.

אז יעלוז שדי וכל אשר בו.

זה העולם וכל הבריות.

אז ירננו כה עצי יער לפני אדוני.

קיווה.

אז כל האילנות שעושים פירות הם מרננים לפני הקדוש ברוך הוא.

למה?

קיווה.

קיווה לאן?

בא בראש השנה וביום הכיפורים לדון את הבריות, את העולם.

מה לעשות?

ישפוט תבל בצדק ועמים במישרים. אז כולם מרננים. כל הבריאה מרננת.

מה הטיבה של השמחה הזאת אצל העולם והבריות כשבא כזאת לשפוט אותם?

הלא חרדה ופחד אוחזים כל יצורי עולם בשעה כזאת.

אבל לפי הרעיון שאמרנו, מובנת הם.

כיוון שיש דין ומשפט,

משמע שיש בחירה.

ואם אין דין ומשפט,

זה רק על מי שאין לו בן בחירה.

מכאן שאין שמחה וצהלה גדולה יותר,

כי גילוי סוד הבחירה הוא סגולתה.

שברגע אתה יכול לצאת מתוך אפלה לאורה.

ברגע.

אדם מישראל שמרגיש בתוך נפשו המזוככת שהוא זכאי למתנת הבחירה החופשית,

והוא נתבע על אחריותו זו

להיות עולה ומתעלה ומעלה את כל העולם כולו איתו.

הוא יודע שאין מקום לייאוש אפילו אם הוא נמצא על סף גיהינום.

בכלום אין הכרה ותודעה זו בחסדי השם יתברך עילה מספקת לצהול ולשמוח?

שאפילו אם אדם ירד עד פי פחת,

הוא יכול לעלות בן רגע. לא צריך לשמוח על זה? לא צריך לשורר על זה?

ולשיר בקורם עם כל מיני כלי זמר, אפילו על סף יכנסו למשפט?

כשאדם נכנס לבית משפט פה, אין לו שום סיכוי לכלום.

כשאדם נכנס למשפט אצל הקדוש ברוך הוא על העבירות הכי גדולות,

כל זמן שהוא עוד לא עמד במשפט,

הוא עוד לא יכול לחזור בתשובה.

אתה לא שמחה?

היש רינה יותר מוצדקת מזו שזוכים לעונג זה של בחירה ותשובה?

וכן פירש המהר״ל

סותם אמזן.

משבטלה סנהדרין,

בתה לשיר בבתי המשתאות.

זה מה שלמדנו בעניין המוזיקה.

שאין לשיר גזירת החורבן.

כי כאשר היו סנהדרין יושבים ודנים,

היה נמצא מידת הדין בעולם.

וראוי שיהיה שיר בעולם המיוחס למידת הדין.

אבל כשבטלה סנהדרין ואין מידת הדין על בני האדם,

לכך אין ראוי להיות השירה נמצא אצלם.

כי כל השירה היא מצד מידת הדין.

כשאתה יודע שיש דין,

אז אתה יודע שיש בחירה.

ואם יש בחירה, זו השמחה הכי גדולה.

כל זמן שהיה סנהדרין הייתה אימה על האנשים, אז הם היו משוררים לשם השם.

לא הייתה ליצנות, לא הייתה הפקרות,

לא הייתה זמרים פסולים.

אבל כשבטלה סנהדרין,

בתל השיר בבתי משמעות, כי כבר אין אימה.

לא מפחדים. אין סנהדרין.

מאה עשרים פרשיות אמר דוד, ולא אמר

הלויה, מזמן קייט.

סנהדרין

אמרנו כן.

מאה עשרים פרשיות אמר דוד, ולא אמר הלויה, עד שראה במפלתן של דרשעים.

יתאמו חטאים מן הורס

ורשעים עוד עינם.

בורכי נפשי את אדוני.

הללויה.

לא אמר הללויה.

עד שראו במפלתון של דרשעים.

תודה רבה.

אורה קשה,

הלוא אסור לשמוח במפלתם של רשיים.

אבל יש לומר כי דוד לא שמח על מפלת הרשיים,

אלא שמח והודה לקדוש ברוך הוא על החסד שזכה לסגולת הבחירה החופשית,

הביע את שמחתו

על שעלה בידו לנצל את המתנה של הקדוש ברוך הוא באופן יעיל,

שהוא זכה לברר ולבחור את הטוב מן הרע.

ואילו לא היה מחונן בכוח הבחירה,

גורלו היה כמו הרשעים,

שסופם כישלון ומפלה,

וגם הוא חלילה יכול להידרדן לתהום הרע

כפי שהם נתגלגלו.

אז לכן הוא אמר,

הללויו, כשראה במפלתן של רשעים,

אמר הללויו, מה פירוש?

שאני לא מהם.

כי יש לי את כוח הבחירה ואני בחרתי בטוב ולא בחרתי ברע.

כוח הבחירה הציל אותי.

הווי אומר, כיוון שנסתכל במפלתן של רשעים ורע בכישלונם,

אז ראה את עצמו והבחין והכיר בו את רוב הצלחתו, שהוא ניצל ונחלץ מן המפלה הזו,

כפי שהיא נחלת חלקם של הרשעים.

ואז אמר שירה,

על הזכות שנפלה בחלקם.

ורק ילוד אישה יש לו זכות לומר שירה.

כיוון שרק אצלו שייכת בחירה.

ואילו מלאכי מעלה,

אין להם כוח הבחירה.

והיא לא שייכת להם הבחירה.

לכן גם השירה אינה שייכת להם.

רק מי שיש לו זכות הבחירה,

יכול גם לרנן ולזמן ולהודות לקדוש ברוך הוא.

זאת אומרת, לזמר ולרנן ולשיר מצד עצמם

הם לא יכולים.

אבל יש להם תפקיד של שירה, לומר שירה בכל יום וכו' וכו', זה מה שקובעים להם.

אבל לשורר מפנימיותם, כמו שאנחנו מסוגלים על ההכרה שאנחנו מבינים איזה זכויות נפלו בידינו,

זה אין להם.

אמר רבי אהח אמר רבי חנין אבא אבדרשו עימרינא

מקשה הגמרא ומי יחד יקוד שבריחו במפלתן של רשעים.

מלכי הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים כשאתה אומר באבדרשו עימרינא.

ואמר שמואל בר נחמן, אמר רבי יונתן

ולא קרב זה אל זה כל הלילה.

באותה שעה ביקשו מלאכי השירת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא, אמר להם מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה.

אמר רבי אחאבר חנינא הוא אינו שש

אבל אחרים הוא מזיז, נכתיב כן יסיס.

כן יסיס השם לעביד אתכם, ככה כתוב.

כן יסיס.

כאשר שש

כן יסיס.

אז מה זה יסיס? לא יסוס.

אלא יסיס אחרים.

הוא אינו שש.

אבל הוא מסיס אחרים ממפלתם של רשעים.

גם זה תואם לרעיון שלנו.

רק בני בחירה,

ילודי אישה,

צריכים לשמוח ולשיר

על זכות הבחירה והאושר שבה.

כי על ידי כוח הבחירה יכולים הם להינצל ממפלתן של רשעים.

אבל מלאכי מעלה לגביהם לא שייכת בחירה בין רע לטוב.

לכן גם אין להם שייכות לשירה.

אושר בחירה לא נחוץ להם.

כשאין בחירה אין אושר ואין שמחה.

ולכן אסורים לומר שירה על מפלתם של רשעים.

ולכן הקב' ברוך הוא אינו שש.

אלא רק מסיס לאחרים.

ומי הם האחרים?

יושבי ארץ

וילודי אישה

שהם בעלי בחירה.

ואילו מלאכים אינם אומרים למעלה שירה, אלא לאחר שבני ישראל אמרו שירה למטה.

שירתם של ישראל יקרה על אושר הבחירה.

לשירתם נודע משקל רב,

חביבה ואהובה לפני השם יתברך.

ששלטו בני ישראל בנפשם וביצרם ובחרו בטוב.

הצליחו לנצח את היצר.

ואחרי הניצחון נאה להם לומר שירה.

ולכן גדולה היא התביעה מעם ישראל אם אינם מערכים את כוח הבחירה ואת סגולת העושר הכבירה הזו.

עד שהם נחנשים בעונשים חמורים כשהם לא מכירים בזאת.

ועליהם נאמר תחת אשר לא עבדת את השם אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.

התביעה חמורה מאוד.

וזה על היעדר התאמצות, להבין, להעריך את כוח הבחירה.

כי באין הערכה אין בחירה טובה.

אין בחירה טובה אם אין הערכה.

וכשאין הבחירה מוכרת ומוערכת כראוי,

אין השמחה מצוינת של אדם.

זאת אומרת,

אדם הראשון

פגש את קין

ואמר לו,

מה יצא במשפטך?

אמר לו, עשיתי תשובה

ויצאתי בדימוס.

מיד פתח.

עוד המור ראשון, הוא אמר,

למה?

אמר לך יש תשובה בעולם.

אדם בא ככה, כפוף,

אתה יודע מה זה בא, מה זה, מה שבא, מה שבא, מה זה?

יש תשובה,

תעשה תשובה.

מה, צריך לרקוד,

יש תשובה.

זהו, ברגע אתה משחרר אותו מהכלא, מהשר, מחלות, צרות, בעיות. יש תשובה.

עשה תשובה ויפטר.

עשה תשובה ויפטר.

מה?

אפילו על פי פחד,

אפילו אם כבר נובלים ביני גורח לבבנים ג'יינם.

זאת אומרת, השמחה הגדולה

זה שיש לנו בחירה.

ואדם שיש לו בחירה, יש לו תשובה.

ואם יש לו תשובה, הוא צריך לשיר שירה.

אז יבדיל.

משה,

שלוש ערים.

אז,

כשראו שגם מי שהרג בשגגה,

יש לו מפלט, הוא עוד יכול לברוח ולהגיע ולנצל,

אז שרו שירה.

יש הצלה.

רבי חנין יאמר למי שאומר.