חכם רואה את הנולד | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

הלא האדם רוב שנות ימיו עומד לחשוב חשבון עסקיו,

עסקי חיי שעה.

ולמה לא ישימה ליבו אפילו שעה אחת גם לזאת,

לחשוב מחשבת ממש,

מה הוא

ולמה בא לעולם,

או מה מבקש ממנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא,

ומה יהיה סוף כל ענייניו.

לעשות חשבונות של כל יום מה הוא חייב, מה הוא צריך לקנות, מה הוא צריך לעשות, כל הזמן מחשבן.

אבל אתה תחליט מה הוא עושה פה, מיהו, למה הוא, מה יהיה איתו, מה בסופו,

למה עובדים פה, למה נמצאים כאן בכלל,

זה אין לו אפילו שעה ביום לחשוב

בלמה זה.

באמת, אם נבקר עצמנו, נראה

כי אין מכירים אנו את מהותנו ומטרת חיינו כלל.

החיים שוטפים ועוברים

בלי שנבחין בכיוון והמטרה,

ולא נעצרים לחשוב לאן נסחבים בזרם החיים.

רבנו יונה בשער הראשון,

בביאור החרטה, כותב

והנה הבורא נפח באפי נשמת חיים,

חכמת לב

וטובת שכל,

להכירו וליראה מלפניו

ולמשול בגוף

בכל תולדותיו,

כאשר המשילה על שאר בעלי החיים שאינם מדברים,

מאשר יקרה בעיניו נכבדה,

ואחרי אשר בעבור זאת נבראתי,

ביהי בי הפך מזה, למה לחיים?

זאת אומרת, אומר רבנו יונה,

הקדוש ברוך הוא נפח בנו נשמה.

הנשמה הזאת היא נשמה של חיים, היא מעניקה לנו את החיים.

הנשמה הזאת היא חכמת לב

והיא טובת שכל.

זאת אומרת, יש לה את כל הנתונים הנפלאים והטובים.

של מה?

להכיר את הבורא

וליראה מלפניו.

בתחילה יראת העונש, עד הגעה ליראת הרוממות.

ויש לה את הכוח למשול בגוף וכל תולדותיו.

כמו שיש כוח בנשמה למשול על בעלי החיים שאינם מדברים.

אז אם אתה יכול למשול בבעלי החיים אחרים שהם לא מדברים, כמו סוס חמור ושור וכולי,

אז אתה יכול למשול גם בחמור שלך, אתה יכול גם בחומר שלך למשול.

ואחרי אשר בעבור זה נבראתי,

וזו המטרה שנופחה בי הנשמה,

ביהי בי ההפך מזה ונהיה ההפך מזה, שאני לא עושה את זה ככה, אלא הפוך.

הנשמה משרתת את החמור.

למה לחיים?

במקום שהנשמה תרדה בגוף, הגוף רודה בנשמה.

מהו האדם?

נשמת חיים.

הקב' ברוך הוא נטע בתוך גוף החומר דבר חי.

נשמה נצחית.

חיה וקיימת לעד.

זהו האדם.

ולשם מה בא לעולם?

ומה מבקש ממנו הקב' ברוך הוא?

זהו הדבר הראשון שחייב אדם להכיר

שיש בורא שיצר יש מאין,

ושום דבר לא נעשה מעצמו.

יברר לו אדם בשכלו את העניין הזה בבהירות,

כי הקב' ברוך הוא מחויב המציאותו,

ויתבונן

בנפלאות הבריאה.

השמיים מספרים כבוד אל,

ומעשה ידיו מגיד הרקיע.

הנהגת הבורא מורגשת על כל צעד ושעל.

אבל צריך לפקוח עיניים שכליות לראות את האמת הפשוטה הזו.

בלי התבוננות,

חיה אדם עם מבט החיים מגושם.

המייחס כל מעשה ותופעה

למקרים

ולקוחות עצמיים.

כשאדם חי בלי התבוננות ומסתכל על החיים,

הוא מייחס כל דבר למקרה שקרה ולכוח שפעל.

ולשם כך נפח הקב' ברוך הוא בגוף את נשמת החיים,

שידע האדם ויודה לאלוהיו שברעו.

למה?

שזה הכל מאיתו יתברך.

אין שום דבר ואין שום כוח נע,

אלא אם כן יש לו כוח מניע,

והבורא הוא המניע לכל הבריאה כולה.

אין מקרה,

הכל בהשגחה.

אין כוח עצמי,

הכל מאיתו יתברך.

זאת אומרת, כשאדם מתבונן על דברים בלא התבוננות,

אז הוא מייחס את הדברים למה שהוא רואה.

לאדם שפעל, שעשה,

ולא למה שהקב' ברוך הוא גלגל דרך אנשים ומקרים וכו'.

והעניין להכירו אינו קל,

כי אנחנו נמצאים בעולם של שקר.

מבט העין וכל החושים מטעים אותנו לחשוב ההפך ממציאות האמיתית.

רואים אנחנו מקרים ומאורעות בבריאה?

וחושבים שזה מקרה בלי מטרה מסוימת.

אולם האמת היא שכל הבריאה כולה בששת אלפי השנה,

על כל המקרים והמאורעות השונים והמשונים בכל אתר ואתר,

כולה משתלשלות אחת של עניין אחד שלם,

שהוא בא במקום המצב

שהיה צריך להיות

אילולא לא חטא האדם הראשון.

וכל מקרה ומקרה משמש חוליה בשרשרת אחת שלמה ומתוכננת בדיוק נפלאה.

פלוני נפל מהבניין,

אלמוני נדרס,

אלה התחתנו, הולידו את זה, הם התגרשו, התחתנו פעם שנייה, נהיה ככה,

ההוא עשה ככה, זה בנה דירה ובנה יד שכן שלו, כל מקרים שונים ומשונים אינם קשורים לכאורה בכלום.

הכול זה מתווה אחד,

פאזל אחד שאם לא היה חוטא האדם הראשון, כל התמונה הזאת של ששת אלפים שנה הייתה נעשית ברגע אחר.

דהיינו, התכלית היוצאת מכל הששת אלפים שנה זו תכלית שהייתה יוצאת אם לא היה חוטא ואוכל מעץ אדם.

האדם מוצר אופק,

אינו מבין דבר מתוך דבר.

הוא לא מוצא את הקשר השלם שבמאורעות הבריאה בכל הזמנים.

והעניין הזה דומה לאחד שאומר דרשה ארוכה,

ובתוך הדברים הוא מקשה קושיות ומפרק פירוקים.

אבל כל קושיה נראית כאילו דבר בפני עצמו.

אבל כשהוא משלים לתרץ את הכול ומיישב את כל הקושיות,

מתגלה הדרשה כולה בבניינה היפה ובהתאמה של כל הקושיות זו לזו,

ומי שלא יחכה לסופם של הדברים לא יכיר איך הותאמו כל הקושיות לעניין כולו.

וכך בבריאה,

האדם רואה דברים בלתי מובנים

ואינו מבין מה התכלית ומה המטרה.

אולם במבט כללי על שלמות הבריאה ותכליתה מוצאים

עד כמה כל דבר ודבר משמש

חלק משלמות תכלית הבריאה.

ועניין זה מתגלה לנו במגילת אסתר,

שמלמד אותנו לקשור סיבות

ולהסתכל במבט יותר רחוק ויותר אמיתי,

למצוא קשר בין סעודת המלך

אחשוורוש

למאורעות שקרו תשע שנים אחרי כן.

כי בשנת שלוש למלכותו עשה סעודה, ובשנת שתים עשרה

היה גזרה.

ולהבין גם שבקתן ותרש,

כן,

הם רצו לשלוח יד במלך אחשוורוש, זה לא מקרה.

אלא דבר מתוכנן מראש בהנהגת שמיים לקיום תכלית מסוימת, שישמע אותה מרדכי,

וזה ייכתב בספר, ואז הוא יקום בלילה, ונדדה שנת המלך, ואז הוא ימצא ואז יגיד מה נעשה לאיש אשר המלך אבספיק קרוב, וכו' וכו'.

כן?

אבל מה שנהנו מסעודתו של אחשוורוש לפני תשע שנים, מישהו חושב שבגלל הסעודה לפני תשע שנים, אז עכשיו נהייתה גזרה?

מי קושר בכלל דברים כאלה?

אבל המגילה מלמד אותנו לקשור שאין מקרה שקרה שהוא לא בא לתכלית מסוימת, אבל אם מסתכלים אחורה, מבינים את הכול.

כך, כל המאורעות שבמגילה,

בלי הקשר שהמגילה נותנת להן,

היינו חושבים כל מאורע על דבר בפני עצמו.

באה המגילה ומורה לנו כיצד להסתכל על הבריאה והתופעות שלה,

לקשר עניין לעניין

ולמצוא את המכוון שבדברים.

כך, כל מקרה,

יש לו מקור ושורש,

הוא משמש חוליה בשרשרת ארוכה ומושלמת.

כל המבוכה העולמית שאנחנו חיים בה היום,

כל ההתגרויות של אומה באומה,

כל ההתגרויות של שס בשס, כל מקרה ופגע,

הכל מקושר זה בזה בכיוון לתכלית אחת,

שזה רצון השם.

הוא זה המהווה ויוצר הכל כרצונו לשם התכלית והמטרה שהיווה לו בעולמו.

בספר דעת תבונות לרמחל מאריך בתחילת דבריו בעניין זה,

להכיר ייחודו יתברך, שהכל זה באחדות גמורה מהאחד הקדוש ברוך הוא.

כל המקרים, כל הפעולות, כל ההוויות שיש בעולם,

הכל זה להראות ייחודו יתברך שהוא אחד ואין בלתו.

וזה לשונו.

שלא די הוא שמתברר לנו,

אלא שחייבים אנחנו להשיב אל ליבנו ידיעה זאת,

לתקוע אותה בליבנו ביישוב גמור, בלי שום פקפוק כלל.

וידעת היום,

והשאבות אל לבביך,

ראו עתה כי אני, אני הוא.

נמצא שכל מה שמתברר לנו הוא רק ייחודו השלם.

שכאשר נביט בהבטה עיונית על כל המעשים אשר נעשו תחת השמיים,

נראה הילוך אחד שסובב והולך.

והייתה מנוחתו רק גילוי האמת הזאת,

שכל העולם ומלואו וכל אשר נוכל להתבונן בו,

הכל תלוי ועומד על עניין שלמות ייחודו יתברך.

הכל סובב והולך בהילוך אחד,

והכל תלוי ועומד על עניין שלמות

ייחודו יתברך.

ודבר זה חייבים לתקוע בלבבינו.

רצון אחד מהווה ומסובב את הכל.

כל מחשבה ודיבור הכל אך ורק רצון השם.

והבחירה שביד האדם לעשות ברצונו כרצונו,

זה רק כלפי האדם עצמו,

שהוא יכול לבחור מה שהוא רוצה.

אולם אליבא דה אמת הכל אך ורק רצון השם.

רבות מחשבות בלב איש.

ועצת השם היא תקום.

אתה יכול לחשוב מה שאתה רוצה, לתכנן, לבחור מה שאתה רוצה, אבל בסוף

עצת השם היא תקום.

ובאורחות חיים להרוש

כתב לבטוח בה' בכל לבבך

ולהאמין בהשגחתו הפרטית,

ובזה תקיים בלבבך הייחוד השלם,

וזה יסוד התורה כולה.

כי התורה כולה באה להורות על ייחוד השם ושאין עוד מלבדו.

אתה הוראת לדעת כי ה' הוא האלוהים,

אין עוד מלבדו.

זה כל עניין התורה כולה, מצוותיה והליכותיה,

שנתבונן שהכול באחדות גמורה.

אז לא להיבהל מהמאורעות, מהמקרים, מהכול.

צריך להיות חכם לצאת רגע הצידה, להתבונן על התמונה ולראות איפה הקו המוביל ולאן זה מוביל.

מי שיש לו את המבט הזה נקרא חכם.

איזהו חכם הרואה את הנולד.

ומחנן יאמר על השלומיה.

עושה הגובה שברוך הוא זאת קוו ישראל.

תודה רבה.