מה היא השמחה המותרת? | הרב אמנון יצחק
תאריך פרסום: 21.09.2013, שעה: 19:17
"ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך". מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקים ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות. אבל כל העם, האנשים והנשים, כולם באים לראות ולשמוע. עד כאן דברי הרמב"ם פרק ח' מלולב.
רואים מפורש מדברי הרמב"ם, שלעמי הארץ ולאנשים סתם, לא הניחו להשתתף בשמחת בית השואבה, אלא לעמוד מן הצד ולהסתכל בלבד, וכן הוא אומר "ולא היו עושים אותה כל מי שירצה", ולכאורה הרי כל מצוה מהתורה, כל אחד מחוייב בה, ולמה לא הניחו להם.
כתוב אחד אומר, משבח אני את השמחה, וכתוב אחר אומר, ולשמחה מה זו עושה, לא קשיא, הא בשמחה של מצוה והא בשמחה שאינה של מצוה.
והנה, גם בשמחה של מצוה איתא בגמרא, מר ברא דרבינא אבד הילולא לברא, חזא לרבנן דאבו כבד חתו בה, היו שמחים יותר מידי, אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קיימהו ויעציבו, לקח כוס ששוויה ארבע מאות זוז ושבר אותה לפניהם והם נעצבו.
עוד מעשה, ורב אשי אבד הילולא לברא, חזינא הוא לרבנן דאבהו כא בד חטאו בה, עוד פעם, בשמחה היו החכמים שמחים מידי, אייתא כסא דזוגיתא חיוורתא, הביא כוס זכוכית מאד מאד מיוחדת ותבר קיימהו ויעציבו, וגם הם נשבר לפניהם, שבר לפניהם כדי שיעצבו.
בודאי מה שכתוב כאן בגמרא בברכות ל"א מבדחי טובא, זה שראו אלו האמוראים על רבנן ששמחו בחתונה, אז זה לא היה מוגזם ביותר, אלא בהרגשה דקה בחוט השערה יותר מן המידה, ובשל זאת הקפידו. אז ז"א גם שמחה של מצוה המותרת, גם זה צריך לדעת איפה הגבול עד איפה מותר לשמוח ועד איפה לא, וכדאי היה לשבור כלים של ארבע מאות זוז כדי למנוע חוט השערה העולה על המידה גם בשמחה של מצוה. אתם שומעים? כדי לשמור על הרמה שלא יעברו את הגבול, שזה נכנס עוד מעט לגדר של עבירה כמעט, כבד חטאו בה, שמחה אדרבה, צריך להגיד עד כמה שאפשר לשמוח יותר, לא, לא לעבור את הגבול, זה כבר יכול להכנס לגדר של הוללות, יש גדר בין שמחה של מצוה לגדר של הוללות, יש גדר שבח אני את השמחה ויש שמחה זו מה עושה, אז בהפרש הזה כדאי לשבור כוס של ארבע מאות תזוז, ז"א בעל השמחה מוכן לשבור כוס על חשבונו, ששוויה ארבע מאות זוז, כדי שלא תהיה תקלה אצלו בשמחה ששמחים חכמים, והוא דעת יחיד לכאורה, לא? הם רבים שמחים, הוא היה צריך להיות מבסוט ששמחים, אדרבה, לשמח חתן וכלה, לא לעבור את הגבול, עוברים את הגבול - שובר, אפילו שזה עושה הפסקה באמצע החתונה, כולם תמהים מה קרה פה. ובכן, כדאי לשבור כלים של ארבע מאות זוז למנוע חוט השערה העולה על המידה גם בשמחה של מצוה.
ובגמרא שם, רבי ירמיה הוה יטיב קמי דרבי זירא, חזיא דהוה כבדח טובא, אמר ליה לא סבר למר בכל עצב יהיה מותר? אז כשרואה רבי ירמיה את רבי זירא שהוא שמח יותר מידי, שמח הרבה, אומר לו תגיד, אתה איך אתה מסתדר עם הפסוק "בכל עצב יהיה מותר", שיש יתרון כשאדם נעצב קמעא יש יתרון, להיות שמח כל הזמן זה לא טוב, יש יתרון כשיש קצת עצב, קצת. כתב רבינו יונה, כלומר בכל בכל עצב שאדם עצב יש בו יתרון, כדי שלא ישמח וימשך אחרי תענוגי העולם הזה. כי מתוך שמחה אז לוקחים דרינק ולוקחים ליד זה עוד משהו ומדברים אח"כ שטויות ובדיחות וכו' וכו', וזה מגיע להוללות והפקרות.
ואינו רוצה לומר שהאדם יהיה עצב ממש, שהעצבון הוא חולי הגוף, וכשאדם חולה אינו יכול לעבוד את הבורא יתברך כראוי, אלא שלא יהיה שמח ולא יהיה עצב אלא אמצעי, ממוצע. וכן כתב רבינו יונה על מה שאמרו חכמים ז"ל שם, אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה, זה איסור. יש מפרשים שטעם הדבר מפני חורבן בית המקדש, אבל שלא בשעת חורבן מותר, ואין זה נכון, דאם כן לא היה לו לומר בעולם הזה, אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, אלא משחרב בית המקדש אסור לאדם שימלא שחוק פיו, ומדלא אמר הכי שמעינן שאינו תלוי בחורבן, אלא אפילו בזמן בית המקדש אסור למלאות שחוק פיו בעולם הזה, שהשמחה מרגילה את האדם שישכח את המצוות.
וראיתי דבר נפלא בשלטי גיבורים וזה לשונו: הנגינות שמנגנים בשעה שבני אדם מושכין משוי או בשעה שמנהיגים השוורים לחרישה מותרים, שאינן אלא לתקן מלאכתן, זה עוזר כדי שיוכלו לשאת את המשאוי וזה עוזר ליישר את השוורים בחרישה, זה מותר. אבל הנגינות שמנגנין האורגין או שאר האומנין באומנותן אסורין, למה? שאינן אלא לשמח את לבבם, ודבר זה אסור בכל עת! אסור לשמוע מוזיקה! ואפילו הזמר שמזמרין בפה בלא כלי אסור, שנאמר "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, שהוא נמשך אחר החסרון ואחרי המידות הרעות, אז גם לא מטעם גזרת החורבן שזה אסור על פי השו"ע, אלא גם אל תשמח ישראל אל גיל כעמים משום שנמשכים אחרי החסרונות ואחרי המידות הרעות.
וזה מגמרא סוטה מ"ח, אמר רב הונא, זימרא דנגדי ודבקרא שרי, דגרדואי אסור. פירוש רש"י, מושכי ספינות בחבל שרי - מותר, שאינן אלא לזרז אותם במלאכתם, הזמר שעושים זה עוזר להם, ודבקרי שמזמרין בשעה שחורשים אינו אלא לכוון את השוורים בתלמים, שהם הולכים לקול השיר דערב עליהם - זה מותר, דגרדואי אינו אלא לשחוק, האורגים זה לא אלא זה לשחוק.
הרי לפנינו שחכמים ז"ל קבעו מסמרות אפילו בהבדלים דקים מאד, והם שידעו בכוחות הנפש של האדם אלו מיני שירים ורגשי שמחה שהם לתועלת והם מותרים, ואלו סוגים של הרגשים שקרובים לשחוק ומושכים לחסרונות ומידות רעות, שלא לדבר על המוזיקות היום של הגויים הערלים הטמאים, שכל כולם לתאוה וחשק וזימה וכו'.
ושם בגמרא כתוב שרב הונא בטיל זימרא, אסר בכלל שיהיה זמר, פירש רש"י, גזר על דורו שלא יזמרו בביתו ובבית המשתאות, זה בלי כלים, בלי כלים. קם מאה אווזא בזוזא, היו קונים מאה אווזים בזוז ולא איבעי - ולא היה דרישה, שפע, נהיה שפע, בגלל שהוא ביטל את הזמרה אווזים, היית קונה מאה אווזים בזוז - בגרוש כמו שאומרים, ולא היתה דרישה.
כתב במהרש"א דבר נפלא על מה שכתוב בפרק הרואה, הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה, שנאמר "חכמות בחוץ תרונה", כי אווז הוא הקולני בעופות הטהורים, ולזה המבטל זמר האיסור זוכה לרינון החכמה, ומביא הברכה במין האווז המורה על זה. לכן נתרבו.
מכאן לימוד גדול עד כמה חייב אדם להזהר גם בשמחה של מצוה שתהיה ראויה בשלמות המחשבה, ולא לנטות חס ושלום אפילו כחוט השערה לדברים שיגרמו לידי שחוק וקלות ראש. ומה נעמו בזה דברי רבינו יונה ז"ל, אימתי ימלא שחוק פינו ותהיה השמחה מותרת? בזמן שיעשה עמנו ניסים ויושיענו, ואז באותו הזמן נשמח כדי לגלות נפלאותיו וגבורותיו. כזו היא שמחת הבורא, והוא מצוה גדולה משום פרסומי ניסא.
דומא לזה מה שכתוב במדרש, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, כלומר, אע"פ שזה היום הוא יום טוב, ונעשה לנו בו ניסים ונפלאות, ואנו שמחים בהם, אפילו הכי עיקר השמחה אינה בעבור יום טוב, אלא בעבור ה' יתברך, לפרסם את כל הגדולות ואת כל הנוראות שהוא עושה עמנו.
לפי זה, אנחנו רואים שהמצוה "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך", אז זה מצוה להרבות בשמחה זו אבל לא כל אחד, עמי הארץ לא, הם לא יודעים שלמוח עם גבולות, שהרי אנחנו רואים שאפילו בשמחה המותרת, אם גלשו קצת החכמים היו שוברים כוס של ארבע מאות זוז כדי לעצור את זה שלא יפליגו יותר מידי. ורואים שסתם לשיר זה ודאי אסור, ורק אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, ולא נשמח אל גיל כעמים, ואנחנו צריכים להמתין עד שיעשה לנו ה' ניסים ונפלאות ונשמח בו. על זה נאמר "נגילה ונשמחה בך". אז ז"א הגדר של מצוה צריך להיות מאד מאד מוגבל לגדרי המצוה שכתב הרמב"ם, ולא כל אחד יכול לשמוח כמו שהוא רוצה, והיום עושים שמחת בית השואבה ורוקדים וקופצים, אם זה היה בזמן האמוראים היו שוברים עליהם בקבוקים, לא כוסות, בקבוקים, כי שמה באמת משתדלים כמה שיותר לקפץ וכמה שיותר זה בלי גבולות בלי שום, הרבה שחוק, הרבה שחוק יש בזה.
ש. למה אין מחאה
הרב: איזה מחאה, אתה חושב שכל אחד יודע מה שכתוב פה?
אז ז"א, צריכים להבין יהודים יקרים ששמחה זה דבר טוב, צריך גם היה לשמח את האשה לקנות לה דברים לחג, לשמח את הילדים לקנות להם לחג, לעשות דברים שמשמחים, צריך להרבות קצת במאכלים, במעדנים כדי שישמח בחג, צריך ללבוש בגדי חג כל שבעת הימים, שמי שלא לובש בגדי חג אז זה מבזה את המועדות ואין לו חלק לעולם הבא, חייבים ללכת עם בגדי חג כל הימים, כל שבעת הימים.
אז בעזרת ה' נשתדל לכוון קצת בשמחה שתהיה לשם ה' כמו שאומרים ולא שמחה של הוללות שיאמר עליה, ולשמחה מה זו עושה, אלא משבח אני את השמחה אמן כן יהי רצון.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם...