אריכות ימים | הרב אמנון יצחק שליט"א

"ויקח תרח את אברם בנו ואת שרי כלתו ללכת ארצה כנען". הקב"ה אמר לאברהם, "לך לך מארצך", איך בא הכתוב ומספר שתרח לקח את אברהם ומשפחתו לצאת מאור כשדים בשעה שהציווי היה רק לאברהם?

מזה משמע שגם לתרח זוקפים זכות היציאה. ואור החיים הקדוש כותב, שתרח היה חי יותר מאביו נחור. האריך ימים בשכר שעשה וטרח בשביל אברהם. בכלל זה גם זכותו של תרח שלקח את אברהם, כמו שכתוב "ויקח תרח את אברם בנו". מדובר שאברהם בן שבעים והוא לוקח אותו. מוסיף אור החיים הקדוש, "ויקח תרח את אברם בנו" - היה מכוון לשנות את המקום, למה? כי אחרי שראה שלאברם לא נולדו בנים, רצה לעשות שינוי מקום שתהיה לו זכות להוליד בנים, מפני זה לקח את אברם ושרי למקום אחר. משנה מקום משנה מזל. ועשה זאת מפני חשיבות אברהם בינו בעיניו לצאת בשבילו למקום אחר. ז"א, מוכן היה תרח לעקור ממקומו וללכת עם משפחתו על מנת שיהיו בנים לאברהם. 

אז מה ראינו, ראינו שהוא טורח בשביל אברהם והוא לוקח אותו ויש לו סיבה בשביל שיהיה לו בנים. בעבור זה שיצא מאור כשדים ללכת ארצה כנען, זכה לאריכות ימים יותר מאביו, שאביו נחור היו שנותיו מאה ארבעים ושמונה שנים, ותרח בנו חי יותר מאביו, חמישים ושבע שנים נוספות. ז"א הוא נפטר בן 205. ואפשר שיותר שנים קצבו לו ממה שהיה חי, אם היה משלים כוונתו ללכת ארצה כנען ולא נתקע בחרן, ומי גרם לאריכות ימים של תרח? בעבור "ויקח תרח את אברם בנו ויצאו מאור כשדים ללכת ארצה כנען". אבל תרח נשאר בחרן, ולא המשיך ללכת ארצה כנען, ואם היה משלים כוונתו ללכת לכנען היה חי עוד יותר. 

וכן כתב הספורנו, "וימות תרח בחרן", מה אנחנו לא יודעים שהוא היה בחרן? אלא וימות מסיבת חרן, ולא השתדל להשיג מה שכיוונו להשיג בנוסעם מאור כשדים, דהיינו להגיע לכנען, ולא רק זה אלא לא בא כלל אצל אברהם בהיותו בארץ כנען ובקראו בשם ה' עם כל גדלות שמו של אברהם אז שהתפרסם בכל העולם, אביו תרח לא בא לכנען אליו. וההיפך מזה עשה לוט לפרק זמן מה, לכן זכה לוט הוא וזרעו בחלק מהמתנות של אברהם, ולא זכו לזה שאר צאצאי תרח הקרובים לאברהם כמוהו או יותר, רק לוט שהצטרף עד כנען, הוא זכה. רואים מפה שארץ ישראל מאריכה ימים, מי שעולה לארץ ישראל ומשלים כוונתו מאריך ימים. 

עוד באור החיים הקדוש, אבל תרח לא השלים נדרו, והלך רק עד חרן וישב שם, לזה לא השלים שנותיו והיה חי רק 205 שנה. אמנם 57 יותר מאביו. תרח אמנם התחיל לזוז ממקומו, אבל לא הלך עד הסוף, הוא נשאר באמצע הדרך, ולכן זכה ולא זכה. זכה להאריך ימים אבל לא מה שאפשר עוד. "ויגווע וימות אברהם בשיבה טובה זקן ושבע ימים". פירש הספורנו, זקן ושבע מכל מה שהתאווה לראות ולעשות בימיו, אברהם אבינו, זכה להיות שבע מכל מה שהתאווה לראות ולעשות בימיו, הוא ניצל את כל ימיו וביצע כל מה שבכוחו להשיג ולעשות, לכן נאמר על אברהם "בא בימים", בא בימים שלמים לפני הקב"ה. 

כמו כן מסופר בתנ"ך על נעמן, שר צבא מלך ארם, אחר שאלישע הפתיע אותו שעל ידו נתרפא מהצרעת שהיתה לו, לעומת המאורע שהיה באופן פלאי הוא נהפך לאיש אמונה והגיע להכרה באלקי ישראל, אבל גם כאן אותה תמיהה, אם כבר הגעת להכרה באמונה, איך זה אתה נעצר באמצע הדרך? מה עצר את נעמן מללכת עד סוף הדרך ולהיות גר צדק? מי צינן אותו מן ההתפעלות ומה עיכב אותו להסיק מסקנות ולהתגייר? אכן חידה היא וכמה חבל שנעצר באמצע הדרך ולא הוציא מה שיכול להוציא מהאור שזרח עליו. יתרו הלך עד הסוף וזכה שייתר פרשה, רחב הלכה עד הסוף וזכתה שיצאו ממנו נביאים, אבל מי שנתקע באמצע הדרך מפסיד. 

עוד פסוק אחד שמסביר לנו עד כמה זה לא טוב להפסיק, לא בכדי אמרו חכמים, המתחיל במצוה אומרים לו גמור. "ויהי כאשר כילה יצחק לברך את יעקב". אומר אור החיים הקדוש, ויהי זה לשון צער, ויהי - וי יהי, כאשר כילה יצחק לברך את יעקב. התורה מצטערת שיצחק הפסיק ולא בירך את יעקב את כל הברכות, שהרי מצינו שבירך לעשיו אח"כ, ואם היה מברך את אותן הברכות הנשארות ליעקב כבר אבדה האבידה, כבר אבדה תקות אדום ולא היה לנו אובמבה היום. וזה לימוד על כל אלה שנעצרים ונשארים באמצע הדרך, ולא מסיימים מה שראוי לסיים. 

כתב הרמח"ל ז"ל וזה לשונו, הלא האדם רוב שנות ימיו עומד לחשוב מחשבות על עסקיו, עסקי חיי שעה. שואל הרמח"ל, למה לא ישים על לבבו אפילו שעה אחת גם לזאת, לחשוב מחשבת ממש מהו, למה בא לעולם, מה מבקש ממנו מלך מלכי המלכים הקב"ה, וגם מה יהיה סוף ענינו. הרי זאת היא התרופה היותר גדולה וחזקה שניתן להמציא נגד יצר הרע, והפעולה הזאת היא קלה ופעולתה גדולה ופריה רב, שיעמוד אדם בכל יום לפחות שעה אחת, פנוי משאר כל המחשבות לחשוב על זה שאמרתי, מה אמרתי? מהו, למה בא לעולם, מה מבקש ממנו מלך מלכי המלכים הקב"ה, ומה יהיה סוף ענינו. ויבקש בלבבו מה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק ה' בהם, כל כך חשק בהם הקב"ה, מה גרם שה' יחשוק בהם גם אני רוצה להיות כזה. מה עשה משה רבינו ע"ה? מה עשה דוד משיח ה'? ויענה בשכלו, מה טוב לאדם כל ימי חייו לעשות כן. שיעשה גם הוא וטוב לו. 

ז"א בדרך כלל בני אדם מקנאים באחרים, אז קנאה זה טוב מתי שזה קנאת סופרים בשביל לעלות ולהתעלות ברוחניות, זה טוב, קנאה טובה, אבל רוב האנשים מקנאים באנשים בחומר, שזה השיג דירה וההיא מכונית וההוא פתח עסק וכן הלאה, קנאה של שוטים, מה אתה מקנא שיש לו הרבה, הוא ישאיר לאחרים הוא לא יקח כלום, "ועזבו לאחרים חילם", תקנא באלה שהולכים עם אוצרות בלומים של זכויות, באלה תקנא, מה החכמה, לקנא במי, במי שמשאיר לאחרים והוא לא נהנה מזה? אז ז"א אם יעשה אדם חשבון שעה אחת ביום, מתוך 24 שעות שעה אחת, אחד חלקי 24 זה לא הרבה זמן, אבל הוא לא צריך לשבת לחשוב רק לבד, הוא יכול לקרוא מוסר, המוסר יחנך אותו ויסביר לו בדיוק את אפסיות העולם הזה, את הטריקים של היצר הרע איך עובד עליו, איך דוחק אותו בשביל העולם הזה, ואיך משכיח אותו מן העולם הבא, ואז יוכל להתבונן אפילו דקות, והדקות האלה אפילו אם יסחבו למשך שעות, מתוך הכרה כזאת אשריו ואשרי חלקו. נמצא שחלק מן היום הוא זכה שיהיה שייך כבר לעולם הבא וכשיצא מפה ימתין לו. אבל אם כל היום הלך רק במחשבות על העולם הזה, האדם הזה איבד את עולמו. 

רוב האנשים חיים את העתיד, ז"א שבוע הבא אנחנו נהיה פה, בעוד שבועיים נצא לבית הבראה, בעוד חודש נהיה פה ונהיה ככה וזה וזה וזה התכניות שלהם, זה מה שהם. ומה עכשיו? עכשיו אנחנו מתכננים מה יהיה. אז אם כך אתה לא חי עכשיו, כי אתה מתכנן את העתיד, כשיגיע העתיד מה אתה תתכנן? עוד פעם את העתיד, ומה עם עכשיו? אף פעם אין לו עכשיו, אין לו הווה, יש לו כל הזמן תכניות לעתיד. כל הזמן הוא מתבונן על העתיד. יש כאלה גם שנפגשים כל הזמן מספרים מה היה, אתה זוכר איך היינו, איך עשינו, מה אלה, איך היה מה גלו מה גלו, זהו, אז או שהם בעתיד או שהם בעבר, אבל הווה - אין להם בכלל. איך הגיע אברהם אבינו לזה שהוא יהיה עם ימים מלאים לפני הקב"ה, זקן ובא בימים? הוא פשוט חי רק את ההווה, אברהם אבינו חי רק את העכשיו, לא מעניין מה היה, לא מעניין מה יהיה, עכשיו לפני - עכשיו אני עושה מה שיש לאל ידי. איפה לומדים את זה? 

כתוב אצל אברהם אבינו, ביום העקידה שהוא הולך לעקוד את בנו "וישכם אברהם בבוקר", וישכם אברהם בבוקר, משמע שהוא היה ישן, ועכשיו הוא קם והשכים ללכת, אברהם אבינו עד שהתפלל ליצחק והגיע יצחק והוא בן 37 והוא הולך מחר לעקוד אותו, לא יהיה יותר יצחק, אז הלילה האחרון הוא לא יושב יסמר וידבר איתו ויספר איתו ויעבירו חוויות וירגיע אותו ויאמר לו, שעות אחרונות, שב איתו לא? תאכלו געת, מדעה, דברו קצת. זמן שינה - שינה, זמן השכמה - השכמה, עכשיו זמן לישון, אפילו אם מחר נעקד יצחק עכשיו זה הזמן לישון, הווה זה הווה. מה עכשיו עושים. ישנים, מה עושים עכשיו? משכימים, מה עושים עכשיו? הולכים לעקידה. כל דבר בזמנו בהווה. מי שחי את ההווה כל הזמן הוא בא בימים מלאים לפני ה'. אבל מי שחושב עתיד וחושב עבר, הווה אין לו, וממילא כשיגיע לשמה לא ימצא כלום, רק חלומות ודמיונות. 

אז רואים שתרח בגלל שלקח את בנו אברהם, בשביל שיהיה לו זרע והתכוון לצאת לכנען לארץ הקודש, ארץ כנען, שמי שמגיע לכאן צריך להיות ולחיות פה בהכנעה, זכה לאריכות ימים עוד 57 שנים, האור החיים הקדוש אומר, אם היה מגיע לכנען היה ה' מאריך את ימיו עוד. אם על חצי דרך הוא קיבל חמישים ושבע, מה היה אם היה משלים? הרי משה רבינו שנשא כל הדרך את עצמות יוסף, המצוה לא נקראת על שמו כי הוא לא גמר אותה ואפילו שזה לא בגללו, הוא אנוס, לא יכול להכנס, כי המצוה נקראת על שם גמרה. "ויקברו בני ישראל את עצמות יוסף", המצוה נקראת על בני ישראל שקברו אותו בשכם. ז"א המתחיל במצוה אומרים לו גמור, רוב האנשים יש להם תכניות והם לא מגיעים לביצוע, או מתחילים ולא מסיימים, והם לא יודעים מה הם מפסידים שלא השלימו את המשימה, למה? משום שכשאדם אפילו רק חושב לעשות מצוה, באותו רגע נברא לו מלאך, והמלאך הזה מאיץ בו שיקיים את דברו. 

מכאן נלמד שיש לנו הזדמנויות בחיים האלה, כל זמן שאדם חי עוד יכול להספיק. ובדרך כלל מי שלוקח על עצמו משימה והמשימה היא רוחנית, הקב"ה יתן לו כלים להשלים אותה. אם התכניות שלו גשמיות, שום דבר לא יעזור לו, אבל אם התכנית שלו רוחנית, אז הקב"ה יעזור לו להשלים אותה. 

ואני אסיים במעשה. היה אדם אחד בארה"ב שהוא היה בוקסר, מתאגרף, והוא היה עם הארץ מדאורייתא ומדרבנן, שום קשר ליהדות, יהודי אבל בלי קשר ליהדות, ונולד לו בן, והבן הגיע הזמן שצריך ללמוד, אבל לא היה שמה בתי ספר יהודים באזור, היה רק 'פבליק סקול' - בתי ספר של גויים, אבל הוא בתור יהודי בעל גאוה יהודית לא רצה לשים אותו בבית ספר של גויים. בלית ברירה הוא הלך לתלמוד תורה של חרדים, ואמר לפחות הם יהודים שילמד פה. נתן אותו לשם והילד הזה התחיל ללמוד ולגדול. יום אחד הוא הגיע עם ציצית עליו, טלית קטן, והאבא לא אהב את זה, נתן לו אחת ככה כמו שצריך והשכיב אותו על המדרגות. הילד בכה מאד, ולמחרת הוא סיפר את זה לרבי שלו, והרבי אמר לו כנראה אבא הופתע, זה היה בהפתעה, היה צריך להכין אותו לפני כן, אבל מה, תלבש עוד פעם ציצית, תעמוד שני מטר מהדלת, תראה איך הוא יגיב, אם הוא יכעס תוריד אותה, אם הוא לא יכעס וישלים עם זה - תכנס. הילד עשה ככה, האבא פתח ראה אותו ככה, אמר לו, טוב, אם אתה רוצה את זה תכנס. נכנס הילד גדל גדל, הלך לישיבה, אח"כ לכולל, עלה לארץ ישראל, ושמר קשר עם אבא שלו. מה היה הקשר? פעם בחודש היה אוסף לו עלונים של בית כנסת של שבת ושולח לו. והאבא היה מעלעל בזה מידי פעם, ופעם אחת תפס אותו משפט שהחפץ חיים זצ"ל אמר, איני מאמין שיהודי יכול לצאת מן העולם הזה בלי שילמד דף אחד גמרא. אז הוא אמר מה הבעיה, ללמוד דף אחד גמרא, אם החכם מתפלא איך יכול להיות, האמת שאני לא קראתי אף פעם דף אחד, אבל מה הבעיה, אני אלמד דף אחד גמרא, כאילו הוא הבין שזה קטסטרופה, בן אדם יהודי יהיה בעולם ולא למד גמרא, הח"ח לא מאמין שיש דבר כזה אז אני אלמד דף אחד גמרא. טוב, הוא לא ידע מה זה דף אחד גמרא, אז איפה הוא הלך? לתלמוד תורה של הבן שלו, פגש שם את אחד הרבנים ואמר לו, כבוד הרב, אני רוצה ללמוד דף אחד גמרא. אמר לו גמרא זה לא פשוט, זה בארמית, זה בלי ניקוד, זה צריך להבין קושיא תירוץ, זה לא כל כך פשוט, זה יקח זמן עד שאתה תבין ועד שתלמד ועד שזה. אמר מה שצריך בשביל ללמוד דף אחד גמרא אני מוכן. אמר לו זה עלול לקחת הרבה הרבה זמן, אמר לו כמה שזה יקח. קיצורו של דבר, איך הוא יכנס וילמד עם הילדים? אז הוא אמר לו אנחנו נגיד שאתה מפקח משרד החינוך באת לראות את הרמה וזה ופה ושם. ככה הוא נכנס התחיל ללמוד, לומד לומד לומד, זה לא צחוק, הוא לפי ההבנה שלו מרוב הבוקסים שהוא קיבל בראש לקח לו קצת יותר הרבה זמן והוא סיים את הדף ללמוד אחרי שלש שנים. שלש שנים. אחרי שלש שנים הוא אמר ב"ה עכשיו אני מבין את הדף, למדתי את הדף. עכשיו מה עושים? אמרו לו תראה, בד"כ כשמסיימים מסכת עושים סיום מסכת, עושים סעודת מצוה, אבל כשמסיימים דף לא עושים סיום. הוא אומר אני עושה סיום, כי אני למדתי פה דף מה שאתם גומרםי את הגמרא כולה, אז אני עושה סיום, סיום הדף. ומה עושים? חוץ מאוכל מה עושים? אז אמרו לו מזמינים רבנים וחכמים ואברכים, שיהיה כבוד התורה, ומדברים דברי תורה וכו'. אמר בסדר, אז אני רוצה, אני רוצה להזמין את כל החכמים שיש, עלי, עלי, אני משלם. לקח אולם גדול והתחיל להזמין רבנים רבנים רבנים, והוא לא התבייש, הרים טלפון גם לרב הכי גדול בארה"ב בעת ההיא, הרב משה פיינשטיין, גדול הדור באמריקה, הוא מרים את הטלפון ואומר לו שלום כבוד הרב, מדבר פלוני אלמוני, אני רוצה להזמין את כבודו לסיום הדף. אז הרב שומע טוב, לא שומע טוב, סליחה מה אתה אומר? סיום הש"ס? אומר לו לא, סיום הדף. אמר לו מה פירוש סיום הדף? סיפר לו, אני קראתי שהח"ח אומר ככה והחלטתי שאני רוצה ללמוד ולקח לי שלש שנים ועכשיו סיימתי ואני רוצה לסיים את הדף לעשות סיום דף. אמר לו אם זה ככה אני בא. ואם הרב פיינשטיין שומעים שהוא מגיע, מי לא מגיע? ראשי ישיבות וכולם הגיעו, שש שעות הוא נסע עד לאולם. שש שעות חזרה, והיה נוכח שמה ודיבר דברים. בקיצור האירוע נגמר בשעה שתיים, שתיים בלילה. בשתיים בלילה הבוקסר מבסוט כאילו הוא קיבל את הגביע העולמי באגרוף. הולך לישון, בבוקר לא קם, נפטר. שבעה, מזמינים רבנים, נהיה טררם גדול מהסיפור שלו באמריקה ובאים הרבה אנשים להספיד. בין הדברים שאמרו, כי בי ירבו ימים ויוסיפו לך שנות חיים, ובן אדם יש גמרא שאומרת, יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בשנים הרבה, שמה אמרו יש קונה עולמו בדף אחד. 

אבל מה רואים, אמרו שמה, בגלל שהוא קיבל על עצמו לסיים את הדף, האריכו לו ימים עד שיסיים את הדף וברגע שהוא סיים את הדף לקחו אותו, נתנו לו עוד לסיים את הדף. אם היה מסיים אותו תוך שנה היה נפטר אחרי שנה. לקח לו שלש שנים - נשאר שלש שנים. 

אותו סיפור יש עם הרבי מטשעבין, היה אחד מגדולי ישראל שפעם אחת גדולי ישראל ישבו והיו צריכים עצה ממנו, ושלחו אליו שליח, והשליח הגיע ואמר לו, כבוד הרב, צריכים עצה ממך, אמר אני מצטער, אני לא יכול לתת עצה ואין לי זמן לזה, לפני 13 שנים אני הייתי חולה במחלה מסוכנת והייתי גוסס, וביקשתי מהקב"ה בקשה שיאריך את ימי עוד 15 שנה, כדי שאני אסיים את הבבלי והירושלמי והשולחן ערוך, כדי שאני אבוא לפניו ואוכל להגיד לו את כל התורה מוכן. והקב"ה הוציא אותי מהמחלה זה 13 שנה, ואני לא יכול לבזבז רגע אחד לדבר אחר כי התחייבת ל-15 שנה ולא ענה לו שום דבר, והשליח הלך. אחרי שנתיים הוא נפטר בדיוק 15 שנה. הקב"ה מוכן להאריך ימים למי שמקבל עליו התחייבות רוחנית. היו אחרים שכבר היו זקנים, לא היה להם מה לעשות, מה יעשו? אז כתוב שמי שעוסק בצרכי ציבור הציבור צריכים לו, ומכיון שהציבור צריכים לו אז מאריכים את ימיו. מה היו עושים? היו גובי צדקה. למה? צדקה תציל ממוות. עצם זה שהוא גובה צדקה ומזכה את הרבים בצדקה, אז הצדקה תציל ממוות, וכך היו מאריכים ימים. ז"א כל אדם שמקבל על עצמו מטלה ברוחניות נוספת, ורוצה לקיים אותה באמת, הקב"ה יאריך ימיו ושנותיו כמו שלמדנו. 

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות....