"...וכל אחיו וכל הדור ההוא", כתב אור החיים הקדוש, שבא הכתוב לומר שכל זמן שאחד מן האחים היה קיים היו המצרים מכבדים אותם, ואף כשהיה אחד מהדור ההוא קיים היו חשובים בעיניהם, ולא היה להם פנים להשתעבד בהם, במיתת יוסף ירדו מגדולתם, שהיו מעולים יותר מן המצרים ונעשו שווים להם, ובמיתת האחים ירדו למטה ממדרגתם שהיו בעיניהם נבזים, אבל עדיין לא היו משתעבדים בהם, ורק לאחר שמת כל הדור התחילו להשתעבד להם.

למדנו מדבריו של אור החיים הקדוש, שאע"פ שמצרים רשעים, המצרים היו רשעים מעולם, מכל מקום הם לא היו יכולים להשתעבד בישראל כל זמן שהיו ישראל חשובים ונכבדים בעיניהם, ורק כשירדו ממדרגתם ונעשו מבוזים בעיניהם התחילו לשעבדם. 

נראה שיש כאן שני פנים לדבר, אחד - המצרים שלא היו מסוגלים לשעבד בני אדם שהם נכבדים וחשובים, והצד השני - מצד בני ישראל עצמם, שכל זמן שהיו חשובים ונכבדים בעיני עצמם לא היו המצרים יכולים לשעבדם, ורק כשהושפלו מחשיבותם נעשו בני שעבוד. 

כך דרכו של יצר הרע במלחמתו על האדם, בתחילה הוא משתדל להשפילו בתחומי ההיתר, וכשהדבר עולה בידו הרי אדם ברשותו להכשילו בכל דבר חטא ועוון, אם הוא הצליח להשפיל אותו ממילא הוא יצליח כבר להחטיא אותו בכל חטא ועוון. העבודה המוטלת על האדם היא להתעלות עד היותו נכבד וחשוב, ועל ידי כן הוא נשמר מן החטא, כיון שהוא מכיר במעלתו וחשיבותו הגדולה, הרי הוא נמנע מלחטוא, כדי שלא ירד ממדרגתו. אם הוא מחשיב את עצמו, הוא יודע שע"י חטא הוא ירד מהמדרגה, אז לכן העצה להיות נכבד בעיני עצמו, אז אם הוא נכבד בעיני עצמו הוא לא יקלקל לעצמו את המעלה. ועוד שרוב העבירות כרוכות בבזיון לעברם, ואם תהיה הרגשת נכבדותו וחשיבותו מושרשת בקרבו הוא יימנע מלעבור עבירה.

שתי הדרכים האלה מפורשים בדברי חכמים ז"ל, לא יאומן כי יסופר. הגמרא בסנהדרין ל"ז אומרת, כיצד מאיימין על עדי נפשות, אומרים להם לפיכך נברא האדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי העולם נברא. ועיין בהרמב"ם פרק י"ב בסנהדרין, שכתב שכל זה מדברי האיום שמאיימים על העדים, פירש רש"י שם, כלומר חשוב אני כעולם מלא, לא אטריד את עצמי מן העולם בעבירה אחת וימשוך ממנה, איזה איום מאיימים על העדים? אומרים להם, לפיכך נברא האדם יחידי, אתה אתה, בשבילך נברא כל העולם כולו, וכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא, לפיכך חייב כל אחד ואחד לומר בשבילי נברא העולם, זה דברי איום שמאיימים על העדים, שמעתם איזה איום? ורש"י אומר, כלומר חשוב אני כעולם מלא, ככה העד צריך להרגיש, לא אטריד את עצמי מן העולם, אטרד מן העולם בעבירה אחת, בעדות שקר, ואז ימשוך ממנה. 

הרי שהרגשת הגדלות של האדם, בשבילי נברא העולם וחשוב אני כעולם מלא, מביאה אותו למשוך ידו מן החטא ולשמור עצמו שלא לרדת ממדרגתו. וזה מדובר על אחד שהיה יכול לחטוא ולהיות עד בנפשות שימות בן אדם, ומה האיום? תראה מי אתה, עולם ומלואו נבראו בשבילך, בזה הוא ימשוך את ידו. ואף עדים הללו שעומדים להעיד עדות שקר ולשפוך דם נקי, כיון שיתבוננו בגדלות האדם יימנעו מן החטא ויחזרו בהם מלהעיד שקר. ובאיום על עדי ממון, אמרו בסנהדרין כ"ט, איך מאיימים על עדי ממון? אי אפשר להעיד עליהם שבשביל עדות שקר הגשמים נעצרים ודבר בא לעולם, על כל זה ימצאו לעצמם דרך לא להתרשם מן האיום, אלא אומרים להם סהדי שקרי אגורייהו זילי, פירש רש"י - השוכרים אותם מבזים אותם וקלים הם בעיניהם, סהדי שקרי - עדים שקרנים, אגורייהו זילי - אלה ששכרו אותם מזלזלים בהם, הם שילמו להם כסף בשביל לשקר, והם מזלזלים בהם, ז"א הם אומרים לו תשמע, טיפש, אתה הולך לעשות משהו בשבילו תמורת כסף והוא מזלזל בך, הוא לוקח אותך, עושה איתך את התשמיש שלו למטרות שלו וזורק אותך אחרי זה אתה מזולזל בעיניו. העדים הללו שאנו חושדים אותם להעיד עדות שקר, ואין חומר האיסור מרתיע אותם, ואף האיום בענשים החמורים אינו משפיע עליהם, שאומרים בליבם כי עליהם לא יגיעו העונשים, הדרך להשפיע עליהם ע"י שמירת כבודם העצמי, ואומרים להם, שאף בעיני השוכרים אותם לעדות שקר תהיו בזויים, זה האיום שבכוחו להשפיע יותר מן הכל. כאמור שזוהי התועלת הנוספת בהרגשת הנכבדות אשר היא מונעת את האדם מן החטא, אז רואים עד כמה זה עצה שידעו אותה חכמים ז"ל, וככה מתנהגים עם עדי נפשות ועדי ממון.

לא זו בלבד שהנכבדות שומרת את האדם מן החטא, אלא נותנת לו כח ועוז להתעלות מעלה, כמו שכתוב "ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו", במשכן באו אנשים שלא ידעו שום מלאכה ונשא אותם ליבם, פירש הרמב"ן על החכמים העושים במלאכה אמר כן, כי לא היה בהם מי שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שיאמן בהם את ידי וכלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, מצא בטבעו שידע לעשות כן, "ויגבה ליבו בדרכי ה' לבוא אל משה לומר לו אני עושה כל אשר אדוני דובר", מה הבעיה, תגיד לי מה לעשות אני עושה. 

אדם רגיל בראותו לפניו משימה כבדה זו, לחשוב מחשבות ולעשות בזהב ובכסף ובנחושת ובחרושת אבן למלאות מחרושת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת, והוא הדיוט באומנות זו ומעולם לא התנסה בכך, היה מרים ידיו ביאוש ואומר, איך אני אוכל לקבל על עצמי דבר שאין לי בו שום מושג, ואילו אלו אשר נשאם ליבם באו לפני משה בעוז ובטחון - אנחנו נעשה כל אשר אדוני דובר. ככה נבנה בית כנסת פה, קהילות פז, לא יאומן כי יסופר, אלה שנשאם ליבם לעשות במלאכה. בלא חשש מקבלים על עצמם לבצע כל מה שצריך למלאכת המשכן, וזהו משום "ויגבה ליבם בדרכי ה'", שאין גבול ואין תכלית מה שיש בכוחו של האדם הנכבד לעשות, ואינו חושש שמא לא יוכל, אבל בבטחון גמור אומר, אני אעשה כל מה שצריך, ועל ידי כן הוא יכול לעשות כן. 

כן מצינו אצל בני תורה, זה שאומר מי אני ומה כוחי להשיג ועד היכן אוכל להתעלות, מתוך כך מושך ידיו ומתייאש, הרי זה משום שלא הגיע לכלל "ויגבה ליבו בדרכי ה'", אבל בר מעלה מרגיש שאין גבול ואין תכלית למה שהוא יכול להגיע, "ויגבה ליבו בדרכי ה'" לומר אני אגיע למדרגות עליונות, ועל ידי כן הדבר מצליח בידו ומתעלה לאין שיעור. ודבר זה פעלו ביותר רבותינו בעלי המוסר, הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל ותלמידיו, ותלמידי תלמידיו ז"ל, שבעת שההשכלה הארורה השפילה את בני התורה פעלו הם לנשאם ולהגביה את ליבם, וידעו והרגישו שבדבר אחד מן התורה ובדברי חכמים ז"ל מונח יותר מכל חכמות האומות. והמפסיד העיקרי לנכבדות זה החיפזון והבהילות, שאפילו מי שהגיע למעלת הנכבדות אם יש בו בהילות - הפסיד נכבדותו ומעלתו, זה מה שאמר יעקב על ראובן, "פחז כמים אל תותר" לא נותר לו שום דבר, לא בכורה לא כהונה ולא מלכות. ואמרו חכמים ז"ל, כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, ואעפ"כ הפסיד מלכות וכהונה, כל כך למה? משום מידת פחז כמים דהיינו הבהילות. בהילות לא נותן לאדם שיקול דעת לחשוב על מצבו על מעמדו, ואז הוא נופל לגמרי. אדם יכול לישון בשבת ולקום אחרי זה במוצאי שבת מאוחר ומפסיד את כל מעלתו ואת כל היהדות שבו והכל זורק הכל לפח בשביל עוד כמה זמן של שינה. איך יכול להיות דבר כזה לא יאומן כי יסופר. 

כשנכנסנו למחנה שומרון לטירונות היה שלט בכניסה, אין גבול ליכולת, שאלתי הלו, מה זה? מה זה אין גבול ליכולת? אמרו פה יוצאים רק עם אלונקה, כל זמן שאתה לא עולה על אלונקה אתה יכול. מטרטרים את הבן אדם עד אפיסת כוחות, אם הוא לא נופל באלונקה - עדיין הוא יכול. ואם הוא עולה על אלונקה וחברים צריכים לסחוב אותו, גם תוקעים לו את הנשק מלמטה למה הוא נותן להם לסחוב אותו, בקיצור לא פשוט. אז אם בצבא אומרים אין גבול ליכולת, בעבודת ה' על אחת כמה וכמה ובפרט שה' נותן כוחות, מי שרוצה נותן לו כוחות, אז לכן "ויגבה ליבו בדרכי ה'" נכבדות, שאדם יחשיב את עצמו, לא יהיה סמרטוט, שיהיה נכבד, שיהיה חשוב, זה ימנע אותו מן החטא. ואפילו כאלה שעמדו להרשיע אדם שיהרגו אותו, במה מצליחים לאיים עליהם? אתה הולך לאבד את עצמך להיות עד ואתה מאבד נפש מישראל וכל המאבד כאילו איבד עולם מלא, אז תדע לך מה אתה עושה. דבר כזה יכול למנוע אותו. אתם שומעים דבר כזה? זה סוד, סוד גדול, כמה האדם הוא חשוב בעיני עצמו, כשאומרים לו את החשיבות שלו, את המעלה שלו, הוא יכול להתעורר. לכן ילדים צריך להשתדל לרומם אותם ולדבר על החשיבות שבהם, ולא להוריד אותם למטה כל הזמן כי אם מורידים אותם כל הזמן אז הם באמת מאמינים שהם כלום וגורנישט וכלום, ואז ממילא אז הוא אומר טוב אז אני כזה וזהו, אז אני טמבל וזהו. כן. הוכח לחכם ויאהבך. אז ז"א, זו נקודה חשובה הנכבדות, שאדם יחשיב את עצמו. 

אנחנו בנים של מלך מלכי המלכים הקב"ה, יש משהו יותר נכבד מזה? אז איך אפשר לזלזל בצלם אלקים, במעלת ישראל ובכלי חמדה שקיבלנו עם כל זה אדם יכול לזלזל בעצמו ולעשות חטא, כמה טיפשות אפשר לאבד ברגע אחד, כל כך הרבה לנצח נצחים, ואילו אם אדם מתגבר ועושה עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, כל השונה פרקו מאה ואחד לעומת מאה זה נקרא עובד אלקים וזה נקרא לא עבדו. 

רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל....