"ויאמר משה אל ה', לא איש דברים אנכי" אמרו חכמים ז"ל שהבורא יתברך הפציר במשה רבינו שבעה ימים ולא רצה לקבל עליו גדולתו, וביאר הרמב"ן שחשש משה שמא תהיה בזה פגיעה בכבודו של אהרן שהוא הבכור, עד שהבורא יתברך הבטיחו "וראך ושמח בליבו", שלא יהיה בזה שום נדנוד עבירה, אבל לו היה בזה חס ושלום נדנוד קל של עבירה, פגיעה בכבודו של אהרן, אזי היה כל משה רבינו עבירה גדולה. 

שבעה ימים הקב"ה מפציר במשה רבינו לקבל גדולה, והוא לא מסכים כי הוא חושש לפגוע בכבודו של אהרן עד ההבטחה "וראך ושמח בלבו". ולמה הוא פחד שלא יהיה בזה שום נדנוד עבירה, כי אם היה בזה חס ושלום נדנוד קל של עבירה, דהיינו פגיעה בכבודו של אהרן, אז כל משה רבינו היה עבירה גדולה. 

אין לו לפושע כשלון יותר גדול מכשלון המצוה, ואין לך מקום סכנה יותר גדול מסכנת המצוה, ועיקר הזהירות והשימור צריך שיהיה דוקא במצב של מצוה. 

והנה זוהי הארה גדולה ומבהילה מאד, כי תמיד מדמים אנשים שהבורחים מעבירה ומשמרים את עצמם מלבוא לידי נסיון ועוסקים כל היום במצוות ובתורה, הרי הם נשמרים כבר מחטא, אבל לפי דברינו הרי נתבאר שלפושע גם המצוות הכי גדולות אינן מקלט בעדו, ואין לך שום מקום ומצב שיהיה שמור מחטא, כי המצוה הכי גדולה ונשגבה הרי היא אבן נגף ונעשית אצל פושע לעבירה גדולה. 

האדמו"ר ז"ל היה מבקר את אלו שמתפרצת לפעמים אנחה מליבם באמצע תפילתם, ואמר כי גריעות האדם ופחיתותו גדולה כל כך עד שאנחה קלה היוצאת מקרבו בשביל דאגת פרנסה, בכוחה לחפות על כל התפילה שלו. ויתכן שלא יכוון בתפילה ולא ידאג מזה כלל באמרו שלום עלי נפשי, למה כי הרי הוא התאנח בתפילה, ואם הוא התאנח בתפילה אז הוא מרגיש כבר שכאילו הוא השתבר וגמרנו ומגיע לו עולם ומלואו. 

ומזה נוכל לדון קל וחומר, אם אנחה קטנה קלה ביכלתה לחפות על כל התפילה, אם כן על כמה פשעים תכסה המצוה. וזהו שאמרו רבותינו, זה מה שאמר רבא לרבנן, במיתותא מינייכו לא תרתון תרתי גיהינום, שאם אדם עובר עבירה הרי על כל פנים יש לו עולם הזה, אבל העושה מצוה ומדמה בנפשו שעוסק במצוות בעת שבאמת כולו אך ורק מן העץ, אם כן הרי ויתר על עולם הזה בעת שגם עולם הבא אין לו, והיינו לא תרתון תרתי גיהינום, ז"א ירשו שניים גיהינום. 

ואיתא במדרש רבא, קדמך רבי אבהו, אחזו ליה שלש עשרה נהרי אפרסמון, אמר להון אילין דמאן, אמרו ליה אילין דידך, אמר אילין דהבהו? ואני אמרתי לריק יגעתי, לתוהו ולריק כוחי כיליתי, אכך משפטי את ה'. זה נורא מאד, שרבי אבהו שעסק כל ימיו רק במצוות, אפילו הכי אמר "ואני אמרתי לריק יגעתי", הרי לנו עד היכן הדברים מגיעים, עד שיתכן שרבי אבהו יעסוק כל ימיו במצוות ולא ידע אם באמת עסק במצוות או חס ושלום בעבירות. אתם שומעים דבר כזה?

בא וראה כמה עלינו להחזיק טובה ללימוד המוסר, שגילה את עינינו והראה לנו סודות גדולים ותמירים, גלויים ופשוטים, בזה שהעביר מעלינו את מסך הסכלות מעינינו, ומתבונן מזה עד כמה הוא הכרחי לאדם עד שהוא בגדר של פיקוח נפש ממש, כי בלעדיו הרי הוא כעיוור באפילה. אז ז"א אם אנחנו נחיה בהתבוננות קצת ונתבונן ונחשוש מהמצוות שלא נעשות כתקנן, ונתרחק מעבירות, אז אפשר שנזכה לשלמות כזו כמו שכתוב כאן. 

מפה רואים שמשה חשש, מה היה החשש שלו? שלא יהיה לו נדנוד עבירה, אם יהיה לו חס ושלום נדנוד של עבירה פגיעה בכבודו של אהרן, אז כל משה רבינו היה עבירה גדולה. 

רואים מפה איך מידת הדין מתבוננות עלינו, לא במושגים שלנו, אז מה עשיתי, אז מה קרה, אני לא מבין אותך, מה קרה, תרגע, תרגע, ולא מבינים עד כמה מדקדקים בשמים כחוט השערה על כל דבר ודבר. 

אז מכאן יש לנו ללמוד שלא נירש שני גיהינום רח"ל, שלא נפסיד עולם הזה ועולם הבא, אבל אם אדם יעשה כמו שכתוב כאן, ויקפיד לעשות את המצוות כמתכונתם, לא לסיבות אחרות, לא לנגיעות וכו', יעלה ויצליח, ואם לאו - הרי כל כולו עבירה אחת גדולה. 

רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.