עבודת השם, צורך גבוה | הרב אמנון יצחק

 "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים" (שמות כט מה)

כתב רבנו יונה בשער השלישי אות קנח' וזה לשונו: "ועתה עמוד והתבונן גודל חיובנו לקדש את השם כי עיקר מה שקדשנו השם יתברך בתורתו ובמצותיו והבדילנו להיות לו לעם כדי לקדשו וליראה ממנו. ראוי שיהיו מקדישיו קדושים. גם הכלים שעובדים בהם לפני השם יתברך צריכים להיות קודש. כמו שנאמר "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא כב לב) ועל ידי קדושת המצווה נֵחַשֵׁב בהקדישנו את השם יתברך עם הקדושים העליונים שמקדישים ומעריצים אותו. כמו שנאמר: "אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים" (תהלים פט ח) עד כאן לשון רבנו יונה. 

נחזור: עתה עמוד והתבונן - דהיינו ריכוז מקסימלי והתבוננות מירבית גודל חיובנו לקדש את השם. אז אנחנו חייבים לקדש את ה' יתברך אבל גודל החיוב הזה צריך להבין אותו. כי עיקר מה שקדשנו השם יתברך בתורתו ומצותיו- איך אנחנו מתקדשים? על ידי התורה והמצוות. והבדילנו להיות לו לעם - אז הוא קידש אותנו על ידי תורה ומצוות, והבדיל אותנו להיות לו! לו מיוחדים לו לעם, כל זה הוא עשה כדי לקדשו וליראה אותו. זאת אומרת כל מה שאנחנו עושים זה בשביל שאנחנו נקדש אותו, ונירא ממנו. ראוי שיהיו מקדישיו קדושים - אז כיוון שהתפקיד המוטל עלינו לקדש את שמו יתברך, אז ראוי שמקדישיו יהיו קדושים בעצמם. 

גם הכלים שעובדים בהם לפני ה' יתברך צריכים להיות קודש. כמו שכתוב: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" אז אסור לנו לחלל שם שמים, וחובה עלינו לקדש שם שמים. ואיפה זה מתבצע? בתוך בני ישראל "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" אז בזה שהשם נתן לנו תורה ומצוות והבדילנו מכל העמים להיות לו לעם, אז הוא קידש אותנו כי ראוי שמקדישיו יהיו קדושים. ועל ידי קדושת המצווה ונֵחַשֵׁב בהקדישנו את השם יתברך עם הקדושים העליונים שמקדישים ומעריצים אותו כמו שכתוב: אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים אז אנחנו מצטרפים לקדושי עליון המלאכים שמקדישים את הקב"ה, וגם אנחנו על ידי קיום התורה והמצוות באופן שהקב"ה רצה, אנחנו מקדשים שם שמים ומקדישים את ה'. 

בדברים האלה מתגלה לנו סוד נתינת תורה ומצוות לישראל, דבריו של רבנו יונה מגלים לנו את סוד נתינת התורה והמצוות לישראל. משמע מדברי רבנו יונה, שמטרת התורה היא כאמצעי כדי לקדש את ישראל, כל התורה באה בשביל שהיא תקדש את ישראל, והחידוש היותר גדול הוא: שכל עניין קדושת ישראל אחרי קיום התורה והמצוות, זה בשבילו יתברך! כל זה בשבילו יתברך שיהיו מַקְדִישַׁיו קדושים. כי ככה ראוי שמקדשיו יהיו קדושים בשביל שהם יהיו קדושים צריך תורה צריך מצוות, ואז אחרי שאנחנו נהיינו קדושים המטרה: היא לקדש את ה'! אדם שמהותו חולין אינו יכול לקדש את ה', ולכן מקדש הקב"ה את האדם על ידי התורה ומצוות שנתן לו, כדי שייווצר קידוש שמו יתברך. 

בהבנה זו בעניין נתינת תורה ומצוות, היא חידוש שאין יודעים אותו כלל, כרגיל מבינים: שהקב"ה נתן תורה ומצוות לישראל - בשביל ישראל. אבל מדברי רבנו יונה משמע שהקב"ה נתן לישראל בשביל עצמו כביכול! למה? כדי שמקדישיו יהיו קדושים. אז כל התורה והמצוות באו כדי להקדיש את ישראל שיהיו קדושים כדי שיקדישו את שמו יתברך יוצא: שכל זה בשביל עצמו. ודבר זה מלבד החידוש שבו הוא גם אינו מובן כלל, וכי מה הצורך לבורא בקידוש שמו? ולא רק זה "אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ"? (איוב לה ז) וכי אתה עושה בו איזה תוספת או משהו? ועצם המושג שהקב"ה צריך כביכול משהו מהנבראים - זה לא נתפס בהבנתנו. 

אולם רבנו יונה כותב דברים ברורים: כי העיקר מה שקידש אותנו ה' יתברך בתורתו ומצוותיו כדי לקדשו וליראה ממנו. וכמו שכתוב: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (מלכים-א ו יג) "וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים", "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם" (שמות כט מו) אז כל מה שהוא הוציאנו ממצרים זה בשביל שהוא ישכון בתוכנו. 

והרמב"ן מביא שם את פירוש האבן עזרא שכתב: "כִּי לֹא הוֹצֵאתִי אֹתָם ממִצְרָיִם רק בעבור שיעָשׂוּ לִי מִשכן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, וזהו מה שכתוב: "תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג יב) וכותב הרמב"ן: "ויפה פירש!". ואם כן יש בעניין סוד גדול! כי כפי פשט הדבר, פשט הדבר זה שהשכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, לפי הפשט כל מה שהשכינה שורה בישראל זה לצורכנו לצורך הדיוט, אבל לא שהשכינה שורה לצורך גבוה לצורך עצמה לצורך ה', אבל הוא כעניין שאמר הכתוב: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט ג). 

זאת אומרת יש כביכול צורך של גבוה שיִשְׂרָאֵל - אֶתְפָּאָר בְּךָ! גאולת ישראל ממצרים לצורך גבוה הוא, שיעשו לקב"ה משכן לשכון בו בשבילו הדבר נעשה. בעניין כלל ישראל - כל העניין של כלל ישראל הוא בשביל תפארת הבורא "יִשְׂרָאֵל אֶתְפָּאָר בְּךָ". כך מביא הילקוט בריש הפרשה: 

"אמר רבי יהודה ברבי סַיְמון: "משל לאחד שהיה יושב ועושה עטרה (כתר), 

עבר אחד וראה אותו אמר לו: "מה אתה יושב ועושה?" 

אמר לו: "עטרה". 

אמר לו: "כל מה שאתה יכול לקבוע בה אבנים טובות ומרגליו - תקבע! שהיא עתידה להינתן בראשו של מלך!!". 

כך אמר הקב"ה למשה: "כל מה שאתה יכול לשבח לישראל לפני - שבחם, לפארן - פאר! שאני עתיד להתפאר בהן שנאמר: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר". פיש... איזה דרש! העטרה שהקב"ה כביכול שם על ראשו - זה הפאר והכבוד שיש לישראל, שיש בישראל. כל מה שאתה לשבחם - שבח אותם, כל מה שאתה יכול לפארן – פאר! למה? הם עתידים לשמש עטרה למלך "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר". 

כתוב שלפעמים הקב"ה מתפאר אצל המלאכים ואומר: "ראו בריה שבראתי!" ראו בריה שבראתי, איך הקב"ה מאושר כביכול "ראו בריה שבראתי". 

וכן גאולת ישראל צורך גבוה היא, כמו שכתוב במדרש במשפטים פרשה ל': "כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא" (ישעיה נו א) תקשיבו מה כתוב! כִּי קְרוֹבָה ישועתכם לא כתוב, אלא "כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי" יהי שמו מבורך! אילולא שהדבר כתוב אי אפשר לאומרו, 

אמר להם הקב"ה לישראל: "אם אין לכם זכות - בשבילי אני עושה! כביכול כל הימים שאתם בצרה אני עמכם, שנאמר: "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תהלים צא טו) ואני גואל לעצמי. "כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא" גם אם לא יהיה לכם זכות לצאת ממצרים ולא תהיו ראויים אני גואל אתכם! למה אני גואל אתכם? כי "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" אני ירדתי למצרים לתוך השעבוד שלכם, וכביכול הקב"ה מצטער איתנו, אומר: "גם אם לא תהיה לכם זכות לצאת אז "כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא", אני גואל לעצמי!". 

אתם שומעים דברים כאלה? והדבר הזה מובא בהרחבה ב"נפש החיים" שער ב, שמבאר עניין הברכה, מסביר מה זה ברכה ופירוש המילה ברוך: אנחנו מברכים את ה' כביכול "ברוך אתה"! אנחנו מברכים את ה' כביכול "ברוך אתה" - מה זה? וכתב שם: "כי לעצמוּת אדון כל ברוך הוא, 

ב"נפש החיים" בשער ב' מבאר את עניין הברכה, ופירוש מילת ברוך שמברכים את ה' כביכול, אנחנו אומרים "ברוך אתה" כביכול מברכים את ה', וכתב שם: "כי לעצמוּת אדון כל ברוך הוא, כל מעשה האדם! כל מעשה האדם; הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה, אינו נוגע לו בעצם כלל חס ושלום. מעשים שאנחנו עושים טובים או רעים, זה לא נוגע בעצמותו יתברך כלל ח"ו, וכי מה איכפת היא ליה קב"ה למי ששוחט מן הצוואר או מן העורף? 

אלא שכל כוונת ליבנו בכל הברכות והתפילות צריך שתהיה לעצמוּת אין סוף ברוך הוא מצד התחברו יתברך כרצונו אל העולמות, שזהו רצונו יתברך מטעם כמוס איתו יתברך, שנתקן ונייחד על ידי הברכות והתפילות הכוחות והעולמות העליונים, שיהיו מוכנים וראויים לקבל שפעת קדושת אור עליון. וממילא יושפע זה התוספת ברכה וקדושה גם על עם סגולה שגרמו וסיבבו לכל הכבוד הזה!". 

מה הוא אומר? אומר רבנו חיים מוולוז'ין: כל מעשה בני האדם טובים או רעים לא נוגעים ח"ו כלל בעצמותו יתברך, לא משפיעים, לא גורעים, לא מוסיפים ולא כלום, מה איכפת היא לקב"ה אם מישהו שוחט מן הצוואר או מן העורף, אז למה הוא ציווה כך ולא ציווה אחרת? אלא כל כוונת הלב שלנו צריכה להיות, בכל הברכות והתפילות שאנחנו עושים כפי שתקנו לנו חכמים, כל הכוונה שלנו צריכה שתהיה לעצמוּת אין סוף ברוך הוא מצד התחברו כרצונו יתברך אל העולמות. 

אנחנו מכוונים: שכל מה שאנחנו עושים זה לעצמוּת אין סוף ברוך הוא, שהוא מצד התחברו כרצונו יתברך אל העולמות, החליט מה שהחליט. זה טעם כמוס איתו יתברך, למה חיבור אל העולמות הוא באופן כזה ואחר, ואנחנו מתקנים ומייחדים על ידי הברכות והתפילות את הכוחות והעולמות העליונים וקושרים שמה את הכל ומסדרים שירד שפע לעולם, על ידי מה שאנחנו עושים פה כפי שתיקנו לנו חכמים אז אנחנו נגרום שיהיו מוכנים העולמות העליונים וכו', יהיו מוכנים וראויים לקבל שפעת קדושת אור עליון על ידי מה שעשינו, וממילא יושפע זה התוספת ברכה וקדושה גם על עם סגולה שגרמו וסיבבו לכל הכבוד הזה. אז זה יחזור אלינו כמו שאומרים ב'אור חוזר' בחזרה אלינו ממה שעשינו. מה שהשפענו טובה בעולמות העליונים זה יושפע אלינו כיוון שאנחנו גרמנו וסיבבנו לכל הכבוד הזה. 

"'הכל לפי רוב המעשה' של עם סגולה, כל העולמות מתנהגים לפי רוב המעשים של עם סגולה, שהמה עם ישראל המתקנים ומייחדים העולמות שיהיו ראויים לקבל שפעת האור ותוספת קדושתו יתברך. כעניין המזון - שהמזון מוסיף כח הגוף ומעדן אותו". ככה כשאנחנו מתפללים וכשאחנו עושים מצוות, אז כביכול אנחנו מאכילים ומדשנים את העולמות כדי שיבריאו, ישפיעו וכו' בדרך משל. "זה עניין מאמרם ז"ל: "ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים!" על אותו משקל שאמרנו. "ולא זו בלבד שבתיבות "ברוך אתה" שפירושו הוא תוספת ריבוי ברכה ושפע שייך זאת הכוונה הקדושה". 

ולא זו בלבד שבתיבות "ברוך אתה" שפירושו תוספת ריבוי ברכה ושפע, כי הקב"ה כמו בריכה עליונה שמשפיעה, ברוך אתה – אתה מקור הברכות להשפיע למטה שפירושו הוא תוספת ריבוי ברכה ושפע, לא רק זה, "לא זו בלבד שבתיבות "ברוך אתה", שפירושו תוספת ריבוי ברכה ושפע שייך וזאת הכוונה הקדושה, לא רק בזה, כי כל תיבה!" כל מילה מהתפילה "או של איזה ברכה", כל תיבה או איזה ברכה, "היא עולה למעלה לפעול פעולתה משורשה העליון המיוחד לה, והוא נעשה בזה כביכול - האדם המתפלל - שותפו של יוצר בראשית לבנות ולנטוע כמה וכמה עולמות. 

והמשכיל יבין מדעתו שלא לחינם הוצרכו לתיקון תחינה קטנה ותפילה קצרה זו - מאה ועשרים זקנים אנשי כנסת הגדולה! ומהם כמה נביאים!!" בשביל לתקן תפילת 'שמונה עשרה' צריכים מאה ועשרים חכמים גדולים ביותר ונביאים מתוכם שיתקנו תפילה ותחינה קטנה כזאת? לא בחינם! "אלא הם השיגו ברוח קודשם ובהשגת נבואתם העליונה על איזה דרך ישכון אורה על כל תיבה פרטית!", כל מילה, "על כל תיבה פרטית אשר היא נצרכה מאוד לתיקון ריבוי עולמות, וכוחות עליונים, וסידור המרכבה. כמו שאמרו ז"ל: "עבודה - צורך גבוה!". העבודה שאנחנו עושים פה. תפילה; "איזו היא עבודה שבלב? – תפילה!". 

זה העבודה צורך גבוה, זה צורך גבוה כי אנחנו מתקנים את העולמות העליונים ומייחדים אותם להוריד שפע לעולם, זה נצרך לתיקון ריבוי עולמות, וכוחות עליונים, וסידור המרכבה. לכן צריך להפריד בין הדבקים, להגיד כל מילה ומילה בתפילה ברור, לא לערבב מילים לא לחבר אותם, כי אז אתה רחמנא לצלן עושה פגמים גדולים! "וזה עניין מאמרם ז"ל: "שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים!". ובתנחומא בפרשת תולדות אמרו: "ולמה נתעקרו האמהות? אלא הקב"ה מתאווה לתפילתן!". אומנם תכלית הכוונה צריכה שתהיה רק צורך גבוה". תכלית הכוונה שכשהאדם מתפלל לא לצורך עצמו לצורך גבוה, כי במקום שיש חילול שמו יתברך כגון; שיש צרה לכלל ישראל, 

כשאומרים אומות העולם "עַם ה' אֵלֶּה" (יחזקאל לו כ) והם מוכים ומעונים"!? 

מצב כזה מחויבים לבקש ולשפוך שיח לפניו יתברך שמו על חילול שמו יתברך! ואך למען שמו יעשה! נבקש לפניו יתברך על גודל הצער של מעלה! בזמן שהאדם שרוי פה בצער למטה. כמאמרם ז"ל במשנה בסנהדרין: 

"אמר רבי מאיר: "בזמן שהאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת? "קלני מראשי! קלני מזרועי!" 

אז למרות שהאדם נמצא בצער או עם ישראל שרוי בצרות, צריך להתפלל לצורך גבוה פירושו; שה' מצטער שאנחנו בצער! כי שכינה מה אומרת? "קלני מראשי קלני מזרועי!" קשה לקב"ה כשעם ישראל בצער, אז אנחנו צריכים להתפלל על מה שהקב"ה בצער, כי הוא מצטער על זה שאנחנו בצער. ועל זה שגרמנו לעצמנו להיות בצער בגלל חטאינו, "וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ", רואים אנו בדבריו כי עניין זה כי העבודה צורך גבוה היא לצורך עולמות עליונים, ותכלית הכוונה בעבודת האדם היא: שיעשה בשביל הקב"ה, בשביל קוב"ה ושכינתיה, להקים מעפרה. 

ולמרות שדבר זה הוא סוד כמוס ובלתי מובן! לשם מה צריך הקב"ה את המעשים שדווקא על ידם יתוקנו העולמות העליונים? למה הקב"ה תיקן את זה כך? זה סוד כמוס! אולם האדם צריך לקיים את רצון הקב"ה בלי שיבין. זו מעלת המאמין שעושה רצונו יתברך בלי שידע ויבין, אלא אך ורק כיון שכך ציווה ה', 

- "לא מעניין אותי מה מו מי ככה הוא ציווה? ככה אני עושה!". 

על ידי זה גופא כשיעשה האדם בשביל העליונים - הוא יזכה בעצמו! כמו שאמר הגר"ח זצ"ל: "שיושפע תוספת ברכה וקדושה על עם סגולה שגרמו וסיבבו לכל הכבוד הזה!" אולם בשעת מעשה צריך לעשות אך ורק לצורך העליונים, ולחשוב: 'שהקב"ה צריך עבודה זו!', בשעת מעשה כשאנחנו עושים כשאנחנו לומדים, מקיימים מצוות, מתפללים, צריך לעשות אך ורק לצורך עליונים ולחשוב: 'שהקב"ה צריך עבודה זו!', אפילו שעל פי האמת זה לא כך! אבל כך ציווה ה' שכך אנחנו נחשוב, וככה נכוון ואז יושפע עלינו שפע רב מן השמים. 

אומנם יש כאן סתירה בהבנתנו; מצד אחד צריך לעשות כיוון שהקב"ה צריך לזאת כביכול, ומצד שני מבינים אנו שזה לטובתנו אנו, כי אמרנו שאם נעשה כך - אז יושפע עלינו שפע! ועל הסתירה הזאת צריך להתגבר מתוך ביטול החשבונות של עצמנו, ולהתבטל לרצונו יתברך ולעשות אך ורק לצורך גבוה ולא לעשות את החשבון: "שבזה נקבל אנחנו!". זו היתה עבודת אהרן הכהן בהטבת הנרות; מביא רש"י בתחילת פרשת בהעלותך: שעבודה זו של הטבת הנרות יותר גדולה מעבודת הנשיאים בחנוכת המזבח! 

וכך אמר לו הקב"ה לאהרן: "חייך! שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות" 

ומהי עבודה זו להאיר כביכול לקב"ה? לצורך גבוה! ואע"פ שפשוט הדבר שאין הקב"ה צריך לאורם, אולם זו עבודת האדם לעשות לצורך גבוה, לתת כבוד למלכות שמים ולעשות את כל ציווי ה' בשבילו ולכבודו, ועל ידי זה זוכה האדם. כפי שמובא שם במדרש בהתחלת בהעלותך; 

"אמר לו הקב"ה למשה: "לא שאני צריך לנרות הזהרתיך על הנרות, אלא לזכותכם!". 

דבר אחר: "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" (במדבר ח ב) בשר ודם מדליק נר מנר דלוק, שמא יכול להדליק נר מתוך חושך? שנאמר: "וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א ב) מה כתוב אחריו: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים וַיְהִי אוֹר" (בראשית א ג) ומתוך החושך הוצאתי אורה ואני צריך לאורה שלכם שתדליקו לי מנר?! ולא אמרתי לך אלא להעלות אותך; להעלותך! "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" אתה עולה אתה מתעלה! "לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כז כ). 

ועוד שם: "אמרו ישראל לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם! לנו אתה אומר שנאיר לפניך? אתה הוא אורו של עולם! ואורו אצלך! כמו שכתוב: "וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא" (דניאל ב) ואתה אומר "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה"? 

אמר להם הקב"ה: "לא שאני צריך לכם! אלא שתאירו לי כדרך שהארתי לכם, למה? להעלות אתכם לפני אומות 

שיהיו אומרים: "ראו! היאך ישראל מאירין - למי שהוא מאיר לכל העולם"! 

זה הכבוד שלנו, ה' כיבד אותנו. 

"משל למה הדבר דומה? לפיקח וסומא שהיו הולכים בדרך. 

אמר לו הפיקח בעל העיניים הרואה לסומא: "כשניכנס לתוך הבית צא והדליק לי את הנר הזה והאיר לי!". 

אה... אמר לו הסומא: "כשהייתי בדרך אתה הייתה מסמכני, אתה היית סומך אותי ומאיר לי כי אני לא רואה, עד שנכנסו לתוך הבית אתה היית מלווה אותי, ועכשיו אתה אומר לי: "הדליק את הנר הזה והאיר לי!" ? אתה אומר לי לסומא שלא רואה תדליק את הנר ותאיר לי?" 

אמר לו הפיקח: "שלא תהא מחזיק לי טובה כשהייתי מלווך בדרך, לכך אמרתי לך האיר לי. עכשיו אתה תהיה חייב לי שאני ליוויתי אותך כל הדרך והדלקתי לך נכון? אז אני לא רוצה שתהיה חייב לי טובה, אני לא רוצה שתחזיק לי טובה, אני רוצה לפתור אותך מההרגשה שאתה חייב לי, אז תעשה לי איזה משהו שכאילו שאתה יצאת ידי חובה ואז לא תצטרך להחזיק לי טובה!". 

כמה טוב הקב"ה שלא רוצה שאפילו יחזיקו לו טובה. 

"כך! הפיקח - זה הקב"ה כמו שנאמר: "עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ" (זכריה ד י) אז הוא רואה הכל! הוא רואה בכל מקום. והסומא - אלו ישראל, היה הקב"ה מנהיגן ומאיר להם, איפה? במדבר, שנאמר: "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם" מאיר להם "בְּעַמּוּד" (שמות יג כא) כיוון שעמד המשכן, 

קרא הקב"ה למשה ואמר לו: "אני הובלתי אותך כל הדרך והארתי לך והכל, עכשיו "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" אתה תאיר לי עכשיו תדליק את הנרות, הסומא מדליק לקב"ה את הנרות! בשביל מה? לעלות לכם, להעלות אתכם, להעלות אתכם שלא תחזיקו לי טובה. תחזירו לי בקטנה כמו שאומרים ותיפטרו מזה!". 

המדרש מגלה לנו כי ציווי זה לצורך גבוה, מבטא את האהבה הגדולה של הקב"ה לישראל, שמרוב אהבתו אלינו אינו רוצה "שתהא מחזיק לי טובה, שהייתי מלווה אותך בדרך, שכך אמרתי לך: "תאיר לי בשביל להעלות אתכם!". עבודת האדם לטובת עצמו היא, עבודת האדם שהוא עובד זה לצורך עצמו לטובתו הוא, אולם צריך הוא לעשות לצורך גבוה, להאיר לקב"ה שהוא מקור האורה, ולמרות שיש סתירה בהבנת הדברים חייבים לעשות לצורך גבוה בלבד בלי נגיעה עצמית, כך בכל הציוויים; לומדים תורה, מקיימים מצוות, מתפללים לה', כל זה צריך לעשות לצורך העולמות העליונים. 

גם בין מצוות שבין אדם לחברו צריך לקיים אותם לצורך גבוה; כיוון שככה רוצה הקב"ה שיעשו מעשים אלו, וישפיעו למעלה את השפעתם בלי נגיעה עצמית, וממילא זוכים על ידי עשיית המעשים האלה, ומובן שכדי להגיע להכרה כזו בעבודת ה' - צריך לעמול בתיקון המידות! צריך להתמלא בהרגשת פחד, ויראת כבוד למלכות שמים, מיודעינו את גודל חשיבות עבודתנו שאנו עושים כביכול בשבילו יתברך ממש! ושותפים של יוצר בראשית לבנות ולנטוע עולמות. הכרה מחודשת זו שלמדנו עכשיו, בגודל ערך עבודתנו והאחריות הגדולה המוטלת עלינו, מחייבת אותנו גישה הרבה יותר מכובדת, והרגשת חיוב הרבה יותר גדולה ממה שהיה לנו עד עתה בקיום התורה והמצוות. ואשרי מדבר על אוזן שומעת!" 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".