ידיעה חושית | הרב אמנון יצחק

"וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם" (שמות כט מה). 

שכל טוב ניקנה על ידי חכמה בינה ודעת. חכמה: היא מה שלומדים מאחרים. בינה: מה שמתבונן מעצמו. בדעת: ישנן שתי קצוות, הראשון - הוא תוצאת החכמה והבינה, שרואה בעיניו או שומע באוזניו מאחרים, או כשמתחדש דבר מעצמו הרי קונה דעת וידיעה. אבל ידיעה זו רפויה היא אצלו כיוון שאינה חושית, רק לאחר התבוננות עמוקה ומסודרת ואחרי זמן רב, מתיישבת הידיעה בלבו וקונה לה שליטה ונהיית ידיעה חושית ומושרשת. השתי קצוות בדעת: הראשון זה התוצאה של החכמה והבינה זוהי הדעת. כשרואה בעיניו או שומע באוזניו מאחרים, או כשמתחדש דבר מעצמו הרי הוא קונה דעת וידיעה. 

אבל הידיעה זו רפויה היא אצלו כיוון שאינה חושית, רק לאחר התבוננות עמוקה ומסודרת ואחרי זמן רב, מתיישבת הידיעה בלבו וקונה לה שליטה ונהיית ידיעה חושית ומושרשת. ויש ללמוד מהתורה עד היכן מגיע כח ההתבוננות? אמרנו, בינה זה מה שמתבונן בעצמו, עד היכן מגיע כח ההתבוננות? בעשיית המשכן כדי להשרות שכינה בישראל, נתבונן: עד כמה מגיע כח ההתבוננות? נאמר: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם" 

הגע בעצמך; המוני בית ישראל שעבדו בפרך עבודת עבד בחומר ובלבנים "וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות ב כג) ושלח להם את משה בחירו לפדותם, כתוב: "וַיַּאֲמֵן הָעָם כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ" (שמות ד לא) הגיע זמן הפקידה זמן הגאולה. אחר כך היכה לעיניהם את מצרים בעשר מכות, עד שגם המצרים הודו ש"אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא" (שמות ח טו) ונכבד "בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ" בים סוף "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'" (שמות יד ד). אז אפילו המצרים כבר ידעו שה' הוא האלוקים. ומכל שכן ישראל 'מאמינים בני מאמינים' שהיו נשואים "עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים" (שמות יט ד), ושהורו באצבע ואמרו: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו ב) 

ועדיין היתה חסרה להם ידיעה: שה' הוציאם מארץ מצרים. שהרי ה' יתברך הגיד להם שוב במפורש "עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות טז ו). ונראה: שאף ידיעה חדשה זו לא השתרשה דייה, שכן במעמד הר סיני נגלה ה' בענן כבודו, ויצא "קוֹל ה' בַּכֹּחַ קוֹל ה' בֶּהָדָר" (תהלים כט ד) ושמעו כולם מפי הגבורה "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ ב) אין ידיעה נעלה מזו, שאין אחריה פקפוק! שהרי בטרם גאולה נאמר למשה רבנו "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ" (שמות ג יב) מהי האות? "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" היינו; שכולם יגיעו למעמד נבואה וישמעו באוזניהם מפי הגבורה בנבואה חושית כל כך. 

עד שבקשו: "אַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ טו) אז כולם יודעים: שאלוקים מדבר איתם והם חוששים למות. והנה לאחר מעמד הר סיני הצטוו לעשות את המשכן, מדוע? "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" ועד כה לא ידעו כלום מזה?! רק עכשיו שיעשו את המשכן וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם? שמא תאמר: שיש כאן הבנה אחרת? "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם" היינו; ידיעה שהשראת השכינה היא תכלית יציאת מצרים! 

הרי אף זאת ידעו מכבר; שהרי בארבע לשונות של גאולה נאמר: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם... וְהִצַּלְתִּי... וְגָאַלְתִּי... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים" (שמות ו ו-ז) שהרי אף זאת הם ידעו? 

אלא ודאי מוכח מכאן: שאין גבול וקץ לביסוס הידיעה, וככל שהיא יותר חושית - הרי היא מושרשת יותר! ככל שהיא יותר חושית, הידיעה מושרשת יותר. ידיעה אחת היא: שהקב"ה הוציאנו ממצרים להיות לנו לאלוקים, זה ידיעה אחת. וידיעה אחרת: כאשר אנו רואים את השראת השכינה בתוכנו בגילוי ובפרסום ובכבוד שאין כמותו בעולם; בעשרה ניסים תדיריים: בעמוד אש, וענן, ובערפלי טוהר, בקול מדבר מבין הכרובים, ובקורבנות העולים לריח ניחוח - אין דומה! אז ידיעה זה משהו אחר מידיעה שאדם למד, השכיל, הבין, ידע, זה עדיין לא כמו חושית. 

ואף כהיום הזה בגלות המרה, שאנו מצויים בהסתר פנים זה אלפיים שנה! עלינו לדעת: ש'בכל מקום שגלו - שכינה עמהם, שכינתא היכא שריא? בביכנישתא דשף מדוכתא ויתבא בנהרדעא" היתה ישיבה בבבל שנקראה "שף ויתיב" זה שנעקר ממקומו וישב בנהרדעא, זה שם מקום בבבל. יכוניה והגולים הביאו מעפר ארץ ישראל ומבית המקדש, ובנו את הבית כנסת שם לכן קראו לזה "שף מדוכתא" ממקומו ויתיב בנהרדעא. אז השכינה היכן שורה? בביכנישתא דשף מדוכתא ויתבא בנהרדעא. בגלות אדום היתה השכינה שרויה בישיבות בבל, וכשחרבו מרכזי התורה שם, נבנו בצרפת ובספרד. וגלתה שכינה עמהם ל'ארבע אמות של הלכה שיש לקב"ה בעולמו!'. 

וכיום כשאנו בגלות בארצנו הקדושה תבנה ותכונן, השכינה שרויה בישיבה. "אֹהֵב ה' שערים המצוינים בהלכה "מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב" (תהלים פז ב). ו'עשרה שעוסקים בתורה שכינה עמהם'. אבל מהפרשה שלנו נמצאנו למדים: שככל שנעמיק להתבונן בזה בראייה חושית, כך תקַנה הידיעה בנפשנו, ואין ערך והשוואה בין ידיעה מושכלת שמשיגים אותה על ידי השכל, להרגשה מוחשית! על כן עלינו להתנהג בישיבה ובבתי כנסת, בכבוד ובמורא גדול כמו בבית המקדש! ולהשריש ידיעה זו בלבנו, ואשרי המשכיל ומבין מרגיש זאת. 

עד הכא והכא שדיברנו בנושא הישיבה, אז נראה מה כתב רב שרירא גאון: {אני אומר ישר את התרגום של דבריו} "הוו יודעים: שבתחילה כאשר גלו ישראל בגלות "יְכָנְיָה וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר" (ירמיה כט ב) אלה חכמי ישראל, וכמה נביאים עמהם, הביאום לנהרדעא ובנו יְכָנְיָה מלך יהודה ואנשיו בית כנסת, וייסדום מאבנים ועפר שהביאום עמהם מבית המקדש, כדי לקיים את הפסוק: "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ" (תהלים קב טו) וקראו לאותו בית הכנסת: "בית הכנסת שנעקר וישב בנהרדעא" כלומר; שנסע בית המקדש וישב כאן. והיתה שכינה עמהם כמו שנאמר במסכת מגילה: "בבבל היכן מצויה השכינה? 

רב אמר: "בבית הכנסת בהוצל". 

ושמואל אמר: "בבית הכנסת שנעקר וישב בנהרדעא". 

ואל תאמר: כאן ולא כאן, אלא לפעמים כאן ולפעמים כאן. 

אמר אביי: "תיתי לי" מלשון תהא לי מלשון התפארות, כאשר הייתי מרוחק פרסה משם - הייתי בא לשם להתפלל!. 

רש"י מפרש: "ששמו של בית הכנסת באופן מילולי זה שחרב וישב, כלומר; חרב ונבנה מספר פעמים". אז שכינה גלתה עם ישראל תמיד, וגם היום נמצאת בבתי כנסת ובבתי מדרש בכל מקום שיושבים עשרה ועוסקים בתורה, וכמו שכתוב: "אין ישראל נגאלין אלא מתוך עשרה ועוסקים בתורה!", אז צריכים לכבד בתי כנסת ולהבין: בידיעה חושית, להרגיש בחוש ששכינה שורה, ולכבד את בית הכנסת ולהרגיש זאת בתוך תוכיותו של האדם, כי אין דומה ידיעה כללית לידיעה חושית כמו שלמדנו, ואשרי משכיל על דבר זה. 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".