הפטרת פרשת תצוה | הרב אמנון יצחק שליט"א

 "וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת" (שמות כח לה) 

יחזקאל הנביא אומר: "אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם... וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וְכָל תּוֹרֹתָיו הוֹדַע אוֹתָם" (יחזקאל מג י-יא), "הנביא יחזקאל שהיה אחרי חורבן הבית הראשון, נצטווה מפי ה' להגיד לבני ישראל תוכניתו של הבית שיבנה, ולולא שגרם החטא היה ראוי שיבנה הבית הזה ולא יחרב לעולם!" דברי הרד"ק. ונאמר: "וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם" 

בארו המפרשים: בתחילת הסיפור הסתכל בפניהם, אם בעת שיזכרו בבניין ראשון שנחרב בעוונם ויכלמו מכל המעשים הרעים אשר עשו, אז צוּרַת הַבַּיִת הוֹדַע אוֹתָם, ואם חזקו פניהם מסלע ויכלם לא ידעו אל תוסף דבר עוד בזה. אז ה' אומר לנביא: לראות אם עצם מסירת פרטי הבית שנחרב בעוונם, אם הם יזכרו בזה ויכלמו מן המעשים הרעים שעשו, אז להודיע להם את צורת הבית. אבל אם פניהם יחזקו מסלע ולא יכלמו - אל תוסף עוד בדבר הזה. 

השמיעה כשלעצמה על צורת הבית ותכונתו ולהזכירם, צריכה לעשות רושם על השומעים, ולהזכיר להם: שרק העוונות והחטאים גרמו לחורבנו ושעליהם להתבייש ולהיכלם! דווקא בתנאי הזה נצטווה הנביא להודיע להם, ועל זה נאמר: "וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם" פירוש: אם יִשְׁמְרוּ בליבם יאמינו כי כן יהיה - יעשו אותם, ואם לאו, ואם לאו ישמרו אותם בליבם ולא יאמינו - לא יעשו אותם. כי כן מידת הקב"ה: משלם לאדם 'מידה כנגד מידה'; כל המאמין בביאת גואל צדק - יזכה לגאולה! ואם לא יאמין - לא יזכה. וכן אם יאמין בתחיית המתים - יזכה לתחיה, ואם לא יאמין - לא יזכה". עד כאן לשון הרד"ק. 

סמיכות ההפטרה הזאת לפרשת "תצווה" אפשר לומר בה דבר: כשם שרצה הקב"ה שכאשר ישמעו בני ישראל את תכנית הבית של העתיד יבושו ויכלמו על שבעוונותיהם גרמו שיחרב הבית, ובושה זו צריכה שתהיה ניכרת בפניהם, כן כשאנחנו לומדים את הפרשיות הללו תרומה תצווה על מלאכת המשכן וכל אשר בו, עלינו להתעורר ולתבוע מנפשותינו: כיצד זה בעוונותינו חסרנו כל אלה? ועל ידי התביעה הנמרצת לתשובה, והאמונה והתקווה והציפיה לגאולה, נזכה לגאולת עולמים, ותגל נפשנו ותחזינה עינינו בישועתו יתברך באמור "לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ" (ישעיה נב ז) וזה בבניין בית מקדשנו ותפארתנו במהרה בימינו - אמן, אמן! 

אבל זה רק אם אנחנו נתעורר ונתבע מנפשותינו: 'למה אנחנו עדיין חסרים כל זאת?'. התורה הקדושה היא נצחית! כל ציוויה ואזהרותיה אף אלה שאינן נוהגות למעשה בזמן הזה, בכל זאת גדולה מצוות הלימוד בהם, 'כל העוסק בתורת עולה - כאילו הקריב עולה, כל העוסק בתורת חטאת - כאילו הקריב חטאת', וכן כל שורשיהן של כל המצוות יש בהן ללמד אותנו גם כיום חוקי חיים. כתב בעל ה"חינוך" במצוות צה': "שציוונו ה' יתברך להיות נר דלוק בבית המקדש להגדלת הבית לכבוד ולתפארת בעיני הרואים! וכל העניין ההגדלה בו כדי שיכנס האדם בליבו שיראהו מורא וענווה!". 

כשהאדם רואה את הנרות בבית המקדש תיכנס בו בליבו מורא וענווה. "רצה ה' יתברך לטובתנו לזכותנו בהגדלת אותו הבית הקדוש, ולהיות כל אשר בו מכוון וקבוע על מכונו, בין עניין כליו שיהיו בתכלית השלימות, ובין עניין כלי המשרתים כגון: מלבושים אלו שהם מולבשים בהם בשעת עבודה, שהכל יהיה בתכלית השלימות שלא יחסר שום נוי בכל הדברים. כמו שמופיע במצווה ק'. נצטווינו להתנהג בכל ענייני הבית וקורבנו בדרך של מעלה וגדולה וכבוד! ומן הנהגת הכבוד אל הקורבן שהכפרה תלויה בו, להיותו נאכל להמשרתים עצמם, ולא שיתנוהו לעבדיהם ולכלב או ימכרוהו לכל קונה, וכן מן הכבוד שיאכל במקום קדוש. כמו שכתוב במצווה קב'. 

ונאמר בתורה: "וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת" (שמות כח לה) הפעמונים שהיו על גבי חלוקו של הכהן הגדול. כתב רש"י: "מכל לאו אתה שומע הן: שאם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים - חייב מיתה בידי שמים!". אבל הרמב"ן האריך לדחות פירוש זה וכתב: "מה שאמר למעלה "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְלֹא יָמוּת" הביאור למצוות הפעמונים: שאין בהם צורך בלבישה, ואין דרך הנכבדים להיעשות להם כך, לכך אמר: כי ציווה בהם בעבור שישמע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ ויכנס לפני אדוניו כאילו ברשות, כי הבא בהיכל מלך פתאום - חייב מיתה בטכסיסי המלכות! על כן ציווה להשמיע קוֹלוֹ 

כמי שיקרא: "הוציאו כל איש מעלי ויבוא לעבוד את המלך בייחוד!" 

וכן בצאתו - לצאת ברשות". יעוין שם בדברים הנפלאים של הרמב"ן. זאת אומרת כל מטרת הפעמונים זה כמי שנוטל רשות בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ: שהוא מבקש להיכנס, ולא בא בפתע פתאום, וכשיוצא גם כן נוטל רשות בצאתו. כל אלה הדברים שהזכרנו יש בהם לימוד לכל איש מישראל במיוחד לכל בן תורה, ולכל בן ישיבה: על גודל הזהירות שיש לנהוג בכבוד בתי כנסיות ובתי מדרשות, הישיבות הקדושות ו'בתי המקדש מעט' שיש לנו בחסדי ה', כל הפרטים השייכים להדרם ולתפארתם, על התקנות והסדרים בלימוד ובתפילות, וגם הכניסה והיציאה ברשות, שהכל הוא לכבוד ה' יתברך! 

ובעניין בגדי כהונה כתב ה"חינוך" במצווה צט': "שראוי לכהן הגדול להתלבש בבגדים מיוחדים בזמן העבודה! כשיסתכל בכל מקום שבגופו מיד יהיה נזכר ומתעורר בליבו: 'לפני מי עובד!'. וזה כעין תפילין שנצטווו הכל להניח בקצת הגוף, שיהיה לזיכרון מחשבת הכשר, ואע"פ שגם הכהן היה מניח תפילין, לגדול עניינו היה צריך גם זה. ולכן נתחייב אורך הכותונת - על כל גופו, אורך בית יד - על פס ידו. והמצנפת - אורכה טז' אמה, והיא המקיפה בראשו כדי שיראה אותה בכל עת שישא עיניו. והאבנט שחוגר במותניו - אורכו שלושים ושתים אמה, ומקיפו ומחזירה על גופו כרך על כרך, ונמצא שמרגיש בו בכל עת בזרועותיו". 

בלי שום ביאורים בהוספה על דבריו הקדושים יש לנו ללמוד: עד כמה על האדם להיזהר שלא להסיח דעת אפילו רגע קט בחובתו בעולמו בעבודת ה'! כי מי לנו גדול מהכהן הגדול המקודש, שאף פעם לא יצא מירושלים! כמו שמביא הרמב"ם פרק ה מכלי המקדש הלכה ז', ובזמן היותו בבית המקדש עוסק בעבודה כשהוא עטור בתפילין על ידו ועל ראשו, וכל זה עדיין לא מספיק לגודל עניינו, והצריכתו תורה: בגדים מיוחדים שיהיה מעוטר ולבוש בהם, שכל מבט עיניו יעוררו ויזכירו: היכן הוא נמצא! ומה מוטל עליו לעשות? ולא יסיח עצמו אפילו לרגע מן המחשבה הטהורה והזכה. 

על אחת כמה וכמה אנו! מה נאמר אחריו? עד כמה אנו מחויבים לעשות כל המאמצים ולהשתמש בכל התחבולות כגון; לימוד המוסר, וההתבוננות התמידית, כדי להינצל מקלות ראש חס ושלום! והיסח הדעת, ויראת ה' תהיה על פנינו להתעסק בתורה ובעבודתו יתברך. ואת זה לומדים מהפרשיות האלה; תרומה תצוה, וגם מזה שצריך להישמע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת. אם אין דרך ארץ והוא נכנס בלי להשמיע את קוֹלוֹ כביכול שהוא נכנס ונכנס בפתע פתאום - חייב מיתה! זאת אומרת צריך דרך ארץ וכבוד גדולים מאוד לבתי כנסיות ולבית המקדש, לישיבות ולכל מקום מקודש להתייחס בכבוד רב! לכל דבר ולכל פרט שיש שם. 

לצערנו הרב, אין הרבה דרך ארץ אצל אנשים, ואינם חשים ואינם מרגישים. לדוגמא: יש פה פינה של קפה תה וכו', ואם נשפך - אז נשאר... אם שפכת למה לא תנקה? ולא שופכים בתוך הקולר קפה - כי זה יעשה סתימות! אז לא חושבים, למה לא חושבים? ואם נשפך למה לא לוקחים סמרטוט ומנקים? אם לאדם היה דרך ארץ והיה מכבד את המקום שבו הוא נמצא - היה דואג! כי זה המקום בו הוא נמצא. ואפילו אם זה לא בית מקדש מעט, ואפילו אם זה לא בית מדרש, עצם זה שאתה נמצא במקום ואתה לכלכת! ואתה קלקלת, ואתה עשית - טפל בעניין מיד, אין משרתים ושפחות שישרתו אותך... 

אז לכן זה בפשט של הדרך ארץ הפשוט, אחר כך לא לדבר דברי הבל ושטויות וכו' וכו' ולא לשים רגל על רגל וכו' וכו', להתנהג בדרך ארץ ובקדושה המתאימה למקום שבו הוא נמצא. 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".