ותשחק ליום אחרון | הרב אמנון יצחק שליט"א

 "וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו קְרָסָיו קְרָשָׁיו בְּרִיחָו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו" (שמות לט, לג) המדרש בשמות רבה נב, ג: "עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ (משלי לא, כה) זה משה, וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן - אלו ליצני ישראל שמליצין אחריו. 

ואומרים אלו לאלו: "אפשר השכינה שורה על ידיו של בן עמרם?!" 

לא עשה, לא השיב להם משה, 

כיוון שאמר לו האלוקים: 'להקים את המשכן!' התחיל שוחק עליהם, שנאמר: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן". 

אתם שומעים מה זה? משה רבנו עם כל האותות וכל המופתים וכל מה שהוא עושה ופה ושם, אם יש איזה קטע של רפיון משהו לא עובד ישר ליצני הדור מתעלקים עליו 

ואומרים: 'איך תשרה שכינה? מה אתה מאמין לשטויות מה זה...' 

"עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ זה משה וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן אלו לאלו ליצני ישראל שמליצין אחריו ואומרים אלו לאלו.. לא אומרים לו בפנים אחרי הגב! "אפשר השכינה שורה על ידיו של בין עמרם"? לא ענה להם, לא עשה, כיוון שאמר לו האלוקים 'להקים את המשכן' התחיל שוחק עליהם, שנאמר: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן. 

"זוהי מידתן של הצדיקים, שהם חיים תמיד עם מחשבת היום האחרון, אינם מתפעלים מהדמיונות של ליצני הדור שמתעלמים מסופם, וזאת היא 'עבודה קשה שבמקדש!' אדם הוא מקדש, זו העבודה הקשה שבמקדש. משום שטבע האדם להתבלבל ממצבים קשים הפוקדים אותו, הוא יכול לשנות ברגע את מצבו את נטייתו את הבנתו, ברגע הוא יכול להשתנות! ולהיות רגיש ביותר לדעת הבריות עליו. 

אתמול אמרה לי אישה: 'שיש עליה לחץ!', 

אמרתי לה: 'שתלך עם כיסוי ראש במקום פאה!', 

אז היא אומרת: 'שיש עליה לחץ חברתי!', 

מה זה 'לחץ חברתי' לא הבנתי? מה זה לחץ חברתי לא הבנתי? מה, אומרים שתלכי איך שהם רוצים? תלכי איך שאת רוצה, בשביל מה נתנו לך ראש לבד ושכל לבד? מה נכפיפת אליהם מי הם? יש לה 'לחץ חברתי'. אנשים תלויים מסכנים! תלויים בדעת אחרים אין להם דעה של עצמם. 

ואז אדם הופך להיות רגיש ביותר לדעת הבריות עליו, ממי, אבל ממי הוא מתפעל? מליצני הדור שלא רוצים את טובתו, 

"מה את השתגעת מה הולכת.... מה את השתגעת?" 

פשששי איזה 'דאגה' יש לליצנים, מה את השתגעת את יודעת מה יגידו? מה השתגעת השתגעת?... 

והנה המשכן נגמר בכה' כסליו, ונשאר מקופל עד ראש חודש ניסן, וכל ישראל היו מצפים: 'מתי תשרה השכינה במעשה ידיו?' תרמו, עבדו, עסקו במלאכה, מוכן! נו, למה זה... נו נו נו מוכן למה לא?.... למה לא הקימו את המשכן? מוכן! זה נתן הזדמנות לליצני הדור להתלוצץ על משה רבנו. 

אבל משה נשאר איתן בדעתו, שכאשר יגיע הזמן יצטווה להקים את המשכן ותוחלתו לא נכזבה.  אז בסוף הוא צחק עליהם! צריך רק סבלנות סבלנות בחיים צריך רק סבלנות, מי שיש לו סבלנות, כשמסתכלים אחורה רואים מי שהיה סבלן הרוויח, מי שלא היה סבלן ונגרר בגלל דעת קהל - הפסיד את חייו! החכמה לא להתבלבל במצבים שפתאום יש, בלבלה. 

איתא במדרש בשמות רבה באותו מקום: "מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בר יוחאי, שיצא לחוצה לארץ ונתעשר, והיו התלמידים רואים אותו ומקנאים בו! 'חזר מיליונר' וכולם מקנאים בו, והיו מבקשים גם הם לצאת לחוץ לארץ וידע רבי שמעון. הוציאם לבקעה אחת על פני מירון 

והתפלל ואמר: "בקעה! בקעה המלאי דינרי זהב" התמלאה. 

ראיתם פעם בקעה מלאה זהב? יה בה בי איזה מראה זה. 

אמר להם: "אם זהב אתם מבקשים הרי זהב טלו לכם! אלא היו יודעים, כל מי שנוטל עכשיו חלקו של עולם הבא הוא נוטל, שאין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא!". 

הווי וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן לא עכשיו. 

התלמידים שלא היו כל כך איתנים בדעתם, נתפעלו מהעושר של חברם, עד שרבי שמעון המחיש להם שאין הצלחות העולם הזה אלא דמיון! והבא להימשך אחר הדמיון יפסיד את שכרו האמיתי. דווקא על ידי הסח הדעת מהעולם הזה ותענוגיו, יגיע למבוקשו בהשגת המעלות. מי שמבקש מעלות הוא באמת יכול להשיג אותם הוא צריך לוותר על הדמיונות שלו, או הוא יישאר עם דמיונות הוא לא יוכל להגיע. ומה שאדם משיג מעלות זה בעצמו השכר הכי גדול אשר יראה לעין – בסוף! 

ואיתא שם גם: 'מעשה ברבי אבהו, שהיה מסתלק מן העולם והיה רואה כל הטוב שמתוקן לו לעולם הבא, 

התחיל שמח ואמר "כל אילן דאבהו"? הוא לא מאמין! כל זה שלי? "וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי" (ישעיה מט, ד) הוא לא האמין! כמה כמה כמה שכר המתין לו שם. זאת אומרת, כל מה שיש בחמודות העולם הזה – זה אפס אפסים! אפס אפסים לעומת מה שממתין לאדם שם. 

יש ואדם נמשך לגמרי אחר רצונותיו ושוכח מכל תפקידו בזה העולם. כולו נגרר אחרי הרצונות שלו, אבל מדמיון כזה לא כל כך קשה להינצל, מי ששומר תורה ומצוות יכול להינצל מכל הדמיונות. יש מצב יותר חמור מזה מפני שהוא נראה כ'היתר', כמו המעשה של רבי שמעון בר יוחאי שעלה ברעיונם לנטוש את התלמוד, לנסוע לחוצה לארץ כדי לאגור עושר רב! 

בזה מסתמך האדם על הפסוק (דברים ו, ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת השם אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ" שפרשו חכמים: 'בשני יצרך; ביצר הטוב וביצר הרע'. אלא טועה טעות מרה במובן של הדבר, חושב: 'שצריך להשתמש בשכל כדי לקדם את העניין שבחומר, ששני היצרים המשותפים שווים!'. אבל באמת: הכוונה הפוכה, צריכים לרתום את החומר שיהיה כפוף לכיוון השכל, ובשניהם יחד לעבוד את הקב"ה ולא את העולם הזה! 

לא בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע שיהיה לך גם מזה וגם מזה כאילו וככה תעבוד את השם – לא! לא. תקח את החומר ותכוף אותו לשכל לעשות רצון אביך שבשמים, זה נקרא וְאָהַבְתָּ בשני יצרך. וכבר גזר אומר הפילוסוף האלוקי "חובות הלבבות" רבנו בחיי, לפני כאלף שנה הוא חי: "שכשם שלא תתכן התחברות אש ומים בכלי אחד, כל לא תתכן אהבת העולם הזה והעולם הבא יחד בלב המאמין!". זה פסק.

אם מישהו חושב: "תשמע, מה אני אגיד לך, אני לא אוכל להגיד לך שאני מנותק לגמרי, יש לי משיכה לדברים כאלה וכאלה, לא כל דבר אני מתלהב, אבל יש דברים אתה יודע" 

אומר רבנו בחיי: יא חביבי תקשיב טוב! כמו שאש ומים לא יכולים לדור המחיצה אחת, ככה אהבת העולם הזה והעולם הבא יחדיו לא יתכנו בלב המאמין. אין! משהו אתה צריך לוותר. 

ומה שמצינו שלפעמים זוכים 'לשני השולחנות'; שיש לו גם בעולם הזה בעשירות מופלגת, ויש לו גם עולם הבא ברוחניות מה שמצינו שלפעמים זוכים לשני השולחנות אין זה אלא שמאליו חלה עליו ברכת האלוקים, הוא לא טרח בשביל הוא לא עבד בשביל זה, השם השפיע עליו שפע! 

אברהם יצחק ויעקב היו עשירים אדירים, השם השפיע עליהם שפע, כשהקב"ה משפיע שפע ברכת אלוקים, לא זורקים ברכות - השם נותן! אין זה אלא שמאליו חלה עליו ברכת האלוקים, אבל זה לא יגיע מרוב השתדלות ורדיפה אחר העולם, ולא מההשתוקקות לחמודות תבל. 

וכבר כתב הגאון באיגרתו המפורסמת: 'העולם הזה דומה לשותה מים מלוחים חושב: 'שירווה צימאונו - ואינו אלא מגרהו!'. מים מלוחים אותו רגע שאתה שותה עובר לך הצימאון, אבל דקות ספורות אחרי זה – מליחות! אתה רוצה להעביר את המליחות שיש לך אתה צריך לשתות עוד פעם, וככה זה הולך וחוזר כל הזמן - ככה העולם הזה! העולם הזה אתה חושב שאתה תמלא את התאווה ובזה זה יגמר? הפוך! 'משביעו – רעב!' כמה שאתה משביע את עצמך יותר ויותר נהיה יותר רעב. הפוך! 'מרעיבו – שמח!' 

"אילו היה מתברר אצל האדם דברי חובת הלבבות והיו ברורים אצלו דברי חובת הלבבות, רק אם הוא יוריק את לבו מאהבת העולם הזה ובפנותו מתאוותיו, מתוך הכרה ובינה דוקא אז תתכן אצלו אהבת השם כפי ההשתוקקות האמיתית שלו והכרתו. כבר היה מבטו לגמרי אחרת, שהיה יודע שהיה צריך תמיד לעמוד במבחן ולהחליט: 'במה הוא בוחר?' כבר היה מתאמץ להיות בוחר בטוב. 

אולם הדמיון הוא מסנוור את עינו ומטשטש את מבטו, והוא מעלים ממנו את הצורך לתת את הדין וחשבון על כל רגע ורגע. ועל זה אמר האדמו"ר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה את העניין הזה בציור נפלא: אם יציעו לאדם סכום גדול - בתנאי שיעבור על חטא של לשון הרע!' 

- 'קח עכשיו חמשת אלפים דולר (5,000$) תספר לשון הרע על פלוני אלמוני!', 

אם הוא אדם אמיתי דתי לא יסכים בשום אופן! בשום אופן כי זה פגיעה בכבודו. 

- 'מה, אתה רוצה שאני אעבור עבירות? אתם משלמים לי כדי שאני אעבור עבירות?' 

כל אחד יחשוב שהוא מזלזל, כל העקרונות שלו לא שווים כלום! כי אפשר לקנות אותו בכסף. נו, אז זה פלא גדול! איך אותו אדם מתיר לעצמו לדבר ללא היסוס לשון הרע בלי כסף? תמורת כסף - הוא לא מוכן לדבר, בלי כסף - חופשי על הבר, איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות? אלא כוח הדמיון משדל אותו לעבירה, הוא הופך לו את העבירה למצווה, וככה הוא מפתה אותו והאדם מתפתה. 

"כוחם של הצדיקים הוא בזה: שהם לא מתפתים ביצרם, הם מעמידים את עצמם תמיד במבחן של: "במאי בעית טפי במצווה או בעבירה"? כל הזמן הצדיק בוחן את עצמו מה הוא רוצה יותר את המצווה או העבירה? עולם הבא או עולם הזה? אם האדם רק יעשה את המבחן הזה כל רגע; 

- 'לאן אתה רוצה ללכת?' 

- 'אני רוצה ללכת ל...' 

- 'רגע, זה מצוה או עבירה? לאן אתה הולך?' 

אם יעשה כל פעם את החשבון הזה מה הוא רוצה יותר עבירה או מצווה? עולם הזה או עולם הבא אפשר שהוא יתנתק מהעולם הזה! אבל זה רק צדיקים עושים את החשבון, 'מה אני הולך לעשות פה? מה יש לי מזה? לאן אני הולך? מה יצא מזה? יש עולם הבא מזה? יש מצווה בזה אם לא? מה אתה רוצה ממני?!' 

"בזה שהצדיקים שוקלים את מעשיהם תמיד את מעשיהם על פי חשבונות של יראת שמים, הם מרחיקים מעצמם את הדמיון ואת חלומותם, והם יכולים לדון לגופו של דבר", כל דבר הם דנים בגופו של דבר. "מה העצה שלהם? בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן (במדבר כא, כז), בוא! לפני שאתה הולך לעשות מעשה בוא תעשה חשבון: זה מצווה או עבירה? עולם הזה או עולם הבא? דמיון או מציאות מה הולך פה? 

"אלה שהצליחו להיות מושלים ביצרם מעמידים אותנו לצורך לעשות חשבונו של עולם, ואת החשבון אפשר לעשות במלוא היקפו! בודאי שיש קושי ואי נעימות מה שמתעקש לעלות אל הר השם, למה, מי שמתעקש לעלות להר השם, הוא באמת רוצה לעלות מעלה מעלה עכשיו, והוא זונח את כל החשבונות של הטיפשים. ישר נוצרת עליו דעה שלילית, וצוחקים עליו ליצני הדור, ומתאספים עליו כולם; 

- 'מה קרה לך? מה אתה מתנזר מרדיפות והנאות העולם הזה? אתה לא תחזיק מעמד! אתה תקרוס, אתה תתמוטט, בסוף אתה 'תחזור בשאלה', מה אתה עושה? מה אתה לא מכיר את זה? הנה יש לי חבר הנה יש לי פה הנה יש לי שם...' 

ישר! כולם דואגים לך שחס ושלום לא תגיע לעולם הבא ותשאיר אותם בגיהינום לבד... דואגים שתהיה איתם!

"וכשרואים את הדוחק, 

אומרים: 'בוודאי לא תשרה שכינה במקום עלוב זה!' 'מה אתה רוצה ששכינה תשרה עליך? תגיד אתה נורמאלי מה אתה משה רבנו מה אתה חושב את עצמך?' 

ככה מורידים את הבן אדם בשניות! בשניות. 

אתמול משפחה סיפרה לי שהרב קנייבסקי החליט להחליף לכל בני המשפחה את השמות, כי היה להם כל מיני שמות רון עדי כל מיני קשקושים. אז הוא החליף לכולם את השמות. 

ישר באו אליהם אנשים ששמעו והתחילו לשגע אותם: 'מה אתם התחרפנתם החלפתם שמות? מה זה להחליף שמות מאיפה הבאתם את זה?' 

מה אכפת לכם מה הם עושים? מה אכפת לכם? לא נותנים מנוחה! ליצני הדור חבל על הזמן עובדים 'שעות נוספות'... 

"אבל אם נשיאות לבו ונדבת רוחו הן אמתיות, ויצליח להישאר תקיף בדעתו אז יזכה לברכה שברך משה לישראל בתום מלאכת המשכן: "שתשרה שכינה במעשה ידיכם!" אם יהיה לו נשיאות לב ונדבת רוח וזה יהיה אמיתי ויישאר תקיף - יזכה לברכה שברך משה לישראל בתום מלאכת המשכן: "שתשרה שכינה במעשה ידיכם!" וכאשר תתקיים בו ברכה זו, ויראו כולם כִּי שֵׁם השם נִקְרָא עליו אז יתקיים בו גם הפסוק וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן כמו משה רבנו. ויצחק מכל אלה שלועגים עליו כמו שמובא במדרש. 

נו, ואני שמח להודיע לכם רבותיי, שברוך השם שבעה אנשים כבר קיבלו על עצמם את הרעיון החדש. מה הרעיון החדש? 

לעבוד שבוע ימים {אלה שעובדים כל החודש} וללמוד שבוע ימים; לעבוד שבוע ימים וללמוד שבוע ימים. אז פה יש לנו שלושה שקיבלו על עצמם, ואתמול קיבלו עוד ארבעה, בסוף שבוע וב"ה אנשים – מאושרים! החלטה אמיצה נגמר הסיפור, לקב"ה יש אפשרות לתת את המזונות, בזמן קצר יותר! למה צריך הרבה זמן? אין לו בעיה. 

ואני רוצה להראות לכם מה שלח לי בסמס SMS אתמול הראשון שקיבל על עצמו את הדבר הזה, השם שלו זה רוני אהרן. 

כותב לי מוצאי שבת: "שלום כבוד הרב, שבוע טוב, רציתי לבשר לרב שהטלפון לא מפסיק לצלצל לקבלת עבודות! זה לא יאומן!!" 

{הרב צוחק} מה אתם אומרים זה טוב או לא טוב? יצר הרע ישר שולח עבודות, 

אבל אם הוא יהיה חכם הוא יגיד להם: 'רק בשבוע הזה ולא בשבוע הזה, בשבועות האחרים אני בחוצה לארץ, אני מעפיל לשמים שמה אני נמצא ויורד רק במוצאי שבת הבאה'. 

ובכן יהודים יקרים זה הדרך עכשיו, שבוע שבוע כמו בצבא, כמו טבח, שבוע שבוע. שבוע ליצרי ושבוע ליוצרי, ובעזרת השם יתברך הקב"ה ישפיע שלא יצטרכו את יצרי ורק את יוצרי. כי ברגע שיראו שהקב"ה יכול לעשות כנוסה, ולתת את המזונות במשך זמן קצר בחצי זמן, אז יהיה ברור שגם ברבע זמן וגם באפס זמן. אבל מתחילים קודם 'שבוע שבוע'. 

רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיה מב, כא).