להאמין ביציאת מצרים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

רבים הם המצוות שהתורה מציינת עליהן זכר ליציאת מצרים.

מועדי השנה נקבעים זכר ליציאת מצרים.

יתרה מכך, מצוות עשה היא למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך.

וזו אחת מעשר זכירות שחייבים לזכור כל יום.

זמן יציאת מצרים הוא הזמן של חירותנו,

ונשאלת השאלה מה המשמעות

של החירות.

הדיברה הראשונה בעשרת הדיברות, אנוכי אדוני אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים.

מבואר בה הרמב״ן כי על הדיברה הזו מתבססת התורה ויסודות האמונה.

אשר בראטיך אין כתוב כאן,

הגם שבריאת האדם קודמת ליציאת מצרים,

וגם מקיפה יותר מיציאת מצרים,

נשאלת השאלה למה נקט אשר הוציאך מארץ מצרים.

באורחות חיים להראש כתב בזה,

לבטוח בה' בכל לבבך ולהאמין בהשגחתו הפרטית,

ובזה תקיים בלבבך הייחוד השלם

בהאמין בו,

כי עיניו משוטטות בכל הארץ,

ועיניו על כל דרכי איש,

ובוחן לב,

וחוקר כליות.

כי מי שאינו מאמין,

אשר הוצאתיך מארץ מצרים,

אף באנוכי אדוני אלוהיך אינו מאמין,

ואין זה ייחוד שלם,

כי זה סגולת ישראל על כל הגויים,

וזה יסוד כל התורה כולה.

אז הראש אומר שצריך לפתוח בה' בכל הלב,

ולהאמין שיש השגחה פרטית, שאת זה ראינו בחוש במצרים,

שהשם הפלא בינינו לבין המצרים בכל מכה ומכה.

על ידי זה שאנחנו בוטחים בשם בכל הלב, מאמינים בהשגחה פרטית, אנחנו מקיימים בזה את הייחוד השלם שהכל באחדות גמורה מאת השם יתברך בלבנו,

שהשם

משוטט בעיניו כביכול,

וכל הארץ רואה את כל דרכי כל איש ואיש,

ובוחן את ליבו של כל אחד וחוקר כליות.

ומי שאינו מאמין

באשר הוצאתיך מארץ מצרים,

גם באנוכי השם אלוקיך הוא לא מאמין.

אין זה ייחוד שלם,

כי זה סגולת ישראל על כל הגויים, וזה יסוד כל התורה כולה, יציאת מצרים.

האומות,

גם כשהם מאמינים בריבון העולם,

גם אנשי הדת שלהם,

ואפילו אלה שמתפללים לקדוש ברוך הוא,

עדיין חוש האמונה שלהם חלוק בחילוק עצום מחוש האמונה של ישראל.

האמונה של אשר בראתיך

היא האמונה של כל אחד, גם אם הוא מהאומות,

אם אינו טיפש מוחלט,

אם הוא לא אדם מופקר ואם הוא לא מדען.

יש בזמננו,

ותמיד היו כאלה שרצו להשליך מעצמם את עול השעבוד,

והם מסבירים את שיטתם בסיפור שאינו מתקבל אצל בר דעת.

כאשר דיברו פעם עם אנשים כאלה, הודו כי אם הם רוצים להיות ישרים עם עצמם,

הם יודעים שאין להם שום ראייה.

הם פשוט לא מעוניינים להאמין באשר בראתיך, שיש בורא.

זה פשוט מפריע להם.

זה יחייב אותם, והם לא מעוניינים.

והם אומרים, אנחנו יודעים שהיו שינויים שנעשו בבריאת העולם על ידי הקדוש ברוך הוא.

יודעים על המבול,

יודעים את תקופת המרגלים, שהיו צריכים לשאת אותו שמונה אנשים את האשכול.

מי שמחפש אבל אחר האמת, יודע מאשר בראתיך, שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם.

אבל למעלה מהאמונה הזאת של הגויים שהם כן מאמינים,

זו אמונתו של ישראל וזו סגולת ישראל מכל העמים.

אין זו אמונה רק בקדמותו של הקדוש ברוך הוא גרידא.

אין זו אמונה בבורא עולם בלבד.

אמונתה של ישראל היא במנהיג העולם.

סגולתה של ישראל היא באמונה כי העולם כולו נתון תחת הנהגתו של הקדוש ברוך הוא,

ואין כל מציאות לכוח של טבע בעולם כפי שבא לידי גילוי ביציאת מצרים.

אין כוח בעולם.

הקדוש ברוך הוא אלוהי האלוהים.

מה זה אלוהי האלוהים? יש אלוהים אחרים?

אלא אל זה לשון כוח, אלוהים זה כוחות רבים

והוא אלוהי האלוהים, הוא שולט על כל הכוחות

הנקראים אלוהים.

יש שרי מעלה,

על כל אומה ולשון יש שר שלה, מלאך שממונה עליה,

והוא בבחינת האלוהים שלה, בבחינת

והקדוש ברוך הוא אלוהי אלוהים.

זאת אומרת,

הקדוש ברוך הוא הוא בעל הכוחות כולם.

אין כוח פרטי שעומד בזכות עצמו.

כל הכוחות תלויים בו.

דוגמה,

לאדם יש ראש,

רואים את היד זזה פתאום.

זה לא היא החליטה לזוז. אם הראש לא החליט שזה יזוז, זה לא זז.

כל מה שזז, כל מה שנע,

הכל זה מתחיל למעלה.

אנוכי אדוני אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים,

זו סגולת ישראל על כל העמים.

שם ראו ישראל דבר דבור על אופניו, ראו בדיוק איך כל דבר ודבר

ההשגחה הפרטית

ניהלה אותם, נהגה אותם, הודיעה מראש איזה מכה תבוא, מתי תבוא,

מה משך המכה,

כל דבר נאמר מראש.

שמה ראו שכר ועונש, שמה ראו השגחה, שמה ראו ביטחון,

שמה ראו כל פרט ופרט באמונה.

כדי לקבוע אמונה זו לא די בהתבוננות בעלמא.

לשם כך ניתנו לנו כל אותן המצוות הבאות כזכר ליציאת מצרים.

והיה פה שיעור במשמר שהרב הסביר איך קשור

כל המצוות, איך קשורות כל המצוות ליציאת מצרים.

אמונה מיוחדת זו יסוד חירות של ישראל.

בן ישראל יוצא לחירות מעול החיים כשנקבעת בליבו האמונה שאין מעשיו של האדם פועלים מאומה בעולם,

כאשר מתברר שאין לו שליטה גם על עצמו,

כי אין אדם נוקף אצבע מלמטה עד שמכריזים עליו מלמעלה.

ואז הוא מוסר את עצמו לגמרי לשמיים,

השלך על אדוני יהבך.

לאחר מסירה זו

סר מעליו כל עול, והרי הוא יוצא לחירות.

קביעת אמונה זו היא לא מן הקלות.

דבר זה צריך תלמוד והגיעה ושער הביטחון של רבנו בחייה.

מי שרוצה להיות בן תורה עליו ללמוד בעיון את הראשונים בפרשיות של יציאת מצרים שמדברים כי אין מציאות של טבע,

ולחיות בזה חובה היא,

ומבלעדי ההשגה הזו אסור לצאת ארבעה עמות לרחוב,

כי עלולים לפרוש לגמרי. אדם יכול לסגוד לכוח מסוים,

לאדם מסוים, לפתוח באדם מסוים, להאמין באדם מסוים,

יכול לפרוש לגמרי.

אפשר להישאר במעשים של תורה ומצוות,

ובנוגע לאמונה הוא פגוע בעיקרי העיקרים.

הניסיון הוא קשה.

התורה שכל תיבה שבה ספורה ומדודה חוזרת שוב ושוב, זכר ליציאת מצרים.

אז אפשר להישאר דתי,

אפילו חרדי, בשמות כמובן.

אפשר להישאר,

בגלל המעשים של תורה ומצוות שהוא עושה.

אבל בנוגע לאמונה, הבן אדם הזה פגוע בעיקרי העיקרים,

כי הניסיון הוא קשה.

התורה שכל תיבה שבה ספורה ומדודה חוזרת שוב ושוב.

זכר ליציאת מצרים,

ששם זה היסודות של האמונה והביטחון בהשם יתברך.

מי שאין לו את זה יכול להיות שהוא מקיים תורה ומצואות, אבל הוא פגוע בעיקרי העיקרים.

וזה סגולת עם ישראל על האומות,

וזה שהוא מאמין ובוטח בשם שהוא מנהיג את כל הברואים,

ואין לאדם שום כוח עצמאי,

אלא הכל בגזירת השם יתברך.

החזרה המתמידה,

זכר ליציאת מצרים,

מגלה על העמלות העצומה הזקוקה לאמונה זו מצד אחד,

ומאידך על מעמדה כעיקר.

זה מוכיח כמה זה עיקר.

מעמד של מי שאינו מאמין באשר הוצאתיך מארץ מצרים,

לא שהוא לא מאמין שהיה סיפור כזה,

אלא בכל מה שהיה שם, אבל בבירור גמור,

לא כסיפור בעלמא.

מכאן רואים את כל הכוחות כולם,

שהקדוש ברוך הוא שולד בכל הבריאה,

ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית,

והוא יכול לשנות את הטבע בן רגע ולהפך אותו לחלוטין.

אם אדם אינו מאמין באשר הוצאתיך מארץ מצרים,

אף באנוכי אדוני אלוהיך אינו מאמין.

הוא יכול לצעוק אני מאמין, אני מאמין, אבל לא מאמין.

למה אתה לא מאמין?

כי אם אתה לא מאמין שמה שהוא עשה ביציאת מצרים הוא בכל רגע נתון יכול לעשות, מה שהוא לא עושה כרגע זה חשבון שלו,

אבל בכל רגע נתון הוא יכול לעשות בין רגע הכל, כל מה שהיה שם,

אם אתה לא חי ומאמין שכל רגע הוא יכול לשנות הכל,

כמו ביציאת מצרים, אתה גם לא מאמין באלוקים.

אתה רק מדבר אמונה, מדבר.

כמו שאדם, בטח אני פוטח בשם, מה קרה לך? אז למה אתה הולך לעבוד?

לא, תראה, מה, אז איך יגיע אליי איזה עבודה?

לא הבנתי, אמרת שאתה פוטח בשם.

אמרת שאתה מאמין, אז למה אתה הולך לעבוד?

איפה האמונה שלך? איפה הביטחון שלך?

דיבורים.

כשאנחנו עומדים סמוך ליום טוב של יציאת מצרים, עלינו להתחזק, להאמין כי כל בעיות החיים, כל בעיות החיים הם כלום.

הכל דמיון.

כל הבעיות של החיים הם כלום.

עלינו למסור את עצמנו בידי שמיים.

אשליך על אדוני יהבך והוא יכלכלך.

זה בתנאי שאתה משליך הכל עליו.

אז הוא יכלכלך.

נכון שההשתדלות היא חובה לאלה שהם לא בעלי מדרגה עליונה?

נכון, ההשתדלות היא חובה.

אסור לסמוך על הנס.

למי שאין ביטחון, בשבילו זה נס.

אך כל משהו בגדר השתדלות

זה רק מצווה. איזה מצווה?

מצווה לרוץ, מצווה לעבוד.

אלא שאין בקיום חובה זו של השתדלות לתוצאות הנראות מן ההשתדלות שום קשר.

מה שאתה רץ, מה שאתה עובד,

זה לא קובע את השכר שתקבל בסוף, ולא התוצאה הזאת והאחרת יבואו מזה.

עלינו להאמין כי כשמקבלים תרופה אין לכך שום קשר עם התוצאה של ההתרפאות.

קבלת התרופה אינה אלא קיום מצווה שחלה עליו אחרי שהתורה כתבה, ורפא ירפא.

מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות,

אבל ההתרפאות עצמה כולה ביד השם. רפאני השם בארפא,

הושעני ביבשע.

זאת אומרת,

יש חובה, מה לעשות, לאלה שלא מאמינים, אנחנו לא בדרגה כזאת,

ללכת לרופא,

לא להסתכן, כי אם היינו בעלי דרגה ויראים בעבודת השם,

היינו מחפשים מה הסיבה שחלינו.

היינו עומדים בדיוק מה הסיבה, מתקנים אותה, ומיד הייתה מסתלקת המחלה.

אבל כיוון שאנחנו לא בעלי מדרגה, אז נדמה לנו. אז מה קורה?

אז הריצה, הדאגה, התשלום על התרופות,

כל הדברים האלה,

כל מה שאתה עושה זה מעין כפרה על מה שאתה צריך להתרפא. אז מטריחים אותך, סע לבית חולים,

לך לבדיקה, סע לשם, תעשה צילום, תחזור מכאן, תלך לשם. כל הטרטרה הזאת

זה דרך של תיקון, זה לא עצם הרפואה.

יש אנשים בולעים רפואות וזה לא מועיל.

יש אנשים בולעים רפואות מתים.

יש אנשים בולעים רפואות רפים.

איך זה עובד?

למה זה ככה וזה ככה וזה ככה וזה ככה?

בשמיים מחליטים.

לא הרפואה מרפא,

אלא רופא כל בשר ומפליל לעשות. אז למה רצים? אין ביטחון.

למה עובדים? אין ביטחון.

מה, אם עובדים מקבלים כסף? לא. יש אנשים שעובדים ולא משלמים להם בסוף.

נכון, ציון?

זהו.

הבה ונקשיב לאופן הדיבור שלנו.

תרופה פלונית מועילה, אנחנו אומרים. תיקח את זה, זה חביבי, שניים אקמול, אתה מסודר.

זה מספרים, שמות, מריצים.

רופא פלוני מועיל.

אל תלך להוא, תלך להוא. זהו, רופא פלוני מועיל.

הרופא אינו מצליח לרפא, תרופה אינה מרפאת. זה המושגים שאנחנו מדברים.

או הרופא כן מרפא, התרופה כן מרפאת. גם הפיקח, אני הלכתי, אני פיתיתי אותו ללכת.

בסוף מפטירים, ברוך השם, השם יעזור.

אחרי כל מה שאומרים, קשקשת,

בסוף אומרים, השם יעזור. היית אומר בת חלב, לא מקשקש.

היית אומר, רק השם יעזור.

אין מה לעשות, חביבי, רק השם יעזור.

הלשונות האלה הן פיגול.

הלשון בלבד יש בו כדי להזיק.

לא בכדי עומדת התורה ומשננת פעם אחר פעם זכר ליציאת מצרים.

מתי תזכור כבר שביציאת מצרים לא היה סיכוי שיצא ישראלי משם לעולם?

ועם שלם יצא משם, במכות, באותות,

במופתים.

מתי תבין זכר ליציאת מצרים? מתי תבין שהחיים מתנהלים כמו ביציאת מצרים? מתי תבין?

לא לחינם מחייב את התורה לזכור את יציאת מצרים בכל יום פעם ועוד פעם, ביום פעם, בלילה פעם.

למה?

על זה מושתתת כל האמונה, כל הביטחון שלנו בשם.

זה לא דמה לאומות העולם שמאמינים באשר ברתיך שיש בורא, וזה לא נוגע אליהם. יש בורא, וזהו.

יש בורא, כן, יש. זהו. מה עכשיו?

חי איך שהוא רוצה כמו בהמה.

האלוהים שלהם.

לעומת זאת, מי שחי תחת הזיכרון

של יציאת מצרים הוא בן חורין אמיתי.

הוא בן חורין אמיתי.

הוא יודע שלא ההשתדלות תעשה ולא כלום. הנה ישב פה יהודי, ראש הכולל של איגוד העובדים,

ושולח לי אס.אם.אס שביטוח לאומי מחזיר לו 12,400 שקל.

אתם יודעים כמה החזירו להם ביטוח לאומי?

אמרתי ככה, תגמרו להם את הכסף.

הכולל הזה הולך לגמור להם את הכסף.

הוא אומר, לא מגיע לי.

אבל הם כל פעם מתבלבלים מחדש. פעם שולחים לזה כבר שלחון לשלושה-ארבעה אנשים פה.

החזירים.

ביטוח לאומי מחזיר אלפים, עשרות אלפים.

מאיפה זה?

הקדוש ברוך הוא כל כך אוהב את אלה שלומדים ומוכנים ללמוד שבוע, ולעבוד רק שבוע,

שהוא חייב לתת להם את המין סימנים שהוא רואה אותם ושבאמת הוא מתלהם מהם והכול.

אז שולח להם, יאללה, קח, תגיד לאשה, הנה, תרגעי.

לעומת זאת, מי שחי

תחת הזיכרון של יציאת מצרים, הרי הוא בן חורין אמיתי.

דומים הם חיים כאלה

למי שאביו עשיר וגיבור ובעל הכוחות כולם.

יש אחד שאבא שלו עשיר, אבא שלו גיבור,

ואבא שלו הוא בעל הכוחות כולם,

והוא מבטיח לבן שלו פרנסה ללא דאגה,

להבדיל, ביל גייטס יכול להבטיח לבן שלו שיהיה לו פרנסה בלי שום בעיה?

יכול.

והוא אומר לו,

כמה שטוב עבורך יהיה לך, כמה אתה רוצה,

מיליארד, שתיים, שלוש, ארבע, כמה שאתה רוצה, מכוניות, בתים,

מה אתה רוצה, אני אתן לך.

ומה שאין לך, תדע לך, אומר ביל גייטס,

מה שאין לך, דע לך שאתה לא צריך את זה.

כי אני יודע,

יש לי הכל,

ואני אומר לך שזה אתה לא צריך.

האם יש יותר בן חורין מבן כזה,

שהוא יודע שאבא שלו דואג לו לכל, נותן לו הכל,

ומונע ממנו גם מה שהוא לא צריך.

יש יותר טוב מזה?

נו, אבל יש לכם אבא כזה, קוראים לו הקדוש ברוך הוא.

אבל אתם לא סומכים עליו. אם הוא היה בל גייטס הייתם סומכים עליו.

אבל אם הוא הקדוש ברוך הוא, לא סומכים עליו. אז איפה האמונה ואיפה הביטחון?

איפה האמונה, איפה הביטחון?

מילים, דיבורים.

דיבורים, דיבורים.

מדרגה זו אינה ניתנת להירחש באמירה בעלמא,

רק בעמילות תמידית,

ובתרגום של האמונה הזו בחיים המעשיים.

צדיק באמונתו יחיה, צריך לחיות את האמונה, אני רוצה לראות לך חי לפי האמונה שלך. אתה אמרת שאתה מאמין, תראה לי שאתה חי ככה,

אז אני אגיד שאתה צדיק.

אם לא, אתה פטפטן.

על כל ניסיון לומר ולהאמין, גם זו לטובה.

אבל לא להגיד סתם, גם זו לטובה, אחרי שאין לך ברירה.

קיבלת חלעה, ואתה אומר, גם זו לטובה.

אתה צריך להאמין שזו טובה, שאין יותר טובה ממנה. אם השם החליט לשלוח עכשיו את הטובה הזאת,

אין טובה יותר ממנה.

אין טובה יותר ממנה.

צריך לקבוע בלב ששום השתדלות לא תועיל,

כמו ששום השתדלות לא תזיק.

ורק אז מגיעים למדרגה נשגבה זו.

ואז אתה בן חורין. בן חורין, חביבי,

מה שלא יהיה טוב,

טוב מאוד.

מה שאבא רוצה,

מה שהוא נותן, מה שהוא מונע,

אין יותר טוב מזה.

מישהו פה, אבא,

מהבן שלו הקטן, רוצה משהו והוא לא נותן לו. האבא לא יכול לתת לו? יכול לתת לו. למה הוא לא נותן לו? מן זה לא טוב בשבילו.

לא טוב בשבילו.

אבל הילד בוכה,

כי הוא תינוק, הוא לא מבין.

הוא רוצה עכשיו, דמיני, דמיני.

מה, מן זה לא טוב? מה הבעיה לתת?

יכול לתת לו.

אבל הוא לא רוצה לתת, כי זה הזיק לו.

מי יותר בוגר, מי יותר מבין, מי יותר אחראי.

אבא,

יש לך אבא שבשמיים, מה הוא לא מבין? הוא לא אחראי?

הוא לא מספיק בוגר לדעת מה טוב לך ומה לא?

אתה כמו ילד קטן, תביא לי, אז למה לא יש? למה לי אין?

למה הוא קנה? למה אני אין לי?

למה אני בדירה כזאת צפופה? למה הוא ככה? למה אני ככה? למה הוא יודע בדיוק, אבא, איך לחלק את הנכסים, איך לסדר למי לתת, מתי לתת?

עד מתי לתת?

יתבאר לנו בזה יסוד מצוות אכילת מצה ואיסור חמץ.

בעצם הם שני דינים נפרדים עם זמנים נפרדים.

מצוות אכילת מצה אינו נוהג אלא בלילה הראשון בלבד.

גם להגרו,

לגאון מווילנה אין חיוב המצווה אלא בלילה זה, בלילה הראשון בלבד.

ואיסור חמץ נוהג כל שבעה.

זאת אומרת, אתה יכול כל השבוע לא לאכול מצה,

אבל אסור לך לאכול חמץ.

רק ביום הראשון יש חובה לאכול מצה.

לצאת מאיסור חמץ די בזה שהעיסה נשתמרה מלהחמיץ.

אם אנחנו דואגים שהעיסה לא תחמיץ,

יצאנו מהאיסור של חמץ.

למצוות מצה לא די בזה,

עד שהעיסה תישמר לשם מצה.

צריך ושמרתם את המצות.

צריך לשמור אותה מעת שמירה,

מעת קצירה.

יש חומר מיוחד, חומרה מיוחדת באיסור חמץ.

העונש שלו בכרת.

עונש שלו בכרת, מי שאוכל חמץ בפסח חייב כרת.

והאיסור שלו זה בכלשהו.

אם יש טיפה, אפילו גרגיר קטן של חמץ,

כבר האדם מתחייב.

לאחר שהוסבר לנו כי עניינו של פסח, כל העניין הוא עניין של אמונה,

יוסבר לנו מקומם של החומרות האלה באיסור החמץ.

כשאדם נכנע ליצר הרע שלו ועובר עבירה,

הוא הופך להיות בעל עבירה.

בעל עבירה.

בעל עבירה.

אם הוא עובר במזיד,

אז הוא נקרא רושע.

הוא נקרא רשע.

אם זה במזיד,

הוא נקרא רשע.

אבל הוא עדיין לא נקרא אפיקורוס.

עדיין לא נקרא אפיקורוס. עדיין יש לו חלק לעולם הבא.

לעומתו אדם שמקיים את כל התורה כולה על כל דקדוקיה,

אלא שהוא אומר על איזה מאמר של חכמים זיכרונם לברכה,

זה גוזמה.

אדם זה אפיקורוס.

כי בענייני אמונה פוסל כלשהו.

כלשהו.

האמונה זה ההתמסרות המוחלטת לשמיים.

התמסרות

עם שיעור כלשהו

אינה חשובה כלל.

מוחלטת.

מאמין עד הסוף.

אם אתה אומר על דבר אחד

זה גוזמה,

או אתה אומר זה לא...

זה משה כתב מדעתו.

אויביי.

אויביי.

זה אפיקורוס.

אפיקורוס. אפילו הוא שומר את כל התורה והמצוות, והוא מדקדק, מדקדק.

ויש לו פרק, ויש לו ספודיק, ויש לו... מה זה? הוא נראה ראשי שיבה.

אבל הוא אומר לך, לדייתי, לדייתי, איזה גזמה. גזמה.

זה גוזמה.

גוזמה היה אפיקורוס, טעוף מפה.

מה היה מאתי עוד עכשיו, שיש ביטה,

מה שכתוב,

מה שאמרו החכמים, זה ככה. יש לשונות שהן באמת ככה.

אבל אנחנו לא יכולים להגיד מדעתנו.

הם אמרו הראשונים.

אנחנו לא יכולים להגיד.

אם זה אומר במחשבה הרב, זה לא אומר במחשבה.

יש מחשבה אפיקורסית.

אז זה בעיה.

אז אדם צריך לנקות את עצמו מהר לפני שיאבד את עולמו, לא יהיה לו עולם הבא.

אמונה היא את עצמו. על ידי זה שהוא ילמד אמונה.

דומה הדבר לאדם

שמשליך את עצמו למים.

ובחוט אחד הוא נשאר קשור ליבשה.

אין כאן התמסרות של כלום.

וזו נקודת החילוק בין כל העבירות

לעבירה באמונה.

בשאר העבירות לא נהפכים לאפיקורוס.

הוא נכשל בתאוות, ברצונות, אבל הוא לא נכשל באמונה.

מה שאין כאן מי שחסר לו באמונה,

גם חסרון כלשהו הופך אותו לאפיקורוס.

אחד שאומר, מה יעני לנרבנן?

נגיד, בנט הוא אפיקורוס.

כמו לפיד שהוא אפיקורוס.

מה מועילים לנו חכמים? שילכו לצבא, שוויון.

אלה אפיקורסים, אין להם חלק לעולם הבא. וכל התומך בהם.

וכל המאמין להם, כל המסכים איתם.

כל אלה אפיקורסים, אין להם חלק לעולם הבא.

עבירות,

שאינם נוגעים לאמונה,

אין בהם כרת.

למרות שנכנע לייצרו,

ולמרות שהפך לרשע,

הוא עדיין לא מנותק מהשורש.

בעניין הנוגע לאמונה,

בכל פגם קטן הוא מתנתק מהשורש.

כל זמן שאתה בים,

ואתה מחובר ליבשה עם חוט קטן אפילו,

עוד אפשר למשוך אותך.

אבל אם יש לך פגם באמונה, ניתק,

זהו.

רק תביעה.

כרת.

איך נוצרת מציאות של חמץ?

על ידי שהייה.

כשאתה משה את העיסה היא תופחת, תופחת, היא מחמיצה.

בגמרא מבואר,

שאם מתעסקים בעיסה אפילו כל היום, אינה מתחמצת. כל הזמן אתה משחק עם העיסה,

נוגע בה,

מזיז אותה, מטלטל אותה.

כל זמן שאתה משחק ומתעסק בעיסה,

אפילו כל היום היא לא תופחת,

היא לא מחמיצה.

רק אם העיסה נשארת ללא עסק,

לפי שיעור שהייה, שאנחנו אומרים שזה 18 דקות, חי רגעים,

אז היא מתחמצת.

חמץ הוא התוצאה של אי-עבודה.

חמץ

זה תוצאה ממה?

אי-עבודה. לא עובדים. מניחים את העיסה, לא עובדים שום דבר.

זה מחמיץ.

יסוד האיסור הוא

כי חובתו של אדם לעמול ולחזור, לעמול ולחזור, לעמול ולחזור כל ימי חייו.

אדם לעמל יולד.

על הפסוק, ושמרתם את המצות,

דרשו חכמים, ושמרתם את המצוות.

שאם באה לידך מצווה, אל תחמיצנה.

אל תשתהה.

תעשה מיד.

לא להשעות אותה, לא להחמיץ.

שלא תהיה חמץ.

מהו החמץ של מצווה?

אדם שלא חי בעמל תמידי

ומשלח את הגוף ללא עסק.

לא לומד, לא עושה מצוות, לא כלום, הוא מחמיץ.

הוא מחמיץ.

והוא נהפך למציאות של אני ללא שעיבוד.

אדם לעמל יולד, הוא לא משועבד.

הוא לא עוסק במצוות,

הוא לא שומר את המצוות.

האדם הזה מחמיץ.

בא בשעה שהיסוד הראשון של העבודה הוא לשעבד את הגוף.

טבעו של אדם הוא שעבוד.

אנחנו רואים שתינוק וילד תמיד בעבודה ופעולה. תמיד.

אין להם מנוחה.

איך יש לו כוח? איך הוא עוזב? מטפס פה, הולך שם, קופץ שם, יורד שם,

פתאום הוא בגינה, פתאום הוא... מה זה?

אתה אומר לו לישון, הולך לישון, פתאום הוא במטבח. מה אתה עושה פה?

עוד פעם.

ילד, תינוק, אתה רואה, כל הזמן הם במהלך של עבודה.

מהלך של פעולה.

רק אחרי שהילד גדל,

מגיע עליו יצר רע גדול והופך אותו לעצל.

מה? תן לי לנוח.

אבא, מה? תן לי לנוח. אמא, אל תעירי אותי מוקדם. אל תעירי אותי מוקדם.

נהיה עצל.

מה? איפה כל הטמפרמנט שהיה לך?

איפה כל ה...

אין. מה קרה?

יצר הרע, ושר של השינה, וכל החבר'ה באים אליו.

אהלן, אהלן.

פשש, תנוח, אתה זה.

Take it easy.

קח את החיים לאט.

אל תרוץ, אל תזה. זה לא בריא יותר מדי. זה מרגיע אותו.

שונא מתנות יחייה, הוא טבע באדם הנולד

מרצון השעבוד.

טבע השעבוד שבאדם,

נועד כדי לנצלו לעבודת השם.

שונא מתנות יחייה, אתם יודעים מה זה?

הוא לא רוצה לקבל מתנות. למה אתה לא רוצה לקבל מתנות?

שונא מתנות יחייה.

הוא רוצה לעבוד לבד.

אל תביא לי, אל תעשה לי טובות. אני אשיג לבד.

מה זה אומר שונא מתנות יחייה?

זה אומר שזה טבע באדם הנולד,

נולד בו הטבע הזה מרצון של שעבוד, שהוא רוצה לשעבוד את עצמו.

טוב לאדם, נוח לאדם,

תשעה קבין,

תשעה קבין מאחד של חברו.

למה?

כי אדם רוצה להיות משועבד,

הוא לא רוצה מתנות מאחרים. לא, תודה.

יש לי, תודה.

הוא רוצה להשתעבד. זה טבע שנולד באדם מהעניין של שעבוד.

טבע השעבוד שבאדם נועד כדי לנצל אותו לעבודת הבורא.

יש בכוח השעבוד להכניע את הגוף

אל הנשמה.

בכוח הזה שאתה יש לך,

כוח השעבוד,

אנשים לוקחים את זה לעבודה פיזית, מסכנים.

אם היו לוקחים את השעבוד הזה, שמשקיעים את הכוחות האלה

בעבודות השונות והמשונות,

היו לוקחים את הכוחות האלה לשעבד את הגוף לנשמה,

היו גאונים, היו צדיקים, היו חסידים.

כוח השעבוד להכניע את הגוף אל הנשמה באופן שאור הנשמה תזרח דרך הגוף,

כך שגם הגוף יזכה לחזות בנועם השם. אתה יכול להפוך את הגוף שלך לנשמה.

אליהו הנביא

זכה להיות מלאך.

אין גוף.

גם היום הוא מופיע עם אותו גוף.

רוחני.

הוא הפך להיות רוחני.

זאת אומרת, אדם יכול להגיע למדרגה של מלאך.

אם לא משתמשים בו ומתרפים משעבוד,

מה קורה? מתחמצים, נהיים חמץ.

מצווה הבאה לידך

אינה אמורה רק בנוגע למעשה מצוות.

כל פעולה יכולה להיות מצווה בה לידך אל תחמיצנה.

אסור לשחרר את הגוף משעבוד.

מובא בספרים הקדושים, כי היצר נקרא חמץ.

היצר עצמו נקרא חמץ.

למה נקרא ככה היצר?

משום שחמץ הוא עניין של חוסר עבודה תדירית ותמידית.

המפתחת באדם שהייה, שהייה.

רגע, בסדר, אני כבר חוזר. תן לעלות לעשן סיגריה. רגע, תן לי.

תן לי. מה זה שהייה?

מה זה חמץ?

הוא לא רוצה כל הזמן להיות משועבד עם הגוף.

לא רוצה.

זה חמץ.

לפי האמור, ניתן לשאול בהיפוך.

אם החמץ מורה על חוסר עבודה,

אם חמץ עלול לפתח אצל האדם רגשות נגד האמונה,

אז איך מותר לאכול חמץ בשאר ימות השנה?

ואפילו מקיימים בו מצוות של סעודת שבת וסעודת יום טוב.

אלא ששאלה זו שייכת גם לכל מעשי המצוות התלויים בזמן.

איסור מלאכה בשבת.

למה אסור רק בשבת?

למרות שהוא מורה על ענייניו השונים,

הרי בכל השבוע מותר בעבודה.

יום כיפור אסור באכילה,

בשאר ימות השנה מותר באכילה.

עניינן של מצוות התלויות בזמן,

זוהי הדרכה הניתנת לאדם בזמן המצווה שינהג בה גם אחר כך.

כדי שיראה את העניין שהוא צריך לנהוג לפיו בשאר הימים,

הוא חייב לעבור פעם ניסיון,

ומכוחה של הדרכה זו יוכל להתנהג בשאר הימים.

ההוראה של יום השבת

היא העניין שכל המעשים הם של הקדוש ברוך הוא. מה מורה השבת?

שהכל עשוי. בשבת

הכול עשוי.

אתה לא עושה מלאכה, אתה לא מכין כלום, אין הכנה,

אין עשייה,

אין מלאכה,

אין שום דבר,

הכול עשוי.

הקדוש ברוך הוא בעל המעשים.

לעומת זאת, ניתנו לנו שאר ימות השבוע, כששת ימי מעשה,

לשעבד את הגוף בעבודה,

שעיבוד זה עלול להביא לידי הרגשה כאילו הוא מחדש משהו בכוחו,

שכן הוא עוסק ובורא ששת ימי המעשה.

על זה באה השבת להורות,

על ששת ימי המעשה,

כל מלאכתך עשויה,

כל העשיות הן של הקדוש ברוך הוא.

עניין עבודה שבששת ימי המעשה יש בה כוח מעלה מצד אחד,

שהוא משעבד את הגוף שלו בעבודה ועמלות שלא יחמיץ,

מצד שני, היא עלולה להביא אותו לידי חסרון של אני עושה.

אני עשיתי,

אני בניתי,

אני פעלתי.

נגד צד החסרון הזה באה ההוראה של שבת,

להראות לך שהכל זה הקדוש ברוך הוא עושה,

אבל מי שחכם,

עושה כל ימיו שבת,

הוא ממשיך שבת, אין מלאכה,

לא עושה שום מלאכה.

לא ניתנו שבתות בימים טובים לעסוק בתורה, אצלו שבת כל השנה.

גם איסור חמץ בפסח,

היא מצווה שזמן קיומה הוא רק שבעה ימים בשנה,

אבל כהוראה לכל השנה.

לאחר ששבעה ימים לא אכלו,

אין הלחם עוני,

נקלטים אז יסודות האמונה עבור כל השנה,

גם כאשר מותר, ולפעמים אפילו מצווה לאכול חמץ.

זאת אומרת,

מה שהלחם עוני מלמד אותנו צריך להיות לכל השנה.

לא להחמיץ,

לא לשתות,

להיות בשעבוד של עבודת השם, לא עבודה פיזית.

סוכות, שבעה ימים אנשים בסוכה.

ללמד אותך שהעולם ערעי, שגם כל השנה תזכור שהעולם ערעי,

ואתה עומד לצאת.

אז יש פרקי זמן שבאים ללמד,

מהם משאר הימים.

עכשיו זו העבודה שלך להגיע לפעולה הזאת שתביא אותך,

ההכרה לחיות ככה גם משאר הימים.

זו העבודה.

כשמגיע ליל הסדר יש באדם מקום לחוש חירות,

אבל הוא חייב להכין עצמו מקודם

ולגשת אל הלילה כפי שצריך.

ישנם כאלה שאינם מסוגלים להאמין

ששייך לקבל הרגשה כזו.

אבל מי שלומד פה בכולל ושומע כל הזמן את הדינים,

את ההכנות לקראת החג, החג אצלו לא ייראה כמו שנה שעברה.

לא ייראה כמו שנה שעברה. כשעושים הכנה נכונה, מתאימה,

כששומעים כל כך דברי חיזוק, כבר שלחה לי מישהי גם כאן,

שהפסח הזה לא הולך להיות כמו שהיה, כי ההבנות שהיא קלטה מהדרשות,

זה פסח אחר ויציאת מצרים אחרת לגמרי.

ישנם גם שמרמים עצמם שכבר מרגישים כן.

חולם לדמיונות שהוא כבר מרגיש שהוא בן חורין, יצא ממצרים, הכל,

ורץ אחרי זה לעבודה.

באמת,

אפשר לחוש,

אך צריך הכנה.

אפשר לחוש, אך צריך הכנה.

אדם צריך להרגיש לאחר ליל הסדר מין הרגשה של מוצאי יום הכיפורים,

מין טעם המורגש לאחר כמה שעות של לימוד תורה ברצף.

באותה שעה, אם יגיע אליו איזה רצון

שבדרך כלל לא יימנע ממנו,

הרי שבליל הסדר אין הרצון מכניעו,

כי כל תאוות העולם נראים בעיניו

כמגוחכות.

אותן תאוות שבמשך השנה הוא נכשל בהן ורודף אחריהן

בליל הסדר, לאחר שיצא מהן לחירות,

הוא בז להן.

אשרי מי שזוכה לכך.

לכן צריך לישון עם טעם מצה.

אה, בא לי שוקולדים עכשיו, בא לי זה, תביא פירות. לא, לא, לא, מותק. תלך לישון עם טעם מצה.

עם טעם מצה.

יצאת לחירות, שכחת.

מצה זה בלי חומץ, בלי טפיחה,

בלי ממתקים, בלי תאוות, בלי כלום.

עם טעם מצה.

ככה אתה הולך לישון, אבל לפני שאתה הולך לישון תגיד שיר השירים.

איי, איי, איי, קודש קודשים.

להגיד שיר השירים אחרי שגומרים את הסדר, ולראות את האהבה שבין הקדוש ברוך הוא לבין כנסת ישראל.

איזה התעלות, איזה התעלות, אפשר להתעלות, יא חביבי.

אז נגענו קצת,

ככה, לטעום ולראות מה ההבדל בין אמונת ישראל לאמונת הגויים,

ואיך צריך להמחיש את זה, ואיך צריך להשליך את כל מה שאנחנו עוברים וחווים על ימות השנה,

וכמה להיזהר מנקודות של אמונה שחס ושלום לא נהיה אפיקורסים,

בדעה אחת אפילו, בדעה אחת.

זאת אומרת, אדם צריך לראות בחג הזה,

אנוכי השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים.

מי שלא נמצא בהכרה ברורה של הוצאתיך מארץ מצרים,

אפילו באנוכי השם אלוקיך אינו מאמין.

אוי יום בנוירו, אוי יום בנוירו.

צריכים להפנים את זה טוב-טוב בפנים.

ויהי רצון שסוף-סוף נהיה מאמינים,

ולא נצטרך לשעבוד הגוף בטיח,

ובגבש,

ובחשמלאות,

ובשאר המקצועות,

אלא בעמלה של תורה. כי האדם לעמל יולד, לעמל ראשי תיבות ללמוד על מנת ללמד.

רבי חנין יאמר למה שאומר,

רוסו הקודש ורוסו הקודש שואל,

אף יכוח ירבונם תרום סוד. שנאמור ה' בסמן סדגו, יגדיל תורו ויעדיל.