טעות במחשבה, סכנה | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ונישא עיניך השמיימה

וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים

כל צבא השמיים

ונידחת והשתחווית להם ועבדתם

אשר חלק אדוני אלוהיך אותם לכל העמים

תחת כל השמיים

כלל גדול הוא שכישלונו של האדם בא דווקא מדברים קלים וקטנים

המכשול הוא קטן

אבל הנפילה חזקה וגדולה מאוד

ופן תישא עיניך השמיימה

וראית את השמש ואת הירח

ונידחת והשתחווית להם

מפרש האיבן עזרא כפשוטו

כאדם שידחה וייפול

זאת אומרת אדם מעצם ההסתכלות

בשמיים

רואה את השמש והירח יכול להיות נידח ולהשתחוות להם

הנה בדעתנו להעריך בדברים הפשוטים שלכאורה למותר לדבר עליהם

אמנם חכמים

ביודעם את הסוד של ונידחת אינם מתביישים מלדבר גם בדברים קטנים

והרב אבן עזרא שהיה יודע ומכיר סוד זה היה מדבר בזה ברצון רב

כי הוא ידע שהנפילות הגדולות והקשות סוד הכישלון והדיחוי הוא דווקא בדברים פשוטים

במזמור תהילים כתוב בקמ״ח

הללו את ה' מן השמיים

הללו את ה' מן הארץ

תנינים וכל תהומות

אדם שלומד מזמור זה

הללו את ה' מן השמיים

מובן אצלו בפשטות

ומתקבל על ליבו מבלי שאלות ותמיהות

אבל הללו את ה' מן הארץ תנינים

וכל תהומות

החיה וכל בהמה רמס וציפור כנף

כאן מתחילות אצלו כבר חקירות ושאלות

מה תנין יכול להלל

וכי יש לו פה ובאיזה שפה ולשון הם מהללים?

בכל מיני שאלות כאלה מצחיקות

שכולן בעוד מוונידחתא

שבכאן האדם נתקל ועל ידי זה הוא נוטה מהפשט של הדברים

זאת אומרת שמתחילה קושייה כבר מתחיל הוונידחתא שלו

חכמים זיכרונו לברכה אמרו

העידות ייבחם היום את השמיים ואת הארץ

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל

הסתכלו בשמיים

שבראתי

לשמש אתכם

שמא שינו את מידתם?

שמא לא עלה הגלגל חמה מן המזרח?

מי כופה אותם?

אין כוח נע אלא אם כן יש לו כוח מניע.

מי הכוח המניע את כל הגלגלים ואת כל המאורות?

באופן קבוע סיסטמטי

לא משתנה

מי עשה את זה?

העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ

הסתכלו בשמיים

שבראתי לשמש אתכם שמא שינו את מידתם?

שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח?

הסתכלו בארץ שבראתי שמא שינתה מידתה?

שמא זרעתם אותה ולא צימחה?

או שמא זרעתם חיתים

ועלתה שעורים?

ומה אלו שנעשו

לא לשכר

ולא להפסד?

זאת אומרת,

אם זוכין,

אין מקבלים שכר,

ואם חוטאים,

אין מקבלים פורענויות.

נגיד שהשמש תחליט מסיבה כלשהי לא לקום הבוקר, היא רוצה לנוע.

או שהאדמה לא תיתן את פרייה.

נו, אז מה, הם ייכנסו לגן עדן או לגיהינום?

לא שינו את מידתם. הם לא משנים את מידתם אפילו שאין להם לא שכר ולא עונש, אין להם שום איום.

אתם, שאם זכיתם תקבלו שכר,

ואם חטאתם תקבלו פורענויות על אחת כמה וכמה שעשו לכם לשנות את מידתכם.

כשאנו רואים את דברי החכמים, זיכרונם לברכה, אלה,

איננו עומדים ותמהים, מה קל וחומר הוא?

וכי שמיים בארץ יכולים לשנות מידתם?

תמיהה זו באה ממה שאנחנו רגילים לדמות נברא אחד לחברו,

שרוצים להבין מציאות זו מחברתה.

אבל באמת אל נשאול כלל מנברא אחד על חברו,

כי כל נברא ונברא מציאותו,

דרכיו,

אופניו, מיוחדים לו לעצמו.

ובזה האדם נכשל.

והכישלון הרי הוא קטן לכאורה,

שהוא מדמה דבר לדבר.

אבל הנפילה כבר

היא גדולה וחזקה.

כי אם הוא נשען על דבר מסוים ורוצה להכיש ממנו על דבר אחר, הוא מסתבך

מהכישלון שלו בזה שהוא חושב

שהכל זה אותו דבר,

וכל דבר יש לו אופן אחר.

דברי תורה ודברי חכמים נעשים לו בלתי מובנים,

והוא נוטה מפשוטו של מקרא ומעמיס פירושים אחרים.

כשמגיע לפסוק, הללו את אדוני מן הארץ,

מיד הוא מתקשה, איך?

ועל זה הוא מדחיק לפרש שהכוונה היא על האדם,

שהוא יהלל את השם מההסתכלות בבריאה.

אבל באמת הדברים הם כפישוטם,

שכל נברא ונברא

הוא עולם לעצמו,

ובעולמו ומציאותו הוא יוצא.

כל הללו את שם אדוני

על פי הדרכים ואופנים אשר לא.

דרכים ואופנים

אשר אין לנו שום שייכות להם,

וידיעה אודותם,

מוזרים הם לנו,

לא לפי מציאותנו ודרכינו.

גם תנינים אומרים שירה,

גם דגים מהללים,

גם שמיים בארץ קוראים,

אין עוד מלבדו.

מכל נברא ונברא יוצאת אותה שירה,

כל אחת על פי יצירתה ובריאתה,

מבלי שתוכל האחת אף להבין שירת חברתה.

יש פרקי שירה הרי, שכל אחד ואחד מהברואים, מה הוא אומר?

יש מסבירים שעצם זה שהברוא

עושה את רצון הבורא כפי מתכונתו ולא חורג,

אין לך שירה יותר מזה.

כמו בהרמוניה,

כל כלי נגינה,

לפי התווים

שיועדו לו,

הוא עושה את מה שהוא צריך לעשות.

כל כלי משמיע צליל אחר,

אבל ביחד

זה יוצר הרמוניה.

זה שירה.

אם תיקח רק את המצלתיים בפני עצמם, אתה תשמע

כל דקה בום,

בום,

בום, בום,

בום.

מה זה?

זה שירה? זה רועש.

אתה שומע פה עוד כלי, ושם עוד כלי, כל אחד בנפרד,

אבל כשאתה שומע את הכול ביחד,

איזה שירה יוצאת מזה.

כשכל הבריאה מתפקדת בדיוק, כל אחד עושה את חלקו,

אין לך שירה יותר גדולה מזאת, הרמוניה

של כל הבריאה והברואים ביחד.

הכול הולך עם מחזור, כן? זה אוכל את זה, זה טורף את זה, זה לוקח את העור של זה, זה נושא עליו ככה, זה עושה ככה.

אם עכשיו ציפור אוכלת איזה פרי,

היא אוכלת את הפרי,

אז היא אוכלת אותו עם הגרעין שלו, בולעת אותו. בינתיים היא עפה, ט-ט-ט-ט-ט-ט ציפורים נודדות.

אחר כך היא מגיעה לאיזשהו מקום, טראק,

היא עושה מה שעושה, ואז יוצא מה שיוצא, ואז נופל הגרעין במקום חדש, ואז מצמיח עצים עוד פעם.

וכן הלאה. וככה מעבירים ממקום למקום, והעולם מתרבה, ונהיה ג'ונגלים, ונהיה הכול, וכולי וכולי.

הפיל אוכל משהו, פולולולולולום,

ועובר ממקום למקום,

כל כך פולט שם, טראק,

צומחים עוד עצים ועוד זה, וככה זה עובר ממקום למקום.

הכול בהרמוניה, הכול מסודר, הכול מתוכנן, הכול...

כתב הרמב״ם, זיכרונו לברכה,

שמהותו של שכל הוא אין עוד מלבדו.

שכל זה אין עוד מלבדו. שכל שלא משיג אין עוד מלבדו,

יש לו שריטה.

אומר הרמב״ם, מהותו של שכל הוא אין עוד מלבדו.

ששכל מצד מציאותו אינו סובל שום שריטה כלשהו. אתם חושבים ששריטה זה כאילו היום אומרים, כאילו זה רק עכשיו בשנתיים האחרונות, זה יש לו שריטה, זה הרמב״ם כבר מזמן.

שריטות בשכל.

מפני שמציאות השכל היא התדבקות גמורה בשם.

הקדוש ברוך הוא, בשביל שיהיה קשר בין האדם שהוא חומרי

לבין השם שהוא רוחני.

איך יהיה קשר ביניהם?

אז הוא נטע באדם שכל,

שזה חלק אלוקה ממעל,

וזה המחבר והמגשר בינו, בין האדם לבין האלוקים.

אם אין את זה,

אז יש שריטה בשכל,

כי השכל מבין, אין עוד מלבדו.

חלק אלוקה ממעל.

מציאות השכל זה התדבקות גמורה בשם.

אהבה, חיבור ודיבוק לבורא עולם בלי קץ,

בלי גבול ותכלית, עד כדי ביטול הגוף.

מתי רואים את זה?

כיוון שהאדם כל הזמן מתורגל

למלא את תאוותיו,

שזה ענייני החומר והגוף,

אז השכל מופנה כל פעם

איך להמציא לגוף את תאוותיו.

במקום שהשכל תעסק

בעניינים האלוקיים הרוחניים,

הוא מתעסק בלחפש לאדם גלידה.

אז זאת אומרת, השכל מאבד את הייעוד שלו.

אז אדם חובר כל הזמן לחומר,

אבל פתאום כשהוא מגיע למצב שהחומר אין לו ערך,

והחומר עומד במצב של סכנה, אם זה מיתה,

אם זה פחד,

אם זה מלחמה או משהו,

פתאום השכל נזכר שיש אלוקים,

והוא צועק,

אלוקים, תציל אותי, תציל אותי.

איך נזכרת? לא היה לך במאגר קודם, כאילו.

מאיפה זה בא עכשיו?

כי שכל זה שכל,

רק קלקלת אותו,

ניתקת אותו מהמקור.

אבל ברגע שהגוף עומד להתבטל,

השכל חוזר להתחבר.

בספר דעת תבונות הוא מחלק את העניין הזה לכמה בחינות ודרגות,

והוא אומר שגופו של משה רבנו

בלכתו לקבל תורה,

הוא לא מונה אותו אלא בדרגה הרביעית,

שהיה זה רק בחינה כי אזלת לקרתה זיל בנימוסה.

הדרגה

של משה רבנו כשעלה למרום ושהה ארבעים יום בלי אכילה ושתייה,

זה היה רק בחינה שנקראת אזלת לקרתה

זיל בנימוסה.

באת לעיר,

תתהלך בנימוסיה,

בדרכיה.

איך שמתנהגים שם, כך תתנהג. היום קוראים לזה כשאתה מגיע לרומא תתנהג כרומאי.

אבל זה חכמים כבר עברו לפני אלפי שנים,

כשאתה מגיע לעיר תלך בנימוסיה.

אז מה למעלה? למעלה לא אוכלים,

למעלה לא שותים.

אז אתה מגיע לשם,

אז אתה גם לא אוכל ולא שותה ארבעים יום וארבעים לילה.

המלאכים שירדו וביקרו אצל אברהם אבינו,

אזלת לקרתה זיל בנימוסה. מה עושים פה? אוכלים.

אז הם אכלו אצל אברהם אבינו.

אז זאת אומרת,

כל המדרגה שהוא הגיע זה היה כך,

אבל אחר כך כשהוא ירד לפה הוא חזר עוד פעם.

ונהיה אנושי בחלק הזה של אכילה ושתייה.

הוא לא נשאר על מדרגתו העליונה כשהוא עלה למעלה,

כי זה רק היה הבחינה של עזת לקרתה זיל בנימוסה.

הנה דרגת ביטול הגוף של משה רבנו כשעלה השמימה,

לחם לא אכל ומים לא שתה.

מרוב דבקותו בטלו כוחות גופו,

והיה עצמו נהנה מזיו השכינה.

לא צריך יותר מזה.

לא היה זה אלא רק כי עתת לקרתה זיל בנימוסה. זאת אומרת,

לא בטלה לגמרי מציאות הגוף.

ואחרי שירד לארץ,

נשאר הגוף במציאותו.

דרגתו של האדם הראשון קודם החטא

היה שגופו היה נשמה.

כל כוחות גופו היו בטלים.

הוא היה הגוף שלו נשמה שלנו.

והנשמה שלו הייתה נשמה דנשמה.

אבל זה היה לפני החטא.

מרגע שהוא חטא, נתגשם,

נקשר לחומר.

ואנו מתפלאים

איך זה יכול הגוף להיות נהנה מזיו השכינה.

ידיו ורגליו

של ילוד אישה.

איכה כה הן נהנות מזיו שכינתו יתברך.

והרי גופו של משה רבנו היה מתענג ומתעדן מזיו השכינה בבחינת מה שאמר דוד המלך עליו השלום

קמה לך בשרי הבשר היה קמה על השם כרוחניות כמו נשמה.

אם ירצה האדם לקרב דבר זה לשכל

שהתבונן בצד הטומאה.

התבונן בתענוגי הבשר

שהרמב״ם מבאר שם.

איך שכל ההנאות והתענוגים

באים משורש הטומאה.

כי מצד מציאותם של הדברים

הרי הם עץ ואבן.

בכל העונג

הוא כוח רוחני כוח הטומאה.

אתה אוכל תפוח, אתה אוכל מנגו, מה אתה אוכל?

אתה אוכל דומם.

וניהיה לך מזה עונג שאין כדוגמתו. מה זה העונג הזה?

הוא נובע מכוח הטומאה.

זה כוח רוחני שמענג ומהנה אותך.

אותו דבר יש כוח רוחני מצד הקדושה,

שאתה לא צריך חומר בכלל.

בכלל אתה לא צריך חומר. אתה יכול להתענג בעינוגים

לאין שיעור וארוך

הרבה יותר. לדוגמה, אדם לומד חוכמה שיכול לרחף בעולמות והוא ישכח מאוכל, משתייה, מהכול.

כל-כולו עפוף

רק בעונג הרוחני הזה.

כן, להבדיל, אצל האבות הקדושים

כל תאוותם ברצונם היה ליהנות מזיו השכינה.

מה הייתה תאוות גופו של אברהם אבינו לעשות?

חסד.

זו הייתה תאוות הגוף.

הגוף שלו רץ לדבר אחד כל הזמן, חסד.

זה היה כל כך חזק.

תשוקה כל כך עצומה.

עד שהוא לא מרגיש צער וייסורים.

ביום השלישי למילתו,

כשהוא בן מאה

ועשה ברית בן מאה,

וביום השלישי בהיותם כואבים, שזה הכי כואב,

הוא עומד פתח האוהל כחום היום.

שהשם הוציא חמה מנרתיקה כדי שהצדיק הזה ילך לנוח בפנים אבל הוא לא יכול בלי אורחים אז השם משנה את הטבע כי בני האדם אחרי שהוציא חמה מנרתיקה לא יכולים לצאת ביום כזה החוצה

אז הוא שולח לו מלאכים

כדי שהוא יירגע ויוכל לעשות חסד

והוא יוצא לקראתם וקם ועומד ומשמש אותם ורץ

אלא בקר ורץ ועושה ומכין

וטורח וחולה אחרי ניתוח בן מאה

זה היה הגוף של אברהם אבינו

כל כולו חסד

זה נקרא ביטול גמור של הגוף

שלא הייתה נרגשת אצלו שריטה הכי קלה של הגוף

הגוף עצמו בכל רמח איבריו היה מדובק

בשם יתברך

והוא עצמו היה נהנה מזיו השכינה

עד כדי כך היה גופו

שהרי השם בא לבקרו ביום השלישי

והוא הניח את השם והלך לטפל באורחים

זאת אומרת

לפחות

לפחות הרגשת השכינה בגופו הייתה כמו שהוא עמד

ודיבר עם הקדוש ברוך הוא

ומכאן

יוצא הדין

שגדולה הכנסת אורחים

יותר מהקבלת פני שכינה

זאת אומרת שהגוף עצמו ממש היה אצלו, אין עוד מלבדו

כי הוא ידע שהקדוש ברוך הוא חפץ ורוצה בחסד

כי העולם חסד ייבנה

מה פירוש חסד ייבנה?

הקדוש ברוך הוא כשהיה לבדו בעולמו

הוא היה חייב משהו למישהו? הרי עוד לא היה שום נברא.

אז כשהוא ברא את הברואים זה חסד גמור.

והשם רוצה שהעולם יתנהג בחסד,

שהבריאות יתחסדו אחד עם השני.

ואברהם שהיה עמוד החסד והבין

מה השם רוצה, כל חייו

וכל תכליתו היו חסד.

והוא הכל למד מהתבוננות.

הוא ראה שהשם זן אפילו רשעים.

איך?

נותן מזון.

הקדוש ברוך הוא לכל חי.

הוא ראה שהשמש מהירה לכל הברואים, גם לרשעים.

אז גם הוא נתן אפילו לעובדי עבודה זרה לאכול.

הכנסת אורחים.

אבל פלא גדול,

כשאתה נדבק בדרכי השם, אתה עושה והלכת בדרכיו, מה הוא רחום, אף אתה רחום,

מה הוא חנון,

אף אתה חנון.

מה הוא גומל חסדים, אף אתה גומל חסדים,

שאדם צריך להתדבק בדרכיו של הקדוש ברוך הוא.

אז מערכת טייסש אתה תעמוד באוהל ותמתין לאורחים בשעה שאין שום סיכוי בעולם שבראייה כלשהי תגיע.

אז מה אתה ממתין, פתח האוהל? מי יבוא?

הרי אתה אברהם חכם גדול.

מה אתה ממתין?

אף אחד לא יכול לבוא בחום כזה.

מה אתה ממתין?

הוא אומר, לא.

אם הקדוש ברוך הוא ברא את העולם מהעין הגמור,

מהאפס הגמור,

בשביל להתחסד עם הברואים,

אז אני ממתין פה,

והקדוש ברוך הוא מצידי,

שיברע ברואים חדשים

ויביא אותם

כדי שאני אוכל לתת להם חסד, כי ככה הוא רוצה.

ומה עשה השם? באמת, הוריד לו מלאכים שרק הם יכולים להיות בחום כזה וכולי.

אז איך הוא היה בחום הזה?

איך הוא יכול להיות בחום הזה?

אז כתוב שהשם הוציא חמה מנרתיקה.

כתוב שלעתיד לבוא עוד פעם יוציא השם חמה מנרתיקה,

וזה יהיה, שיהיה יום בוער כתנור.

כן, טוסטוס.

ואז

כתוב שהרשעים ישרפו באש החמה.

והצדיקים

יצאו ויפושו כעגלי מרבק.

זאת אומרת, החמה תשרוף את הרשעים,

ולצדיקים זה יהיה נופש.

הם יפושו.

איך אפשר דבר כזה? אפשר דבר כזה? הנה אברהם.

הוא היה בחמה שיצאה מנרתיקה,

והיו צריכים לבוא רק מלאכים.

היה כבר דבר כזה גם במצרים.

במצרים מה היה?

הקדוש ברוך הוא הביא

ברד

גושי קרח

ואש מתלקחת בתוך הברד

והם נפלו על ראשיהם של המצרים

ועל בני ישראל לא קרה כלום.

הוא הביא מכת חושך,

החושך היה למצרים

ואור לישראל.

הוא הביא מכת דם,

ישראלי שותה מים

והמצרי שותה דם.

באותו כוס

זה לוקח קש וזה שם קש,

זה שותה מים וזה שותה דם,

באותה מכה.

אז זאת אומרת,

רואים גם היום,

לא צריך ללכת רחוק.

יש אנשים שהם

נמצאים בשמש וכמה שיהיו בשמש הם רק יוסיפו ויטמין D. יש כאלה יהיו בשמש ויקבלו סרטן העור.

אבל זו אותה שמש.

כן, זה משתנה לפי הברואים ולפי גזירת הבורא.

אם הבורא מחליט שפלוני השמש תועיל לו, היא תועיל לו. לפלוני אחר, היא לא תועיל לו. בדיוק כפוך, אותה שמש.

אותה שמש.

אז זאת אומרת,

הקדוש ברוך הוא

רוצה חסד.

אברהם מבין חסד.

כל גופו, גופו כולו זה חסד. אין עוד מלבדו.

מהי השפה של הגוף

ואיזה לשון יש לגוף?

יש לגוף שלנו לשון? הוא מדבר? הגוף?

לא שואלים בכלל.

כל נברא ונברא מהלל ומשבח.

אין עוד.

על פי דרכיו ואופניו.

יש לך אין עוד מלבדו כשאתה רואה אברהם אבינו כזה?

כשרואים אחד שמוסר את נפשו בשביל השני,

אז רואים שיש לו ערכים גבוהים

וכן הלאה.

זה לא שירה?

זה לא אמירת אין עוד מלבדו?

שאדם מוכן לבטל את עצמיותו, את חייו לזולת?

זה לא חסד גמור?

זה לא התבדלות? זה לא ערך עליון?

גם דגים אומרים אין עוד מלבדו.

וכן הגוף ממש.

הגוף במציאותו,

בכל רמח איבריו ושסה גידיו, על פי יצירתו, אומר

אין עוד מלבדו.

כדי לקרב את העניין הזה למושגים שלנו, נוכל על פי מה שרגילים אנחנו לומר תמיד,

שמי שרוצה לקבל קצת מושג מהדרגה של הראשונים,

יתבונן בצד ההיפוך, בצד הרע.

הרי בענייני העולם הזה, בצד הרע שאנו חיים בו,

כל אחד רואה מאיתנו איך שהידיים והרגליים

ממלאות בחפץ את רצון בעליהם.

כשאדם רוצה איזה משהו,

איך הידיים שלו מושטות ישר,

איך הרגליים שלו רצות לכל דבר שהוא אוהב ורוצה וחושך.

דרגה

אצל הרשועים,

זה הפוך מהדרגה של דוד המלך עליו השלום, שאמר חישבתי דרכי ואשיבה רגליי אל חדבותיך.

אומר דוד המלך, אני אלך היום למקום פלוני,

לאלמוני,

והוא מוצא את הרגליים שלו, מובילות אותו לבית המדרש.

אוטומט, הרגליים הולכות לבית המדרש.

כמו להבדיל,

אדם שהוא שיכור,

איפה הרגליים שלו תמיד הולכות לפאב?

איפה הן הולכות תמיד לזה?

וכן הלאה.

הגוף כבר הולך לבד, אוטומט.

איפה המחשבות של בן אדם כל הזמן?

איפשהו מונח,

איפשהו הכרה שלו.

אמרו חכמים, זיכרונם לברכה, שרגליו של דוד היו מוליכות אותו מעצמן לבית המדרש.

ואדם יוכל לראות את זה בכל עת ובכל רגע בחייו,

כשהוא בצד השני, בצד הרע.

שרגליו

מוליכות אותו למקומות הרעים שהוא תמיד אוהב וחושק להיות שם. ידיו

מושתות לכל תאוותיו.

אוטומט, לא צריך לחשוב.

תראה, אנשים

שמים לפניהם עוגות ודברים כאלה.

תספור על השעון כמה זמן לוקח עד שדרדר

זה נעלם.

תוך כמה זמן.

כמובן שיש אנשים שיש להם נימוסים והליכות,

אז הם לא ממהרים כדי שלא יגידו שהם גרגרנים.

היה פעם אחת

שהגיעו ככה למסעדה עשרה עורכי דין, כן, אתה יודע, עם תיקים,

עור מהגוני,

ככה,

וישבו.

אז הוא הביא להם עוגה.

הוא חתך אותה לאחד עשר פרוסות דווקא.

והגיש לכל אחת צלחת עם מזלג,

במפית כמובן.

וכל אחד לקח

ונשאר אחת.

עכשיו מה יהיה? כולם

מדברים עסקים, אבל כולם מסתכלים על הפרוסת עוגה.

מי ייקח אותה? זה לא נעים. אם אתה תיקח, כאילו, מה, אז מה, כל התשע האחרים, מה?

מה הוא עשה?

הוא קיבה את האור.

ברגע שהוא קיבה את האור, פתאום שהוא...

הוא הדליק את האור.

הוא ראה שיש אחת שם

שתקע את המזלג בעוגה,

ותשע תקעו לו ביד.

זה המנומסים עם מהגוני.

על דרך זה היו חכמים זיכרונם לברכה בצד האחר, בצד של הקדושה,

שכל חפצם ותאוותם היה לדבר שבקדושה.

כשהלב היה צמא ומשתוקק לעשות מעשה של חסד,

היו הידיים וכן שאר האיברים

ממלאים בזריזות את רצון בעליהן.

כמו שליבנו צמא

לדבר רע,

כך היה ליבו של אברהם אבינו נחשף בחושק,

בלי גבול לדבר...

והיו רגליו ממהרות

בכל כוחן למלא את רצונו.

זהו אין עוד מלבדו שהגוף עצמו בכל כוחותיו וטבעיו בטל לגמרי

וכל עשייתו של האדם זה אין עוד מלבדו

רק לשמש לפני קונו.

אוהב כסף

לא יסבע כסף

אומר שלמה המלך

אבל גם אוהב מצוות לא יסבע מצוות.

לכל אחד יש מידת האהבה.

השאלה לאן הוא מטה אותה.

יש אחד מטה אותה לצד החומרי אז כל מהותו זה רק כסף

ואילו בצד השני

זה רק מצוות.

זאת אומרת

אדם צריך להחליט

באיזה צד הוא נמצא.

אז לכן

צריך להיזהר שלא יהיה בבחינת ונידחת כי כשמתחילים עם קושיות

אז הקושייה היא לכאורה קטנה

אבל ההסתבכות ממנה למי שהוא לא נקי ומחפש את האמת

זה שונידחת

ובהשתחווית להם ועבדתם

את מי?

את השמיים,

את החמה,

את הלבנה, את הכוכבים, אתה תגיע לעבודה זרה.

פן יפטה לבבכם

רק אם יפטה טיפה.

ושרתם ועבדתם אלוהים אחרים והשתחוויתם להם.

זאת אומרת אדם מפיתוי קטן יכול לאבד את הכל בן רגע.

לכן צריך זהירות מאוד גדולה

ואם לא מבינים משהו לתלות את החסרון בעצמך

ולא חלילה בתורה או בחכמים, זיכרונם לברכם.

שכל דבריהם עברו במסננת

של אלפיים חמש מאות שנה של כל גדולי חכמי ישראל במשך כל הדורות.

כל דבריהם נופו

אחד אחרי השני ולא נמצא בהם סרח

של טעות.

אלא כולם מצוקים ועומדים בדיוק על פי התורה הקדושה.

אין שום עם בעולם שנבחנו דבריהם של הראשונים שלהם

כמו אצלנו. ואצלנו מחויבים

כל היהודים

לעבור על כל דברי התורה והחכמים מקטנות עד יומם האחרון.

איפה יש כור היתוך כזה לבדוק ולבחון ולזקק וללבן ולברר

דברים שנאמרו לפני אלפי שנים?

בעמים אחרים מקבלים את זה כאקסיומה.

הוא אמר ושלום, אריסטו אמר והוא אמר ואפלטון אמר וניוטון אמר ונגמר הסיפור.

יש חוקרים בודדים שהם מתאמצים לזה אבל העם ההמון לא יודע אם הם צודקים או לא צודקים, מי ביניהם צודק,

זה נכון, זה לא נכון, לא יודעים. למה?

כי אף אחד לא נכנס ללמוד ברמה שהם הבינו ולמדו.

אצלנו אין דבר כזה.

מהקטנות

עד היום האחרון

צריכים לעבור אותו מסלול שעברו כל גדולי ישראל במשך כל הדורות.

ולהקיף את כל דבריהם.

ולא אקסיומות.

מותר לך לחקור ולברר ולהקשות ולתרץ וכו' וכו'.

ואם יש חסרון בהבנה זה שלך, לא שלהם.

אז לכן הפסוק הזה חשוב מאוד לדעת מאיפה מתחילה השגיאה שממנה יכול ליפול האדם, שם צריך להיזהר.

גם מה שנראה אצלך תמוה זה בגלל שאתה חסר,

אבל לא בגלל שמה שנאמר הוא חסר חלילה.

רבי חנניהו בן אנשי אומר,