ליל שימורים מידת החסד

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אמרו לאדוני להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לאדוני שימורים

לכל בני ישראל לדורותם.

כתב אספורנו

ליל שימורים

שהיה מצפה להוציאם

כי לא עינה מליבו

אבל לא מצא את ישראל מוכנים וראויים לגאולם עד אותו הלילה

ואותו הלילה

היה משמר ומצפה

כי חפץ חסד הוא

כאומרם זיכרונם לברכה שהקדוש ברוך הוא מחשב את הקץ

הנה גילה לנו אספורנו שעניין חישב את הקץ

וממידותיו יתברך

ממידת כי חפץ חסד הוא

היינו שבכל עת גלותם

הגם שלא הייתה יכולה הגאולה להיות

כי לא עינה מליבו

והעונש מוכרח

מידתו יתברך היא

שיושב ומצפה לאותה לילה של גאולה

וזהו ליל שימורים הוא לאדוניי

אז לפי אספורנו אנחנו רואים

שהקדוש ברוך הוא

היה מצפה כל הזמן להוציאם רק ישראל לא היו מוכנים וראויים לגאולה

עד שהגיע אותו הלילה

ולמה הוא היה משמר ומצפה

כי הוא חפץ חסד הוא

והקדוש ברוך הוא אמרו חכמים מחשב את הקץ

זאת אומרת מחכה מתי הוא יוכל להתחסד איתם

וזה ממידותיו יתברך כי חפץ חסד הוא

כל עת הגאולה

הגם

שלא היו יכולים לגאון

והעונש היה מוכרח

אז מידת השם יתברך שיושב ומצפה לאותו הלילה

של הגאולה

ליל שימורים הוא לאדוניי

אתם יודעים מה זה להמתין 210 שנה בורא עולם ממתין ממתין ממתין מתי הגיע הזמן

רשי אומר

ליל שימורים שהיה הקדוש ברוך הוא

שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים

אז הקדוש ברוך הוא משמר ומצפה מתי הוא יוכל לקיים את ההבטחה

זה ליל שימורים

והרמב״ן מוסיף

ואמר ליל שימורים הוא לאדוניי כי שמר להם הדבר מן העט שגזר עליהם הגלות

שיוציאם בלילה הזה בבוא הקץ מיד

כי בעיטה אחישנה

או טעמו ליל שימורים הוא לאדוניי

שהוא שומר ומצפה לילה שיוציאה מארץ מצרים

כי הקדוש ברוך הוא מצפה לעת שיהיו ראויים להוציאם משם

לומדים אנו בזה יסוד גדול במידותיו של הקדוש ברוך הוא

שגם באותה שעה

שהוא יתברך אוחז במידת המשפט

הנה הוא רב חסד

העונש

עם

מידת כי חפץ חסד הוא

העונש הולך עם כי חפץ חסד בדיבור אחד נאמרו

שגם

בעת גזרת העונש

חשכום גם מתו כביכול להיטיב עם בריאותיו

אלא שהחטא הוא הגורם והמעכב

כי לא עינם ליבו

האדם בעצמו הוא הגורם

שהקדוש ברוך הוא לא יכול כביכול להיטיב עימו

ויאחוז בידו מידת משפט

אמנם בכל זאת גם באותה שעה

כל מחשבתו כביכול מתי תגיע השעה

שיוכל כבר לעתים

כבר בגזר הדין

מחכה הבורא מתי אני כבר יכול לחזור לעתים

בכל עת גלותם

היה יושב כביכול ומצפה לאותו לילה

שיוצאים מארץ מצרים

מתי תגיע כבר השעה

שיוכל לגאולם

וכדי לצייר לנו את זה, לסבר את האוזן

זה כאדם המחכה כל ימיו בכיליון עיניים לשמחת בנו

כשזו מגמתו תקוותו

ואליו תאוותו וחשקו עד כלות נפשו

ככה בורא יתברך כביכול יושב

כל העת ומחשב את הקץ

מונה רגע לרגע

ודוחק את השעה מתי תגיע כבר שעת הגאולה

שיוכל לגאולם

כי חפץ חסד הוא

ורשי פירש אמרנו שהיה הקדוש ברוך הוא שומר ומצפה

לקיים הבטחתו להוציאה מארץ מצרים

הוא מה שאמר לאברהם אבינו

וגם את הגוי אשר יעבודו

דן אנוכי

ואחר כך יצאו ברכוש גדול

בשעה שנגזרה גזירת הגלות

על מה ששאל אברהם אבינו במה אדע כי ירשנה

באותה שעה ממש

כבר חישב את הקץ הקדוש ברוך הוא שיוכל לגאולה

וגילה לו את העונש

ובבת אחת

גילה לו גם את השכר שיזכו בגאולה

לצייר מלך בשר ודם

מעניש את עבדו על איזה חטא שחטא לו

ובא בשעה מנחם אותו אומר תנחומין על ליבו

ומבטיח לו שכר גדול

ושינשא אותו לאחר הקבלה של העונש.

היה נשמע כזאת?

שופט שפוסק גזר דין ומייד מבטיח הבטחות איך שהוא ישתחרר,

כמה שכר יקבל ואיזה מדרגה יזכה?

אין לנו מושג בדברים כאלה, לא שמענו דבר כזה.

שופט מעניש גנב

לחבוש אותו בבית האסורים.

האם באותה שעה ידבר דברי פיוסין על ליבו?

האם יאמר לו עכשיו הריני מוסרך למאסר?

אבל כשתצא,

הנשאך והעניגך מכל טוב ותצא בכבוד מלכים,

היוכל בשר ודם לקבל מושג

במידת חסד כזו?

זוהי מידתו של הקב' ברוך הוא,

שבשעה שגזר העונש על אברהם אבינו

כי גר יהיה זרעך,

מיד גילה לו את הגאולה

ואת השכר.

והיה יושב ומצפה כביכול

בעת הגלות

מתי תבוא אותה שעה.

לא מצפה לראות איך הם יקבלו את העונש,

אלא מצפה מתי כבר יוכל לתת להם שכר.

וזהו חישב את הקץ.

ציור לעניין זה של חישב את הקץ.

מה זה הקץ?

כדי ליתן שכר

יוכל האדם להשיג

מתאוותיו וחמדותיו.

כשהוא מחכה ומצפה מתי יוכל ליהנות.

שם הוא יבין את זה היטב.

נו, תמיד לומדים את דברי הספורנו ולא עומדים על דבריו,

מחמד שמשתבשים אצלנו המושגים

לגמרי ממושגי התורה.

עד שאנחנו מוצאים

פסוק מפורש

ליל שימורים

שמלמד לנו את מידתו של הקדוש ברוך הוא כי חפץ חסד הוא,

לא יודעים בו פירוש.

לא נקלט

במחשבה שזוהי מידתו יתברך.

יודעים אנו תמיד שהקדוש ברוך הוא חישב את הקץ.

ומישהו עלה על דעתו שבחישב את הקץ

נכלל סוד כל כך גדול

שהוא ממידותיו של הקדוש ברוך הוא.

והכל משום שאין עולה על הדעת דבר שהוא ההפך מהמושגים אצלנו.

בשביל זה אנחנו נשארים בורים וריקים

מבלי שנוכל לכוון את דברי התורה על אמיתתם.

אדם שצריך לאוסרו בשלשלאות של ברזל כדי לעשות חסד

לא יאמר פירוש כזה בשום אופן. הרי אנשים לא רוצים לעשות חסד. צריך לקשור אותם בשביל שיעשו.

כמה אנשים זכו לתת כמחא דפסחא למרות שזה חיוב ודובר על זה.

ואפילו ברעותו דברים אין לו כהווייתן.

לא יאמין לזה.

מייחס אותם לדברי דרוש.

זה הדרשות.

אנו הרי אין לנו ציור במידות האלו משום ש...

כה נתרחקנו

ממידת החסד

עד שלא נבין.

וידוע מאמרו

של האדמו״ר זיכרונו לברכה בעניין המלאכים,

שהוצרכו להישלח אל אברהם

בכדי להקל את צערו,

משום שהיה צערו של אברהם אבינו

ממניעת ההטבה והחסד

גדול יותר מצער המילה.

האם נוכל להאמין דבר זה?

האם יש לנו מושג בזה?

שאברהם מצטער

מזה שהוא לא יכול לעשות חסד

כי השם מוציא חמה מן הרתיקה.

הוא מרגיש צער מזה יותר מצער המילה.

ביום השלישי, בן מאה, כואב.

אחרי ברית מילה.

זה בלי משככים.

כמו היום שיש.

והצער שלא יכול לעשות חסד גורם לו צער הרבה יותר גדול מהמילה כי הוא יושב

למרות הניתוח הוא יושב פתח עומר, ממתין ומצפה

עד שמן השמיים יודעים שאי אפשר להרגיע אותו

רק אם ישלחו לו שלושה מלאכים מן השמיים.

זה חסד.

אנו אין לנו שייכות למידת חסד כלל.

ו...

התרחקנו כל כך מן התורה עד שלא יכולים להבינה.

זה העניין

של בעל הבית דוחק.

מה זה דוחק?

בעל הבית דוחק.

זו מהירות השכינה.

מהירות זו היא מצד מידתו יתברך כי חפץ חסד הוא.

מהירות השכינה שהיא מדלגת על ההרים,

מקפצת על הגבעות.

היא מצד תאוותו ותשוקתו יתברך כביכול הבלתי תכליתית לעשות חסד

שמצד מידה זו אי אפשר לחכות ולהמתין אפילו רגע.

כי בבוא הרגע המקווה אז בעיטה חישנה להיטיב עם הבריות.

ואי אפשר להמתין כלל וכלל.

זהו בעל הבית דוחק.

זהו העניין חיפזון שכינה.

מה שאמרו במחילתא בחיפזון שכינה.

ומה המבהיל הוא עבודת האדם?

שהוא צריך להתדמות לבורא

לרוץ עם השכינה.

אין לנו מושג

ואין לצייר בשכל.

איך זה בכוח אנוש העניין הזה?

זה, אם נרצה לצייר,

אומרים למטומטם,

אטום וסתום בשכלו,

שילמוד בצוותא עם עילוי.

איך זה מתחבר?

איך זה מתחבר?

אבל מכיוון שציווה לנו הבורא יתברך והלכת בדרכיו,

ואנחנו בבחינת מטומטם לעומת הקדוש ברוך הוא, שהוא בבחינת עילוי, כן, בדרך המשל.

וזהו העניין שתפקידו של העבד המטומטם להשתוות לקונו העילוי.

ללך עמו שווה בשווה ממש.

וזה בוודאי

צריך לומר ביכולת האדם.

כי איך אומרים לנו, והלכת בדרכיו מצפים ומחייבים אותנו

שנלך בדרכיו של השם.

מה דרכיו?

גם בשעה שהוא גוזר עונש הוא כבר מצפה מתי הוא ייתן שכר.

זה הולך עם חפץ חסד הוא.

תמיד זה הולך ככה.

הקדוש ברוך הוא רוצה להתחסד עם הבריות.

ככה אדם צריך להיות במידתו של אברהם אבינו.

לא יכול לסבול רגע בלי חסד שהוא עושה עם הבריות.

לא יכול.

אין צער יותר גדול מזה.

הוא גם עוזב גילוי שכינה. הקדוש ברוך הוא

ניצב עליו, נמצא איתו, בא לבקרו כשהוא חולה.

הוא עוזב אותו והולך לקבל

את האורחים.

אתם שומעים? אם אדם היה לו גילוי אליהו,

הוא היה הולך לקבל אורח שדופק בדלת.

בורא עולם בכבודו ובעצמו.

והוא עוזב אותו בשביל שלושה ערביים עובדי עבודה זרה.

חסד.

חסד. אין לאנשים מושג מה זה חסד.

הרי מצינו באדם הראשון.

מלאכי השרת לא הבחינו בינו לבין הבורא יתברך.

הקדוש ברוך הוא ברא את האדם

בדרגה כל כך גבוהה עד שהמלאכים טעו בו.

יוצא לנו מזה הערה נוראה בגודל העבודה המוטלת עלינו.

שצריך לרוץ ולמהר

אחר השכינה.

צריך לרוץ

ולמהר

אחר השכינה.

כמה צריך לעמול,

לעבוד,

וניגע בזיעת אפיו.

ומה גדלה ורבה עבודת האדם,

שתכליתה היא לחפוז ולרוץ

אחרי הקדוש ברוך הוא כביכול.

נרדפה לדעת את השם.

צריך לקיים מהלכת בדרכיו.

כל הזמן להתדבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא.

זו עבודה,

אבל אנחנו מחויבים בה.

וגם אם אנחנו מגדירים את עצמנו בבחינת מטומטם אצל עילוי,

אנחנו יכולים.

שהרי מעיקרו של אדם הראשון הוא נברא בצלם אלוקים עד שטעו בו ממש.

ואמרו לו, קדוש,

מלאכי השרת.

זו הבחינה שנמצאת בכל אדם. בצלם אלוקים עשה את האדם.

אז אדם יכול להגיע למדרגות גבוהות ביותר, אבל אם הוא ייצמד לדין

והלכת בדרכיו, מהו אף אתה?

זה עיני ואנווהו

ואני הוא.

זאת אומרת,

יש באפשרותו של האדם

וירגיל עצמו חסד ועוד חסד וחסד ועוד חסד ועוד חסד, חסד ועוד חסד.

להתחסד עם הבריות.

וגם רואים שאפילו הקדוש ברוך הוא עונש.

ואם אדם חולה

או אדם סובל,

השם מצפה כבר מרגע הראשון מתי הוא ייגאל מצרותיו,

מהבעיות, מהייסורים וכולי.

אז לדעת שהקדוש ברוך הוא חומל ומרחם,

אבל מה לעשות שאנחנו מכריחים אותו לפעמים לענוש אותנו,

להגלות אותנו,

לצער אותנו.

אבל זה לא הוא, זה מעשינו הרעים.

והוא,

מאותו רגע שהוא מוכרח, ממתין.

מתי יאכל בעיטה חישנה?

דוחק אותנו בחיפזון שכינה,

להיטיב לנו תמיד.

אמן ואמן.

רבי חנניהו ברגשי אומר עוסק,

גודל וחוז וכל ישראל.

נפי כוח ארבונם תורם ומשורות.

שנאמור,

אז אנחנו נופס למען סדגו.