5-4-15

...הענן והחושך ויאר את הלילה, ולא קרב זה אל זה כל הלילה. אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב "ולא קרב זה אל זה כל הלילה"? ביקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב"ה, מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה? זה מגילה י'.

הגדר של מעשי ידי טובעים בים, היינו שהקב"ה מצטער כביכול באבדנם של הרשעים, שהם גם כן מעשי ידיו, וזה ממידת החסד, ואינו רוצה בשבח ושירה.

והביא הבית יוסף באור החיים סימן ר"צ, דמטעם זה אין גומרים את ההלל בשביעי של הפסח, והנה בגמרא בערכין י' מפורש טעם ההבדל בין פסח לסוכות לענין לגמור את ההלל. ימי החג חלוקים בקרבנותיהם, והוי כל אחד כיום טוב בפני עצמו, ואילו בפסח אין חלוקין בקרבנותיהם, אז בימי החג בסוכות הם חלוקים בקרבנות, והרי כל יום הוא כיום טוב בפני עצמו, ואילו בפסח אינם חלוקים בקרבנות, ולאמירת הלל צריך דוקא חג, לכן בסוכות אומרים בכל יום הלל שלם, גומרים את ההלל, ואילו פה לא גומרים את ההלל, רק ביום הראשון בפסח. ומקשה הגמרא מחנוכה, ומתרצת שמה גומרים את ההלל בכל יום, וזה לא חג, כל יום זה לא חג בפני עצמו. מקשה הגמרא מחנוכה ומתרץ משום ניסא, שמה יש דין מיוחד בגלל הנס, הרי שאמירת הלל הוא מטעם חג או מטעם נס. ולפי זה צריך שני טעמים, אהא דלא גומרים את ההלל בשביעי של פסח, דהא אינם חלוקים בקרבנות, זהו טעם מספיק על ענין החג, דמטעם חג אין צורך לגמור רק ביום הראשון את ההלל, אבל מטעם הנס הראשון של קריעת ים סוף יגמרו את ההלל בשביעי של פסח, כמו בטעם של חנוכה. על זה צריך לטעם המדרש דמעשי ידי טובעין ביד, יש טעם מיוחד פה, מה הטעם שהמדרש מביא מעשי ידי טובעים בים.

והטעם של המדרש לבד גם כן אינו מספיק, לפי שמטעם מעשי ידי טובעים בים הוא רק לא לומר בגלל נס, לפי שהנס היה על ידי פורענויות, אבל אם צריך לומר מטעם חג שזה חג, מאי אכפת לן שבחג זה הזדמן פרענויות לרשעים? על זה אמר שאינן חלוקים בקרבנות, לכן אין ליום השביעי של פסח דין של חג, וממילא מיושב הא דבחול המועד לא גומרים, אפילו דלא שייך על זה טעם המדרש, כי טעם המדרש זה רק ליום השביעי, מעשי ידי טובעים בים, לפי שבחול המועד לא היה נס, אלא שמטעם חג יאמרו הלל, על זה מספיק הטעם של הגמרא שאינן חלוקים בקרבנותיהם. אז לכן לא אומרים הלל בשאר הימים של פסח.

אז ישיר משה ובני ישראל, לכאורה הרי זה סתירה למדרש שלמדנו, מעשי ידי טובעים בים ואתם רוצים לומר שירה? אז איך זה אז ישיר משה ובני ישראל, הרי זה סתירה? אלא שבשירה והלל על הנס יש שני ענינים, ענין הכרת הטוב וההודאה עליו, ז"א כשאדם מכיר טובה הוא מודה עליה, אז יש ענין של הכרת הטוב וההודאה עליו, וזה יוצא ממילא התקרבות לה' יתברך בדבקות, כל מי שמכיר טובה לבורא יתברך ומודה לו, הוא מתקרב אל ה' ודבק בו, כפי שהשירה מסוגלת לעורר את הנפש, ועוד בענין, להכיר יותר את השגחתו יתברך ורוממותו, ואת היכולת של הבורא הבלתי מוגבלת, שכל עניני הטבע קבועים ממנו והוא משנה אותם כרצונו, וכל מה שקורה בתבל אינו בדרך מקרה חלילה, אך פועל אדם ישולם לו והכל במשפט צדק. השירה באה גם לתכלית הזו, כי אף מה שאדם רואה בעיניו מהצורך לבאר לעצמו מה שהוא רואה ולקבוע את זה בהכרתו, "וירא ישראל ויראו העם את ה' ויאמינו בה'" ואחר זה "אז ישיר" מה עושה השירה? היא קובעת בהכרה יותר את הדברים שראו בעיניים.

ועד כמה יגדל החיוב הזה? מוכח מהא דאמרו חז"ל בסנהדרין צ"ד. ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג, אמרה מידת הדין לפני הקב"ה, רבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הניסים הללו, 370 מיליון מתים, ולא אמר שירה לפניך, תעשהו משיח? ואפשר שטעם הדבר הוא מפני שחסרה הפעולה לתועלת רוחנית שצריכה לבוא ע"י הנס. וזוהי תביעה גדולה, ומטעם זה החמירו חז"ל כל כך במצוות של פרסום הנס, כמו נר חנוכה, פרסום הנס, מקרא מגילה - פרסום הנס, ארבעה כוסות - פרסום הנס, ולכמה פוסקים הקדימום למצוות דאורייתא. ז"א כיון שחזקיה לא אמר שירה, יש פה טעם לדבר שחסרה פה פעולה שתביא לתועלת רוחנית, שצריכה לבוא ע"י הנס, וזוהי תביעה גדולה, למה לא אמר שירה. הוא סבר שיש בזה ביטול תורה, שהתורה עצמה היא שירה כי "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", אבל הטעם הכמוס הזה שזה מטביע את השירה באדם, רושם הדברים שאדם ראה ופעלו עליו וניצל וכו', צריך להביע את זה מעומק הלב בשירה, אם לא חסר פה את השלמות והתועלת הרוחנית שאדם יכול להשיג על ידי זה. זהו ההבדל בין שירת המלאכים, שלא רצה בה הקב"ה אז, לבין שירת משה ובני ישראל.

לגבי המלאכים הם נקראים עומדים, אינם צריכים בשירתם להשיג השגות חדשות באמונה, הם לא צריכים גם לבטל דעות כוזבות והשקפות מגושמות הבאות מעולם הגשמי, אצלם השירה היא רק הלל ושבח ורוממות לבורא, זה התכלית שלהם. על זה אמר להם הקב"ה, מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה? לא רצה באותו השבח. אך בשירת בני אדם הלא יש גם ענין נוסף, חיזוק ההכרה באמונה והשגחה, לקבוע את זה בנפש, לזכור את זה לדורות, ועל ידי זה אין טענה כלל באבדנם של רשעים, כי זו התכלית הנרצית מכל הענין, ובודאי מוכרח לומר שירה על הנס, לזה אמרו אז ישיר, שהוא תחילה לכל השירות והיסוד הגדול לאמונה.

אמרו חכמים ז"ל בשמות רבה ז' ג', כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מגן עדן, מפיהם של הצדיקים, כך עולה מגיהינום  מפיהם של הרשעים שאומרים, יפה דנת, יפה חייבת, אילולא פרעה ומצרים לא היו כל האותות והמופתים והגילויים, נמצא שגם הרשעים משתתפים בקידוש ה', זוהי באמת התכלית עבור הרשעים גם כן, וההכרה שיפה דנת גם זו תכלית.

ושמעתי מהסבא זצ"ל, שזה גם מצנן את הגיהינום שלהם, כי בזה גם כן מתמלא תכלית גדול, וזהו הטוב בעבורם, וממילא לא שייך למנוע שירה בגלל מעשי ידי טובעים בים, כי הלא העונש הוא למען רבות מופתי וחיזוק ההכרה, והשירה הכרחית לזה אז איך ימנעו את זה? והרי זוהי התכלית והטובה גם לנטבעים, שגם על ידם נתקדש שם שמים.

ובילקוט מפורש, בפרשת בשלח ברמז רנ"ד "ויסע משה את ישראל", אמר רבי סימון לא כל מי שרוצה לומר שירה אומר שירה, כמו בארנה למשל היום ששמה נתפסו כל הרבנים שחתמו נגד הזמרים הפסולים, ממש נתפסו כולם, כולם ממש, בלי יוצא מן הכלל, אפילו מי שראיינתי אותו בזמנו היה שם, ואפילו אמר שמע ישראל, לא יאומן, קבלת עול מלכות שמים עם רשעים ארורים שהוא בכה והוריד דמעות על מה שהם עושים חללים בעם ישראל. לא יאומן כי יסופר.

"ויסע משה את ישראל", אמר רבי סימון, לא כל מי שרוצה לומר שירה אומר שירה, אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין לו על כל עוונותיו ונעשה בריה חדשה. ישראל כשנעשה להם נס ואמרו שירה, נמחלו להם עוונותיהם, שנאמר "ויסע משה את ישראל" שהשיאן מעוונותיהם. אז ז"א בזכות השירה הזאת נמחלים כל העוונות, כל העוונות, לכן "ויסע משה את ישראל" ממה הסיע אותם? מעוונותיהם, אם כן לא שייך לבטל את התכלית הגדול הזה בשביל פורענותם של רשעים.

עוד בילקוט בתהילים ברמז ש"כ, על הפסוק "רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהילה", אל ה' לא כתוב, רננו צדיקים אל ה', אלא רננו צדיקים בה', בזמן שהם רואים אותו מרננים, וכן אתה מוצא "וירא ישראל את היד הגדולה", מה כתוב שם - אז ישיר משה. וכן הוא אומר, "ותצא אש מלפני ה' וירא כל העם וירונו", זוהי המדרגה האמיתית בהתגלות השכינה, בגילוי כבוד שמים, וכך הוא בכל הרגשה רוחנית, וכן כל דעת ברוחניות שאדם משיג, הרי זה גם כן מקצת השגה וראיה, כמו שכתוב "וליבי ראה הרבה חכמה ודעת". אז ז"א גם בכל הרגשה רוחנית וכן כל דעת ברוחניות הרי זה גם כן מקצת השגה וראיה. אז מתי שיש ראיה רננו צדיקים בה', ז"א בשעה שרואים אותו מרננים, לכן וירא ישראל - אז ישיר, ותצא אש וירא כל העם - אז וירונו.

בכל ציווי המשכן כתוב "זה הדבר אשר ציוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'". מה ההסבר בזה? כי בהרגשה רוחנית וכן בעשיה רוחנית מונח בזה השגת וראית כבוד ה', עצם זה שאדם עושה את רצון הבורא אז כשיש לו הרגשה רוחנית ועשיה רוחנית הרי מונח בזה השגה וראיית כבוד ה'. מונח בזה עוד שעל ידי עשייתנו גם אנחנו גורמים שייראה כבוד ה', וזה השגה רוחנית במקצת. ולפי הכנתו של האדם ולפי מעשיו יאיר בנפשו אור האמונה וההכרה ולזה צריך להתחיל בקבלת עול תורה ומצוות במעשה ואז יראה. לכן כתוב בפסוק "וילכו ויעשו בני ישראל כאשר ציוה ה' את משה", רש"י אומר וכי כבר עשו? והלא מראש חודש נאמר להם, אלא מכיון שקיבלו עליהם לעשות מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו.

נמצינו למדים את הרווח הגדול כשאדם מקבל קבלה חזקה לעול תורה, שכבר באותו רגע ישנה השפעה רוחנית פנימית המאפשרת ומקילה לאדם את העבודה ומסייעת בהשגות, אך בתנאי שתהא קבלה אמיתית ובשימת לב ובחשבון, שתתקיים גם למעשה.

אז אם בן אדם מקבל קבלה אמיתית על עצמו עם שימת לב ובחשבון שהיא אכן תתקיים למעשה, האדם הזה זוכה כבר לכל הדברים שיהיו לאחר המעשה.

לכן נקראת התורה שירה, מלבד מה שהוא מפאת השמחה שבתורה, "פיקודי ה' ישרים משמחי לב", מלבד זאת, והשירה ההיא מכח השמחה, מלבד זאת, אכן לפי המבואר הנה השירה התעלות והתחדשות באדם שהוא נעשה כבריה חדשה, זהו באמת גדר התורה, שהיא משנה כל האדם וצריכה להכנס בכל פנימיותו, מה שעושה שירה עושה התורה, גם יש בה חידושים לאין שיעור. ככל שעמל בה לשמה האמיתי בתורה הרי מתחדש בה האדם, ובתורה הרי נאמר בכל יום  יהיו בעיניך כחדשים, הרי שיש בה את הכח להתחדשות של האדם, וכמו בשירה הגורמת לדיבורים חדשים, וצירופי קולות בהתחדשות והתעלות האדם, אז לזה יגדל החיוב בימי הפסח, שהוקבעו ענינים במצוות הללו, לחזק ולברר באופן ברור כמו בראיה ממש את כל הניסים והנפלאות. אז צריכים לחזק ולברר באופן ברור כמו בראיה ממש את כל הניסים והנפלאות.

ויש להתבונן בחשיבות ענין שירה והלל בשירה מה אמרו? בשירה אמרו "זה אלי ואנווהו", בהלל מה אמרו? ומה אנו אומרים "אלי אתה", ידענו שמידה טובה מרובה ממידת פרענויות 500 פעמים, ככתוב בגמרא בסוטה י"א. וכן הוא בענין שכר מצוה שהוא שקול יותר מעונשה של עבירה.

הגמרא בסנהדרין ס' אומרת, קיימא לן דהאומר לעבודה זרה אלי אתה חייב מיתת סקילה, מי שאומר לעבודה זרה אלי אתה חייב מיתת סקילה. מעתה צא ולמד, במידה מרובה, הרי מידה טובה מרובה פי 500, האומר בהלל אלי אתה כמה חיות ואושר נצחי מונח בזה, ומה גדולה הזכות שניתנה לנו הרשות לזה, ואלמלא זה מן התורה לא היינו רשאים כלל להתייצב לפני הבורא ובפרט לומר שבחים לפניו. לכן אנחנו אומרים לעילא ולעילא מכל שירתא תשבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא, לעילא, אי אפשר לשבח את הקב"ה, זה למעלה למעלה מכל שירות ותשבחות שאפשר להגיד. אבל אם לא היתה ניתנת לנו רשות לא היינו יכולים להגיד אלי אתה.

ומה גדול ענין אמירת שירה לפני ה' יתברך, ראה מה שדרשו חכמים ז"ל בחולין צ"א, הפסוק אומר "ויאמר שלחני כי עלה השחר", אמר לו מלאך אני, ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו. יש מלאכים שנבראים שרק פעם אחת בימי חיות קיומם הם אומרים שירה, ולזה הם נבראו, פעם אחת רק, והמלאך שרו של עשיו שנלחם עם יעקב, ביקש ממנו שישלח אותו כי עלה השחר, למה? אז הוא הסביר לו, אמר לו אני מלאך ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו. הרי שנתקיימה בריאת המלאך מאות בשנים לומר אח"כ שירה פעם אחת! ואנחנו אומרים אז ישיר כל יום, כל יום אנחנו אומרים אז ישיר, שירת העתיד זאת, לא רק שירת העבר.

ובל נחשוב שרק שירת המלאכים חשובה כל כך, שהרי אמרו חכמים ז"ל, דאין להם רשות לומר קדוש עד שיאמרו ישראל תחילה פה למטה, וכדאי הוא עמל של שבעים שנה לומר קדוש פעם אחת, וכמה צריך אדם להשתדל בתפילה כראוי ובכוונה, וכמה גדול הגנאי אם אין אומרים בכוונה, ובפרט אלו שמזלזלים בתפילה בציבור וישנים עד אחת עשרה בחול המועד, ובמצות עשה של ונקדשתי שזה תכלית כל הניסים והנפלאות, הרי כשאומרים קדוש קדוש קדוש, צריך לכוון שמקיימים מצות עשה דאורייתא של "ונקדשתי בתוך בני ישראל", כי מצוות צריכות כוונה, וצריך להתכוון בשקט כמובן בלי לדבר, שהריני מכוון לקיים מצות ונקדשתי בתוך בני ישראל שזה תכלית כל הניסים והנפלאות, למה הקב"ה עושה ניסים ונפלאות שיהיה ונקדשתי בתוך בני ישראל, ויש לך הזדמנות לומר זאת ולהגיד קדוש קדוש קדוש, ואדם לא שם לב, הראש שלו בסוסים ובחמורים, במכוניות ובהשכרה ובכל מיני דברים כאלה.

והנה עד כמה שיכיר יותר ויכוון יותר ויתגדל הענין לאין ערוך, וכשאמרו זה אלי הגיעו למדרגה נוראה של הכרה, וכמו שאמרו ז"ל בסוטה ל', שהראו באצבע, והתינוקות הכירוהו תחילה, אלה שנבלעו באדמה תחת התפוח, ובאו המצרים וחרשו, ואח"כ יצאו בעדי עדיים - בעדרי עדרים, ובאו מלאכים והשקו אותם דבש וחלב, אלה הראשונים שזיהו והכירו ואמרו - זה אלי ואנווהו. הראו באצבע תינוקות תחילה, וכמובן שאין למנוע תכלית כזה בשום פנים ואופן. אז ודאי שצריכים להגיד שירה אפילו שמעשי ידיו טובעים בים, כי זוהי התכלית האמיתית מכל הנס, דלהצלה בלבד אפשר היה ליתן בלב פרעה שלא ירדוף אחריהם בכלל, ובמקרא מפורש "וחיזקתי את לב פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים". אז ז"א לא היה צריך להגיד שירה על ההצלה, אלא על ההכרה השלמה במלכותו יתברך.

במאמר הבא שנאמר אחרי תפילת ערבית נשלים את זה, אבל השירה היא השלמה מהכרת הנס.

לכן המלאכים לא יכולים להגיד שירה, כי זה רק שבח לבורא, והקב"ה לא רוצה להשתבח ממעשי ידי טובעים בים, מזה אין לקב"ה שבח גדול, הוא היה מעדיף שזה לא יהיה, אבל מה לעשות שזה מה שקרה. למלאכים אין תוספת מזה, אין להם תוספת בהכרה והם לא צריכים לשלול טעות של עבודה זרה וכו', אבל ישראל ודאי שהם צריכים, זה השרשת ההכרה, השלמת האמונה, כל המעלות שאמרנו זה נצרך מאד, לכן נעשו כל הניסים האלו לישראל, כדי שיכירו. לעומת זאת חזקיה המלך שנעשה לו נס עצום של הצלה מסנחריב וכל צבאות עולם ולא אמר שירה הפסיד את גאולת העולם כולו. כל העולם כולו היה נגאל, היה נגמר. סנחריב וצבאותיו זה היה גוג ומגוג, הוא היה מלך המשיח, היה אומר שירה העולם מגיע לגאולה השלמה ונגמר הסיפור. מה עיכב? שירה, כי לא נשתרשה ההכרה לגמרי ולא בקעה מליבותיהם.

מפה רואים עד כמה חשובה השירה ועד כמה צריך להגיד את ההלל בתשומת לב, אלי אתה, כמה שכר אדם מקבל על שתי מילים אלה בלבד. גם למדנו מה החילוק, למה לא אומרים בימים אלה את ההלל שלם, אחד זה בגלל שהקרבנות הם אינם חלוקים ולכן זה לא חג ורק בחג אומרים הלל שלם, בחנוכה אומרים בגלל הנס, אבל פה גם היה נס אז למה לא אומרים, כי יש טעם של המדרש - מעשי ידי טובעים בים, הנס נעשה על ידי פורענותם של המצרים אז ה' אמר אני לא רוצה שיגידו את ההלל בשלמות.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל...