למה מקהים דוקא את שיניו של הרשע? "ואף אתה הקהה את שיניו".

האדמו"ר בעל אמרי אמת מגור ביאר על פי מה שכתב אביו, האדמו"ר בעל שפת אמת, שארבעת השאלות שבמה נשתנה, מה נשתנה מסודרות כנגד ארבעת הבנים, כי המצה היא העדות והמצוות שציוה לנו ה' יתברך, והמרור הוא שאלת הרשע שאינו רוצה במרירות, וההסיבה היא שאלת התם מה זאת, כי זה שינוי הניכר בגוף ישיבת האדם, ושאלת שתי הטיבולין היא שאלת הבן שאינו יודע לשאל, כי רק בשביל שישאל מטבילין שתי פעמים. מהי אם כן התשובה לרשע?

השפת אמת ביאר שהקהיית שיניו היא במה שטוענים כנגדו, כי כל המרור שהוא זכר לשעבוד הוא רק בגללו, כי מצידו לא היתה הגאולה כלל והשעבוד היה נמשך עד היום.

והוסיף על כך האמרי אמת וביאר בפשטות, מאחר הורשע אינו רוצה במרירות, והוא מסרב ללעוס, על כן הקהה את שיניו, תקהה לו את השיניים, הוא לא צריך שיניים, הוא לא רוצה ללעוס את המרור, הוא לא צריך, תקהה את שיניו.

באופן אחר ביאר הגאון רבי מרדכי גימפל יפה, זה לא הכוונה לתת מכות, זה בא להגיד שבעצם אדם היה צריך כשהוא לועס להרגיש את המרירות, מה היינו יכולים לעבור עכשיו? אילו לא הוציא ה' אותנו ממצרים היינו נגאלים, היינו עד עכשיו אנחנו ובנינו, והוא בדרך שהוא הולך כמובן שהיינו נשארים גם, סובלים את השעבוד עד עכשיו, והוא לא רוצה לטעום מהמרירות, הוא לא, הוא לא לא לא, אה אז אתה לא צריך שיניים בכלל, אז הקהה את שיניו.

באופן אחר ביאר הגאון רבי מרדכי גימפל יפה אב"ד רוז'ינאי, את מה שמקהים דוקא את שיניו של הרשע. מה הטענה של הרשע? מה העבודה הזאת לכם, הכוונה שלו, מילא אבותיכם היתה להם סיבה לעשות פסח, הם ניצלו ויצאו ממצרים, אבל אתם, הרי לא יצאתם ממצרים אז מה העבודה הזאת לכם? השאלה עליכם.

מכאן שהוא אינו מאמין בקשר שיש בין נפש האב לנפש הבן שהם ערבים זה לזה, על כן מידה כנגד מידה תהיה בהקהיית שיניים, מאיפה לומדים? מהפסוק בירמיהו, ירמיה הנביא ל"א כ"ח, "לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהינה", זה משל על שאנו סובלים עוונות אבותינו, אבל כך לא יהיה לעתיד לבוא, אלא כפי שהנביא ממשיך בפסוק כ"ט, "כי אם איש בעוונו ימות, כל האדם האוכל בוסר תכהינה שיניו" שיניו תכהינה לבד, מי שאוכל בוסר.

רשע זה שהוציא את עצמו מן הכלל, דהיינו הוציא את עצמו מן הערבות שיש בין אבות לבנים, וכל שכן מהערבות שיש בין כל ישראל, על כן אנחנו אומרים לו שיקהו שיניו בעצמו, ואילו היה שם לא היה נגאל, כי אמרו חז"ל כל מה שישראל נגאלו זה בזכות האבות והאמהות, והוא שאינו מאמין בערבות שבין אבות לבנים לא היה זוכה להגאל בזכות אבותיו, מידה כנגד מידה, לכן יקהו שיניו, כי איש בעוונו שיניו תקהינה. כי אם איש בעוונו ימות כל האדם האוכל בוסר תקהינה שיניו, לכן מלבישים עליו את הלשון "הקהה את שיניו", תאמר לו ששיניו יקהו בעוונו הוא לבדו כי בדין ערבות לא נוכל אפילו להגן עליו, כי הוא לא מאמין במידה כנגד מידה שהאבות בזכות נגאלנו ממצרים, לכן הוא אומר עבודה מה זאת לכם, מה זה קשור אליכם? לא, זה קשור, האבות והבנים תמיד היו קשורים, זה המשך המשך המשך, אתה רוצה לנתק את זה - אין בעיה אתה מנותק, עכשיו אתה יקהו שיניך בעוונך שלך, לכן אומרים לו הקהה את שיניו.

ביאור נוסף שאמר הגאון רבי שלמה דוד וואלקין אב"ד לוקטש, בגמרא בערכין ט"ו נאמר, אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרה, מאי דכתיב "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה", אמר לו הקב"ה ללשון, כל אבריו של אדם זקופים, ואתה מוטל, דהיינו הלשון היא בשכיבה, כל איבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים, ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות, אחת של עצם - זה השיניים - ללשון, ואחד זה השפתיים - בשר, ז"א הלשון כל כך מסוכנת שהקב"ה השכיב אותה, החביא אותה, סגר עליה עם חומה של אבנים ואחרי זה עם חומת בשר, שלא ימהר בן אדם לדבר. הרי למדנו שלכך הועמדו המחיצות של השיניים, כדי שיקיפו ויגדרו את הלשון, וישמרו על הלשון שלא תוציא דבר שאינו הגון, והרשע הזה לא שמר את לשונו ופצה בשמים פיו לומר מה העבודה הזאת לכם, הרי הוכיח סופו על תחילתו כי אין לו צורך בשיניים, שהרי ממילא אינן ממלאות את תפקידן, לכן אומרי ם"הקהה את שיניו", שבור לו את השיניים, תוריד לו אותן, הוא לא צריך אותן, הן בלאו הכי לא ממלאות את התפקיד, כל מה שנתנו שיניים זה בשביל לשמור על הלשון, אבל אם לא זה אז אפשר לשבור לו את השיניים, זה בסדר.

לעיל אגב ביאור דברי ההגדה על ברוך המקום ברוך הוא הובא ביאור נוסף שאמר אב"ד לוקטש על הקהיית שיני רשע. מאחר וידענו כי הפנימיות של איש ישראל היא טובה ויפה, ואין למחשבה הרעה שורש בקרבו, לכן הורו לנו להקהות דוקא את שיניו של הרשע, כי כל הטענות המרושעות אינן נובעות מקרבו אלא ארסו בין שיניו עומד מבחוץ, כמו אצל הנחש, והעצה הקהה, לא נאמר הקהה אלא רק הקהה, כלומר טול את העוקץ והשנינות שבהם, תתנהג כלפיו באהבה עד שלא יהיה פתחון פה של רוע. להקהות את שיניו פירושו של דבר להסיר את העוקץ והארס מבין שיניו ככה לרכך אותו, להביא אותו למצב של קהות לא חדות.

מצות והגדת לבנך בנכד אצל סבו.

ואנר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, הגאון רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים האדרת מספר על שאלה הלכתית מענינת שהובאה לפניו, אחד שאלני על דבר בנו הילד בן שמונה שנים, שהוא אצל זקנו, אצל הסבא, מי שהיה חותנו הראשון, וכבר הגיע למצות חינוך סיפור יציאת מצרים. השאלה איך יעשה בחג הפסח הבא עליו לטובה, הוא רוצה לקיים מצות "והגדת לבנך" אבל הזקן עם זקנתו הילד להם כל שעשועיהם, וחלילה ישבית מהם שמחת יום טוב כשלא יהיה הילד אצלם, על כן הוא מסתפק ושואל איך יעשה, האם יש מצוה והגדת לבנך דוקא ואני אקח את הבן ואניא גיד לו את ההגדה, או שיישאר אצל הסבא והסבתא ואם לא יהיה להם צער גדול.

הגאון האדרת השיב לו, כי לדעתו נראה מלשון הרמב"ם ויתר הראשונים שהחובה אינה לומר דוקא לבן, אלא שדיבר הכתוב בהווה, מי מספר למי - בד"כ לבן, שיספר לבנו, ואם לא יוצא באשתו, ואפילו הוא בינו לבין עצמו, ואם כן יש לומר שמצות שמחת יום טוב שיהיה לזקנים הללו ע"י שנכדם ישהה בליל הסדר עדיף מההידור מצוה שהוא עצמו יקיים בבנו מצות והגדת. וככה הוא פסק לו האדרת.

מי זה שני היהודים היחידים שלא ראו בעיניהם? תמיהה גדולה מדוע בכל הפסוקים שהובאו לגבי חיוב לספר ביציאת מצרים לבנינו, לא הובא ציווי לכאורה הכי מפורש ביותר שיש בתורה בשמות י' פסוק ב', "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים וידעתם כי אני ה'. למה בעל ההגדה לא משתמש עם הפסוק הברור הזה שיש מצוה להגיד ולספר באזני בנך ובן בנך אשר התעללתי?

בשמו של האדמו"ר רבי יהושע רוקח מבעלז נאמר ישוב נפלא. בני ישראל שיצאו ממצרים הם ראו עין בעין את הניסים הגדולים, ואם כן לא היה צורך לספר להם על כך, שהרי בעיניהם הם ראו, רק שני יהודים ויוצאי חלציהם חסרו שם ולא ראו את ניסי ה' עם ישראל במצרים ובקריעת ים סוף, מי זה שני היהודים? גרשום ואליעזר, הבנים של משה רבינו שאביהם הוליך אותם למדין, הם לא ראו, ואם כן הפסוק "ולמען תספר" זה אישית למשה רבינו. לא מתייחס לכלל ישראל, אלא נאמר למשה רבינו שיספר באזני בניו ובניהם אחריהם את מה שלא ראו בעיניהם. ככה מתרץ האדמו"ר רבי יהושע רוקח מבעלז, למה לא מביאים פסוק מפורש כל ההגדה, "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך", למה והגדת לבנך כן וזה לא?

שיירי המצה הגנו מסכנות הדרך, כתוב "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", כל מי שלא מזכיר את המצה מרור והפסח לא יצא ידי חובת הפסח, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, מהו אותו דבר שעשה הקב"ה לישראל בצאתם ממצרים? והלא אנו ידענו משכבר הימים שהעיקר הוא עצם היציאה ממצרים ולא דבר כל שהוא שנעשה בשעת היציאה, כתוב פה שבעבור זה עשה לי ה' בצאתי ממצרים, מה זה הדבר שהוא לא עצם היציאה אלא שנעשה בשעת היציאה?

הגאון רבי יחיאל הליר אב"ד סבאולק ובעל שו"ת דברי אור, הצביע על דברי המכילתא בפרשת בא פרשה י,ג, על הפסוק בשמות י"ב ל"ד, "וישא העם את בצקו טרם יחמץ, משארותם צרורות בשמלותם על שכמם", משארותם אלו שיורי מצה ומרור שהיו צרורות בשמלותם על שכמם, כמו שהיו הולכים התימנים בתימן עם השמלה על הכתף, ומכניסים בתוך השמלה - בטלית הזאת שהיו הולכים איתה כל מצרים שהיו קונים או כל הדברים היו שמים את זה בפנים.

רבי נתן אומר, וכי לא היתה שם בהמה להוליכה על גבה, את השיריים של המצות ואת המרור צריך לסחוב על שכמם? אין איזו בהמה שתקח? והרי כבר נאמר "וגם ערב רב עלה איתם וצאן ובקר", ומה ת"ל על שכמם? אלא שהיו ישראל מחבבין את ה מצוות, מה הוא ישים את זה על הבהמה, הוא סוחב הוא בעצמו.הרי לנו שחיבוב המצוות של ישראל היה הסיבה ללקיחת שיירי המצה והמרור על שכמם דוקא. אז זה תירוץ אחד.

כמו כן מצינו בירושלמי בסנהדרין פרק ה' הלכה ב', שרבי יוחנן היה מלקט פירורים שנותרו במקום שבו קידשו את החודש ואוכלם, רבי יוחנן אוסף מהשולחן מה שנשאר פירורים שיריים, שיריים. באמרו, יהא חלקי עם מי שקידש החודש, ואכילת הפירורים האלה, וקל וחומר לשיירי מצה ומרור שהם אכילת מצוה, שיש לחבב בהם את השיריים.

ואולם נוכל לומר ביאור נוסף. בלקיחת שיירי המצה שהם צרורים במשארותם לדרך, מצינו בגמרא בברכות כ"ג שרבי יוחנן היה נכנס עם תפילין מכורכים בבגד לבית הכסא, התימנים לא אומרים בית כסא, לא היה בית כסא אלא בית הכסא, שנאמר "וכיסית את צאתך", היה בור שעושים בו ומכסים אח"כ, אז זה נקרא בית הכסא - מקום שמכסים בו את הצואה. בקיצור רבי ינאי היה נכנס עם תפילין, מכורכים כמובן, עם בגד, לבית הכסא, איך נכנס עם תפילין אם אנחנו נראה מישהו נכנס לבית הכסא עם תפילין נגיד מה קרה לך, והוא נכנס, למה הוא נכנס? משום שאמר, הואיל ושרנוהו רבנן ננתרן, הואיל והתירו חכמים לאחוז אותם בידו משום שמירתן, אכניסם עימי וישמרוני מן המזיקים, יש מזיקים של בית הכסא, פעם הם היו כאלה קדושים שהיו אומרים, מדברים עם המלאכים שמלוים אותו, התכבדו מכובדים וכו', היום לא נוהגים לומר את זה, אבל יש מזיקים מקום, יש שד של בית הכסא כתוב ידוע ומפורסם, כתוב שאדם ששוהה שמה ועושה שמה גדולים צריך בתשמיש המיטה להמתין למעלה מחצי שעה לפחות מאותו שד, של בית הכסא, השאלה אם זה אותו דבר בימינו כי הבית הכסא אין לו דין של בית הכסא ממש וכו', אבל על כל מקרה רבי יוחנן היה נכנס, למה כי אם אין לך מקום איפה לשמור אותם ואתה חושש שמישהו יעבור ויקח אותם אז היה מותר להכנס כשהם מכורכים. ומה הוא אמר, אכניסם עימי, כך אומר רש"י, וישמרוני מן המזיקים.

וכך כאשר יצאו ישראל ממצרים אל המדבר הגדול והנורא שבו מצויות סכנות רבות, ולא היה בידם עדיין שום חפץ של מצוה להגן ולשמרם בדרך קשה ורבת סכנות זו, לקחו על שכמם שיורי מצה ומרור, שהם שיירי מצוה לעכב פורענות ונזק. וכדי זה מה שלוקחים היום שיירי מצוה לדוגמא את הערבה, אחרי שמנענעים לוקחים את הערבה שיש בה סגולה לשמירה בדרכים וכו' וכו', זה שיירי מצוה, אחרי חביטה, כן? וכדי לחבבם המצוות הגן הקב"ה ושמרם מכל רע בדרך. בשביל שעם ישראל יחבבו את המצוות ויראו שבאמת שיירי מצוה שומרים, הקב"ה הגן עליהם ושמר אותם מכל נזק בדרך.

עכשיו זה מה שאומר האב לבנו שאינו יודע לשאל, אל תתפלא על שאני מחבב את המצוות של המצה והמרור, שכן בעבור זה, משום שחיבבתי את השיריים של מצוות האלה עשה ה' לי בצאתי ממצרים שהגן בעדי ושמרני בדרך. זה שיירי מצוה. לכן אצל הרבס' נוהגים לקחת שיריים, שיריים.

טעם אחר למה שבני ישראל לקחו עמם את שיירי המצוה והמרור לדרך, אף שאת אכילת המצה והמרור כבר קיימו בלילה קודם לכן, אתמול בלילה אכלתם את המצה ואת המרור, למה אתם סוחבים את מה שנשאר?

אמר הגאון רבי דוב אליעזרוב, רבה של שכונת קטמון בירושלים ובעל שו"ת שאלי ציון, שהרי משה אמר לפרעה, תקשיבו טעם נפלא, שהרי משה אמר לפרעה, "וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה", תרגום אונקלוס תרגם לא כך, אמר לא תשאר מדעם כלום, אני לא משאיר כלום, לא אומר פרסה, הפסוק אומר פרסה, התרגום אומר מדעם - כלום, דהיינו לא ישאר מאומה מרכוש ישראל ממצרים, אלא זה תהיה יציאה מוחלטת ומנותקת לגמרי ממצרים. לכאורה פרסה היינו כף רגל, כמו שכתב רש"י, ומנין לו לאונקלוס לתרגם מדעם, כלומר שלא ישאר כלום?

דבר זה יתבאר על פי מה שנפסק בשו"ע בסימן ש"ע סעיף ב', לענין עירוב חצרות, שאם יש לגוי דריסת רגל בחצר אין יכולים לערב עד שישכרו את רשותו, ז"א שותפים בחצר יהודי וגוי, אז לא יכולים לערב, למה? עד שישכרו את רשותו, ודריסת הרגל מה זה כל זמן שיש לו דריסת רגל לא יכולים לערב, דריסת רגל היינו שלגוי יש בחצר חפצים השייכים לו והוא נכנס מידי פעם לקחתם, זה נקרא שיש לו דריסת רגל, יש לו בעלות עדיין, כי הוא צריך להכנס ולצאת בגלל החפצים שיש לו. אז זה נקרא שיש לו דריסת רגל, במצב כזה אי אפשר לערב את החצר עד שישכרו ממנו את הרשות שלו.

זה מה שאמר משה רבינו לפרעה, שכאשר נצא ממצרים לא תשאר פרסה, דהיינו אנחנו מבטלים דריסת רגל שלנו במצרים לחלוטין, דהיינו דלא תשתאר מדעם, לא נשאיר כלום, שלא יהיה לנו דריסת רגל, לא הולכים וחוזרים, אין למה, שהשאירו אותה כמצולה, רוקנו אותה לגמרי. לכן הקפידו ישראל לא להשאיר גם את שיירי המצה והמרור, כדי לקיים בשלמות את הציווי "לא תשאר פרסה", פרסה הכוונה דריסת רגל, ושוב לא יהיה להם שום קשר עם מצרים.

בעקבות זאת יובן מהו חיבוב המצוה שבגללו לקחו את שיירי המצה והמרור על שכמם, כדברי המדרש, איזה מצוה היתה כאן שאותה חיבבו? אולם לדברינו מובנים הדברים, המצוה היתה לקיים את הציווי "לא תשאר פרסה", דהיינו דריסת רגל מדעם, כלום, ואת זה הם קיימו בהידור רב כל כך עד שלקחו אפילו את שיירי המצה והמרור ובחביבות הרבה כל כך עד שנשאו את זה על שכמם. אם כן, אלה הביאורים ליום זה מהגדה של פסח.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.