"ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים", ויוציאנו ה' ממצרים, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא ע"י שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, שנאמר "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'. ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור בארץ מצרים אני ולא שרף ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא שליח, אני ה' אני הוא ולא אחר".

בכורי מצרים הוכו בלילה אך מתו רק בבוקר. מזה שכתוב "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה אני ולא מלאך והכיתי כל בכור בארץ מצרים אני ולא שרף, הרי שהבכורים הוכו בלילה, כתוב "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים" מכאן שהם הוכו בלילה. וכך מפורש בלשון הכתוב, בשמות י"ב כ"ט, "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים".

אלא שהדברים אינם פשוטים כלל. במסכת שמחות היא אבל רבתי, העוסקת בהלכות אבל, נפתחת בדבר אגדה, "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים", וכתוב בספר במדבר פרק ח', "כי לי כל בכור" ממשיך "ביום הכותי כל בכור", ביום הכותי כל בכור, לכאורה הפסוקים סותרים זה לזה, שהרי בספר שמות נאמר שה' הכה את הבכורים בחצי הלילה, "ויהי בחצי הלילה הכה כל בכור" ה' הכה כל בכור בארץ מצרים. ובפסוק בבמדבר כתוב שהכה אותם ביום, ביום הכותי כל בכור.

התשובה לכך, אמר רבי יוחנן, אע"פ שהכה אותם מכת מוות בחצי הלילה, היתה נפשם מפרפרת בהם עד הבוקר. משל הדיוט אומר, נתת פת לנער הודע את אמו, אף הקב"ה אמר, מי  מודיע לבני במיתה המשנקת הזאת ששונאיהם היאך מתים בה? אלא תשמור נפשותם עד הבוקר כדי שיראו בני בשונאיהם. ז"א תודיע להם את הדבר הזה על ידי שיראו במיתתם, אבל אם זה יהיה בלילה כשישראל לא יוצאים מפתח ביתם, איך הם ידעו שבאמת מתו כל הבכורים? ככה הם נשמרו מפרפרים גוססים עד הבוקר, ואז הם ראו.

לכאורה לשם מה הובאה דרשה זו בפתיחת מסכת העוסקת בדיני אבל? והלא אין בה כל נפקא מינא הלכה למעשה? הקשה זאת הגאון רבי יעקב נויבורג בעל פירוש נחלת יעקב על מסכתות קטנות. והוא יישב זאת בישוב חריף, שממנו עולה כי אכן בדבר אגדה זה יש הוכחה לדין הנפסק הלכה למעשה בהלכה הראשונה במסכת זו.

בגמרא בסנהדרין ל"ט מצינו, שאל היא מינא לרבי אבהו, אלהים כהן הוא, דכתיב "ויקחו לי תרומה" למי נותנים תרומה? לכהן, אז הוא אומר אם ככה, הקב"ה הוא כהן, זה נקרא מן אהבל, כי מה שכתוב "ויקחו לי תרומה" זה תרומת המשכן, זה לא תרומה שנותנים לכהן, אבל הוא המשיך איתו, שחה איתו רבי אבהו. אז הוא שאל אותו, אלקים כהן הוא, שהרי כתוב "ויקחו לי תרומה" כי קברי למשה במאי טביל, הרי הוא התעסק במיתתו של משה וקבר אותו, ומי שקובר את המת הוא נטמא, אז במה הוא טבל? במה הוא טבל? מי שנטמא צריך גם הזאה שביעי ושלישי ואפר פרה רק אח"כ הוא טובל, לא משנה, המין הזה היה כמו שאמרנו אהבל. אבל הוא שאל במה הו אטבל, וכי תימר במיא? הוא כבר עונה לו, ואם תאמר לי שהוא טבל במים, מי מדד בשעלו מים? הרי זה מידת הקב"ה בכף ידו, הוא מודד את כל מימות שבעולם, ז"א כל המימות לא יכולים אפילו את האגרוף שלו כביכול, או את הרגל נגיד, לא יכול להכניס בתוך כל זה לא תופס, אז הוא טבל, צריך שכולו יהיה בפנים, אז הוא לא יכול לטבול במים, אז איך הוא טבל? אה, זה שאלה פצצה, הא?

אמר לו בנורא טביל, מה קרה לך, הו אטבל באש, אש זה לא מוגבל, יכול להיות בלי סוף. שהרי כתוב "כי הנה ה' באש יבוא", אז שואל אותו המין, וכי סלקא טבילותא בנורא? מה, ממתי טובלים באש? טובלים במים, מה אתה חושב שאני עד כדי כך אהבל? אז הוא אמר לו אדרבא, עיקר טבילותא בנורא הוא, מה קרה לך, עיקר הטבילה זה באש, שהרי כתוב "וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים", אז לכתחילה צריך לטבול באש, אבל מה שלא עובר באש אז טובלים אותו במים, זה כאילו לאחר מכן, אבל לכתחילה זה ככה. אז הוא ראה שהוא אהבל, חרתת אותו גם כן, ואמר לו שמלכתחילה זה בכלל מדבר בטבילת כלים ולא בטבילת אדם, אבל אתה יודע, לאהבל עונים כמו לאהבל וזהו.

שואלים התוס', בדיבור מתחיל במאי, הא לא קשיא לאיך נטמא, ולמה לא היה קשה לו איך נטמא? הוא שאל רק במה הוא יטבול, אבל איך הוא נטמא, הרי כהן לא נטמא, ואם הוא כהן איך הוא נטמא? אז הוא אומר זה לא היה קשור, הוא לא היה אהבל עד כדי כך, כי הוא ידע שישראל נקראים בנים למקום וכהן נטמא לבנו. כהן הדיוט. אה הקב"ה הוא כהן גדול לפחות, לא? אבל בשביל הענווה הוא הקטין את עצמו להיות כהן הדיוט אז הוא נטמא לבנו.

עד פה זה הגמרא. לפי זה יש להקשות, לכאורה הרי במכת בכורות נאמר "וה' הכה כל בכור", הוא בכבודו ובעצמו כדרשת המגיד, "אני ה' ולא שליח", אז במכת בכורות שהוא הכה אותם להרוג אותם, אז אם הקב"ה כהן הוא נטמא בהריגתם של בכורי מצרים, ואז קשה קושית התוס' איך טמא הקב"ה שהוא כהן את עצמו? מילא בישראל יש להם דין בנים והכהן יכול להטמא לבנים, אבל כאן לא שייך התירוץ הזה של התוס', שהרי ישראל רק נקראו בנים למקום, אבל המצרים לא, אז איך הוא נטמא? תחזור הקושיה.

אמנם מיד לאחר הפתיחה הזו, בהלכה הראשונה ממסכת שמחות שנינו, הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר. הגוסס הוא לא מת, הוא נקרא חי לכל דבר. וכיון שלפני כן התברר לנו, לפני כן במסכת שמחות שאלנו למה הביאו את ההגדה הזאת, מה היה עם בכורי מצרים מתי הם מתו? בחצות או ביום? שאלנו מה הקשר, מה מביאים את זה? עכשיו יוצא לנו לדינא, למה? כיון שלפני כתברר לנו שהקב"ה רק הכה את הבכורים בלילה, אך מיתתם לא היתה אלא בבוקר אז לא קשה מאומה, שהרי כאשר הכה אותם עדיין היו גוססים עד הבוקר, והגוסס הרי הוא כחי לכל דבר, אז הוא לא נטמא.

אז מפה נפלה הקושיה שהיתה איך נטמא לבכורי מצרים, בלי ההגדה הזו לא יכלנו לתרץ כך, על פי מה? על פי הגמרא בסנהדרין ל"ט.

מעתה יובן גם הקשר שבין דרשה זו לתחילת המסכת, כי כיון שהתחיל בדין הגוסס שהרי הוא כחי לכל דבר, ממילא קשה מנין לו לתנא דין זה, מין לו לתנא דין זה שדין הגוסס הוא כחי לכל דבר? על כן הקדים את הסתירה הזאת שמכח הסתירה בפסוקים מוכח שהקב"ה עשאם גוססים, הכה בחצות והמית לגמרי בבוקר, ועד אז מה היו? גוססים, כדי ליישב את קושיית התוס' בהכרח עלינו להסיק שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבר והרי לנו הוכחה לדין זה. אה, זה אמר הגאון רבי יעקב נויבורג בעל פירוש נחלת יעקב על מסכתות קטנות.

הגאון רבי יעקב ריישר, בעל שו"ת שבות יעקב, הביא ראיה מדברי הפתיחתא למסכת שמחות כדי לפשוט שאלה הלכתית שהונחה לפניו. השאלה התייחסה לאדם שנולד לו בכור בליל י"ד בניסן, האם חייב הוא להתענות ביום המחרת ערב פסח, בשביל בנו הנולד, או שאינו חייב להתענות כיון שלא נולד אלא לאחר שנכנס י"ד. הדין בתענית בכורות אומר שגם מי שיש לו בן בכור, אפילו שהוא לא הבכור, גם מתענה. אז לפי הדין הזה הוא נולד לו בליל י"ד בניסן, מחר בבוקר זה ערב פסח, זה ערב ט"ו. וזה זמן תענית בכורות, וכבר יש לו בכור, מבלילה. אז האם הוא חייב להתענות מחר בבוקר תענית בכורות בשביל הבן שנולד או לא? זאת השאלה שהונחה על שולחנו.

בעל השבות יעקב מביא קצת ראיה ממה שבכח הסתירה בין מה שנאמר "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים" לבין מה שנאמר "ביום הכותי כל בכור", אז הסיקו בפתיחתא למסכת שמחות, שהבכורים הוכו בחצות הלילה אולם נפשם היתה מפרפרת בהם עד הבוקר, כמו שלמדנו.

ולכאורה יכולנו ליישב בפשטות שאמנם גם בחצי הלילה וגם למחרת ביום היתה זו מכת מוות ממש, אלא שבחצי הלילה הוכו כל הבכורים שהיו אז בעולם, ואילו בבוקר הוכו הבכורים שנולדו בחציו השני של הלילה ועדיין לא היו בעולם בשעת המכה הראשונה בחצות הלילה.

אלא מסיק בעל שבות יעקב, ודאי שעל הבכורים שנולדו לאחר חצות הלילה לא נגזרה הגזרה כלל, ועל כן לא היה אפשר לתרץ את התירוץ הנ"ל, והיה הכרח לומר שהמכה היתה בלילה אך נפשם היתה מפרפרת בהם עד הבוקר. משום כך הסיק בעל שבות יעקב להלכה, שמי שנולד לו בכור לאחר חצות הלילה, פטור מלהתענות למחרת, אלא שנה ראשונה יהיה נקי - לא יתענה, שמכיון שלא נגזרה גזרה על בכורים אלו שנולדו אחר חצות אז אין גם חיוב להתענות עבורם, על בכורים שנולדו אחר חצות, וככה הוא תירץ את התשובה מהפתיחה הזאת של מסכת שמחות.

עוד נפקא מינא שיוצא לנו בזה, בשאלה הלכתית נוספת שבה נחלקו האחרונים, הובאה ראיה נפלא המדברי הפתיחה למסכת שמחות הנ"ל. מתי ראוי לערוך פדיון הבן? ביום או בלילה?

הגאון רבי יעקב עמדין, היעב"ץ חידש בסידורו כעין ראיה מן התורה, שמצות פדיון בכור היא בלילה דוקא, כמו שהיתה מכת בכורות מצרים בלילה, ומפני שניצולו בכורי ישראל לפיכך הצריכם הכתוב פדיון, והוא מוסיף, שלפחות יש סמך לדבר שמותר בודאי לפדות מחצי הלילה ואילך.

אולם הגאון רבי שלום מרדכי הכהן המהרש"ם השיג על דברי היעב"ץ, אדרבא הוא כותב, בשו"ת מהרש"ם חלק ב' סימן מ"ג, מטעם זה ראוי לפדות ביום, שהרי מבואר במסכת שמחותב תחילתה, אע"פ שהכה אותם מכת מוות מחצי הלילה היתה נפשם מפרפרת בהם עד הבוקר, הרי שגמר מיתתם היתה  ביום, לכן כתוב "ביום הכותי" וכבר כתב בעטרת זקנים באור החיים סימן רי"ט, שאין לברך על הטובה עד שנגמרה במלואה, מתי היא נגמרה במלואה? כשהם מתו ממש ביום הכותי, אם כן הוא מסיק יש לפדות ביום ולא בלילה. אז לפי היעבץ בלילה, ולפי המהרש"ם - ביום.

בספר תשובותיו במכתב לחותנו הגאון רבי עקיבא איגר, משתמש הגאון בעל חתם סופר בדברי הפתיחה למסכת שמחות כדי ליישב שתי קושיות שהקושו לו בפסוקי מכת בכורות. הראשונה מה שאמר הכתוב "ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף", והלא נאמר "אני ולא שליח","אני ולא מלאך", ז"א אני ולא שליח ואני ולא מלאך  משחית אז איך כתוב בפסוק "ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף והלא נאמר שלא היה משחית אלא אני ולא שליח אני ולא מלאך, המשחית, אז מי זה המשחית שלא יורשה להכנס לבתי ישראל? זה קושיה אחת. קושיה נוספת, מה שנאמר "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר", למה נדרשה זהירות זו אם הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא הכה את בכורי מצרים, אז למה שלא יצאו ישראל איש מפתח ביתו שיסתובב ויטיילו אפילו, הלא הוא המכה והוא מכה רק את המצרים, אז מה הבעיה? איך יפגעו בני ישראל אם הוא המכה ומכה רק מצרים, למה שיישמרו בתוך הבתים ולא יצאו איש מפתח ביתו עד בוקר? שמעתם שתי קושיות?

אלא פירש הגאון את דברי חכמים ז"ל, בפתיחה למסכת שמחות, חלילה לייחס מיתת הפגרים הללו לה' יתברך, אך בחצות הלילה הכה הקב"ה בעצמו, בחצות הלילה, והתיש את כוחו של מזל טלה למעלה, זה השר של מצרים שנקרא רהב, שמה הקב"ה הכה בזה שהתיש את כוחו של מזל טלה שהוא הבכור של המזלות, ועל ידי זה הותשו כל הבכורות ונחלשו, ועל ידי זה היה כח למשחית, למלאך המשחית להמיתם במגיפה בשחרית של יום המחרת. כי לולא התיש הקב"ה את הכח שלמעלה לא היה כח למשחית נגד שר רהב של מצרים, כי משחית זה מלאך קטן ביחס לשר רהב של מצרים, אז היה צריך הקב"ה בחצי הלילה להכות את השר רהב של מצרים להתיש אותו, ואח"כ גמר מלאכה נעשה ע"י המלאך המשחית.

ואמנם כיון שניתנה הרשות למשחית הוצרכו ישראל להסתתר, והקב"ה הוצרך לשומרם שלא יוכו ע"י המשחית כי ניתנה לו הרשות, והרי ידוע שהמשחית אינו מבחין בין צדיק לבין רשע.

מעתה יובן גם  מדוע תלה הקב"ה את קדושת בכורי ישראל ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים, למה הקדושה של הבכורות של ישראל היא תלויה ביום הכותי, ביום, לא בלילה?

משום שמה שנצלו ישראל בחצי הלילה בשעה שבה התיש הקב"ה את כח המזל של מעלה לא היה בכך שום חידוש ושום פדות, כי מה להם לישראל עם השר והטלה של ה מצרים, מעולם בטובתו לא טוב להם וברעתו לא רע להם, זה לא משפיע עליהם משהו. הפדות היתה ביום הכותי כל בכור בבוקר, כאשר המשחית ולא הקב"ה בעצמו יצא להכות, והקב"ה מנע ממנו לבוא אל בתי ישראל וכך ניצלו הבכורים, ובפדות זו נקנו לקב"ה בכורי ישראל. קדש לי כל בכור בבני ישראל, ולכן עושים גם פדיון הבן.

אז למדנו שהדרשה הזאת בפתיחה לא סתם שמו אותה רבותינו, זה לא דברי הגדה סתם שהם לא קשורים להלכות של מסכת אבל, מסכת שמחות שקוראים לה בלשון סגי נהור, אלא יש לה חשיבות שראינו כמה דינים יצאו לנו מזה.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.