משניות שביעית - פרק ו' | הרב יהודה דוד שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

במשנה שלוש ארצות לשביעית

כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב

לא נאכל ולא נאבד.

כל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב

ועד הנער

ועד האמנה

נאכל אבל לא נאבד.

מן הנער ומאמנה ולפנים נאכל ונאבד.

מה למדנו פה במשנה?

עם ישראל, כשהגיעו ממצרים,

הם כבשו את ארץ ישראל.

כבשו את ארץ ישראל.

והם כבשו חלקים מסוימים בצורה מסוימת.

אחר כך עם ישראל גלו לבבל,

ובגלות בבל הם חזרו עוד פעם וכבשו.

אז הגמרא דנה האם קדושה ראשונה קידשה לשעתה

וקידשה לעתיד לבוא,

או לא.

ארץ ישראל הייתה שוממה כשעם ישראל גלו לבבל.

הם, כמעט לגמרי, הם כבשו שוב את ארץ ישראל.

השאלה היא, האם

הכיבוש הראשון שעם ישראל כבשו,

הקדושה של ארץ ישראל נשארה גם אחרי שעם ישראל גלו לבבל וכבשו וחזרו עוד פעם?

השאלה אם הקדושה נשארה או לא נשארה?

כי יש חלקים שעם ישראל לא כבשו

בכיבוש השני כשהם חזרו מבבל.

אז מחלקת המשנה פה שלושה ארצות לשביעית.

זאת אומרת, זה נקרא כאילו יש שלושה ארצות.

כל שהחזיקו לבבל, שזה הכיבוש השני,

מארץ ישראל ועד כזיב,

לא נאכל ולא נאבד.

מה הפירוש לא נאכל?

אומר הברטנורא,

שעבודת הארץ ההיא אסורה בשביעית.

ואם נאבדה,

אם עבדו בה וגדלה, אסור לאכול מאותם גידולים.

פירוש שני, הוא אומר,

לא נאכל לאחר שביעית בלא ביור ולא נאבד בשביעית.

לא אוכלים וגם כי הם לא עובדים בשביעית.

זאת אומרת, לא אוכלים את הפירות

לאחר השביעית בלא ביור.

בכל אופן, יש לנו פה שני פירושים

על החלקים האלו, על החלק הזה בארץ ישראל,

שכבשו אותה עולי בבל.

לא נאכל ולא נאבד בשביעית.

ממשיכה המשנה עליה,

וכל שהחזיקו עולי מצרים,

מגזי ועד הנער ועד המנה,

נאכל אבל לא נאבד.

יש חלק בארץ ישראל שהחזיקו אותה עולי מצרים.

עולי בבל

לא כבשו אותה.

אז על החלק הזה בארץ ישראל,

כמו שאמרנו מקודם,

שקדושה ראשונה קידשה לשעתה, רק לשעה שהיו שם עולי מצרים,

ולא קידשה לעתיד לבוא.

כשעם ישראל חזרו מגלות בבל וכבשו שוב,

והם לא כבשו את החלק הזה, אז זה לא היה קדוש.

אז לכן יש לו הלכת ביניים.

נאכל, אבל לא נאבד.

אסור לעבוד שם בשדה,

אבל מותר לאכול שם בלי ביור,

או שמותר לאכול אם גידלו שם בשביעית.

והארץ השלישית, החלק השלישי זה מן הנהר ומאמנה ולפנים,

נאכל ונאבד, כי לזה אין בכלל דין של ארץ ישראל.

רבו בזה המפרשים, על איזה חלקים בארץ זה מדובר,

זה כותב בכו וזה כותב בכו,

לא נכנסנו בזה.

אומרת המשנה, משנה ב'

עושים בתלוש בסוריה,

אבל לא במחובר.

סוריה,

אומר אברטנורה,

וארם נהריים,

וארם צובע,

שכבש דוד, ונהג כארץ ישראל לכל דבר,

פני שכבשה קודם שכבש ארץ ישראל כולה,

ובקצה דינים עשו כארץ ישראל,

ובקצתן כחוץ לארץ.

אז התירו במשנה פה, התירו

לעשות בתלוש בסוריה, אבל לא במחובר.

זאת אומרת,

מסבירה המשנה, דשים,

וזורעין,

ודורכין,

ומהמרין.

העבודות האלו זה עבודות שנעשו בתלוש.

מה זה לדוש, שעוברים על התבואה,

ודורכין עליה,

כדי להוציא את

החיטים מהקשים,

וזורעין לרוח,

ודורכין, ומהמרין, עושים,

ומרין, ומרין, כל הדברים האלו

מותר לעשות.

מה זה מדורכין על הענבים, על הזיתים בשביל

להוציא מהם שמן ויין?

אז הדברים האלו מותרים לעשות בשביעית, היות

וזה נעשה בתלוש, כמובן בסוריה, מדובר, לא בארץ ישראל.

אבל דברים שבמחובר אסור לעשות,

מסבירה המשנה, אבל לא קוצרין ולא בוצרין ולא מוסקין.

לקצור

מהאדמה, מהמחובר, לבצור מהמחובר,

זה ענבים,

ולמסוק זיתים. הדברים האלו אסורים,

גם כן בסוריה,

היות וזה נעשה במחובר.

לכלפי מחובר,

דינו כארץ ישראל בשביעית.

כלל אמר רבי עקיבא,

כל שכיוצא בו מותר בארץ ישראל,

עושים אותו בסוריה.

אמר רבי עקיבא,

שכל דבר שמותר לעשות בארץ ישראל מדי הוראי טעם,

כגון בתלוש,

אפילו שמדרבנן אסור בלי שינוי,

עושים אותו בסוריה

בלי שינוי. זאת אומרת, כמו שאמרנו,

לדוש, לזרות, לדרוך, להמר, הדברים האלו הרי נעשים בארץ ישראל מדאורייתא.

כמובן שרבנן אסרו את זה בשביעית.

אז בגלל זה מותר לעשות את זה בסוריה גם ללא שינוי.

אומרת המשנה, משנה ג',

בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו.

כן, בצלים של השנה השישית,

שנכנסו לשביעית,

אומר הברטנורה,

וירדו עליהם גשמים וצמחו.

אם השחירו העלין בידוע שגדלו והוסיפו,

ועתו גידולי שביעית ומבטלים העיקר,

אף על פי שהוא מרובה.

אבל אם הוריקו העלין,

אז הלכינו כמשים ולאו מארק ערבו.

אז בואו נראה במשנה.

בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו.

בצלים של השישית, שנשארו באדמה,

והם גדלו והוסיפו בשביעית.

אם היו העלין שלהם שחורים, אסורים.

מדוע?

כי אנחנו יודעים שהבצלים האלו התרבו בשביעית.

אמנם יש חלק בבצלים פה שהם גידולי שישית,

והם אמורים להיות מותרים,

אבל הגיע הגידולי שביעית

וביטל

את הגידולי שישית.

ולכן, הגידולי שביעית האסורים ביצלו את ההיתר, וזה אסור באכילה.

ויש לזה דיני שביעית.

וזה אסור באכילה לאחר הביעור.

יש לזה דין שביעית.

הוריקו.

אבל אם אנחנו רואים שהבצלים האלו לא נהיו שחורים,

אלא הפוך,

הם הוריקו,

אז זה בעצם מראה שזה כבר התבשל כל צורכו, והוא לא גדל.

בשביעית כלל,

ולכן הרי אלו מותרים.

אין לבצלים האלו דין שביעית כלל.

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר,

אם יכולים להתלש בעלין שלהם,

אסורים,

וכנגד כן מוצאי שביעית מותרים.

מה הפירוש? מה אומר רבי חנינא בן אנטיגנוס?

מסביר הברטנורה.

דרך בצלים, כשנגמרים, יוצאים מעצמם מן הארץ,

ונוחים להתעלש.

ואם העלים חזקים,

וכשאוחז בהן יכול לתלוש על בצלים מן הארץ,

אז ודאי גדלו בשביעית.

אומר רבי חנינא בן אנטיגנוס, אם יכולים להתעלש בעלין,

סימן שזה עדיין גדל בארץ בשביעית,

ולכן זה אסור.

וכנגד כן מוצאי שביעית מותרים.

נאמרו בזה כמה פירושים בפסקה הזו של המשנה,

אבל אנחנו נגיד את דברי הברטנורה,

שהוא מסביר שמדובר פה בצל

שהיה שלוש שנים באדמה.

לא כל השלוש שנים, אלא חלק. בואו נראה. אומר הברטנורה,

לאו בבצלים של שביעית

שיצאו למוצאי שביעית מאירי.

לא מדובר פה ששתלו בשביעית בצל.

למה?

דלא מקילים בו כולעי.

שגידולי היתר כלשהו יעלו את האיסור.

אם הוא גדל בשביעית,

אנחנו לא נתיר בשישית

להשתמש בהם, אם גדלו בשביעית, לא נתיר בשמינית להשתמש בהם ולאכול אותם.

ההיתר של השמינית, הקצת היתר של השמינית,

לא יבטל את האיסור של השביעית.

אלא סיפא נאמרי בבצלים של שישית,

שעקרן בשישית

זאת אומרת שהבצל הזה גדל בשישית,

נטו אותו בשישית והוא גדל בשישית

והוא עקר אותם בשישית

וחזר ונטן בשביעית.

אחר כך הוא נטה אותם בשביעית, בשנה השביעית,

ולאחר שגדלו מעט בשישית.

בשביעית,

אחרי כמה ימים שזה היה בשנה השביעית,

שנת השמיטה באדמה,

הוא עקר אותם,

שם את זה במקרר,

וחיכה לשמינית,

וחזר ונטען בשמינית.

ומתוך שכבר גדלו בשישית,

לא הוסיפו קים מעט בשביעית ונאסרו.

זאת אומרת, זה גדל בשנה השישית

כמעט לגמרי.

עקר את זה בשישית,

נטע את זה שוב בשביעית,

ועקר את זה כמה ימים אחרי כן.

התווסף פה קצת בשביעית.

וכשחזרו והוסיפו מעט בשמינית,

אחר כך הוא נטע את זה בשמינית עוד פעם.

כשחזרו והוסיפו מעט בשמינית,

חזר אותו יותר,

הוא בטל איסור המועט.

יש פה בעצם,

עיקר הגידול של הבצל זה היה בשנה השישית.

יש בו תוספת קצת של שביעית,

ועכשיו יש בו עוד קצת של שמינית.

אז הקצת שמינית הזה ביטל את הגידולי איסור שיש בו של השביעית.

חזר אותו יותר, הוא ביטל איסור המועט,

שגם של שישית מסייע לבטלו,

אחר שסוף גידולו יותר.

זאת אומרת, מגיע הגידול של השישית

יחד עם הגידול של השמינית,

ומבטל את הקצת איסור שיש בו בשמינית.

זה הפירוש במשנה, הוא כנגד כן, מוצאי שביעית מותרים.

אם זה גדל גם במוצאי שביעית קצת,

אז מותר.

אומרת המשנה, משנה ד',

ממתי מותר אדם לקח

ירק במוצאי שביעית?

הוא רוצה לקנות ירק במוצאי שביעית.

מהשוק, ממתי מותר לו?

לכאורה עוד צריך לחשוש, אולי זה גדל בשביעית?

אומרת המשנה, מי שיעשה כיוצא בו,

ממתי

שכבר

יהיה בשוק גידולים של השנה השמינית,

מותר לקחת ירק במוצאי שביעית, דהיינו השנה השמינית.

ואנחנו לא חוששים שמא הירק הזה גדל בשמינית.

עשה בקיר,

הותר האפיל.

יש מקומות

שגודל מהר התבואה, גודל מהר הירקות.

אז אם

עשה בקיר, זאת אומרת,

שבמקומות המסוימים האלה כבר הירקות גדלו,

אז מותר גם כן לקנות

במקום האפיל.

מה זה המקום האפיל? המקום שגודל יותר לאט.

מדוע?

כי אנחנו אומרים שכנראה

הוא הביא את זה מהמקום הבקיר, שזה גודל יותר מהר.

ממשיכה המשנה,

רבי התיר לקחת ירק במוצאי שביעית מיד.

רבי צבר שמותר לקחת מהשוק ירקות

ישר

במוצאי שביעית.

מסבירים המפרשים,

לא הכוונה ישר במוצאי שביעית.

אבל למה הכוונה?

הכוונה היא שכמה ימים אחרי שנגמר שביעית, מותר.

הירושלמים הביאו מעשה שהיה,

פעם אחת הביאו לרבי ספינה של צנונות בערב יום הכיפורים.

הוא אמר,

לא סליחה, לא ספינה, עגלה מלאה בצנונות גדולים.

אז הוא שאל אותו, מה,

זה משנת השביעית?

אז הוא אמר לו, לא, זה לא המשנה השביעית,

שתלנו את זה במוצאי הראש השנה, וזה גדל כזה מהר.

אז מייד באותו זמן התיר רבי לקחת ירק במוצאי שביעית מיד,

כי הוא אמר שיכול לגדול

ירקות מהר.

אבל יש דעה שאומרת

שבאמת רבי התיר לקח ירק במוצאי שביעית מיד,

היות ומתרבים,

יש פירות חוץ לארץ רבים בארץ.

אז לכן הוא התיר מיד לקחת

ירק במוצאי שביעית.

אנחנו ממשיכים במשנה A, בפרק ו' משנה A.

אין מוציאין שמן שרפה

ופירות שביעית

מהארץ לחוץ לארץ.

שמן שרפה,

מסביר הברטנורה,

זה שמן של תרומה טמאה.

השמן הזה,

זה מיועד לשריפה.

מותר גם היום בזמננו, זה שמן טמא,

שלאכול אותה אסור,

כי אנחנו הכוהנים היום לא טהורים.

מה מותר לעשות עם השמן שריפה?

מותר לשרוף אותו.

אז אומרת המשנה,

אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית מהארץ לחוץ לארץ.

למה? מסביר הברטנורה,

ומעלה אסור לשריפה בארץ. זאת אומרת שישרפו אותו דווקא בארץ,

כדי אשכח הן מקודשים פסולים שהן נשרפים במקומם.

וכל פירות שביעית,

גם כן לא מוציאים אותם מהארץ לחוץ לארץ.

מסביר הברטנורה לכם, פירות שביעית צריכים ביור בארץ,

דכתיב,

בארצך תהיה כל תבואתה.

אז לכן אסור להוציא שמן שריפה בשביל לשרוף אותם בחוץ לארץ,

וכן פירות שביעית,

לאכול אותם מחוץ לארץ.

אמר רבי שמעון,

שמעתי בפירוש שהם מוציאים לסוריה,

והם מוציאים לחוץ לארץ.

זאת אומרת שלסוריה באמת מוציאים כן.

כלפי זה,

זה לא נקרא חוץ לארץ,

והטילו להוציא שמן שריפה ופירות שביעית מחוץ לארץ.

משנה ו', משנה אחרונה,

אין מבין תרומה מחוץ לארץ, לארץ.

אסור להוציא תרומה מחוץ לארץ, לארץ.

מסביר הברטנורה למה? לפי שהתרומה,

כהנים מחזרים אחריה לבית הגרנות.

הכהנים, אם היה דרכם בשביל להרוויח, לקבל את התרומה,

היה דרכם לחזר אחרי הגרנות,

לחזור לשדות ולבקש משם את התרומה.

חישי רבנן,

שהם היו כהנים מרדפים אחריה,

ויצאו לחוץ לארץ להביא את התרומה.

לכן פסקו שאסור להביא תרומה

מחוץ לארץ,

לארץ.

מסיים את המשנה, אמר רבי שמעון,

שמעתי בפירוש,

לטומאת ארץ העמים.

אם כהן שבארץ ישראל יוכל לקבל את זה,

אז הוא יצא לחוץ לארץ לקחת את זה.

אנחנו לא רוצים את התרומה של חוץ לארץ, זה שייך לכהנים של חוץ לארץ,

כדי שכהני ארץ ישראל לא יצאו לחוץ לארץ לקבל את זה.

כי בסוף הם ירדפו אחרי זה.

הם יודעים ששם האש ויצא זה מרדפו אחרי זה.

זה אנחנו אומרים, לא להביא, חוץ לארץ שייך לקונה, חוץ לארץ וזהו.

רבי שמעון,

אמר רבי שמעון, שמעתי בפירוש שהם מביאים מסוריה והם מביאים מחוץ לארץ.

סוריה, כמו שראינו כבר מקודם, כלפי זה זה נקרא ארץ ישראל, ומותר כן להביא.

לשמה לא כל כך חששו שיביאו משמה.

אבל והם מביאים מחוץ לארץ, חוץ לארץ, הם יתכן לא מביאים.

ברוך ה' לעולם,

אמן ואמן.